על תקווה, אמונה ובחירה

אתמול בערב יצאתי עם משפחתי לטיול לאור ירח מלא בנחל חוורים שליד מדרשת בן גוריון.
בנסיעה דרומה לכיוון מצפה רמון כשהירח העגול התחיל לטפס בשמיים,
התחילו דיווחים ברדיו על החיסול לכאורה של סינוואר, בשלב שזה לא היה ודאי עדיין.
בתוך הנחל, כשמשני צידנו נקיק תלול והירח המלא מאיר את סלעי החוואר,
אמר אחד החברים "החייל שחיסל את סינוואר בטח גאה מאוד" וכולנו הסכמנו איתו.
שניה לאחר מכן עלתה לי תפילה שהלוואי שבקרוב יהיו גם חיילים שיתגאו בהחזרת עוד ועוד חטופים.
בדרכנו חזרה צפונה, על כביש 40 החשוך, שמענו את הידיעות העצובות על מותם של 5 לוחמי סיירת גולני.
דקות לאחר מכן, כחצי שעה לאחר חצות, עצרנו בצומת בית קמה לארוחת לילה מפנקת,
והתענגנו על בורקס טרי וחם עם אריסה חריפה, רסק עגבניות וביצה קשה שבדיוק יצא מהתנור.

השעות הללו הן תזכורת והמחשה למעברים החדים ולחיים המלאים והמורכבים שאנו חווים עכשיו.
תזכורת שמגיעה עם הכרת תודה ושמחה על הזכות והיכולת לטייל עם משפחתי ולהנות מבורקס טעים,
בזמן שכל כך הרבה אנשים ומשפחות נמצאים עכשיו במקום אחר ולא יכולים לעשות זאת.

**
אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בשיתוף של שלושה ציטוטים שאספתי בימים האחרונים.
כל אחד מהם נוגע בי בדרכו.
שניים מהם מדברים על תקווה,
השלישי הוא תזכורת חשובה ליכולת הבחירה שלנו ולתרגול אינסופי של חיים.

דוד גרוסמן כותב על תקווה (חלק מתוך נאום שנשא בעבר):

**
יונתן שמריז ממארגני טקס המשפחות אמר במהלך נאומו בערב הזיכרון לאירועי ה7.10:

**
קרול וילסון, מורה לבודהיזם כותבת ומזכירה:

**
התקווה ויכולת הדימיון של גרוסמן,
האמונה, העוצמה והנחישות של שמריז,
הבהירות הצלולה, המשמעת והבחירה של וילסון,
הן כולן אבני בניין מרכזיות בחיים שהולכים ומתהווים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תובנה משבוע מורכב

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אולי צריך לתת לזה עוד זמן

אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.
בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.
התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.
בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.
בחדר שעד לפני כמה דקות היה רועש ומלא בצחוקים, דיבור על עבודה ושיחות חולין היתה דממה.
כולנו הקשבנו גם לגלעד וגם התכנסנו בעצמנו למחשבות ולתחושת האישיות שצפו לכל אחד מאתנו.
כמה מהעובדים שהגיעו בבוקר למשרד היו חסרים, כי בצהריים הם הוקפצו צפונה והצטרפו לצוותים שלהם.
גיל, רס"ן במילואים, שהיה השנה בצבא יותר משהיה בבית או בעבודה, הצליח להגיע והיה איתנו.
דוד, קצין שיריון שנמצא עכשיו בצפון, הצליח להתחבר לכמה דקות בטלפון ולאחל שנה טובה מהשטח.

ואז, אורטל ונופר הוליכו אותנו בעזרת שיר מקסים ומצגת מרגשת דרך עשרות לידות וחתונות שחווינו השנה,
ביניהם תמונה טריה במיוחד, מהגר שילדה ממש בשעות האחרונות.
כל לידה, כל חתונה, עולם ומלואו.
עשרות התחלות חדשות, כוחות עוצמתיים של בריאה והתחדשות.

את המפגש חתם איתי מנהל הארגון.
הוא בחר להביא את שירו של אריק איינשטיין "אולי צריך לתת לזה עוד זמן"
וסיפר שאריק כתב את השיר לאחר תאונת דרכים קשה ותקופת החלמה ארוכה.

אריק מתחיל את שירו עם שני בתים ראשונים:

"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים"

ומסיים עם בית שלישי:

"יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין"

המילים הללו שנכתבו בשנת 1982,
מרגישות בימים הללו כל כך רלוונטיות, מרגשות ונוגעות.
הפצעים, הזעקה, חוסר הוודאות, המנהרה והאור (איזה שילוב מילים מצמרר),
לצד העולם שממשיך כמנהגו, השמש והגשמים.

מרגש לצפות בביצוע של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר האגדיים שכבר אינם איתנו,
ובביצוע המחודש של ברי סחרוף שחודר עמוק ללב עם הזעקה שלו.

חצי השעה הזו של הרמת הכוסית הוירטואלית היתה מיקרוקוסמוס של החיים בשנה האחרונה.

אני נוהג לסיים את כל הפוסטים שלי בצמד המילים "חיים מלאים".
חיים מלאים הם חיים של לידות ושל מוות, התחלות וסיומים, עצב ושמחות, אבל וחגיגות.

בחיים אין את החלק האחד ללא החלק השני.
זה תמיד היה כך ותמיד יהיה כך.

כמאמר השיר, לפעמים צריך לתת לזה עוד זמן.

להחזיק מעמד.
להמשיך להחזיק כוונה ותקווה.
לעשות את העבודה שלנו ולהיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה טובה, מלאה ומבורכת,
עם הרבה יותר ריפוי, שלווה, חיבור, תקווה, שמחות וחגיגות,
והרבה פחות מלחמה, סבל, ניכור, אבל, עצב וייאוש.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רפלקציה על תהליך למידה של 30 שנה

מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב לקרוא וללמוד.

עברתי כמה וכמה שינויים בחיי, אבל הכמיהה הזו לקריאה, ללמידה ולהתפתחות לא השתנתה עם הזמן.
כאדם בוגר, מסביבות שנות ה-20 שלי ואילך, אני נמשך בעיקר לספרי עיון ופחות לסיפרות יפה.

לפני כשלושים שנה כדי "לצרוך" ספר איכותי הייתי רוכש אותו בחנות או שואל אותו מהספרייה העירונית.

לפני כעשרים שנה נחשפתי לאפשרות של הקשבה לדיסקים להתפתחות אישית.
זו היתה התפתחות מדהימה ומרגשת שאיפשרה להאזין לחומרים הללו גם תוך כדי נסיעה ברכב,
וכך פקקי תנועה ונסיעות ארוכות הפכו להיות מרחבי למידה מהנה ומשמעותית.
בשלב זה עדיין היה צריך לרכוש את הדיסקים הללו והמגוון שלהם היה מצומצם יחסית.

זמן מה לאחר מכן התפתחות הטכנולוגיה איפשרה צריבה של דיסקים מתוך חומרים שמסתובבים ברשת.
הייתי קונה חבילות של דיסקים ריקים וצורב לעצמי בבית קורסים והרצאות מוקלטות שמצאתי.
חצי שעה של צריבה בבית איפשרה לי שעות של הקשבה ולמידה, במחיר משתלם של חבילת דיסקים ריקה.
המגוון הפך להיות הרבה יותר גדול והרבה יותר נגיש וזול.

ואז הגיע הדיסק-און-קי שהקפיץ את זה בכמה רמות.
על הדיסק-און-קי אפשר לשמור בפשטות ובמהירות הרבה יותר קבצי שמע של תוכן איכותי.
כשמכוניות התחילו להגיע עם שקעי USB וחיבור למערכות שמע,
זה הרגיש כמו התפתחות מטורפת כי עכשיו כל החומרים הללו היו זמינים בקלות גם בנסיעות.

מתישהו התחילו להופיע הפודקסטים וספרי השמע שלהם ניתן להאזין בעזרת מכשירי הסלולר.
החידוש כאן הוא השילוב של מגוון עצום של תכנים, נגישות מיידית וחיבור לחומרים עדכניים ועכשוויים.
בחיפוש פשוט ניתן להגיע למומחים או לאנשים מעניינים בכל תחום שהוא, ולהנות מהשפע העצום שלהם,
כל זאת בזמן אמת תוך התייחסות לאירועים שמתרחשים ממש עכשיו.

באופן אישי אני צורך ספרי שמע ופודקסטים כבר שנים,
וככל שעובר הזמן ההתלהבות והרעב שלי רק גדלים,
כי אני נחשף לעוד ועוד חומרים, נושאים, נקודות מבט ואנשים מרתקים.

מרגש אותי שהשפע של חומרים איכותיים ומשמעותיים שאפשר לקרוא או להקשיב להם כל כך עצום ונגיש.
בכל רגע נתון, אפשר להקשיב למומחים הכי גדולים בעולם בכל נושא שהוא, ללמוד מהם ולהתפתח.
פוליטיקה, אקטואליה, היסטוריה, כסף והשקעות, ספורט, טכנולוגיה, יזמות ועסקים,
מערכות יחסים, בריאות, תחביבים, התמודדות וחוסן, התפתחות אישית – כל דבר שהוא !

בשנים האחרונות מדברים הרבה על התדרדרות מערכת החינוך
ועל כך שבתי הספר והמורים מקובעים או תקועים בתכנים ותהליכים מיושנים.
לפעמים התחושה היא שבית הספר כיום מספק בעיקר שירותי בייביסיטר ומיומנויות חברתיות.
יש לא מעט אמת באמירות הללו, ועם זאת האפשרות ללמידה מעולם לא היתה יותר זמינה ונגישה.
הרבה יותר קל ונוח להאשים אחרים מאשר לקחת אחריות אישית ולעשות מעשה.
אפשר לצקצק, להתלונן, לתרץ ולהפנות אצבע מאשימה להרבה גורמים וכיוונים,
ואפשר למנף את הטכנולוגיה והאפשרויות הרבות, לקחת אחריות ולרתום אותן ללמידה משמעותית.

כל אדם שרק רוצה יכול ללמוד אינספור דברים ותחומים בחינם או בעלות סבירה,
בגישה מיידית ממקלדת המחשב או מהאייפון שלו. לא תמיד זה היה כך.
בעבר ידע וחינוך היו שמורים לבעלי מעמדות מסוימים או לסף תנאים מינימלי שלא היה למרבית האוכלוסיה.

למידה היא תהליך מתמשך לחיים שלמים,
ולא משהו ששמור רק לילדים, לשתים עשרה שנות לימוד או למוסד מסוים.

יתרה מזאת, היכולת להבין אנשים ותהליכים לעומק בעולם מורכב ומשתנה,
מבלי ליפול למלכודות של שיפוטיות ורדידות מחשבתית הופכת להיות חשובה יותר ויותר.

בינואר 2021 כתבתי פוסט על "פודקסטים, למידה והתפתחות מתמדת".
הפוסט עורר עניין וזכה להרבה תגובות.
הוא נכתב לפני קרוב לארבע שנים ונקודות מרכזיות שהעליתי שם רלוונטיות יותר מתמיד.
בפוסט חלקתי כמה מהפודקסטים שאני נהנה להקשיב להם ומקבל מהם הרבה ערך.
הסתכלתי בסקרנות על הרשימה שפירסמתי אז ומצאתי שכרבע ממנה עדיין רלוונטי וכל השאר פחות.
הלמידה וההקשבה לפודקסטים ולספרים לא פחתה, אולי היא אפילו התגברה,
מה שהשתנה זה חלק מתחומי העניין ומהפודקסטים המובילים שאני מקשיב להם.

למתעניינים, קבלו המלצות למספר תכנים שהקשבתי להם בשבועות האחרונים:

אֻסְכֻּת – פרקים מרתקים ומעמיקים בנושא המזרח התיכון וגיאופוליטיקה –
המלצה חמה להקשיב לפרק "חיזבאללה היום" ולשני הפרקים על "המלחמה הקרה המתחדשת והמזרחי התיכון". תודה רבה לגיא על ההמלצה הזו. 
ההקשבה לפרקים הללו מרחיבה פרספקטיבה ומאפשרת להעמיק ידע והבנה בנושאים מורכבים וחשובים.

חיות כיס – פרק 296 – המלחמה בהון השחור –
תיאור מרתק ומעורר תקווה על שינויים חיוביים מבוססי טכנולוגיית AI המוטמעים בתקופה הזו במשרד האוצר.

אלישע והזוויות – החזרת החטופים והכרעת חמאס, שורשים מוסריים –
פרק המתייחס לשאלת המוסר ולנקודות המבט השונות העומדות בבסיס תפיסות עולם שונות.
סיכום תמציתי יחסית לספר של גו'נתן היידט "למה אתם תמיד צודקים?" המחובר למציאות שלנו ונוגע במורכבות של הקיטוב הפוליטי והדתי. תודה לשירה על ההמלצה הזו. 

The Knowledge Project – פודקסט מרתק באנגלית עם אנשים מעניינים, מצליחים ומובילים בתחומם.
שני פרקים ששמעתי לאחרונה ואהבתי – מורגן האוסלכריס דייויס.
סוג של אסקפיזם איכותי מלא ברפלקציות, רעיונות ותובנות חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פעם שלישית (ולא בטוח שאחרונה)

זו הפעם השלישית שאני כותב על מורן סמואל בבלוג הזה.

הפעם הראשונה היתה ב2013 לאחר שנחשפתי לסרטון מרגש ומעורר השראה של מורן.
מורן זוכה במקום ראשון באליפות העולם,
ובמקום לנגן את "התקווה" מתחיל להתנגן המנון של מדינה אחרת.
מה הייתם עושים במצב כזה?
בסרטון הזה תוכלו לראות מה מורן עשתה.
אם לא יצא לכם לראות אותו עדיין,
או אם ראיתם אותו לפני מספר שנים,
ממש מומלץ לראות אותו שוב.

**
הפעם השניה היתה לפני כשלוש שנים,
עם זכייתה של מורן במדליית הכסף באולימפיאדה הפראלימפית בטוקיו 2021. 
סיפרתי קצת על הדרך שמורן עשתה בשנים האחרונות,
והמלצתי מאוד להקשיב לפודקאסט שבו מורן מתראיינת ומשתפת בהרחבה על מגוון האתגרים, הבחירות והמחירים בחייה.
אני מוצא את השיתוף הזה עוצמתי, מרגש ומעורר השראה,
מיוחד מעצם כך שהוא תו"כ מסע חיים, תנועה והתמודדות.

**
וכעת הפעם השלישית:
לפני מספר שבועות מורן השתתפה באולימפיאדה הפראלימפית הרביעית שלה (!!!!!)
וזכתה במדליית הזהב הנכספת (וגם שברה במוקדמות שיא פראלימפי חדש).

הפעם ההמנון התנגן כמו שצריך.

תראו את התהליך והתוצאות המדהימים הללו:
מקום חמישי בלונדון 2012,
ארד בריו 2016,
כסף בטוקיו 2021,
זהב בפריז 2024.

וזה לא רק בספורט.
זה גם בחיים האישיים, בזוגיות ובהורות,
בהתמודדות עם דברים קשים ולא מתוכננים,
בלקיחת אחריות מלאה על הבחירות שלה,
במיקוד במה שבשליטתה ובמה שהיא יכולה לעשות,
ובהליכה עד הסוף עם מה שחשוב לה גם כשלפעמים זה נגד הזרם.

**
תעשו לעצמכם טובה:
צפו בסרטון המרגש של מורן עם "התקווה" ופנו לעצמכם 50 דקות כדי להקשיב לראיון איתה.

ואז תהיו נדיבים, ותעבירו את זה הלאה עם המלצה חמה חמה,
כדי שגם חברים ובני משפחה יהנו מזה. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה הילדים שלך לומדים ממך?

לפני כשלוש וחצי שנים בתקופה שמרגישה כמו גלגול חיים אחר,
התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן.
אחת השאלות שהוא שאל אותי לקראת סוף השיחה היתה ממש חזקה עבורי והולכת איתי מאז.
אפשר לשמוע בהקלטה (דקה 1:39:50) שלאחר שערן שואל את השאלה,
אני שותק במשך מספר שניות ארוכות, בזמן שגלגלי המוח שלי עובדים.
שאלה משמעותית היא שאלה שגורמת לך לחשוב,
גורמת לך להסתכל על המציאות באופן קצת שונה,
מוציאה ממך מחשבה חדשה או אחרת.

השאלה שערן שאל אותי היתה "מה אתה חושב שהילדים שלך לומדים ממך?"
זו שאלה שאני לא בטוח שחשבתי עליה עד אותו רגע ובטח שלא בצורה המסוימת הזו.
היא שונה מאוד מהשאלות "מה אתה רוצה ללמד את הילדים שלך?" או "מה היית רוצה שהילדים שלך ילמדו?"
שאלת "מה הילדים שלך לומדים ממך" מדגישה את "לומדים" + "ממך".
זה לא מה הייתי רוצה שילמדו אלא מה לדעתי הם לומדים בפועל. עכשיו.
זו לא שאלה כללית על מה הם לומדים בבית הספר, מהחברים או מהרשתות, אלא מה הם לומדים ממני.
זכרתי שערן שאל אותי את השאלה הזו, אבל לא זכרתי מה היתה התשובה שלי אליו.
חזרתי להקשיב לשיחה הזו בסקרנות לפני כשעה וממש נהניתי לשמוע את התשובה שלי.
באותה נקודת זמן התייחסתי לשלושה דברים שהילדים שלי לומדים ממני:
א. להיות אדם טוב ולהרבות טוב.
ב. נחישות, התמדה והתמודדות עם קושי.
ג. למידה למידה למידה – למדנות יומיומית.

למרות שהשאלה הזו נשאלה לפני שלוש וחצי שנים, היא עדיין מלווה אותי ואני חוזר אליה מדי פעם.
זו שאלה שעוזרת לי להתאפס ויוצרת עבורי בהירות חדה כשאני מבולבל או מטולטל.
השבוע מצאתי את עצמי משתף שלושה אנשים שונים בשלוש פגישות שונות בשאלה הזו.
המשותף לכל השיחות היה קושי שאנשים חווים בהשפעת המצב במדינה, בעבודה, במשפחה או בכמה מהמימדים הללו ביחד. 
עבור כל השלושה שפגשתי, הקושי הוא אמיתי ומוחשי, מאתגר ולא פשוט.
חלקם היו במצב רוח ירוד במיוחד, רגעי או מתמשך.
סיפרתי להם על מה אני חושב שהילדים שלי לומדים ממני עכשיו,
והצעתי להם לחשוב על מה הילדים שלהם לומדים מהם.

כל מה שעניתי לערן לפני שלוש וחצי שנים תקף גם לעכשיו:
גם בתקופה הנוכחית אני מקווה שהם לומדים ממני להרבות טוב, התמדה, התמודדות עם קושי ולמידה מתמשכת.
בנוסף, אני מקווה שהם לומדים ממני גם שמחה, אחריות, מחויבות והחזקת מורכבות.
הייתי רוצה שהם ילמדו ממני גם איך לבקש עזרה ולהישען כשצריך, ואני לא בטוח שאני מורה מספיק טוב לזה.  
יש דברים שאני עוד צריך ללמוד בעצמי.

כדאי לזכור שאנחנו תמיד "על המגרש".
הילדים שלנו תמיד לומדים מאתנו משהו.
לרוב פחות ממה שאנחנו אומרים ויותר מאיך שאנחנו מתנהגים.

שחייה בים גבוה אפשר ללמד רק בים גבוה.
התמודדות עם קושי אפשר ללמד רק כשקשה.
החזקת מורכבות אפשר ללמד רק כשמורכב.
התמדה אפשר ללמד רק לאורך זמן.
תקווה אפשר ללמד כשמייאש.

אז מה הילדים שלך לומדים ממך עכשיו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חוזה עם אלוהים

במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.
זה היה ערב קורע לב.
הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,
כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.
לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.
בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,
וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו תמונותיהם של כרמל, הרש, עדן, אלכסנדר, אלמוג ואורי זכרונם לברכה.

בתוך פחות מ-24 שעות חזרנו להשתתף בהפגנת הענק בבגין,
כשהפעם אנחנו חלק ממאות אלפים ולא מאלפים בודדים.
להפתעתי, דווקא באותו לילה ובבוקר שלמחרת חוויתי נפילה במצב רוחי:
הרגשתי חשש, עייפות גדולה וייאוש מחלחל שההפגנה הגדולה הזו היתה רק אירוע נקודתי,
שמהר מאוד תשומת הלב תעבור למשהו אחר, שגם העניין הזה יחלוף ויישכח,
ושכל המאמצים להחזרת החטופים ולשיפור המצב לא ישנו דבר.

ואז, מתוך המקום השפוף הזה נזכרתי בג'וליה קמרון ובחוזה שלה עם אלוהים.
ג'וליה קמרון (שכתבה עשרות ספרים ומחזות) מתארת בספרה "דרך האמן" את שגרת העבודה שלה:
שגרה יומיומית של עשייה-כתיבה שהיא דבקה בה גם כשאין לה חשק או השראה,
וגם כשהיא לא בטוחה אם מה שהיא כותבת מעניין, איכותי או מקדם אותה.
היא קוראת לזה "חוזה עם אלוהים", חוזה שלפיו "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."
במקרה של ג'וליה זו יכולה להיות כתיבה יומית של 1000 מילים לספר חדש שהיא עובדת עליו.
החוכמה היא "להופיע" בכל בוקר ולעשות את העבודה שלנו, באשר היא.
ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו,
גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים או אם זה משנה משהו.
אנו מתמקדים במה שבשליטתנו ולוקחים עליו אחריות,
תוך תקווה ואמונה שכוחות נוספים (אלוהים, העולם, אנשים אחרים) ידאגו לשאר.

**
אני מוצא משהו משחרר ומרים ב"חוזה עם אלוהים" של ג'וליה.
התפקיד שלה הוא להופיע ולעשות את העבודה שלה.
היא לא יודעת לאן זה מוביל והיא לא מתעסקת בזה.
באופן דומה, גם אני רוצה לעשות חוזה עם אלוהים או עם היקום.
ואולי בעצם זה חוזה עם עצמי.
אני אדאג למה שבאחריותי ו"הוא" ידאג לשאר.
בתחילת המלחמה עם כל הלחץ של הימים הראשונים והקירבה של כפר סבא לשטחים, 
רצתי לעשות רישיון לנשק ורכשתי לעצמי אקדח חדש.
חשבתי לעצמי שאני, את החלק שלי אעשה.
אינני יודע אם זה יספיק או לא, אבל את החלק שלי אעשה.
אני מתעסק במה שבשליטתי ובאחריותי,
ולא בוחר את פעולותיי על בסיס חישובים עתידיים או תוצאות מובטחות.

בחודשים האחרונים, כשאני מגיע עם משפחתי במוצ"ש לכיכר החטופים אני עושה זאת כי אני רוצה,
וכי זו דרכי להביע תמיכה במשפחות היקרות, ולא כי אני בטוח שזה ישנה או יעזור.
אני יוצא להפגנה כי חשוב לי לתרום את חלקי ולהפגין נוכחות ברחובות.
אני שמח על הבחירה שלי וגאה בפעולה שלי,
גם כשאיני בטוח אם ועד כמה זה ישנה.
אני אדאג לחלק שלי.

**
יש משהו לא טריויאלי בלהסכים להיות אחד מתוך רבים,
לעשות את העבודה שוב ושוב, מכל הלב ובנפש חפצה,
מבלי לדעת אם ועד כמה זה משנה.

במורכבות שבה ההבנה שלי מוגבלת,
אני גם רוצה להישאר פתוח גם לאפשרות של הפתעה לטובה,
שיום אחד דברים ישתנו ופתאום דברים ייראו אחרת.

אני כבר מספיק מנוסה בכדי לדעת שאני לא יודע הכול,
ושמה שנראה דמיוני או בלתי אפשרי יכול במהירות להפוך למציאותי ויומיומי.
זה נכון לשני הכיוונים – גם לכיוון הרצוי והמשמח וגם לכיוון הלא רצוי והמלחיץ.
ולפיכך, אין זה מתפקידי לחשוב יותר מדי קדימה ולנסות לחזות ולנחש.
עלי להופיע, לתרום את חלקי ולעשות את העבודה שלי.

**
במקרה של ג'וליה קמרון העבודה היא כתיבה יומית, אבל מהי בעצם העבודה שלנו בתקופה הזו?
זו שאלה חשובה שכל אחד צריך להשיב עליה לעצמו.

אני רוצה לעשות את העבודה שלי במשפחתי, בארגון שלי באינטל ובמדינה שלי.
במשפחה שלי אני רוצה להמשיך להיות שם עבור בני משפחתי,
לתמוך בהם ולהוות דוגמא אישית חשובה ומיטיבה.

באינטל אני רוצה למלא את תפקידי,
לפעול לטובתם של העובדים והמנהלים בארגון, לסייע כמיטב יכולתי בתקופה מורכבת שהארגון עובר כרגע.

במדינה אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, להשמיע את קולי,
לתמוך אקטיבית בדברים שאני מאמין בהם ושאני רוצה לקדם.

בעזרת הכתיבה שלי (שהפוסט הזה הוא חלק ממנה) אני רוצה להרבות טוב,
לעודד תקווה וקירבה, להוות דוגמא אישית להחזקת מורכבות ולאי-התלהמות.

זה המקום שאני נמצא בו כרגע,
זה המקום שאני רוצה להיות בו,
והיום זה יום מעולה להופיע ולעשות את העבודה שלי.

תצטרפו אלי..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

האדם שאני הופך להיות

מה המטרה שלכם? לאן אתם רוצים להגיע?
על שתי השאלות הללו נכתבו אינספור ספרים ומאמרים. 
בחיפוש קצר תמצאו שלל פודקאסטים והרצאות מוקלטות בנושא. 
ניתן להגדיר יעדים אישיים, עסקיים, בריאותיים, משפחתיים, חברתיים, כלכליים ועוד ועוד.
מטרה מוגדרת היטב ממקדת אותנו ומגדילה משמעותית את הסיכוי שנגשים אותה.
השפעתה של הגדרת מטרות ויעדים על חיינו עצומה.

אבל לא פחות חשוב מהגדרת המטרה וממיקוד בהגעה אליה,
זה המיקוד בדרך עצמה ובצעד הנוכחי.

אקהרט טולה כותב בספריו "כוחו של הרגע הזה" ו"ארץ חדשה":

באופן אישי אני חווה את עצמי במסע מתמשך שלא נגמר.
אישי.
משפחתי.
ארגוני.
פיננסי.
חברתי.

לא אחת, וגם עכשיו, זה יכול להיות מאתגר ולא פשוט.

עבורי, בכל המימדים הללו זה פחות עניין של להגיע ליעד סופי או למקום מסוים,
ויותר לצעוד בכיוון רצוי, להקפיד על איכות הצעדים שלי ולהצליח להנות מהדרך.
שמחה יומיומית והנאה מהדרך הן לא פריבליגיה עתידית שתגיע כשהכול יסתדר,
אלא אפשרות עכשווית קיימת שיש להקדיש לה תשומת לב וליצור אותה גם עכשיו.

הנה מספר דברים שאני מאחל לעצמי בדרך המתמשכת:

– להתכוונן ולהצליח להרבות טוב לעצמי, לאנשים סביבי ובעולם.
– לשמור על הלימה בין מה שאני אומר למה שאני מתכוון.
– לחיות על פי הערכים המובילים שלי.
– להמשיך ללמוד, לחוות ולהתפתח.
– לשמוח ולהנות מהדרך.

גם כשזה קשה.
גם כשזה מצריך אומץ, מאמץ או כשיש לזה מחיר.

לרוב, השאלות "האם נגיע או לא נגיע?" ו-"מה צריך לעשות כדי להגיע לשם?" מעסיקות אותנו לא מעט.
השאלה "מי האדם שאני הופך להיות להיות בדרך לשם?" מסקרנת, חשובה ומשמעותית הרבה יותר.

מי האדם שאני הופך להיות עכשיו במסע הנוכחי שאני עובר במשפחה, בעבודה ובמדינה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שיתוף אישי במשהו קטן

שיתוף אישי:
אני נקי מ-Ynet כבר שלושה שבועות שלמים.
בעשרים ואחד הימים האחרונים לא נכנסתי לשם אפילו פעם אחת.

עד לא מזמן, בכל יום הייתי נכנס לאתר הזה כמה פעמים ביום כדי להתעדכן.
אני לא יודע כמה פעמים בדיוק, אולי עשרות ביום.
לפעמים סתם כשהיה לי רגע פנוי, משעמם, או כשחיכיתי למשהו או למישהו.
בכל פעם שהייתי קורא את הכותרות-כתבות, הייתי מרגיש את ההשפעה המיידית של זה עלי.
בטח ובטח כשהייתי עובר על הטוקבקים.
לרוב לא היה ניתן להבחין בהשפעה הזו מהצד (המשכתי להיראות אותו דבר),
אבל התכנים היו מפעילים אותי.
הכותרות היו מעוררות בי כעס או פחד או ייאוש או שנאה.
נדיר שהן היו מעוררות בי משהו אחר.
וככה זה נמשך ונמשך.
ליתר דיוק, ככה אני המשכתי והמשכתי.
למרות שאני לא מחזיק מעצמי כמישהו שמכור לחדשות,
ואני כבר מזמן לא מאמין לכל מה שאני קורא,
ואני לגמרי מבין את החשיבות של לשים לב לתכנים שאני צורך.

עד לפני שלושה שבועות כשהחלפתי את Ynet בפיד מבזקי החדשות של "כאן".

מאז, אני נכנס לפיד הזה מספר פעמים ביום,
כי עדיין חשוב לי להכיר אירועים חדשותיים מרכזיים שקורים.
בשלושים שניות או פחות אני סורק את העדכונים האחרונים,
שמוגשים כמשפטים קצרים, עובדתיים יחסית,
ללא כותרות ענק בצבעי אדום או שחור,
ועם הרבה פחות פרובוקציות למשיכת תשומת הלב שלי.

וכך, בזכות הבחירה לשנות ערוץ ובזכות האחריות והמשמעת האישית להתמיד בזה,
זרעי הכעס, הפחד, הייאוש והשנאה שקיימים בתוכי מקבלים הרבה פחות השקייה יומיומית מערכתית.

ההשפעה של השינוי הקטן-גדול הזה ממש מורגשת.
ואחרי 21 ימים זה כבר הרגל שממש קל להמשיך איתו.

התחשק לי לשתף אתכם בזה,
כי בתקופה הנוכחית מלאת הקושי וחוסר הוודאות,
זו דוגמא קונקרטית, זמינה ומעשית לשינוי מיטיב ומיידי,
שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעשות אם רק נבחר.

שינוי פנימי מייצר שינוי חיצוני.

צעד קטן יכול להוביל לתנועה גדולה. 

מוזמנים לנסות בעצמכם ולהעביר את זה הלאה – פיד מבזקי החדשות של כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבות אחרי שבוע ביוון

לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.
זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,
ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,
אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה.

יש בי חגיגה כפולה עכשיו.
גם על מספר ימים מהנים מאוד שבילינו ביחד, עם הרבה טבע, נופים, טיולים, חוויות ואוכל טעים,
וגם על כך שבשבוע הנוכחי המצב בארץ התפתח כפי שהוא התפתח ולא מעבר לזה.
תוך כדי כתיבת המילים הללו אני שם לב שיש בי גם הרבה הקלה.
חוסר הוודאות עדיין עצום והחשש מהסלמה בטחונית גבוה.
אבל לפחות עכשיו אני כאן, חזרה בארץ, קרוב לכל ילדיי (שלא כולם טסו איתנו) ולאמי.

הנה שלוש מחשבות שחזרתי איתן:

1.
בשבוע שעבר הקדשתי את הפוסט השבועי ל"כוונת הלב בעיצומו של מאבק".
כשרק התחלתי לכתוב אותו, עוד לפני שהוא התגבש, הטקסט הראשוני שכתבתי (ולא פרסמתי) היה:
"בעוד כמה שעות נצא לחופשה משפחתית.
או שלא.
אין וודאות.
קשה לצפות איך דברים יתפתחו בשעות הקרובות." 

"בימים רגילים" יש לרובנו תחושת וודאות מסוימת וביטחון אישי בנוגע לעתיד הקרוב שלנו.
בתקופה האחרונה זה ממש לא ככה.
חוסר הוודאות גדול והרבה מאוד יכול להשתנות מקצה לקצה בזמן קצר.
שום דבר כבר אינו מובן מאליו.
קשה לתכנן קדימה. ובמקרים מסוימים לא בטוח שכדאי.
החלטות ופעולות שלא בשליטתנו ובהשפעתנו יכולות לטלטל את חיינו.
איך מתכננים טיול לחו"ל בתקופה כזו?
אני בחרתי לסגור כרטיסי טיסה ומלון רק ללילה הראשון.
כל השאר היה עדיין פתוח בעת ההמראה.
את הרכב השכרתי שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה.
המחשבה היתה לצמצם הפסדים במקרה של ביטול.
אם הטיסה תצא לפועל אדאג לשאר, כולל העמקה במסלול הטיול.

2.
האם זה לגיטימי לטוס, לטייל, להנות ולבלות, כשכל כך הרבה משפחות לא יכולות לאפשר את זה לעצמן,
וכל כך הרבה אנשים נלחמים ומתמודדים עם דברים מורכבים, קשים וכואבים בתקופה הזו?
זה לא אגואיסטי?
והאם אפשר בכלל להתנתק ולהנות בתקופה כזו?
הקולות הללו קופצים בתוכי מדי פעם.
האחריות למשפחתי ולזמן איכות ביחד עכשיו הם לא בהכרח על חשבון אחרים.
בתקופות אינטנסיביות וממושכות חשוב לתת מקום גם לעצירות, למנוחה, לכיף.
חיים מלאים. גם וגם.
כשנחתנו באתונה הורדתי מידי השמאלית את הצמיד הצהוב של BringThemHomeNow.
כל השבוע הסתובבתי איתו כשהוא בכיסי.
הבוקר, כששבנו לשדה התעופה באתונה, החזרתי את הצמיד למקומו הקבוע בחודשים האחרונים.

3.
זה נכון שבימים האחרונים לא פרצה מלחמה אזורית,
אבל גם השבוע, כמו בכל החודשים האחרונים, כמות האירועים והאינטנסיביות שלהם הם ברמה חריגה מאוד.
איך הגעתי למצב שבו אני מרגיש הקלה מהמצב בשבוע שבו יש עדיין מעל מאה חטופים,
אזעקות, הפצצות וטילים בדרום ובצפון, עשרות אלפי מפונים, חיילים שנהרגים בכל שבוע,
ומאה וחמישים רעולי פנים יהודים שמבצעים פרעות בכפר ג'ית בשומרון?
איך מגיעים למצב שמרגישים הקלה בשבוע כזה..??
נראה שיכולת ההסתגלות שלנו גם במצבים קיצוניים גבוהה מאוד.
אירועים שלא יכולנו לדמיין הפכו להיות המציאות המוכרת והיומיומית.
המצב הלא נורמלי שקורה עכשיו הפך להיות הנורמלי החדש.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת ואינטנסיבית מאוד.
מנגנונים אנושיים טבעיים לצד מנגונים מערכתיים חזקים פועלים עלינו בעוצמה עכשיו.
חשוב לשים לב, להיזהר מקהות רגשית ומנירמול יתר של המצב הזה.
וחשוב גם לשמור על עצמנו ולא להיסחף.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר