"מדי פעם, עשויים שני ברווזים להתקוטט –
בלי שום סיבה נראית לעין, או משום שאחד מהם פלש למרחב של האחר.
המאבק נמשך בדרך כלל מספר שניות, ואז הם נפרדים,
שטים לכיוונים מנוגדים, ומנפנפים בכנפיהם בחוזקה מספר פעמים.
לאחר מכן הם ממשיכים לשחות בשלווה,
כאילו המריבה מעולם לא התרחשה.
באמצעות נפנוף הכנפיים הם משחררים אנרגיה עודפת,
וכך מונעים ממנה להילכד בגופם ולהפוך לשליליות.
זוהי חוכמה טבעית, וזה קל להם,
משום שאין להם מוח המשמר את העבר שלא לצורך
ובונה את זהותו סביב עבר זה"
– מתוך "כוחו של הרגע הזה" מאת אקהרט טולה
**
אומרים שכתשעים וחמישה אחוזים מהקונפליקט הנוכחי שאנו חווים
הם שאריות מהעבר ומטענים מקונפליקט קודם.
רק חמישה אחוזים קשורים באמת למה שקורה בינינו כאן ועכשיו.
**
כשדליה נעלבת ממשהו שגדי אמר זה ישפיע על האינטראקציה הבאה ביניהם.
גם אם גדי לא מודע לכך או לא התכוון לפגוע.
גם אם הפרשנות של דליה מוטעית.
**
כשאלי כועס על משהו שזיוה עשתה,
הוא יביא את זה למפגש הבא שלהם.
במילים, ברגשות או במעשים. זה יהיה שם וזה ישפיע.
**
זרעים זהים של כעס וכאב
יכולים להתפתח לקונפליקט קשה, לנתק ולמלחמה
או לדיאלוג בריא, לחיבור בין שונויות ולהתפתחות של מערכת יחסים.
טיפול עדין בזמן אמת ו"מנגנון פריקה של ברווזים"
יכולים להיות ההבדל שבין אלו לאלו.
חיים מלאים. יום יום.
אולי זה יישמע מצחיק, אבל אני מוצא את עצמי באופן ספונטני נוהג לעתים בדומה לברווזים.
כשעולות בידי לפעמים תחושות בלתי נעימות, כתוצאה מהיזכרות באירוע כלשהו בעבר, כגון רגשות אשם, נביכות, חרטה וכדומה – אני מביע אותן בצורה כלשהי, כמו בקריאת כאב חלשה, אנחות וכדומה.
התחושה היא שפעולות אלו מסייעות לי בפירוק הרגש – על אף המוזרות שבעשייתן.
ויש היגיון בשיגעון – כאשר יש חיבור בין הרגשות לפעולות, הרי משניתן לרגש ביטוי מעשי הוא מתפוגג מהר יותר.
ממליץ לנסות.