לנצח

לפני תשעה שבועות ויום עזבת את ביתך במצב ירוד במיוחד.
פיזית ונפשית.
לפני תשעה שבועות בדיוק עברת ניתוח דחוף ומורכב.
היום, לאחר שבועיים של החלמה בביה"ח ועוד שבעה שבועות של שיקום,
את חוזרת לביתך.
חוזרת במצב שונה מאוד מזה שעזבת אותו.
מצב שלא דמיינת שהוא אפשרי.

**
זה לא התחיל לפני תשעה שבועות וזה לא נגמר היום.
אין לנו מושג לאן זה הולך ואיפה תהיי מחר.
עכשיו את כאן.
מסיימת פרק נוכחי,
מתחילה פרק חדש.

**
על פי אמרה אפריקאית עתיקה נדרש כפר שלם כדי לגדל ילד.
ברוח זו, נדרש עולם שלם כדי לטפל באדם.
הזדמנות לעצור ולומר תודה לעשרות אנשים על השבועות האחרונים:
לרופא שהמליץ על הרופא המנתח,
למזכירה של הרופא המנתח,
לרופא המנתח,
לצוות האחיות בבית החולים,
לצוות כוח העזר,
לרופאים במרכז השיקום,
לצוות האחיות ובראשן האחיות הראשיות,
לנשות כוח העזר,
לצוות הריפוי בעיסוק,
לצוות הפיזיותרפיה,
לעובדת הסוציאלית,
לנהגים,
לאנשי הניקיון,
לטבחים,
לצוות המרפאה המלווה,
לצוות חדר המיון,
לצוות האונקולוגיה,
למתנדבי יד שרה,
לבני המשפחה,
למטפלת הצמודה,
למעגלי החברים,
למקום העבודה,
ולרבים נוספים ששכחתי לציין,
או שאיני מודע לתרומתם.

**
אף פעם לא התחברתי למושג "אסירות תודה".
תמיד העדפתי "הכרת תודה".
היום אני מרגיש אסיר תודה.
לנצח.

הנתינה, התמיכה והנוכחות של כמה מכם חרוטים בלבי במיוחד.
ויישארו שם גם לאחר שאשכח חלק מהשמות, הפרצופים והפרטים.

חיים מלאים. היום.