היום* בדרך לביה"ס דיברנו על גיל.
הוא אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע כי שבע זה גדול.
החיים מתחלקים לעד שבע ולאחרי שבע.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
הוא רוצה להיות כבר גדול.
סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים
וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים
כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.
"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" הוא שאל אותי.
זה נקרא הרמה להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו.
למשל עכשיו זה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה זה היה משהו אחר.
בדקתי אם הוא יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה.
הוא חייך ושאל: "ארבעים ואחת?".
השאלה הזו מכילה בתוכה הרבה מהלכים לא מובנים מאליהם:
הבנת "השיעור", הכרות עם סדר המספרים והיכולת לחסר.
אין ספק שהילד גאון.
ועכשיו… הגיע תורי לקבל את השיעור ממנו:
"בעצם" הוא אמר,
"הגיל שאני הכי רוצה להיות בו,
זה כמו שהייתי בבטן של אמא.
הכי כיף היה שם"
אי אפשר שלא להסכים…
מסע יומי של 387 צעדים.
יודעים איך הוא מתחיל… לא יודעים מה יקרה בתוכו…
חיים מלאים. יום יום.
* היום = 11/11/14
איזה חכם הוא…