הבלוג של רוני ויינברגר

השבוע הזדמן לי לקרוא ראיון עם פרופסור יוסי לוי-בלז.
פרופ’ לוי־בלז הוא פסיכולוג קליני וחוקר ישראלי מוביל בתחום האובדנות, הכאב הנפשי והחוסן,
שלצד עבודתו הטיפולית-מעשית, עומד גם בראש המרכז לחקר האובדנות במרכז האקדמי רופין.
בשנה האחרונה זכיתי לשמוע אותו מספר פעמים בהרצאות מוקלטות ובפודקסטים.
מרתק אותי להקשיב לאנשי מקצוע בעלי ידע עמוק וניסיון מעשי רב-שנים, שלא מפסיקים ללמוד ולהתפתח,
בטח ובטח כשזה נובע מתוך רצון וכוונה לעזור לאנשים ולהרבות טוב בעולם.

הנה דוגמה לקטע מהראיון שתפס את תשומת לבי ודירבן אותי:

"חברי יואב גרובייס לימד אותי להבחין בין אופטימיות לתקווה.
אופטימיות היא אירוע פסיבי, שבו אני מחכה שיהיה טוב.
תקווה היא פעולה אקטיבית — אני עושה דברים כדי שיהיה טוב.
אז לי יש תקווה ואמונה שאם נמשיך למלא את התפקיד שלנו כאזרחים מודעים וערכיים במדינה הזאת, יוכל להיות כאן טוב יותר.
אבא שלי עלה ארצה ברגל בגיל 15, והתיישב בקיבוץ בארי. הוא מחלוצי הנגב.
זה ממש בדנ"א שלי, לא לעזוב את המדינה הזאת, לא לוותר.
אסור לנו לוותר על התפקיד שלנו בשינוי החברה הישראלית, מתסכל וכואב ככל שזה יהיה.
אני רואה הרבה אנשים שלא מוותרים ועושים הכל כדי לשנות את החברה הישראלית ולהפוך אותה לחומלת ואוהבת יותר.
האם אני חושב שזה יקרה מחר? לא.
אבל יש לי מספיק תקווה כדי לקום כל בוקר ולפעול כדי לנסות לשפר, ולו בקצת, את מצבנו כאזרחי המדינה האהובה והמטורללת הזאת."

מה דעתכם? חזק, נכון?

**
בשבוע שעבר ביקשתי את עזרתכם במשובים לבחירת כותרת משנה לספר שאני כותב.
לצד השאלון שקיבלתם ממני במייל, העליתי שאלון זהה בפייסבוק.
הכוונה שלי היתה לראות האם יש הבדל בין המשובים שיגיעו מרשימת התפוצה לאלו שיגיעו מהפייסבוק.
היה מרגש ומפעים לקבל מעל מאתיים תגובות והתייחסויות מושקעות.

תודה רבה לכל מי שכתב לי !

המשובים שלכם חידדו לי מספר תובנות חשובות וממש השפיעו על בחירת כותרת המשנה.
בין היתר למדתי שמבחינה שיווקית "תקווה" היא מילה מושכת מאוד שנמצאת בקונצנזוס רחב,
לעומת "חמלה" המעוררת תגובות חזקות של משיכה או של הדיפה,
ועל כן מבחינה שיווקית היא שנויה במחלוקת עבור קהל רחב.
(היה מעניין לראות שבקרב קוראי הבלוג היא עוררה יותר משיכה ובקרב חברי הפייסבוק יותר הדיפה).
הכותרת שבחרתי להתקדם איתה היא "חיים מלאים – כוונה, בחירה ותקווה בעולם מורכב."

השבוע התפתח צעד משמעותי נוסף עם הספר:
התקדמנו מאוד עם עיצוב הכריכה, וזה כבר ממש קרוב לעיצוב הסופי.
כשפתחתי באמצע השבוע את קובץ הpdf עם העיצובים החדשים שקיבלתי מליאורה ואמרי,
התגובה האינסטינקטיבית הראשונית שלי היתה "ואוו !!!" בנוגע לאחת מתוך חמש האפשרויות.
שלחתי את זה מייד למשפחתי ולגיסי (שהוא מעצב גרפי) מבלי לחשוף את ההעדפה שלי,
וכל כך שמחתי שכולם ללא יוצא מהכלל בחרו באופציה שגם אני העדפתי.
בזכות תמימות הדעים המשפחתית נחסך מכם שאלון של בחירת העיצוב המועדף 🙂

**
אני רוצה לסיים במשפט יפהפה שפגשתי בספר "מיינדפולנס" מאת ג'וזף גולדסטין.

גולדסטין משתף בלימוד שהוא מרבה להשתמש בו בהשראת הדאלאי לאמה שלפיו:

"ערכה של פעולה לא נמדד על פי מידת הצלחתה או כשלונה, אלא על פי המניע שמאחוריה".

כיוון שאין לנו שליטה על תוצאות פעולותינו, עלינו לפעול בכוונה מודעת ובמחויבות מלאה,
ללא היאחזות בתוצאות הסופיות וללא תלות באופן שבו יתפתחו הדברים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני שנים דליה (לקוחה שלי, מנהלת באחד הארגונים) שאלה אותי אם אני מכיר את רחל נעמי רמן.
לא היה לי מושג מי זאת.
"אולי כדאי לך לקרוא את ספריה," היא המליצה לי, "נראה לי שתתחבר.."
יש בי הכרת תודה עצומה לדליה על החיבור הזה ועל המתנה שקיבלתי ממנה.

רחל נעמי רמן היא רופאה אונקולוגית בשנות השמונים לחייה וסופרת.
היא גם נכדתו של סב קבליסט שנפטר כשהיתה בת שבע ושהשפיע רבות על חייה.
את שני ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי" קראתי פעמים רבות ואני חוזר אליהם שוב ושוב.
למרות שלא פגשתי את רחל נעמי רמן מעולם, אני מרגיש שלמדתי ממנה המון,
ושהיא השפיעה במידה רבה על תפיסת העולם ועל דרך ההנחייה שלי.
סיפוריה מרגשים ואנושיים מאוד, עוסקים רבות בנושאים של תקווה, הקשבה, חמלה, ענווה וריפוי.
ברבים מהתהליכים והמסעות שאני מנחה, אני נוהג להזכיר אותה ולהמליץ על ספריה.
בפוסט הנוכחי אני בוחר להביא שישה ציטוטים מספריה (הייתי יכול לבחור גם חמישים), שאני ממש אוהב:

"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך, ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו טבועה היכולת לעשות רק טוב, וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו,
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.

אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס,
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
"הדרכים והאמצעים של הנתינה משתנים מפעם לפעם ומתרבות לתרבות, ואולם טבעה של הנתינה לא השתנה מאז ימי בראשית.
ללא קשר לאמצעים שבהם נשתמש, הנתינה היא תמיד עבודת הלב.
לפעמים כוח המדע הוא כה מפתה עד שאנו עלולים להאמין שכל הנחוץ כדי לעזור לאחרים הוא להשתמש בו כראוי בשעת האבחון והטיפול.
אבל המדע לעולם לא יהיה נתינה, אלא אם כן הוא מתורגם קודם לעבודת הלב."

**
"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

**
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'."

"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי.
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה,
אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה
המאפשרת לדעת אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי,
אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשבת האחרונה יצאתי אחה"צ לריצה של כמה ק"מ באזור הבית שלי.
בדרך חזרה, ליד פארק כפר-סבא, נתקלתי בתמונה של איתן הורן ששוחרר ביום שני שעבר,
עם הכיתוב "אל תשאירו אותי מאחור".
המשכתי לרוץ, תוך כדי שאני חושב לעצמי שאפשר כבר להוריד את השלט המסוים הזה,
ואיתו את השלטים של כל מי שכבר חזר.

שלוש מאות מטר בהמשך הרחוב,
קלטתי התקהלות קטנה של אנשים ולידם מכוניות שעוצרות וצופרות.
המשכתי להתקרב תוך כדי ריצה ולמרבה התרגשותי,
ראיתי את האחים איתן ויאיר הורן, מלווים בבני משפחתם וחברים נוספים,
עוברים שלט שלט ובעזרת מספריים גוזרים את האזיקונים ומסירים את השלטים,
לקול צהלות השמחה של העוברים ושבים וצפירות הנהגים.
היה בלתי אפשרי לעצור את דמעות השמחה למראה המחזה המרומם הזה.

אני מתקשה לתפוס את המעברים החדים הללו שבין פוסטרים וסרטוני אימה מהשבי,
לצפייה מרגשת בטלוויזיה בשחרור ובמפגשים המשפחתיים,
לאדם חי ואמיתי, בגודל מלא, במרחק של מטר ממני.

נשארתי באזור כחצי שעה, בחגיגה של הסיטואציה המדהימה הזו,
ולבסוף "חתכתי" הביתה כדי להספיק להתקלח ולנסוע לכיכר החטופים.
המשימה עדיין לא הושלמה.

**
ועכשיו, לעדכון אישי מרגש:
הספר שלי ממשיך להתהוות, לאט לאט ובהתמדה.
שני סבבי עריכה הסתיימו וגם סבב הגהה ראשון כבר מאחוריי.
ניסחתי את הטקסט שיהיה רשום בגב הספר ואני מוכן להמשך.
זה כבר מרגיש ממש קרוב ומוחשי.
תוך-כדי תנועה אני לומד על התהליך ומגלה עוד ועוד שלבים שלא הייתי מודע לקיומם.
לשמחתי אני עטוף באנשי צוות מעולים ובראשם ליאורה פרידן שמנצחת על כל הפרויקט הזה.

לפני כמה ימים קיבלתי סקיצות ראשוניות של עיצוב הכריכה.
ציפיתי לזה בהמון סקרנות, ורגע לפני שפתחתי את הקובץ הדופק שלי האיץ.
לא היה לי מושג מה אקבל מהמעצב, ומהכרותי את הרזומה שלו הציפיות שלי היו גבוהות.
השניה שבה ראיתי את העיצובים הזכירה לי את הרגע הראשון שבו רואים את פניו של התינוק שמגיח בלידה.
בשונה מלידה, כאן אפשר להמשיך לשנות, לעצב ולדייק.
אנחנו עוד לא שם, אבל יש לנו כיוון ואנחנו לומדים זה את זה בתנועה.
אני ממשיך להחזיק את הסקרנות וההתרגשות ובטוח שלבסוף יווצר עיצוב מהמם. 

**
השבוע התחלתי לעבוד גם על כותרת המשנה של הספר.
שם הספר יהיה "חיים מלאים" ואנשי המקצוע המליצו לנסח כותרת משנה קצרה.

עשיתי כמה סבבים של ניסיונות ויש לי מספר כיוונים אפשריים.
המטרה של כותרת המשנה מבחינתי היא ליצור סקרנות ומשיכה, וגם לתת מושג על מה הספר.
אני מדמיין לעצמי אנשים מביטים בכריכה הקדמית, קולטים את השם, את כותרת המשנה ואת העיצוב,
ואז מחליטים בעשירית שניה האם לקחת את הספר ליד ולהפוך אותו כדי לקרוא את טקסט הגב.

מוכנים להציץ בניסוחים שיש לי עד כה ולחלוק איתי את חוות הדעת שלכם?

ממש יעניין אותי לשמוע מכם.
הנה קישור לשאלון קצר שמציג את האפשרויות השונות. 

תודה רבה רבה מראש !

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשבת שבמהלך סוכות נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת קהלת.
בפרק ג' ניתן למצוא את הפסוקים הבאים:

"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת;
עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
עֵת לַהֲרוֹג, וְעֵת לִרְפּוֹא;
עֵת לִפְרוֹץ, וְעֵת לִבְנוֹת.
עֵת לִבְכּוֹת, וְעֵת לִשְׂחוֹק;
עֵת סְפוֹד, וְעֵת רְקוֹד.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ, וְעֵת לְאַבֵּד;
עֵת לִשְׁמוֹר, וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ, וְעֵת לִתְפּוֹר;
עֵת לַחֲשׁוֹת, וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב, וְעֵת לִשְׂנֹא;
עֵת מִלְחָמָה, וְעֵת שָׁלוֹם."

הרעיון המרכזי המובא בפסוקים האלה נוגע בטבע של השתנות החיים, בחשיבות של אי-היאחזות ובקבלת המקום שאנו נמצאים בו כרגע.

ביום ראשון השבוע, ערב חזרת החטופים החיים, נשאה רייצ'ל גולדברג-פולין (אימו של הירש שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשבעה לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח) נאום מרגש בן 7 דקות.

בדבריה היא מזכירה את הפסוקים מקהלת ומציעה, שבשונה מהמסר בקהלת,
אנחנו נמצאים בימים מיוחדים שבהם עלינו לשאת את הסתירות ולחוות את הניגודים השונים זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.
בימים האלה לדוגמה, עלינו גם לבכות וגם לשחוק, גם לחבק וגם לתת מרחב, גם לחשות וגם לדבר, גם לספוד וגם לרקוד.
הזמן כרגע הוא לגם וגם, וזה לא פשוט.

רייצ'ל וג'ון פולין שכלו את הירש בנם לפי יותר משנה.
מאז זכיתי להקשיב להם, לצפות בהם, ולשבת לצידם במשמרות 101,
כשהם מקפידים להגיע ולתמוך במשפחות החטופים.

הזוג הזה מעורר בי השראה עצונה ומבטא תמיד קול אנושי צלול, חומל, עניו,
ועם זאת גם חד, אמיץ ונחוש שחודר בשקט ובעוצמה רבה ללב ולנשמה.

ניתן ומומלץ מאוד לצפות בנאום המלא כאן. 

**
לפני כחצי שנה, בפסח השנה, לאחר הקשבה לשני פודקסטים שרייצ'ל התראיינה בהם,
פירסמתי פוסט בשם "חמישה דברים שלקחתי מרייצ'ל גולדברג פולין השבוע".

הנקודה החמישית שציינתי בו (מתוך דבריה של רייצ'ל) היתה "כהרף עין", וכך כתבתי:

"רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין."

הרף העין שרייצ'ל דיברה עליו באפריל (ולא הפסיקה להזכיר אותו מאז),
התגשם השבוע עם חזרתם של עשרים חטופים חיים ועוד תשעה חטופים חללים.

**
לפני כעשרה ימים טסתי עם בני רועי לטיול בן כשבוע בגאורגיה.
נחתנו בטביליסי ב7.10 בשעות אחה"צ, עשינו צ'ק אין למלון, והלכנו לאכול משהו.
באותו לילה, צפיתי מחדר המלון בטקס הזיכרון העוצמתי שארגנו משפחות החללים ותנועת "קומו".
הדמעות זרמו, הלב התמלא והתקשיתי להירדם באותו לילה.

מספר בקרים לאחר מכן קיבלנו את הידיעה המרגשת על חתימת ההסכם,
שלצד התקווה עוררה גם לא מעט חשש ודריכות.

ביום שני השבוע זכינו לחזות, עדיין מגאורגיה, בחזרת כל החטופים החיים.
לצד השמחה וההתרגשות העצומות עלו בי עצב ואבל עמוקים שעדיין נוכחים:
על מה שהיה, על מה שהווה, וגם על מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה.

במהלך שבוע אחד חווינו פה מהלך אנרגטי רגשי ואינטנסיבי,
מעברי "כהרף עין" בין מציאויות שונות שההתגשמות שלהן אינה מובנת מאליה.

השבוע הזה מלמד אותנו שיעור גדול בענווה ובחמלה,
וגם מאפשר לנו לחוות בצורה ישירה את העוצמות והניגודים שהלב שלנו מסוגל להכיל.

**
שאלו אותי אם לא הפריע לי להיות בחו"ל בשבוע כזה,
אם לא הרגשתי פספוס לצפות בהכול מרחוק ולא לחוות את זה בזמן-אמת מהכיכר.

התשובה שלי היא ממש ממש לא.
הרגשתי מחובר והשמחה שלי היתה עצומה.

חלקכם כתבתם לי בהתרגשות על התחושות הטובות "שהייתם שם" בחודשים האחרונים לצד משפחות החטופים, גם כשבכיכר היו פחות מארבע מאות אלף איש.
אני שותף לתחושה הזאת שלכם וחוגג אותה לצדכם בענק.
מרגיש לי שחשוב במיוחד להיות עם המשפחות ברגעים נמוכים ובתקופות קשות ומייאשות, כשיש ברחובות הרבה פחות אנשים.

המשימה עדיין לא הושלמה, 19 חטופים חללים עדיין לא כאן.

מלאכת הריפוי, הטיפול, התמיכה, הבניה והשיקום הנדרשת היא אינסופית.
לכל אחד מאיתנו יש בתקופה הקרובה תפקיד חשוב, אחריות אדירה ופוטנציאל השפעה עצום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.
אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.
זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.
כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת פופולרית –
בשעה הראשונה נסענו במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש או פחות,
כשהדבר העיקרי שרואים זה לא הנוף אלא את המכוניות שלפניך ואת זאת שמנסה לעקוף אותך,
ולהצליח להשתחל חזרה לנתיב לפני שהרכב שמגיע ממול יפגע בה.

הדרך הצבאית משמשת גם הרבה משאיות.
בשליש הראשון של הנסיעה מצאנו את עצמנו כמעט בכל רגע נתון תקועים מאחורי משאית,
שמפאת רוחבה וגובהה מסתירה גם את השמיים.
הדחף שעולה בך כשאתה תקוע מאחורי משאית הוא לעקוף אותה –
"אם רק אעקוף את המשאית הזאת, דברים ישתפרו".
ואז, אתה משקיע לא מעט אנרגיה בלעקוף,
לפעמים במשך כמה דקות ארוכות עד שתנאי הכביש והתנועה מאפשרים,
מרגיש תחושת הקלה כשאתה מצליח,
רק בכדי לגלות דקה לאחר מכן, שאתה תקוע שוב מאחורי משאית נוספת.

**
לאחר כעשרים דקות של נסיעה,
שמתי לב שמרבית תשומת הלב שלי שקועה במשאיות וברכבים האחרים,
בתנועה האיטית והעמוסה, ובפער הציפיות המתסכל בין מה שדמיינתי לבין מה שאני חווה עכשיו.

כשקלטתי את זה, החלטתי לנסות משהו אחר:
שמרתי על קצב נסיעה יחסית קבוע, תוך כדי שאני מנסה ליצור לעצמי שדה ראייה רחב ככל האפשר.

איך עושים את זה? ממש פשוט –
אני שומר מספיק מרחק ממשאית או מרכב גבוה שחוסמים לי את שדה הראייה,
כך שאוכל לראות את הנוף שלפניי ואת השמיים, להנות מהפלייליסט הנהדר ומהשיחה עם רועי. 
למרווח הזה שביני לבין המשאית משתחלות מדי פעם מכוניות שעוקפות אותי,
רק שכרגע במקום תסכול זה מעורר בי שמחה,
כיוון שכל מכונית כזו עוזרת לי לשמור על שדה הראייה שלי.

השינוי הזה המחיש והזכיר לי שאין לי שליטה על הרכבים האחרים ועל העומס בכביש,
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך לנסוע ובמה למקד את תשומת הלב שלי בתנאים הללו.

**
תוך כדי הנסיעה אמרתי לרועי שנראה לי שגם בחיים יש לנו "משאיות" כאלה:
כמעט בכל רגע נתון יש עניין "שתקוע" לנו ומעורר בנו אי-נחת, חשש או כעס.
העניין הזה מושך את תשומת הלב שלנו ואנחנו עסוקים בלהתגבר עליו,
ואז, לאחר שהצלחנו "לעקוף" אותו, מופיע מייד עניין אחר שאנחנו תקועים בו עכשיו.
אפשר להעביר חיים שלמים תוך התמקדות במה שמפריע לנו ומדאיג אותנו,
ולפספס את הנוף היפה ואת החברה הנעימה.

בדומה לנסיעה "בדרך הצבאית", גם בחיים אנחנו לא שולטים בחלק גדול ממה שקורה סביבנו,
ועדיין יש לנו יכולת עצומה לבחור איך אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים בתנאים הללו.

גם בחיים המטרה אינה לשפר מיקום יחסי (לעקוף את הרכב שלפני),
אלא להתמקד במה שחשוב, להתקדם לכיוון רצוי ולהנות מהדרך.

**
את הבשורה על חתימת ההסכם, קיבלתי בבוקר חמישי,
כשהתעוררתי מול הפסגה המושלגת של הר הקזבגי על רקע שמיים תכולים ומדהימים.

אל השמחה, ההתרגשות והכרת התודה העצומות שהתעוררו בי,
הצטרפו גם הרבה עצב, חמלה והכרה במורכבות של הדברים.

החתימה היא "משאית ענקית" שעקפנו, וממש ממש חשוב שזה קרה,
אבל זה רק עוד צעד בדרך, ולא הסוף של שום דבר.

הלוואי הלוואי שכל החטופים יחזרו בקרוב.
אם זה יקרה, חשוב מאוד לזכור,
שעבורם ועבור המשפחות שלהם הדרך עוד ארוכה, מורכבת ומפותלת.

ואם זה יקרה (הלוואי הלוואי הלוואי),
חשוב לזכור שיש הרבה מאוד משפחות שיקיריהם נהרגו או נרצחו ולא יחזרו,
והרבה מאוד פצועים בגוף ובנפש שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים,
והמון אנשים ומשפחות שהמלחמה הזאת משפיעה על מערכות היחסים, הפרנסה והעבודה שלהם.

ואם מסיבה כלשהי יחזרו רק חלק מהחטופים,
אז לצד השמחה ותחושת ההקלה העצומות של חלק מהמשפחות,
יהיה גם המון פחד, חוסר אונים וכאב עצומים של משפחות אחרות.

**
הכינו את עצמכם:

בכל רגע נתון יהיו כמה "משאיות" ועניינים שתקועים לנו בדרך.
בכל תסריט שהוא יהיו גם חגיגה וגם אבל, גם שמחה וגם עצב, גם הכרת תודה וגם פחד.

אנחנו לא יודעים איך דברים יתפתחו ואין לנו שליטה על התנאים.
הדבר שאנחנו יכולים לשלוט בו הוא הבחירות, המחשבות והפעולות שלנו.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הלכה לעולמה בגיל 91 ג'יין גודול, אנתרופולוגית, סופרת, חוקרת שימפנזים ופעילה למען זכויות בעלי חיים.

לפני שנים נתקלתי בציטוט שלה, ואני חושב שמאותו רגע שבו קראתי אותו לראשונה,
הוא "נזרע" בתוכי, היכה שורש והתחיל לגדול ולהתפתח.

הציטוט הוא:
“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you.
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

ובתרגום לעברית:
"אתם לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבכם.
מה שאתם עושים משנה, ועליכם להחליט איזה סוג של שינוי אתם רוצים ליצור".

בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים רבים: בבית, בעבודה, ברחוב, ברשתות החברתיות, בכביש.

מפגש אנושי יכול להתרחש במהלך שניה או במשך שעה,
במבט, בדיבור, בכתיבה, במגע או במעשה,
עם זרים או עם בני משפחה וחברים.

אין מפגשים נייטרליים.

מה שאנחנו עושים משנה ובכל מפגש שכזה אנחנו משפיעים:
מחזקים או מחלישים, מרימים או מורידים, מקרבים או מרחיקים.

בכל יום אנחנו עוברים דרך מאות מפגשים, ובכל שנה דרך מאות ימים.

**
יש משהו רדיקלי במחשבה הזאת, המנוגדת לתפיסה שלפיה אנחנו חסרי אונים,
שהשפעתנו זניחה או שמה שאנחנו עושים לא באמת משנה.

היא מנוגדת לאג'נדה של בעלי עניין מסוימים, שמעדיפים שנחשוב שאנחנו חלשים וחסרי השפעה,
והיא גם מנוגדת לנטייה שלנו לעשות לעצמנו "הנחות" כי "מה זה כבר משנה".

חשוב להכיר באחריות שלנו,
להיות מודעים להשפעה שאנו יוצרים בכל מפגש,
ולבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

**
עם השנים פיתחתי לעצמי שני יישומים עיקריים לשימוש ברעיון הזה של ג'יין גודול,
שמסייעים לי, מחזקים אותי ומעודדים אותי להתמיד:

האחד – הכרה בהשפעה האינסופית והמוגבלת שלנו:
מכיוון שבכל מפגש אנחנו משפיעים, ושייתכן שאדם שהשפענו עליו מעביר הלאה את "האדוות שלנו",
אנחנו לא באמת יודעים מה גבולות ההשפעה שלנו והיכן היא מסתיימת.
לצד זאת, אנחנו לא היחידים המסתובבים בעולם ומשפיעים,
ובמצבים מסוימים השפעתם של אחרים גדולה משלנו.
מכאן, שעלינו להמשיך לעשות את עבודתנו ככל שיידרש (מפגש אחר מפגש),
גם אם הדברים מתפתחים בצורה שונה מזו שאנו מקווים לה.
"השפעה אינסופית מוגבלת" היא תזכורת ענווה ומעוררת תקווה למקומנו בעולם.

השני – מיקוד במפגש הקרוב:
אם אין מפגשים נייטרליים ובכל מפגש אנחנו יוצרים שינוי,
חשוב להתמקד במפגש הקרוב, ולהתכוונן לשינוי שברצוננו ליצור.

המסר הנוכחי שאני כותב כרגע, יישלח בעוד כמה דקות לאלפי אנשים.
זו דוגמה למפגש וירטואלי מרובה משתתפים.
איזו השפעה ושינוי אני רוצה ליצור במפגש הזה?

**
אנחנו לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבנו.
מה שאנחנו עושים משנה, ועלינו להחליט איזה סוג של שינוי אנחנו רוצים ליצור.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 2010 יצא בארה"ב ספר בשם "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt) שנכתב על ידי נעמי אורסקס ואריק קונווי.
הספר מתאר כיצד תאגידים וגורמים פוליטיים ניהלו לאורך עשורים קמפיינים מתוחכמים שנועדו לזרוע בלבול בציבור, ולהציג נושאים שאינם שנויים במחלוקת כשנויים במחלוקת.

בספר מוצגים מקרים קלאסיים, כמו למשל תעשיית הטבק שטענה במשך עשרות שנים שלא הוכח קשר ישיר בין עישון לסרטן, או חברות נפט שטענו שלא הוכח קשר בין פליטת גזי חממה לבין התחממות כדור הארץ.

מטרתם של סוחרי הספק אינה לשכנע שעמדתם צודקת ונכונה, אלא לזרוע מספיק ספק כדי לגרום לאנשים להאמין ש"הנושא עדיין שנוי במחלוקת" או ש"אין באמת מספיק הוכחות".
הספק שנזרע תורם לתחושת חוסר ודאות ובלבול, ובכך משרת גורמים בעלי עניין בצורות שונות, כגון: עיכוב בקבלת החלטות, דחיית צעדים רגולטוריים, הפחתת לחץ ציבורי והגנה על אינטרסים כלכליים או פוליטיים.

בעידן הרשתות החברתיות כוחם של סוחרי הספק והשפעתם על הציבור הולכת ועולה.
הם מנהלים קרבות תודעתיים ועושים שימוש בטקטיקות שונות, נפוצות ויעילות מאוד.
הנה כמה מהן לדוגמה:

1. זריעת ספק (Seeding doubt)

• הדגשת חוסר ודאות קטן כאילו הוא מערער על כל התמונה.
• דוגמה: "לא כל המדענים מסכימים" – יוצרת תחושה שהנושא עדיין לא מוכרע.

2. הצפת מידע (Flooding)

• הפצצה בעובדות סותרות, נתונים חצויים או טענות רבות.
• המטרה: לגרום לעייפות ובלבול בציבור – אנשים מוותרים על ניסיון להבין.

3. הצגת סימטריה מדומה (False balance)

• מסגור שתי עמדות כאילו הן שוות ערך, גם אם אחת נתמכת בקונצנזוס מדעי רחב והשנייה היא שולית או אינטרסנטית.
• באולפן התקשורת זה נראה "מאוזן" (שתי דעות מנוגדות) גם אם היחס הוא 98:2

4. שימוש במומחים מטעם

• גיוס "מדענים", "אנליסטים" או "מומחים" שמקבלים מימון מגופים בעלי עניין.
• המטרה: ליצור תחושה של מחלוקת מקצועית.

5. הסחת אשמה (Deflection)

• העברת הדיון מהבעיה המרכזית לנושא צדדי.
• למשל: במקום לדבר על נזקי סוכר, להאשים את הציבור בחוסר פעילות גופנית.

6. מניפולציות רגשיות ותודעתיות

• שימוש בסיפורים קיצוניים נקודתיים או דוגמאות יוצאות דופן כדי לערער על הכלל.
• דוגמה: תמונה או עדות מזויפת אחת בנושא מסוים תעלה ספק בנוגע לכל התמונות והעדויות מאותו נושא.

**
כדי להתמודד עם תופעת "סוחרי הספק", חשוב לפתח חשיבה ביקורתית ועצמאית:
לצרוך מידע ממקורות מהימנים ומקצועיים,
להצליב מקורות,
לשאול מי מרוויח מהפצת הספק,
ולהבחין בין עובדות שניתנות לאימות לבין פרשנויות רגשיות או מגמתיות.

הבנה שהספק עצמו יכול להיות כלי תעמולתי מכוון,
וזיהוי מניפולציות ההשפעה השונות שמפעילים עלינו (סימטריה מדומה, הצפת מידע, מומחים מטעם ועוד),
הם צעדים חשובים להפחתת ההשפעה המגמתית ולפיתוח החשיבה העצמאית.

**
יש משהו "טריקי" עם הספק הזה:

במצבים מסוימים הטלת ספק היא תנועה חשובה שמנטרלת "חשיבת עדר" או קיבעון מחשבתי,
ובמצבים אחרים זריעת ספק עלולה להיות מזיקה ולפגוע בתהליכים חשובים של קבלת החלטות וביצוע פעולות.

לעתים הספק הוא משהו בריא שמתעורר בנו,
ולעתים הוא משהו מגמתי ומכוון שהוטמע בנו.

איך מבחינים בין שני המצבים הללו?

עצם המודעות לכך שתופעת "סוחרי הספק" קיימת, ההכרות עם טכניקות ההשפעה שלה, 
ושאילת השאלות "מאיפה הספק הזה מגיע? האם הוא בריא או מזיק?",
עושים חלק גדול מהעבודה.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר