אתמול בערב יצאתי עם משפחתי לטיול לאור ירח מלא בנחל חוורים שליד מדרשת בן גוריון.
בנסיעה דרומה לכיוון מצפה רמון כשהירח העגול התחיל לטפס בשמיים,
התחילו דיווחים ברדיו על החיסול לכאורה של סינוואר, בשלב שזה לא היה ודאי עדיין.
בתוך הנחל, כשמשני צידנו נקיק תלול והירח המלא מאיר את סלעי החוואר,
אמר אחד החברים "החייל שחיסל את סינוואר בטח גאה מאוד" וכולנו הסכמנו איתו.
שניה לאחר מכן עלתה לי תפילה שהלוואי שבקרוב יהיו גם חיילים שיתגאו בהחזרת עוד ועוד חטופים.
בדרכנו חזרה צפונה, על כביש 40 החשוך, שמענו את הידיעות העצובות על מותם של 5 לוחמי סיירת גולני.
דקות לאחר מכן, כחצי שעה לאחר חצות, עצרנו בצומת בית קמה לארוחת לילה מפנקת,
והתענגנו על בורקס טרי וחם עם אריסה חריפה, רסק עגבניות וביצה קשה שבדיוק יצא מהתנור.
השעות הללו הן תזכורת והמחשה למעברים החדים ולחיים המלאים והמורכבים שאנו חווים עכשיו.
תזכורת שמגיעה עם הכרת תודה ושמחה על הזכות והיכולת לטייל עם משפחתי ולהנות מבורקס טעים,
בזמן שכל כך הרבה אנשים ומשפחות נמצאים עכשיו במקום אחר ולא יכולים לעשות זאת.
**
אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בשיתוף של שלושה ציטוטים שאספתי בימים האחרונים.
כל אחד מהם נוגע בי בדרכו.
שניים מהם מדברים על תקווה,
השלישי הוא תזכורת חשובה ליכולת הבחירה שלנו ולתרגול אינסופי של חיים.
דוד גרוסמן כותב על תקווה (חלק מתוך נאום שנשא בעבר):
"ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר.
לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון.
העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו.
זה מעשה אופטימי:
היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות והשרירותיות מעידה על כך
שבנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי.
מקום שאיש לא הצליח לדכא אותו, ולא לזהם."
**
יונתן שמריז ממארגני טקס המשפחות אמר במהלך נאומו בערב הזיכרון לאירועי ה7.10:
"אני מאמין שמתוך ההריסות והחורבן, מתוך התופת, קם כאן דור חדש.
דור שמאמין בנו, בחברה ישראלית מתוקנת ומאוחדת, דור שמאמין ברוח הישראלית.
דור שישקם את ההריסות ויבנה כאן מדינה טובה יותר, ערכית יותר,
מדינה שבה רודפים את האמת, מקדשים אותה ולא מרפים ממנה.
מדינה שנשענת על ערבות הדדית, שעושים בה הכול בשביל החברים שלנו,
עושים הכול בשביל להחזיר 101 חטופים וחטופות, שנמצאים במנהרות חמאס.
מדינה שנהיה גאים לגדל בה את הילדים שלנו,
מדינה משגשגת לעם היהודי ולכל מי שקשר את גורלו אלינו".
**
קרול וילסון, מורה לבודהיזם כותבת ומזכירה:
"ועל אף שראיתי את זה אלפי פעמים,
עדיין לא קל לי לקבל את העובדה שהסבל איננו אודות השינוי כשלעצמו.
הסבל, אם יורדים ישירות ללב העניין, הוא אודות התגובה שלי לשינוי;
הוא טמון בהכחשה שלי, בחוסר הקבלה שלי, בסרוב שלי לחוש כאב או אובדן."
**
התקווה ויכולת הדימיון של גרוסמן,
האמונה, העוצמה והנחישות של שמריז,
הבהירות הצלולה, המשמעת והבחירה של וילסון,
הן כולן אבני בניין מרכזיות בחיים שהולכים ומתהווים.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר