כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.
אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.
מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.
מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.
ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.
ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.
האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?
לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.
**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.
הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:
יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.
כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.
וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.
**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":
״אני מרגישה כאילו פיסת חיים יקרה מפז ניתנה לי למשמרת על כל האחריות הנובעת מכך.
אני מרגישה שמחובתי לשמור על אהבת החיים שבי
ולהשתדל שתעבור בשלום את הזמנים האלה ותגיע בשלמותה לזמנים הטובים יותר.
זה עיקר העיקרים.
ויש רגעים שנדמה שאני עומדת להיכנע ולוותר,
אבל תחושת האחריות שבי מזכירה לי שוב ושוב שתפקידי הוא לשמור על החיים שבי"
בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר