ארבעה ציטוטים

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.


חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על הרגלים מחשבתיים-רגשיים

לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.
בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.
הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.
במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.
הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו חוסר שקט, חשש ודאגה.
כמעט בכל רגע נתון הייתי מוטרד ממשהו, חושש שמשהו יקרה או לא יקרה, עסוק במה שעוד לא כאן.
אני מניח שהיה קשה לראות את זה מבחוץ, כי המשכתי לתפקד בכל מימדי חיי,
אבל ברירת המחדל המחשבתית-רגשית הפנימית שלי היתה חוסר שקט, חשש ודאגה.
למרות שזה היה שם מאז שאני זוכר את עצמי, רק לפני כמה שנים קלטתי שזו ברירת המחדל שלי.
ואז הבנתי שברירת המחדל הרגשית שלי היא לא אני וגם לא משהו שכולם חווים.
התחלתי לראות שלחלק מהאנשים סביבי יש רגשות נפוצים אחרים, כמו למשל כעס, רגשות אשם, שמחה או שלווה.
מרגע שהבחנתי בזה, ראיתי את זה שוב ושוב, לא יכולתי להפסיק לראות את זה.
עניין אותי למה אני מרגיש דווקא את הרגשות הללו יותר מרגשות אחרים ואיך הם התפתחו אצלי,
אבל הכי עניין אותי האם ואיך אני יכול לשנות את ברירות המחדל המחשבתיות-רגשיות שלי.

**
עם השנים, למדתי ממקורות שונים ומגוונים,
שאחד הדברים שהכי משפיעים על חיינו זה הלך הרוח שלנו, ה"סטייט" (State) המחשבתי-רגשי הנוכחי שלנו.
הלך הרוח הזה אינו תוצר של נסיבות או של מה שקורה מסביבנו.
הוא מושפע מאוד מהנסיבות וממה שקורה סביבנו כרגע, אך הוא אינו תוצר שלהם.
הסטייט הוא תוצר של מספר גורמים, ביניהם הפרשנות, המחשבות והדברים שאנו בוחרים להתמקד בהם.
חשוב מאוד להדגיש ולהבין את הנקודה הזו כי הסטייט שלנו משפיע על ההווה ויוצר את העתיד שלנו.
אם אנחנו בסטייט "ירוד" יחסית של דאגה, חשש, פחד, ייאוש או לחץ,
זה משפיע על ההווה שלנו (מה נחשוב, איך נרגיש, מה נגיד לאחרים ואיך נפעל),
וכיון שעתיד נוצר בהווה, באמצעות זרעי המחשבות-מילים-פעולות שלנו, הוא משפיע גם על העתיד שלנו.
כשהסטייט הזה מוחזק במשך שבועות, חודשים ושנים, הוא מתבסס מאוד והשפעתו רבה ועצומה.
הוא נחווט במוחנו, נהיה דומיננטי והופך להיות סוג של ברירת מחדל.
כברירת מחדל הוא נמצא שם בבסיס מרבית המחשבות-רגשות שלנו ומשפיע מאוד על ההווה ועל העתיד.

**
כיום אנחנו מבינים את חשיבותה של תזונה ופעילות גופנית שפעם הבנו פחות.
אנו מודעים לנזק המצטבר של עישון, או צריכה מרובה של סוכר.
ההשפעה של זה ודאית ומוכחת גם אם יש עיכוב מסוים בין זמן הפעולה לזמן התוצאה.
ייקח שנים לעורקים להיסתם או לסרטן להתפתח בריאות,
אבל ההשפעה היא מיידית וודאית, פשוט איננו מסוגלים להבחין בה עדיין.
ואולי זה בדיוק האתגר:
אנחנו נוטים לתעדף דברים קצרי טווח שניתן להבחין בהם או שלא רואים את השפעתם השלילית,
על פני דברים חשובים יותר שהשפעתם תתהווה בהדרגה ובעוצמה עם הזמן.

הלך רוח מחשבתי ודפוס רגשי הם כמו עישון, פעילות גופנית ותזונה.
כשם שיש לנו הרגלים פיזיים, יש לנו הרגלים מנטליים ורגשיים.
המחשבות והרגשות שלנו הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו אחראים לו ושאנחנו יוצרים מדי יום.
לאורך זמן המחשבות והרגשות שאנו חושבים ומרגישים מתגבשים ומתבססים לכדי הרגלים ודפוסים.
בדומה להרגלים הפיזיים, השפעתם של ההרגלים והדפוסים המחשבתיים והרגשיים שלנו עצומה.
כשם שניתן לשנות הרגלים פיזיים, כך ניתן לשנות הרגלים מנטליים ורגשיים וליצור הרגלים חדשים.

**
המחשבות והרגשות שלנו מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות ומאמצעי התקשורת השונים (עיתונים, טלויזיה, רדיו),
המשרתים גופים וארגונים בעלי כוח והשפעה שמטרתם לקדם את האג'נדה שלהם ולא בהכרח את טובתנו או את טובת הכלל.
השילוב של מודעות נמוכה לחשיבותם של ההרגלים המחשבתיים והרגשיים הקיימים והמתהווים,
וההשפעה הגבוהה על ההרגלים הללו מצד גורמים בעלי כוח ועניין,
יוצר מצב שבו הדפוסים המחשבתיים-רגשיים של רבים מאתנו,
הינם דפוסים שאינם משרתים אותנו ואת החברה,
שהתבססו מתוך בורות ו/או חוסר תשומת לב.

כיון שהדפוסים הללו מאוד נפוצים בחברה סביבנו הם לא נראים חריגים או בעייתים במיוחד.
בגלל הנפוצות החברתית הם נתפסים כנורמליים ומקובלים,
כל זאת למרות שהשפעתם מזיקה והרסנית, שהם ברי-שינוי ושהם אינם גזירת גורל.

**
כשהבחנתי לפני שנים בהרגלים המחשבתיים-רגשיים שלי,
שנמצאים שם כל הזמן, מסבים לי סבל ואינם משרתים אותי,
עלה בי רצון עז לשנות אותם, להפחית את השפעתם ולהתחיל להעצים יותר מחשבות-רגשות אחרים.

כיום, לאחר שנים של תרגול מתמשך בצורות שונות ומגוונות,
אני מרגיש הרבה יותר רוגע, שמחה והכרת תודה משחשתי בעבר,
והרבה פחות לחץ, חשש, דאגה או אי-נוחות מכפי שנהגתי להרגיש.

למדתי שיש לנו את היכולת לשנות הרגלים ודפוסים מחשבתיים-רגשיים קיימים,
להחליש כאלו שפוגעים בנו, ולחזק כאלו שמשרתים אותנו.

זה אפשרי גם במציאות הנוכחית,
עם כל המורכבויות שלה,
זה ביכולתינו ובאחריותנו,
וזה יכול להתחיל ממש עכשיו,
בכל מקום ומצב שאתם נמצאים בו,
עם המחשבה-רגש הבאים.

כשמחשבה-רגש מסוימים מוחזקים על ידינו במשך מספר שניות או דקות הם משפיעים על מצב הרוח שלנו.
כשהם מוחזקים במשך שעות או ימים הם משפיעים על הלך הרוח שלנו.
החזקה לאורך תקופה של שבועות וחודשים תעצב את המזג שלנו (טמפרמנט).
מחשבה-רגש הנחשבים-מורגשים שוב ושוב לאורך שנים הופכים להיות אופי.

שינוי מצב רוח, מזג, הרגלים, וברירות מחדל מתחיל במחשבה-רגש הבאים.

**
הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, מלהיב ומסקרן אותי.
אני קורא עליו עוד ועוד, לומד ומתרגל המון.
בחודשים האחרונים אני בהתרגשות מתמשכת,
כי נראה לי שאחרי שנים של למידה ותרגול,
משהו "התיישב" לי,
ואני מבין אותו ברמה עמוקה ובהירה שלא היתה שם קודם.
אני מסוגל לנסח אותו במילים ולדבר אותו.
והכי חשוב – אני מבין טוב יותר איך לעבוד איתו ולתרגל אותו,
ואני רואה את את אפקטיביות ומיידיות ההשפעה שלו עלי ועל אחרים.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה מתעורר בי חשק לקיים בקרוב מפגש זום בנושא,
שבו אוכל לחלוק ולשתף ביתר פירוט והעמקה את מה שכתבתי בפוסט הזה.
מפגש זום חי יאפשר גם הדגמה ותרגול בזמן אמת עם משתתפים.

אם הנושא מעניין אתכם, והייתם רוצים להשתתף במפגש כזה בשבועות הקרובים,
אנא מלאו את פרטיכם בטופס הבא ואשלח לכם פרטים נוספים לכשיהיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

התחלה חדשה

מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.
זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.
תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,
היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.
האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.
ברגע אחד, משהו באנרגיה של השיחה השתנה ונוצר ביניהם ריחוק.
חצי דקה לאחר מכן השיחה הסתיימה.

"אתה יודע," היא אמרה לי, "קורה לי עכשיו משהו מפתיע כשאני מספרת לך את זה.
לצד החרטה והכעס על עצמי,
אני שמה לב שיש בי גם חלק שמרגיש שמחה כשאני חושבת על הסיטואציה הזו."

"מעניין..", השבתי, "מוכנה להסביר..?"

"בטח…אני שמה לב לשני שינויים שמתחוללים בי בתקופה האחרונה, שלא היו שם לפני כן.
השינוי הראשון הוא שאני קולטת בזמן אמת שמשהו בשיחה משתנה,
ואני אפילו מסוגלת לשים את האצבע על הנקודה שבה זה קורה.
במקרה הזה למשל, המשפט שאמרתי היה הטריגר לריחוק שנוצר בינינו.
שניה לאחר שאמרתי אותו ראיתי את ההשפעה שלו.

השינוי השני הוא שבמקום להאשים את האחר או את עצמי במה שקרה,
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתבוננת בסקרנות ומנסה להבין איך הדברים התגלגלו.
באותה שיחה, ישבתי עם עצמי וניסיתי להבין למה אמרתי את מה שאמרתי,
ומה הסיבה שבן המשפחה הגיב בצורה כזו.
כשבדקתי, גיליתי שבאמת היתה בתוכי שיפוטיות, למרות שלא ביטאתי אותה במילים.
כנראה שהוא קלט אותה.

לשם ההשוואה, במשך שנים ארוכות, עד לפני כמה חודשים,
בכל פעם שהיה קורה משהו כזה בבית או בעבודה (ואתה יכול לתאר לעצמך שהיה קורה הרבה),
היה לוקח לי הרבה יותר זמן לקלוט שמשהו השתנה בי או באדם שאיתי
ואז זה היה זורק אותי לכעס ולשיפוטיות שרק היו מחריפים את המצב ומשאירים משקעים.

אז כרגע, מתסכל אותי שאני נופלת שוב באותם מקומות,
אבל יש בי חלק ששמח על כך שאני מזהה אותם הרבה יותר מהר,
שבחלק מהמקרים גם לוקח לי פחות זמן לתקן,
ושמתחילה להתפתח אצלי סוג של עדינות אמפטית שלא היתה שם לפני כן."

**
תוך כדי ההקשבה לאותה מנכל"ית, אמרתי לה שהשמחה שלה לא מפתיעה אותי.
כי מתוך התיאור שלה נשמע שהיא בתהליך משמעותי,
ושהיא כרגע קופצת שלב התפתחותי על פי מודל ה"מו-מי".

הנה הוא לפניכם:
ניתן לחשוב על השלב ההתפתחותי שלנו כשילוב של מודעות ומיומנות ("מו-מי").
בשלב הראשוני אנחנו לא מודעים למשהו ולא מיומנים בו.
בשלב השני, יש לנו כבר את המודעות אך טרם פיתחנו מיומנות.
בשלב השלישי המיומנות שלנו התפתחה, וכשאנו מודעים אנו מצליחים לעשות משהו שלא הצלחנו בעבר.
בשלב הרביעי והמפותח ביותר, אנחנו מיומנים מאוד, ועושים את אותו הדבר בהצלחה גם ללא מודעות.

איך זה מתחבר למנכ"לית?
בעבר, היא היתה חסרת מודעות ובעלת מיומנות נמוכה.
משהו בשיח ובאינטראקציה שלה עם אנשים אחרים היה מעורר כעס וקושי (גם אצלה וגם אצל אחרים),
אבל רמת המודעות שלה היתה נמוכה.
היא לא ראתה את הקשר בין צורת ההתנהלות שלה לבין איכות השיחות,
לא הבינה איך מה שהיא אומרת משפיע עליה ועל אחרים.

בשלב הנוכחי, היא כבר מודעת, קולטת את הדברים הרבה יותר מהר ומתחילה לפתח מיומנות.
כיון שהמיומנות לא מספיק גבוהה עדיין, במקרים רבים היא ממשיכה עם הדפוסים המורגלים שלה,
וזה יוצר ריחוק, אי הבנה וכעס.

בשלב הבא, שלדעתי היא כבר בתוכו, בעזרת מאמץ מודע, ריכוז ותרגול,
היא תצליח לשנות משהו בדפוסי התקשורת שלה ובכך למנוע חלק גדול מאי-ההבנות והקונפליקטים,
ולייצר הרבה יותר אינטראציות נעימות, אפקטיביות ומקרבות.

בשלב המפותח ביותר זה יבוא לה בטבעיות, בספונטניות וללא מחשבה.

ניתן להסתכל על השלבים הראשון והרביעי (השלבים ללא המודעות) כהרגליים.
בשלב הראשון והפחות בשל (חסר המיומנות) יש לנו הרגלים מזיקים הפוגעים בנו ובאחרים.
אנחנו עושים משהו שלא משרת אותנו ואת סביבתנו מבלי לחשוב עליו.
בשלב הרביעי והמתקדם (בעל המיומנות הגבוהה), יצרנו לעצמנו הרגל מקדם,
שמכאן ואילך ניתן להשתמש בו גם ללא מאמץ או מחשבה מודעת.

**
טיך נהאת האן, נזיר זן הויטנאמי כותב בספרו "איך לריב":

המחשבה שהסבל שאנו גורמים לאחרים ולעצמנו באמצעות המילים והמעשים שלנו,
הוא תוצר של חוסר מיומנות, עוזר לי מאוד במהלך השנים האחרונות.
התפיסה הזו מפחיתה אצלי שיפוטיות, מרגיעה ומגבירה קבלה וחמלה עצמית.
יש בה משהו מעודד, שמדרבן אותי לקחת אחריות ולהמשיך להתאמן בדבר שחשוב לי,
ושאני פחות מיומן בו כרגע מכפי שהייתי רוצה.

בדומה לתחושה של אותה מנכ"לית,
גם אצלי, השמחה והסיפוק אינם תוצר של הגעה לרמת מיומנות מושלמת כלשהי,
אלא לתחושה שאני בדרך, מתמקד בדברים חשובים, מתקדם..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לבבאיות

הבוקר קיבלתי מחבר יקר הודעת וואטסאפ בצירוף קובץ שמע קצר בן 6 דקות.
"חשבתי עלינו – עליי ועליך ואיך כל אחד תורם את הלבבאיות שלו בדרכו" הוא כתב לי,
והמליץ להקשיב לקטע המושמע.

ההודעה שלו סיקרנה אותי, למרות המילה הלא ברורה – "לבבאיות" – שהיתה בה.
לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות, אפילו חשבתי שהתבלבלו לו קצת האותיות.
מסתבר שטעיתי.
לבבאיות היא החלק העיקרי בקטע שנכתב והוקלט על ידי מיה טבת דיין.
מיד הורדתי לעצמי את קובץ השמע והתחלתי להקשיב לו. 

וכך היא משתפת בתחילת דבריה:

"לבבאי מתאר אדם שמסייע בתהליך הריפוי של שברון לב קולקטיבי בחברה.
המילה משמשת לתיאור אדם שפעולותיו, דבריו או מעשיו
מביאים נחמה, תמיכה רגשית, ותקווה לקהילה או חברה שעברה טראומה או כאב.
לבבאי מייצג את היכולת של אדם אחד להביא אור וריפוי ללבבות רבים,
ולסייע בהתמודדות עם כאב וסבל רגשי משותף."

**
הקטע המושמע והכתוב של מיה הוא מודלינג של לבבאיות:
בשש דקות היא חולקת את מחשבותיה,
משתפת בכמה דוגמאות מרגשות,
מפרגנת למספר אנשים,
ומרבה טוב ונדיבות.

בכל מקום שיש בו קושי, מורכבות וסבל גדולים,
יש גם המון חסד, חמלה, נדיבות ואהבה.

לבבאיות היא שילוב של כוונה, נוכחות ופעולה,
הלך רוח שניתן לנוע איתו בעולם.

השבוע המסוים הזה היה אינטנסיבי מאוד עבורי,
והתאפיין במספר אירועים מורכבים שאני ואנשים סביבי חוו ועדיין חווים.
נדמה שכל החודשים האחרונים הם כאלו, אך הימים האחרונים הרגישו כמו קפיצת מדרגה.

כשהקשבתי למיה, חשבתי על כך שלצד הקושי והמורכבות,
זכיתי לפגוש השבוע הרבה מאוד לבבאים ולבבאיות בפעולה.
אנשים יקרים שמסתובבים בעולם ובינינו,
שבזכות מיה, אני יכול לתת לכנות אותם בשם ולראות אותם יותר ויותר.

**
מומלץ מאוד להקשיב ל-6 הדקות של מיה על לבבאיות (העליתי את זה לאתר שלי, כי זה עדיין לא מופיע בשלה). 

תודה גדולה לארמוזה חברי היקר, ששלח לי את ההודעה הבוקר ושזרע את הזרע לפוסט הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

נ.ב. הקטע של מיה הזכיר לי רעיון דומה ושלח אותי לחפש פוסט שהעליתי בעבר על ל"ו הצדיקים

מה שקורה עכשיו

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

**
את הטקסט הזה פירסמתי לפני ארבע שנים בדיוק בפייסבוק.
(חזרתי אליו עכשיו בזכות תזכורת שצוקרברג הקפיץ לי).
הקורונה היתה אז ממש בתחילתה,
שבועות ראשונים של פחד, לחץ וחוסר וודאות,
לקראת שיאו של הגל הראשון,
כשהאירוע עדיין בעיצומו ורחוק מלהסתיים.

המילים הללו מרגישות לי רלוונטיות ומדויקות מאוד גם למצבנו הנוכחי.
מה שחווינו לפני 4 שנים מרגיש עכשיו רחוק והרבה פחות מורכב בהשוואה למה שאנו חווים כרגע.
מעניין איפה נהיה בעוד ארבע שנים ואיך נסתכל על התקופה הנוכחית.

**
נראה שאני בענייני נוסטלגיה ופרספקטיבה היום, אז הנה עוד משהו שמתחשק לי לחלוק אתכם:

לפני 14 שנים בדיוק (יב אדר התש"ע) אבי ז"ל נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.
אז כהיום, זה היה ביום שישי לפנות בוקר, יום של אירועי פורים ותחפושות בבתי הספר ובגנים.
את הפוסט "איש אחד" כתבתי ב-2016 לזכרו ולזכר אדם נוסף שהשפיע רבות על חיי.
היה לי מרגש לחזור ולקרוא אותו שוב היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

מפגש עם מנכ"ל ורפלקציה על העבודה שלי

לפני מספר ימים מנכ"ל של חברה קטנה ביקש להיפגש עמי.
הוא שמע שאני משלב בין עולמות של תקשורת מקרבת ועבודה עם ארגונים עסקיים,
ועניין אותו לשמוע ממני יותר על איך נראה היום-יום שלי ואיך דברים התפתחו לאורך השנים.
כשנפגשנו אצלי בבית סיפרתי לו קצת הדרך שעברתי ועל המקום שאני נמצא בו היום.
בין היתר סיפרתי לו שאני מרגיש בר-מזל,
כיון שרבים מהאנשים שעובדים איתי הם ממש חברים שלי, וכמה מהם במעגל חבריי הקרובים ביותר.
תוך כדי השיחה שמתי לב שבכמה רגעים העיניים שלו נצצו.
פעם או פעמיים הוא אפילו ניגב דמעה של התרגשות.

נראה לי שהמפגש שלנו ממש נגע בו.
לפני שנפרדנו הוא הודה לי.
"לא האמנתי שמשהו כזה אפשרי", הוא אמר לי,
"הלוואי שיום אחד גם אני אצליח ליצור לעצמי ולאנשים שאני עובד איתם סביבת עבודה שכזו".

**
לאחר שהוא הלך נזכרתי בפוסט שכתבתי לפני לא מעט שנים על "העבודה שלי".
לא זכרתי מה בדיוק כתבתי ומתי,
אבל זכרתי במעומעם שבאותו פוסט שיתפתי במהות העמוקה של העבודה שלי כפי שחוויתי אותה אז.
הסקרנות שלי החלה להתעורר..
בתוך דקה או שתיים מצאתי את הפוסט המקורי (שנכתב לפני 8 שנים) וקראתי אותו.
אתם מוזמנים לקרוא אותו בעצמכם – "העבודה שלי"

אחת המתנות המשמעותיות של רפקלציה אישית, היא הלכידה של מחשבות-רגשות ברגע חיים מסוים.
בשונה מזיכרון שעל פי רוב יכול לתעתע, כשחוזרים לתיעוד כתוב של מחשבות-רגשות-תחושות,
אפשר ממש לחזור אחורה בזמן לרגע-מקום המסוים והמדויק שהיינו בו.
לפני שמונה שנים כשכתבתי את "העבודה שלי", לפחות 60-70% מהאנשים שאני עובד איתם היום,
לא היו עדיין בחיי. טרם נפגשנו.
חלק מהאנשים שעבדתי איתם בעבר בזמן כתיבת הפוסט, כבר לא עובדים איתי היום, דרכינו התפצלו.
ויש גם לא מעט שעבדנו ביחד אז ושאנחנו עדיין עובדים ביחד גם היום.

**
לפעמים כשמספרים למישהו משהו על עצמנו ועל הדרך שעברנו,
זה גורם לנו להסתכל על דברים קצת אחרת.
זוית חדשה יכולה להגיע מעצם השיתוף שלנו עצמנו,
וגם מעיניו של מי שאנחנו חולקים איתו את הסיפור.

הדבר הכי חזק שהדהד בי אחרי קריאת הפוסט והמפגש עם אותו מנכ"ל,
זה שאם לפני שמונה שנים כשכתבתי את הפוסט עשיתי את "העבודה שלי" במידה רבה בעצמי,
הרי שהיום העבודה הזו נעשית על-ידי קבוצה גדולה של עשרות חברים ושותפים לדרך.
זו כבר לא רק העבודה שלי, זו כבר מזמן העבודה שלנו.
וזו חגיגה גדולה ומרגשת שממלאת אותי בהכרת תודה.

המשאלה שאותו מנכ"ל חלק איתי השבוע,
היא ממש אותה משאלה שהיתה לי, אי-אז לפני לא מעט שנים,
למצוא או ליצור לעצמי סביבה שבה אוכל לעשות עבודה משמעותית ומהנה עם שותפים קרובים לדרך.

**
"מה הסיכוי שלא תצליח ליצור לעצמך סביבה שכזו?", שאלתי את אותו מנכ"ל לפני שנפרדנו.
ראיתי את הבלבול ואת חוסר ההבנה בעיניים שלו והמשכתי:
"אתה ואני שונים, והארגונים שלנו שונים,
כך שכנראה שהמסע שתעבור יהיה שונה מהמסע שאני עברתי,
והסביבה שתיצור לעצמך תהיה שונה מזו שאני יצרתי.
אבל תחשוב על זה:
מה הסיכוי שתוכל לעבוד בעבודה משמעותית,
עם אנשים שאתה מכבד, אוהב ומעריך,
שאכפת לך מהם ואכפת להם ממך?

יש המון אנשים שכך נראית סביבת העבודה שלהם.
זה לא בשמיים.
זה ממש אפשרי.
ולבחירות ולפעולות שלנו יש השפעה גדולה על היצירה של זה."

**
העבודה שלנו היא הרבה מעבר לעבודה הרשמית שאנחנו מקבלים עליה שכר.
העבודה שלנו היא מה שאנחנו עושים בחיים, התנועה שאנו יוצרים בעולם,
האינטראקציה שלנו עם אנשים שאנו פוגשים.

עבורי, הפוסטים שאני כותב, כמו זה למשל, הם חלק חשוב ומשמעותי מהעבודה שלי.
ואתם הקוראים (חלקכם כבר למעלה מעשור), חברים ושותפים לדרך הזו.
תודה על שאתם שם, תודה על ההקשבה שלכם,
ואם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים אני מבטיח לקרוא ולהגיב באופן אישי..

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

אנשים שאני רוצה לעבוד איתם

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להסכים לצאת למסע

באוקטובר 2022 חברים מהצוות שלי החליטו לצאת למסע עיבוד חוויות לחימה וחיים בהובלת עמותת "בשביל המחר".
התלבטתי מאוד אם לצאת למסע הזה.
התנאים לא היו אופטימליים מבחינתי והיו לי מספיק סיבות ותירוצים לומר "לא".
לא כל כך התאים לי להתנתק מהבית ומהמשפחה והיה לי חשש שזה יהיה "סתם שבוע מתיש של חפירות".
בסופו של דבר בעידודם של כמה מחבריי הטובים, בחרתי לומר "כן" ולצאת למסע.

כשאנחנו עושים צעד בכיוון מסוים, אנחנו לא באמת יודעים לאן הוא יוביל וכיצד הדרך תתפתח.
ה"כן" הזה הוביל לחוויה עוצמתית וייחודית ביערות רומניה, שהשפיעה עלי ועל תחומים שונים בחיי.
במהלך קצת יותר משבוע זכינו צוותי ואני להעמיק את ההכרות ומערכות היחסים שלנו,
ולהגיע לרמות שיח וחיבור מרגשות ויוצאות דופן שהפתיעו אותנו בעוצמתן, גם לאחר 30 שנות חברות.
בזכות ה"כן" הזה, זכיתי להכיר גם את סיגל ואלקנה, המנחים שהובילו את המסע שלנו בהמון רגישות וחוכמה.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בזכות המסע לרומניה לפני כשנה ורבע, ובזכות העידוד התומך והמפרגן של אלקנה וסיגל,
נפתחה בפני ההזדמנות נוספת ומרגשת – להשתתף בהכשרת מנחים של עמותת "בשביל המחר".
בשנה שעברה התלבטתי ואמרתי "לא".
השנה, לאחר כל מה שעברנו בחודשים האחרונים התגבש בתוכי "כן" חד וחזק.
בזכות ה"כן" החדש מצאתי את עצמי במהלך שבוע שעבר במסע נוסף, מרגש ועוצמתי לא פחות,
הפעם לא ביערות רומניה אלא בנופים המדבריים של אזור חצבה,
ולא עם הצוות שלי אלא עם עוד 15 חברות, חברים ומנחים שלא פגשתי מעולם לפני כן.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בעוד מספר חודשים אני צפוי להתחיל להנחות מסעות כאלו בעצמי.
כשם שלפני שנה ורבע כשאמרתי "כן" למסע ברומניה לא יכולתי לדמיין איפה אהיה ואיך דברים יתפתחו,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, לא באמת ניתן לצפות את שרשרת האירועים שתתחולל בזכות "הכן" הנוכחי.
אין לי מושג את מי אפגוש ואיך המפגשים הללו ישפיעו עלי, על חברי הצוות שיעברו את המסעות הללו,
ועל שותפיי וחבריי החדשים להנחייה.

**
מישהו שאל אותי השבוע האם המסעות הללו באמת עוזרים?
האם מעבר לחוויה יש פה השפעה ארוכת טווח?
האמת, שעוד לפני שהוא שאל אותי, השאלה הזו הדהדה בתוכי.
יכול להיות שאיפשהו יש מחקר שיראה נתון כזה או אחר. אני לא יודע.
אבל הנה משהו שאני כן יודע, או לפחות מאמין בו בכל ליבי:

מצד אחד יש גבול למה שניתן לעשות בשבוע או במסע.
חשוב שנהיה צנועים, שלא "נעוף" על עצמנו ונחשוב שאנו יכולים לעשות יותר מכפי שאנו יכולים.
המציאות באמת קשוחה ואנשים חווים מצבי חיים מאתגרים ומורכבים מאוד.

ומצד שני שלא נמעיט בערך של מה שאנו מביאים, גם במפגש/מסע חד פעמי.
ליכולת להיות נוכחים עם מישהו, בכוונה מלאה, בלב פתוח ובעיניים טובות, יכולה להיות השפעה עצומה.
כשאנו מוכנים להכנס מתחת ל"אלונקת הכאב" של אנשים שאנו פוגשים,
ומסכימים לשאת איתם ביחד ולו לכמה רגעים חלק ממה שהם חווים, אנחנו מעניקים להם מתנה גדולה.
לכולנו יש צורך עצום להיראות, להשתייך לקבוצה, להיות מובנים ולהרגיש אהובים.
ריפוי מתרחש בכל מיני צורות ולא תמיד אנחנו רואים הכול או מבינים עד כמה.

אני כותב לכם את המילים הללו בהתרגשות עצומה.
משהו בי מרגיש זכות גדולה להנחות מסעות כאלו מטעם עמותת "בשביל המחר",
ומשהו נוסף בי כבר מרגיש היטב את כובד האחריות ואת יראת הכבוד.

את הפוסט הנוכחי אנו בוחר להקדיש לעמותת "בשביל המחר" ולחבריי החדשים שדרכינו הצטלבו לפני פחות משבועיים:
יפעת, מיכה, רון, אפרת, מיה, גדי, צחי, טובי, גיא, נועם, טלי, אופיר, אריאל, מושיק וטל.

אחלו לי ולנו בהצלחה…

**

בימים האחרונים התפרסמו שני פודקאסטים בהשתתפותי:

1. גליה בן חיים הנפלאה אירחה אותי ביער האפשרויות (יער אמיתי!) ובפודקאסט ה"אנושיות" שלה.
את הפרק הקדשנו לנושא של טריגרים והשיחה זרמה וקלחה.
גליה הובילה אותנו למקומות פרקטיים ומוחשיים ודאגה שהמילים והרעיונות יתחברו למציאות ולשטח.
תוכלו להקשיב לנו כאן.

2. יואב יושע אירח אותי שוב בפודקאסט "ים ומלואו" לפרק זורם ומגוון שעסק בחמלה, בתשומת לב,
בעבודה שהצוות שלי ואני עושים באינטל עם משוחררי מילואים, בהרגלים חשובים, איזון ועוד ועוד.
זו השיחה השניה של יואב ושלי (פרק 60 ב"ים ומלואו") ואתם יכולים להקשיב לה כאן.
מוזמנים להקשיב גם לפרק הקודם שהקלטנו (פרק 10) לפני קרוב לשנתיים (תחשבו כמה דברים השתנו מאז..)

המלצה חמה: עשו subscribe לפודקאסטים של גליה ויואב – הםמעלים תוכן איכותי, מרגש ומעניין!

**
כתמיד, אם משהו ממה שנכתב פה נוגע בכם ובא לכם לכתוב לי כמה מילים ולשתף אותי במחשבות-תחושות שלכם, אשמח מאוד לקרוא…

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

על יוגה (והרבה מעבר ליוגה…)

המקום שבו הקרב מתחיל

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש למילים של טיך נהאת האן,
נזיר זן וייטנאמי, סופר ופעיל שלום שנפטר לפני מספר שנים.

וכך הוא כותב על המקום שבו הקרב מתחיל:

~ מתוך How to Fight (תרגום חופשי שלי, הטקסט המקורי באנגלית בתחתית הפוסט)

**
בכל פעם שאני פוגש את הטקסט הזה, משהו בי מתרגש.
אני אפילו לא בטוח למה.

יכול להיות שזו החדות הבהירה שמצליחה להצביע על נקודה קריטית שבה קורה משהו חשוב.
יכול להיות שזו היכולת להביע רעיון עמוק ושורשי בפחות ממאה מילים.
ואולי זו התקווה שבעזרת תרגול מתמשך נוכל להפחית סבל ולמנוע קרבות פנימיים ומלחמות חיצוניות.

עוד הרבה לפני שמתחילה המלחמה החיצונית (עם בני משפחה, קולגות בעבודה או כל אדם אחר),
מתחולל בתוכנו הקרב הפנימי.

הנה משהו כל-כך חשוב שאפשר לתרגל כל החיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Where the fight begins

~ quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh