הבלוג של רוני ויינברגר

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.
בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.
על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.
בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.
המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו אתכם.

לב קוגן כותב:

"אני כל הזמן האחרון הזה, והזמן האחרון הזה הוא כבר נצח , פחדתי מהרגע הזה שיתחילו לחזור החטופים.
לא התעמקתי בפחד. לא חקרתי אותו. קצת שמתי אותו בצד.
והיום , תוך כדי נהיגה דימיינתי. עם כל הגוף דימיינתי. היום דימיינתי איך הראשונים מתחילים לחזור.
לפני זה אפילו מזה פחדתי. מלדמיין. דמיינתי איך הם יוצאים מהרכב של הצלב האדום ומועברים לצהל.
הדימיון היה ממשי. מאוד מורגש. ובאותו רגע שהדימיון עלה פילח את גופי כאב חד.
הוא היה דומה לכאב שהרגשתי כשהחטופים חזרו בגל הקודם הרחוק כל כך. רק שהפעם הכאב היה חזק פי מלא. הרגשתי את הכאב שלהם. הרגשתי את הכאב של המשפחות שלהם. כאב דוקר שמעוות את כל הגוף.
זה הגיע בלי מילים. ובלי צבעים. ובלי תמונות. רק כאב. נקי.

הבנתי שמזה פחדתי. פחדתי מלהרגיש את הכאב הזה.
הבנתי שהדימיון הזה הוא תרגולת למה שהולך להיות פה באוויר בשבועות הקרובים.
הגוף שלי חכם והוא מכין אותי כשבאמת צריך.
וזה לא שלא היה פה כאב לפני זה. ברור שהיה.
אבל משהו בחזרה שלהם הביתה תוקע לי מקוש בלב.

וכן אני הולך מאוד לשמוח. וכן אני הולך להגיד תודה. וגם הולך להיות פה ממש כואב בזמן הקרוב.
ואני מרגיש שלעוד הרבה אנשים הולך להיות ממש כואב בזמן הקרוב. וכולנו נראה אחד את השני ברחוב.
וכולנו נראה אנשים שמתנהגים את הכאב הזה. וחלקם ידברו אותו. וחלקם יסתירו הכול. גם מעצמם.
ולזה בא לי להיות מוכן.
בא לי להעמיס על הכתפיים שלי שקים מלאים בחמלה וענווה. ולקוות שיספיק לי.
שיספיק לכולנו.

יאללה כבר!"

**
חגי לובר כותב :

"ממשלת ישראל החליטה, ככל הנראה, להגיע להסכמה עם חמאס –
שחרור חטופים תמורת רוצחים והפסקת המלחמה.
האם המחיר בלתי נסבל ואסור לשלם אותו? – יתכן.
האם שחרור החטופים מצדיק את תשלום המחיר? – יתכן.

יש מחיר אחד שאסור לנו לעשות לעצמינו בעקבות העסקה,
והוא – פירוקה של החברה הישראלית, בגלל דיון רווי שנאה והשמצות חריפות ובגלל מעשים פוליטיים נמהרים.

תמכו או בקרו את העסקה, עיתויה, ומחירה, בצורה עניינית, מבלי ליצור גלי הדף נוראיים ומבלי לפגוע במשפחות חטופים וחללים.
אל תגידו "מותם של חיילי צהל היה לשווא" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק אלמנות, יתומים ושכולים.
אל תגידו "היה אפשר לעשות את העסקה קודם ולהציל חטופים שמתו סתם" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק משפחות חטופים.
גם אם אתם תומכים בעסקה, אל תקלו, לצורך אפולוגטי, במחיר הדמים הנורא של שחרור מחבלים סיטונאי, והפסקת השמדת יכולות ושלטון חמאס בעזה.
זו אמירה חסרת רגישות וחסרת שחר, שגורמת, בצדק להתקוממות ולתגובות נגד חריפות.
גם אם אתם מתנגדים לעסקה, אל תקלו בסבלם של החטופים, ובצורך הדחוף לשחרר אותם,
זו אמירה נוראה ומקוממת, ערכית, ומוסרית, ואנושית, וגם היא גורמת, בצדק, לתגובות נגד חריפות.
…
גלו אחריות, התעלו לגודל השעה."

**
המילים של לב ושל חגי מצליחות להיות קול צלול וחומל בעיצומה של מורכבות עצומה ואינטנסיבית.

מלב אני לוקח את המיקוד בתהליך ובחוויה האישיים.
לשים לב למה שעובר עלי, להתכונן לשבועות אינטנסיביים ורגשיים מאוד של גם וגם.
הגם וגם הזה של כל מה שחי בי עכשיו ובכל השנה הזו ימשיך לחיות, רק כנראה בעוצמות הרבה יותר גבוהות:
שמחה, עצב, הכרת תודה, פחד, כאב, אבל, הקלה, מועקה, ודאות וחוסר ודאות.

מחגי אני לוקח את ההכרה במורכבות של המצב,
ואת האחריות האישית למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחיילים, ולחברה הישראלית.
חגי מדגיש כמה חשוב להימנע משיפוטיות משטיחה ומרדדת של כל אדם ודעה השונים ממני ומדעתי,
ובעיקר הוא קורא להפגיון רגישות, אמפטיה ואנושיות לכל מי שסביבנו.

גם לב וגם חגי מדגישים את החשיבות של חמלה ושל ענווה, פנימה והחוצה, בשבועות הקרובים.

**
אני רוצה להצטרף אליהם ולחלוק אתכם כמה מילים שכתבתי לעצמי הבוקר:

להתכונן למעבר דרך רגשות עזים.
אחריות אישית בנוגע למה שניחשף אליו, מה שיצא לנו מהפה ומה שנבחר לעשות.
שימור עצמי.
אחריות לסביבה ולשיח. לשמור על שיח נקי ומכבד.
לזכור שאנחנו תמיד תורמים (בצורה מיטיבה או מזיקה) ושאין תרומה נייטרלית.
לא לשפוך את הכאב, הזעם והפחד שלנו על אחרים.
חשוב להכיר במושפעות שלנו מהמצב –
גם מאירועים אמיתיים שמתרחשים וגם מטריגרים הנובעים מכותרות, הודעות ותגובות של אנשים אחרים.
חשוב להיות בענווה.
אנחנו יותר מושפעים ממה שאנחנו חושבים ואנחנו פחות יודעים ממה שאנחנו חושבים.

יראת כבוד למורכבות. לזכור שאנחנו לא יודעים הכול. 
לזכור שכשמישהו מתבטא בצורה שאנחנו לא מבינים או שמטריגה (מלשון טריגר) אותנו,
זה הרבה פעמים ביטוי לכאב, לפחד ולכעס שלו.
מותר לאב שבנו חטוף לחשוב שעדיף לא לעשות את העסקה הזו.
זה לא סימן לכך שהוא לא אוהב את בנו, לא רוצה שהוא ושאר החטופים יחזרו, או שהוא פנאט קיצוני. מותר לו.
תפקידנו אינו להעריך אחרים כרגע, לתת להם ציונים, לנתח ולאפיין אותם.

תפקידנו להיות כוח מיטיב בימים הקרובים.
לשמור על עצמנו וליצור גלים של חמלה, ריפוי ואהבה בעולם.
לתת מספיק מקום לעצב ולאבל כדי שיוכלו לנוע, לקבל את הקשב הנחוץ להם, לעבור עיבוד.
אבל ועצב צריכים את המקום שלהם.
להתחבר לרצון להיטיב ולתת לו להוביל אותנו –
להיטיב עם החטופים ועם משפחותיהם, להיטיב עם הלוחמים, עם משפחות שכולות, עם החברה והמדינה.
לדבוק בכוונה מיטיבה שתעזור לנו לעבור דרך התקופה הזו.
לרצות בטובתנו שלנו ובטובתם של כל המעורבים גם כשאיננו יודעים מה בדיוק זה אומר.

אנחנו לקראת "ים גבוה", הולכים להיות מטולטלים מאוד.
זה כל כך מורכב. וכל אדם עולם ומלואו.
בימים הקרובים יהיה הרבה צורך בחמלה. בהקשבה. ברוגע. בנשימה. באיזון ובייצוב.
בתמיכה. בלתת מקום. בחיבוק אוהב. בטוב לב. פנימה והחוצה. 

התקופה הקרובה היא הזדמנות לחיות את מה שאנחנו רוצים לראות יותר בעולם.
הזדמנות לפעול בצורה מיטיבה עבורנו ועבור אחרים.
הזדמנות לתרגול מעמיק אל מול כוחות פנימיים וחיצוניים, נטיות והרגלים,
במצב מורכב, מאתגר ואינטנסיבי מאוד מבחינה רגשית.

עסקת החטופים שצפויה להיחתם היא לא הסוף של שום דבר.
היא עוד צעד בדרך המתמשכת הזו שלוקח אותנו לשלב הבא של המסע הזה שלנו.

לאט לאט, יום ועוד יום, בהרבה כבוד, עדינות, נחישות ואהבה.

מוזמנים להעביר את זה הלאה אם מרגיש לכם שתהיה לזה השפעה מיטיבה על מישהו.
מוזמנים גם לכתוב לי כמה מילים אם מתחשק לכם.

מי יתן ונזכה לראות בקרוב את כל החטופות והחטופים חוזרים למשפחותיהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מרסל פרוסט אמר ש"מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות".
פעמים רבות, אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשנות את המציאות היא לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלים על המציאות.
רחל נעמי רמן מציעה בספרה הנפלא "ברכות סבי" תרגיל מעניין של שינוי ראייה.
היא קוראת לו "לגדל עיניים חדשות":
בסוף כל יום, מזמינה אותנו רחל, עצרו לכמה דקות, הרהרו בשלוש השאלות הבאות וכתבו את מה שעולה לכם:

1. מה הפתיע אותי היום?
2. מה נגע לליבי היום?
3. מה עורר בי השראה היום?

שאלות יכולות להיות כלי רב-עוצמה למיקוד מחשבות ותשומת לב.
כשאנחנו מחפשים דברים שהפתיעו אותנו (הכוונה בצורה נעימה), נגעו לליבנו או עוררו בנו השראה,
אנו מגדילים משמעותית את הסיכוי שנצליח למצוא כאלו ולבוא איתם במגע.
לתרגיל יומי כזה יש השפעה כפולה:
ההיזכרות במה שהפתיע אותנו, נגע לליבנו ועורר בנו השראה משפיעה עלינו מיידית ומעוררת בנו רגשות נעימים.
כשאנו נזכרים באירועים הללו אנחנו "צורבים" אותם בתודעתנו, ו"מאריכים את הקיום שלהם",
שכן אלמלא העצירה וההיזכרות הם היו מתאדים ונשכחים.
בנוסף, עצם התרגול, מגדל את היכולת שלנו לראות עוד מ"הסוג הזה".
מה שאנו מתמקדים בו הולך וגדל בחיינו.
זו הסיבה שרחל נעמי רמן קוראת לזה "לגדל עיניים חדשות".
המציאות תישאר אותה מציאות, אך מה שישתנה זו הדרך שבה אנו רואים וחווים אותה.

ברוח התרגיל, אם יש משהו שאתם רוצים לגדל בחייכם (לראות ולחוות עוד ועוד),
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לעשות זאת היא לחפש עוד ועוד דוגמאות שבהן הדבר הזה כבר נמצא.
אני אוהב להוסיף ל3 השאלות של רחל נעמי רמן שתי שאלות נוספות, שתי איכויות שאני רוצה לגדל בחיי.

4. מה עורר בי שמחה היום?
5. מי ומה עוררו בי הכרת תודה היום?

**
מומלץ מאוד לעשות את התרגיל הזה ברמה יומית.
לחמש עשרה דקות ממוקדות של רפלקציה וכתיבה יכולה להיות השפעה עצומה על חייכם.
אבל גם אם התרגול היומי "גדול עליכם", אני ממליץ לעשות את זה לפחות פעם בשבוע.

הנה דוגמא אמיתית וטריה מהשבוע שלי לתשובות שעולות כשאני חושב על חמש השאלות הללו.
(לכל אחת מהשאלות הללו עלו לי תשובות רבות. בכדי לא להעמיס בחרתי להביא תשובה אחת).

1. מה הפתיע אותי השבוע?
באמצע השבוע גיליתי להפתעתי בסדנה שהעברתי לקבוצה כלשהי של מנהלים,
שבחצי השני של היום הם צפויים לפגוש מנחה אחרת, מתי הר-לב, שאני מאוד אוהב ומעריך ושמזמן לא נפגשנו.
בסופו של דבר לא יצא לנו להיפגש פיזית באותו יום,
אך בזכות "הגילוי" הזה היתה לנו שיחת טלפון כיפית ומרימה, ואולי ניפגש בקרוב.
אם אתם עדיין לא מכירים את מתי, ממש כדאי לכם להכיר אותה.
אולי תתחילו מהפודקסט המשובח שלה או מאחת הסדנאות שהיא מעבירה.

2. מה נגע לליבי השבוע?
ביום ג' בערב זכיתי לקחת חלק באירוע של תנועת "חמש אצבעות",
בהשתתפות משפחות שכולות שבניהן ובנותיהן בוגרי התנועה נפלו ב"חרבות ברזל".
היה מרגש מאוד לחוות את החיבור העמוק בין מובילי התנועה למשפחות,
לשמוע מההורים השכולים עד כמה "חמש אצבעות" השפיעו על ילדיהם,
ולראות את המחויבות של מובילי התנועה להמשך פעילות וקשר שייטיבו עם המשפחות ועם אלפי בני נוער.
נגע לליבי במיוחד רגע שבו סיפרו משהו על אחד מהנופלים כשאימו יושבת בחדר ומקשיבה בעיניים דומעות מעצב והתרגשות.

3. מה עורר בי השראה השבוע?
השבוע הקשבתי לפודקאסט שבו התארח מעוז ינון ולאחר מכן צפיתי בהרצאת טד בהשתתפותו.
מעוז ינון הוא פעיל שלום ויזם מעורר השראה ששכל את הוריו ב 7.10.
בכל פעם שאני מקשיב לו אני מתמלא באנרגייה ובתקווה.

4. מה עורר בי שמחה השבוע?
השמש הנעימה שהיתה היום.
הפשטות של לשבת בשמש, לשתות קפה שחור חזק ולצאת לריצה של חצי שעה כיפית בפארק.

5. מי ומה עוררו בי הכרת תודה?
מכל 5 השאלות, זו בעיניי השאלה הכי חשובה והכי משפיעה.
את השאלה הזו אני שואל את עצמי כל יום, מספר פעמים ביום.
דוגמא אחת מהשבוע:
תודה לחבר לעבודה שחשב עלי והביא לי ספר שהוא אוהב ושחשב שגם אני אתחבר אליו.
השבוע, כששמע שעדיין לא התחלתי לקרוא בו, הפציר בי שאנסה לפחות את שני הפרקים הראשונים.
הבוקר, בזמן הקפה ולפני הריצה, לקחתי את הספר לידיים ונשאבתי אליו. עוצמתי ומרגש מאוד.
אז תודה לחבר היקר הזה על המחשבה, ועל הספר, ועל הדחיפה לקרוא בו.

**
אהבתם את הפוסט ובא לכם לכתוב לי כמה מילים?
אשמח לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, תוך כדי פגישה עם חבר, נזכרתי במכתב שכתבתי לעצמי במהלך שירותי הצבאי,
רגע לפני פעילות מבצעית מורכבת כלשהי.
לאחר הפגישה שלחתי לאותו חבר פוסט שכתבתי לפני יותר משנתיים –
שבו אני מזכיר את המכתב הזה במבט רפלקטיבי של שלושים שנה אחרי.
תו"כ שחזרתי לקרוא את הפוסט שוב בעצמי,
התגלגלתי לפוסט נוסף שכתבתי באותה תקופה בהפרש של שבועיים ביניהם,
שנקרא "מבחן השבוע האחרון".

מתחשק לי לשתף אתכם בכמה תחושות ומחשבות שעלו בי כשחזרתי לשני הפוסטים הללו השבוע:

למרות השוני ביניהם והעובדה שכל פוסט נוגע בנושא אחר,
שניהם עוררו בי תחושת התרגשות והיו חזקים מאוד עבורי.
הנושאים המרכזיים שלהם ממשיכים להעסיק אותי ולגעת בי.
הם ממש רלוונטיים עבורי גם בימים הללו, שנתיים ורבע לאחר שנכתבו.

**
הפוסטים נכתבו באוגוסט-ספטמבר 2022, במציאות שונה מאוד מהמציאות הנוכחית:
חודשים ספורים לפני ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה המשפטית,
שנה וקצת לפני השביעי לאוקטובר, המלחמה וכל שרשרת האירועים שתתרחש בעקבותיהם.
באותה נקודת זמן שבה נכתבו הפוסטים,
לא היה לי מושג מה צפוי לנו, אילו שינויים עצומים עומדים להתרחש,
וכמה אינטיסביים ומורכבים יהיו חיינו בעוד רגע.

המחשבה שלמרות שהעולם ושמציאות חיינו השתנו מאוד בשנתיים הללו,
הנושאים המרכזיים בפוסטים הללו נשארים רלוונטיים (אולי אפילו יותר מתמיד),
מעוררת בי תחושה של יציבות, סוג של עוגן בחיים מטולטלים ומלאי חוסר וודאות.
הרעיונות של הכרת תודה ו-"מבחן השבוע האחרון" (או הנוכחי),
משמשים כמצפן פנימי מקרקע שמתווה כיוון ועוזר לשמור על שפיות ועל תפקוד יומיומי.

**
זה לא רק עניין של איפה הייתי/היינו לפני שנתיים ורבע ואיפה אני/אנחנו עכשיו.
זה גם מה קרה במהלך השנתיים הללו, איך חיינו, מה עשינו, מה חשבנו ואיך הרגשנו.
עולה בי הכרת תודה, התרגשות ושמחה,
כשאני חושב על כך שהתפיסות והכלים הללו (הכרת תודה ו"מבחן השבוע")
היו איתי לכל אורך הדרך בתקופה הזו, גם בימים הכי נמוכים ובשבועות הכי מאתגרים.

מסע החיים שלנו מתהווה יום אחר יום ושבוע אחר שבוע.
לא הכול תלוי בנו ואין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו.
למזל ולגורמים רבים נוספים יש השפעה גדולה על חיינו.
עם זאת, חשוב לזכור שיש לנו בחירה והשפעה על ההתנהלות שלנו.
מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.

**
כשם שבספטמבר 2022 לא היה לנו מושג מה אנו צפויים לחוות ולעבור בשנתיים הקרובות,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, אנחנו לא באמת יודעים מה צופן העתיד,
ואיך תיראה מציאות חיינו האישית, המשפחתית, החברתית, הארצית והעולמית.
לכל מי שמדבר בסימני קריאה או בנחרצות בנוגע לתסריט כזה או אחר,
אני ממליץ לטפח מעט ענווה ולגדל קצת יותר ספק.

הרפלקציה וההתבוננות לאחור, מחזקת אותי גם בהסתכלות קדימה ובמחשבות על העתיד:
כשם שאז לא היה לנו מושג, כך גם עכשיו אין לנו מושג.
בסבירות גבוהה, הכרת תודה ו"מבחן השבוע",
ימשיכו להיות רלוונטיים, חשובים, מייצבים ומחזקים גם בעתיד הלא ידוע ומלא אי-הוודאות.

בתוך המורכבות, חוסר הוודאות והקושי, אנחנו יכולים להגדיר לעצמנו את תפקידנו ואת העבודה שלנו:
רק השבוע –
לחוות (גם) שמחה והכרת תודה,
לחיות מתוך בחירה ולקיחת אחריות,
ולוודא שהמחשבות, המילים והפעולות שלנו הן בהלימה לערכים שלנו ולמה שבאמת חשוב.

אם נקפיד על כך רק השבוע,
ואז רק בשבוע הבא, וכך הלאה שנה שלמה,
אולי נזכה להתבונן אחורה בסוף השנה הבאה,
בסיפוק, בהתרגשות, בהכרת תודה ובענווה עמוקה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בפוסט הנוכחי בחרתי ללקט אוסף של ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה.
תזכורות למה שקל לשכוח וחשוב לחזור אליהם שוב ושוב.

הרגישו חופשיים להעביר אותם הלאה, ולהפיץ אותם בעולם.

ד"ר מרשאל רוזנברג – יוצר גישת התקשורת המקרבת

"אנחנו מסוכנים כאשר איננו מודעים לאחריות שלנו בנוגע לדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים."

"כל אלימות היא תוצאה של אנשים המטעים את עצמם להאמין שהכאב שלהם נובע מאנשים אחרים, ולכן אותם אנשים ראויים לעונש."

"שלום דורש משהו קשה בהרבה מנקמה או מהפניית הלחי השנייה;
הוא דורש אמפתיה לפחדים ולצרכים שלא זכו למענה, שהם המניע לכך שאנשים תוקפים זה את זה.
מתוך מודעות לרגשות ולצרכים הללו, אנשים מאבדים את הרצון לתקוף בחזרה,
כיוון שהם מסוגלים לראות את הבורות האנושית שמובילה לתקיפות הללו.
במקום זאת, מטרתם הופכת להיות יצירת קשר אמפתי וחינוך
שיאפשרו להם להתעלות מעל האלימות וליצור מערכות יחסים של שיתוף פעולה."

**
טיך נהאת האן – נזיר זן, סופר ומורה

"כשמישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.
זה המקום שבו הקרב מתחיל.
הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.
כאשר אתה פוסע בנתיב עצבי שוב ושוב, הוא הופך להרגל.
לעתים קרובות, נתיב זה מוביל לכעס, פחד או השתוקקות.
אלפית שנייה מספיקה כדי להגיע לאותו היעד: כעס והרצון להעניש את מי שהעז לגרום לך לסבול.
התודעה והמוח ניתנים לעיצוב מעצם טבעם.
אתה יכול לשנות את תודעתך, את מוחך ואת הדרך שבה אתה חושב ומרגיש.
בעזרת תרגול, אתה יכול ליצור נתיבים עצביים חדשים המובילים להבנה, חמלה, אהבה וסליחה."

**
קטע מתרגום של קרן ארבל ואסף סטי אל-בר לדרשה של הבודהה 

"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מסוכן יותר, המסב יותר הרס וחורבן, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת."
אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מיטיב יותר, מתודעה מאומנת ומטופחת."
"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לסבל רב, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת."
"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לרווחה ואושר מתודעה מאומנת ומטופחת."

**
סטיבן ג'נקינסון – סופר, מורה ומלווה תהליכי אבל, שכול וריפוי

"עצם הניסיון לשמור על הלב שלכם פתוח הוא פתיחות הלב.
כשאתם מנסים לשמור על הלב שלכם פתוח, ייתכן שתמצאו שהוא אינו פתוח,
אבל אנשים עם לב סגור לא מנסים לפתוח את ליבם."

"הדרך שבה רוב האנשים פותרים את בעיית שברון הלב שלהם היא על ידי סגירת הלב.
פחות לב פירושו פחות שבר."

"הנכונות להיות בנוכחות עם לב שבור אינה חולשה חסרת אונים למרות שייתכן שזה ירגיש כך.
במצבים קיצוניים, להסכים להיות עם לב שבור זו פעולה אקטיבית ורבת עוצמה,
המהווה מענה ישיר להתמודדות עם לב סגור."

"בתקופה כזו אין תגמול על לב פתוח.
לעת עתה, עצם המאמץ לשמור על לב פתוח צריך להיות התגמול של עצמו."

"בתקופת משבר מרחב התגובות האפשריות מצטמצם.
בין האפשרויות קיים גם המאמץ לנסות לשמור על לבכם פתוח,
הנובע מההכרה שאם לא תעשו זאת, זה עלול להזיק מאוד לכם, לאנשים סביבכם ולחיים."

"אתם בעמדת מיעוט כשאתם מוכנים לאפשר ללב השבור את המרחב שלו,
מבלי לתרגם אותו באופן מיידי ולא בשל, לתגובה כוחנית בניסיון לפתור דברים."

"חוכמה ואבל, בעיני, הם בלתי נפרדים. הם תאומים לא זהים.
חוכמה ואבל לוחשים זה לזה ללא הרף.
הם בדרך כלל לא צועקים או צורחים, ולכן קשה לשמוע אותם.
אבל אולי אחד התפקידים של אדם מלא צער היום יכול לכלול טיפוח זיכרון של הזמן בו הדברים לא היו כך,
ולדמיין את האפשרות שדברים יכולים להיות אחרת."

**
פרנסיס וולר – סופר, מורה, תהליכי אבל וריפוי

"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

**
ד"ר אדית אווה איגר – סופרת, מורה, מטפלת, שורדת שואה

"כל התנהגות מספקת צורך.
רבים מאיתנו בוחרים להישאר קורבנות מפני שזה מעניק לנו רישיון לא לעשות דבר למען עצמנו.
לחופש יש מחיר.
אנחנו נדרשים להיות אחראים להתנהגות שלנו –
לקבל אחריות גם במצבים שלא גרמנו להם או בחרנו בהם."

"חופש הוא מנהג לכל החיים – בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום.
בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים:
המודעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני, וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך.
התקווה מאפשרת לנו להיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו."

**
ג'ואנה מייסי – סופרת, מורה ואקטיביסטית

"אם העולם יירפא באמצעות מאמצים אנושיים,
אני משוכנעת שזה יקרה בזכות אנשים פשוטים,
אנשים שאהבתם לחיים גדולה אף יותר מפחדם."

"היו נדיבים עם הכוחות והכישורים שלכם.
הם אינם הרכוש הפרטי שלכם, והם צומחים כאשר משתפים אותם."

**
משנה, מסכת אבות, פרק ב, משנה טז

"הוּא [רַבִּי טַרְפוֹן] הָיָה אוֹמֵר:
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה
וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה …"

**
רק היום –
להאמין,
לקחת אחריות,
לעשות את העבודה שלנו,
להמשיך ללמוד ולהתאמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.
המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".
מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,
ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.
זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.

כמה דקות לאחר שצפיתי בסרטון, נפל לי האסימון ונזכרתי מאיפה אני מכיר אותו.
אבידע בכר מבארי הופיע בסדרת "היום שלא נגמר" בכאן11 ועם המילים שלו בחרו לסיים את הסדרה.
קטע הסיום איתו היה מרגש ועוצמתי,
במיוחד לאור הסיפור האישי שלו וההכרות עם מה שהוא ומשפחתו עברו באותן שעות טרגיות בממ"ד.

המסר החשוב של אבידע הוא לעשות היום את מה שחשוב ולא לדחות למחר, כי מחר אולי יהיה מאוחר מדי.
אני בטוח שהרעיון הזה לא מפיל אתכם מהכסא ושזו לא הפעם הראשונה ששמעתם אותו.
כל מי שחי פה אי-אילו שנים כבר חשב אותו לעצמו.
כן, זה חשוב וברור, ועדיין קשה ליישם את זה.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שהרעיון הזה מתאים לא רק לעשייה אלא גם להרגשה.
כשם שחשוב לעשות עוד היום את מה חשוב ולצבור חוויות,
כך חשוב לחוות עוד היום שמחה, הנאה והכרת תודה.
חשוב להרגיש ולחוות את זה עוד היום, במקום לחכות לעתיד מדומיין כלשהו או ליום שבו "דברים יסתדרו".

זה לא פשוט וזה לא קל.
קשה ליישם את הרעיון של לעשות מה שחשוב עכשיו כי החיים לוחצים ומסלילים.
קשה עוד יותר ליישם את הרעיון של להרגיש היום שמחה, נחת והכרת תודה במציאות הנוכחית באשר היא. 
אנשים רבים לא בטוחים שזה אפשרי בכלל, אולי זה נשמע להם כמו קשקוש ניו-אייג'י בשקל.
היכולת לחוות רגש מסוים ללא תלות בנסיבות חיינו עלולה להישמע בלתי אפשרית ודמיונית.
אבל היא לגמרי אפשרית.
זו מיומנות שאפשר ללמוד אותה, לתרגל ולטפח אותה.
אני מאמין שהיא חלק ממהות החיים, ממה שבאנו ללמוד ולהטמיע כאן.
להצליח להנות מהדרך, בכל מקום ושלב אנו נמצאים בו.

**
איך עושים את זה?
איך "מפעילים את הכפתור" ומרגישים שמחה והכרת תודה?
הדרך הבסיסית היא לשאול את עצמנו על מה אנו שמחים או מכירי תודה עכשיו,
להפנות לשם קשב ותשומת לב ולתת לזה מקום.
הדבר שאנו מקדישים לו תשומת לב הולך וגדל בחיינו.
לשאלות יש כוח והן משפיעות על המחשבות והתחושות שמגיעות בעקבותיהן.
כשנפנה את זרקור תשומת לבנו למה מעורר בנו שמחה והכרת תודה עכשיו נמצא עוד ועוד דברים כאלו.
בשנים האחרונות אני נוהג לפתוח רבים מהבקרים שלי בתרגול שכזה.
אני שואל את השאלות וכותב לעצמי את מה שעולה.
ההשפעה היא גם רגעית וגם ארוכת טווח.
החיבור לשמחה ולהכרת התודה משנה את מצב הרוח הנוכחי באותו רגע.
עם הזמן זה הופך להיות הרגל מחשבתי-רגשי, שריר מפותח שקל יותר להפעיל אותו.

אין פה שיקוי פלא או קיצור דרך לשינוי חיים ברגע.
כמו מים שחוצבים סלע בהתמדה ובעקביות,
שמחה והכרת תודה הן איכויות שיש לחשוב, להרגיש ולטפח בכל יום.

**
אבידע מנסה "לנער" אותנו כדי שלא נגיע למצב שבו נצטער על משהו חשוב שלא עשינו אמרנו.
יום שבו לא עשינו משהו חשוב מספיק ולא היינו עם אנשים שחשובים לנו הוא יום מבוזבז.
אני רוצה להצטרף אליו ולהוסיף – יום שבו לא חווינו שמחה והכרת תודה הוא יום מפוספס שלא יחזור.

החיים שלנו מלאים גם בשמחה וגם בעצב, ותמיד ימשיך להיות בהם מימד של סבל וכאב.
לעולם לא יגיע השלב שבו הכול יהיה מושלם ומותאם בדיוק לציפיות ולרצונות שלנו.
ההכרה בזה יכולה לשרת אותנו ולסייע לנו להפסיק לחכות ליום דמיוני שכזה,
או לחשוב שמשהו לא בסדר אם היום הזה עדיין לא הגיע.
אפשר להרגיש גם היום שמחה, אהבה, נחת והכרת תודה,
לצד (ולא במקום) עצב וכאב.

גם המימד הפעולתי-עשייתי וגם המימד הרגשי-חוויתי מגיעים עם הבטחה ועם אחריות.
ההבטחה היא ש"זה אפשרי".
האחריות היא ש"זה עלינו ואנחנו אלו שצריכים לעשות את זה" – למקד תשומת לב, לחוות ולתרגל.
אם אנחנו ברי-מזל למדנו את זה בילדותינו מהורינו או ממורה כלשהו,
ואם לא זכינו ללמוד ממישהו שמבין וחי את זה לעומק, עדיין נוכל לטפח את זה לעצמנו,
ואז "להוריש" את זה לילדינו.

הלוואי שבקרוב נזכה לבשורות טובות ולחזרת כל החטופים.
כל חטוף וחטופה שחוזרים, וכל חטוף או חטופה שנשארים בשבי הם עולם ומלואו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.
מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,
ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו.

אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:
(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top Five Regrets of the Dying")

1. "הלוואי שהייתי חי חיים נאמנים לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני"
אנשים רבים מבינים לקראת סוף חייהם שהם חיו לפי ציפיות של אחרים,
ולא נתנו מספיק מקום ומשקל לחלומות, לערכים, לתשוקות ולרצונות שלהם.
הפחד משיפוטיות, מדחייה, מפגיעה או מכישלון גרם להם לוותר על דברים שחשובים להם.

2. "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה"
חרטה זו נוגעת במיוחד לאנשים שהקדישו את רוב זמנם לקריירה, על חשבון משפחה, חברים, תחביבים ועוד.
הם מצטערים על כך שהפסידו רגעים יקרים עם יקיריהם ונשארו עם תחושת פספוס, החמצה וריקנות,
גם אם חוו הצלחות מקצועיות והגשמה אישית בעבודה.

3. "הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותיי"
פחד מדחייה או רצון לשמור על הרמוניה גורמים לאנשים רבים להסתיר את רגשותיהם ומחשבותיהם האותנטיים,
או לא לבטא את עצמם במלואם.
התוצאה עלולה להיות מערכות יחסים לא מספקות ותחושות ניכור, ריחוק ובדידות.

4. "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חבריי"
החיים המודרניים, העמוסים והאינטנסיביים גורמים לעיתים להזנחה של קשרים חברתיים ולנתק מחברים קרובים.
עם הזמן, לעיתים מאוחר מדי, אנשים מבינים שקשרים אלו חסרים להם, ושהם מקור לשמחה, ביטחון ומשמעות.

5. "הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר"
אחת החרטות העמוקות ביותר היא על ויתור על שמחה, הכרת תודה וחגיגה.
זה יכול לנבוע מתוך פחד, הרגלים מחשבתיים-רגשיים, תחושת חוסר לגיטימיות או ציפיות חברתיות.
אנשים מתחרטים שלא עצרו ליהנות מהרגעים הפשוטים או שלא איפשרו לעצמם להיות מאושרים בנסיבות שונות.

**
קריאת החרטות ומחשבה עליהן מעוררות שאלות חשובות, כמו למשל:
האם ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו?
האם אנחנו מקדישים זמן למה שחשוב לנו באמת?
האם אנו מרשים לעצמנו ומצליחים להנות מהחיים?

הן מזמינות אותנו לעצור, להתבונן ולבצע שינויים לחיים מיטיבים ומדויקים יותר.

**
באופן אישי, בנקודת הזמן הזו, שתיים מהחרטות נוגעות בי במיוחד:

החרטה הראשונה מתחברת לי בצורה הדוקה לנושא של משמעות בחיים.
היא מצביעה על החיים כבחירה של נאמנות לערכים ולחלומות שאינם מוכתבים על ידי אחרים או הסביבה.
משמעות אינה מתבטאת רק במה שהשגנו או בתוצאות שהגענו אליהם,
אלא גם בדרך שבה אנחנו הולכים.
עד כמה חיינו משקפים את ערכינו ואת מה שחשוב לנו באמת?
כשאנחנו מצליחים להרים את הראש מהשגרה האינטנסיבית,
ולפעול מתוך בחירה, לקיחת אחריות ומחויבות למה שבאמת חשוב לנו,
אנחנו יוצרים לעצמנו עכשיו חיים עשירים, מלאים ומשמעותיים ומקטינים משמעותית את הסיכוי לחרטה בעתיד.

**
החרטה החמישית ("הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר") היא ייחודית.
ארבע החרטות הראשונות מתמקדות בבחירות חיצוניות ובאינטראקציה עם אנשים והעולם:
פעולות שעשינו או שלא עשינו, דברים שאמרנו או שנמנענו מלומר, הזדמנויות שהחמצנו.

החרטה החמישית לעומת זאת מתמקדת בעמדה הפנימית שלנו:
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות שמחה והכרת תודה?
האם אנו בוחרים ומצליחים לראות בכל יום את היופי והטוב שבחיים, גם כשלא הכול מושלם?

יש כאן תזכורת חשובה:
שמחה, אושר והכרת תודה אינם תוצר של משהו שקורה או לא קורה במציאות החיצונית.
החרטה החמישית קוראת לשינוי פנימי עמוק ולפיתוח מיומנות קריטית – ללמוד לשמוח ולהיות מאושרים.

**
עדיף לפגוש את חמש החרטות הללו עכשיו ולא על ערש דווי.
לא משנה מה גילכם, מצבכם ואיפה אתם כרגע – זה לא מאוחר מדי לדייק ולכוונן.

היום אפשר לבחור להעז יותר, לתת מקום למה שחשוב,
לבטא את עצמנו ואת רגשותינו, לחזק קשרים ולפתח מערכות יחסים,
להרשות לעצמנו וללמד את עצמנו להיות יותר מאושרים ושמחים.

יותר מהכול חמש החרטות הן קריאה לבחירה אוהבת, חומלת ואמיצה בחיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני זוכר בבהירות והתרגשות את היום ההוא באוקטובר 2007, היום שבו פגשתי לראשונה את הרייקי.
באותו יום יצאתי לחופשה מיוחדת בת כחודשיים מהעבודה,
וממש התחשק לי ללמוד משהו חדש, מעצים ומשמעותי.
לא היה לי מושג מה.
ואז קיבלתי המלצה חמה ממספר כיוונים שונים ללמוד רייקי.
האמת, לא היה לי מושג מה זה, אבל משהו בי נמשך והסתקרן.
כשביררתי לגבי מורה מומלץ גיליתי להפתעתי שיש אחד כזה בכפר סבא (שם אני גר).
כשהרמתי טלפון כמה דקות לאחר מכן, גיליתי (שוב להפתעתי), שהיום אחה"צ מתקיים ערב מבוא לקורס.
כמה סימנים וצירופי מקרים היקום צריך לשלוח כדי שנבין את המסר ??

כבר בשיעור הראשון ברייקי קיבלתי מתנה שהשפיעה עמוקות על חיי.
קיבלתי את חמשת עקרונות הרייקי.
מערכת העקרונות הללו היא סוג של תפיסת עולם העומדת בבסיס כל מה שלומדים ועושים לאחר מכן ברייקי.
מאז, שנים רבות, הם עדיין מהדהדים בי ואני משתדל לחיות לאורם.

לחמשת עקרונות הרייקי יש גרסאות שונות.
הנה הגרסה שקיבלתי באותו יום באוקטובר 2007:
1. רק היום לא אכעס.
2. רק היום לא אדאג.
3. רק היום אהיה בהכרת תודה.
4. רק היום אהיה בעשייה.
5. רק היום אכבד כל אדם.

**

חמישה עקרונות פשוטים ועמוקים.
מה יש לנו פה?

כל עיקרון מתחיל ב"רק היום" כדי להדגיש העובדה שחיים מרגע לרגע, מיום ליום.
בנוסף, יש בזה משהו מאוד מעשי ולא מאיים:
קשה מאוד להתחייב למשהו לכל החיים אבל להתחייב למשהו רק להיום זה בהחלט אפשרי ובר השגה.

הסדר של חמשת העקרונות חשוב מאוד.
הוא אינו מקרי ונבנה בחוכמה רבה:

1. רק היום לא אכעס – מתייחס לאירועי העבר.
יש פה בחירה לשים את העבר שלי מאחוריי ולא למקד בו את תשומת הלב.
זו קריאה לקחת אחריות על הרגשות-מחשבות בהווה ולא לתת להם להיות מוגדרים על ידי משהו שקרה אתמול.

2. רק היום לא אדאג – מתייחס לאירועי העתיד.
בחירה לא למקד את תשומת הלב במשהו שאולי יקרה ואולי לא.
שוב, לקיחת אחריות על הרגשות והמחשבות בהווה מבלי ללכת לאיבוד בדאגות על מה שעלול לקרות מחר.

3. רק היום אהיה בהכרת תודה – לאחר שהנחתי לעבר ולעתיד ופיניתי מקום להווה,
אני ממקד את תשומת לבי באנשים ובדברים שאני מוקיר בחיי כרגע. קטנים כגדולים.
בכל יום ובכל מצב ניתן למצוא דברים להודות עליהם.
כשתשומת הלב שלי שם אני מתחיל לראות יותר ויותר דברים כאלו, ותחושת הכרת התודה הולכת ומעמיקה.

4. רק היום אהיה בעשייה – חשוב מאוד גם לעשות, לא רק להיות ולחוות.
עשייה המגיעה מנוכחות של כאן ועכשיו ומאנרגיה של הכרת תודה היא עוצמתית ואפקטיבית,
ושונה מהותית מעשייה הנובעת מכעס, פחד, רגשות אשם או דחף נקמה.

5. רק היום אכבד כל אדם – כל אדם באשר הוא אינו נישא ממני ואינו נחות ממני.
אנו שווים בערך שלנו כבני אנוש.
אכבד כל אדם מתוך הבנה שמכל אחד אני מקבל משהו (ערך, למידה, אהבה, שיעור, מתנה, ..),
גם אם למראית עין הוא "האויב שלי" או מישהו שאיני מתחבר אליו.

**
עם השנים התחדדו לי מספר תובנות בנוגע לחמשת העקרונות הללו:

– "לא אכעס" ו"לא אדאג" עלולים להישמע נוקשים מדי.
כעס ודאגה הם רגשות לגיטימיים והכוונה כאן אינה להתכחש אליהם או להדחיק אותם.
הרעיון הוא לפתח מיומנות המאפשרת לנו להפחית במודע ובבחירה רגשות ומחשבות שלא משרתים אותנו.
גם אם רק הפחתנו כעס ודאגה (ולא העלמנו אותם לגמרי), זה עדיין חשוב ומשפיע.

– הכרת תודה היא משהו שאפשר לחוש ולהתחבר אליו בכל רגע ובכל מצב.
גם במצבים הכי קשים ובמקומות הכי נמוכים ניתן למצוא אנשים ודברים להודות עליהם. 
זהו שריר מחשבתי-רגשי שניתן לפתח ולהפעיל מתוך בחירה.
חיבור להכרת תודה אינו קריאה לראות הכול במשקפיים ורודים או להתנתק מהכאב והעצב שלנו.
הכרת תודה ושמחה חיות לצד עצב וכאב ומשלימות אותם.

– לעתים, אנשים לא רוצים לוותר על הכעס והדאגה שלהם כי הם חוששים שזה יפגע בדחף שלהם לפעול.
באופן דומה, הם חושבים שאם הם יתחברו להכרת תודה, זה יוריד מהמוטיבציה שלהם לשינוי ולעשייה.
כעס ופחד הם אכן מנועים חזקים שדוחפים לפעולה.
הכרת תודה ואהבה הן מנועים חזקים לא פחות.
ניתן להיות בהכרת תודה להיבטים מסוימים בחיינו ובו בזמן לפעול בנחישות ובעוצמה לשינוי מימדים אחרים.
התדר האנרגטי (ניתן למדוד את זה) של הכרת תודה, תקווה ואהבה גבוה יותר מתדר של כעס, פחד ונקמה.

– כשמתעוררות בתוכי תחושות של כעס, שנאה ודחייה כלפי אנשים מסוימים,
"לכבד כל אדם" מזכיר לי שגם התפיסה שלי מוגבלת ומוטה,
ובעיקר הוא מזמין אותי לבזבז פחות אנרגיה על שיפוטיות כלפי אחרים,
ובמקום זאת, למקד אותה ולהפנות אותה למה שחשוב לי ליצור, לשנות ולעשות.

**
חמישה עקרונות בסה"כ.
דקה וחצי להבין, חיים שלמים ליישם.
תרגול אינסופי שלא מסתיים לעולם.

האם אני מצליח ליישם את כל חמשת העקרונות בכל רגע ורגע?
כמובן שלא… אבל,
בכל פעם שאני נזכר בהם אני יכול להשתדל לחיות לאורם ולהמשיך לתרגל אותם ולהתאמן בהם.
רק היום.
רק הרגע.

התחברתם לפוסט הזה?
אל תשאירו את זה ברמת המחשבה החולפת.
נסו ליישם כבר היום:
הפחיתו כעס ודאגה. התחברו להכרת תודה.
צאו לפעולה אקטיבית המקדמת משהו או מישהו שחשוב לכם ויקר ללבכם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,
אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:
"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.
אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.
לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

בסוף כל יום בימי השבעה, לאחר שהבית התרוקן מאורחים,
היא היתה אוספת את שלוש בנותיה, מסתכלת להן זו אחר זו בעיניים ובודקת לשלומן.
לאחר מכן היתה מזכירה להן כסוג של הכנה להמשך:
"בעוד כמה ימים כשהשבעה תיגמר יתחיל הפרק החדש של החיים שלנו.
אני לא יודעת איך בדיוק זה יהיה, אבל תזכרו שאנחנו תמיד ביחד.
נתמודד עם כל מה שיגיע ונעבור את זה ביחד.
לצד העצב והכאב עצומים שתמיד יהיו אתנו הבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

תחשבו על הסיטואציה הזו,
על אותה אמא שמצליחה להוציא את המילים הללו מפיה ומליבה,
שעות וימים לאחר שהיא מקבלת בשורה כל כך איומה.

בפעם הראשונה שאותה חברה סיפרה לי על הרגע הזה התרגשתי עד כדי דמעות.
התמונה הזו נחרטה בליבי למרות שלא הייתי שם.
מאז, בכל פעם שאני מספר על האירוע הזה למישהו, הקול שלי רוטט והגרון נחנק מהתרגשות.

נזכרתי באירוע הזה שוב השבוע,
כשצפיתי באירוע המוקלט "לפתוח דלת לתקווה" של עמותת אקרופוליס החדשה בישראל.
עידית אוהל, אמו של אלון אהל החטוף בעזה,
שיתפה במה שהיא עוברת ועושה מאז קבלת הבשורה הקשה על חטיפת בנה לפני יותר מארבע מאות ימים.
הדרך שבה עידית מגיבה ופועלת מזכירה לי את אמה של חברתי.

עידית מספרת איך באותו רגע קריטי עם קבלת הבשורה המרה על חטיפת אלון היא בחרה להגיב.
היא עמדה מול משפחתה, מול עיניהם המבוהלות של ילדיה, ואמרה:
"אלון נחטף, אבל אלון נחטף חי. אנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו".
היא ידעה שהדרך שבה היא תגיב תקבע את הטון לא רק לרגעים הקרובים אלא לתהליך ארוך ומורכב.
היא לא אפשרה לעצמה לשקוע בתחושת קורבנות,
ובמקום זאת בחרה להתרכז בעשייה מתוך מטרה להחזיר את אלון לבית ולמדינה שאליו ירצה לחזור,
בית מלא תקווה, חיבור, משמעות ואהבה.

בדומה לאמה של חברתי, עידית נוקטת עמדה מנהיגותית ברורה.
היא בוחרת את התגובה שלה מתוך תחושת אחריות גם לבנה החטוף וגם לשאר ילדיה ובני משפחתה.
במקום להאשים את הנסיבות או להתמקד בכאב בלבד, היא בוחרת להביט קדימה ולפעול.
לפני חטיפתו אלון תכנן לשכור דירה עם חברים וחלם ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון".
כהכנה לחזרתו של אלון, עידית והמשפחה ממשיכים להגשים את חלומותיו ואת מטרותיו:
הם שכרו לו דירה בת"א עם חברים, רשמו אותו ל"רימון" ואפילו השיגו לו מלגת לימודים. רק שיחזור.
ברחבי הארץ והעולם פזורים עכשיו פסנתרים צהובים (אלון הוא מוזיקאי),
שמטרתם לחבר אנשים, לעורר מודעות לחטופים, לשלוח להם אנרגיה ולהרבות טוב.
הפסנתרים, ההתגייסות ליוזמת "משמרת 101" ופעולות ציבוריות נוספות,
נובעות ממקום עמוק של חיבור, אהבה ואחריות קולקטיבית – לתקן, ליצור ולבנות,
מתוך אמונה שחוט של משמעות מחבר בין כל פעולה קטנה לבין עתיד טוב יותר.

לא כל אחד יכול להגיב כמו עידית או אמה של חברתי במצבים כאלה,
אבל הידיעה שזו אפשרות אנושית אמיתית היא השראה אדירה ומחזקת עבורי.
אם הן יכולות, גם אחרים יכולים, ואולי גם אני.
אפשר להתרומם מעבר לתחושות הקורבנות, הייאוש, חוסר האונים או הדחף לנקום.

אם אפילו במצבים של חטיפה או אובדן ישנה דרך לבחור באור,
גם אנחנו, בחיי היומיום שלנו, יכולים לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים.
בידינו הכוח לבחור – בין ייאוש לתקווה, חוסר אונים לעשייה, קורבנות לאחריות, טיפוח החושך לטיפוח האור.
הבחירות הללו יוצרות לא רק את מי שנהיה, אלא גם את העולם שסביבנו –
משפיעות על הקרובים לנו ומניעות אדוות של כוח, השראה, ותקווה גם לאחרים.
בסופו של דבר, העתיד שלנו, האישי והקולקטיבי, נולד מהפעולות שאנו עושים עכשיו.

אם אתם מתחברים לפוסט הזה, אני ממש ממליץ לכם להקשיב למילים של עידית אהל (מדקה 43:25),
ולקבל את זה ישירות ממנה ללא התיווך שלי.
לצידה נמצאים בפאנל עוד מספר אנשים מרגשים ומעוררי השראה ותקווה שמומלץ מאוד להקשיב גם להם.

בקשה חשובה – עשו צעד והצטרפו לתמיכה במשפחות החטופים – מוצ"ש במוקדים שונים ברחבי הארץ, משמרות 101, מעגלי שיח ביום ג' בכיכר החטופים, או בכל דרך אחרת.  

**
לסיום, שני שירים שפגשתי בתחילת השבוע ושמלווים אותי מאז:

על אהבה וחושך / עינת רויכמן

גַּם אוֹר צָרִיךְ לָנוּחַ לִפְעָמִים
לֶאֱגֹר כּוֹחַ לַבֹּקֶר שֶׁיָּבוֹא
הוּא אַף פַּעַם לֹא יוֹדֵעַ
בְּאֵיזֶה חֹשֶׁךְ יִצְטָרֵךְ לְטַפֵּל
כְּשֶׁיָּקוּם

**
גם אם / רחלי ראובן

גַּם אִם כֻּלָּם
אוֹמְרִים:
חָשׁוּךְ כָּאן!
גַּם אִם הָעוֹלָם
נוֹפֵל לַעֲלָטָה
גַּם אִם בְּנֵי אָדָם
מִתְלַבְּשִׁים בַּחֲרָבוֹת
אַתְּ, בִּתִּי
תָּמִיד חַפְּשִׂי אַחַר הַשֶּׁמֶשׁ
יָצַקְתִּי בְּלִבֵּךְ
אֶת הַכּוֹחוֹת
וְאֶת הָאֹמֶץ לְזֶה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.
תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.
היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.
אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן בשיחות ובמפגשים עם אנשים סביבי.
יכול להיות לזה גוון של ייאוש זוחל שהולך ומשתלט בהדרגה ובהתמדה,
של פחד, חשדנות וחוסר אמון שמחלחלים ומתגברים,
או של תסכול מתמשך, חוסר אונים ומחשבות שמה שנעשה, לא באמת ישנה את המצב.

בשבוע שעבר נתקלתי בפוסט של אסף סטי אל-בר שמתייחס לתחושות הללו ונותן להן שם – "חוסר אונים נרכש".
מאז, כבר עשרה ימים שאני מסתובב עם המושג הזה, מרגיש שהוא מעורר בי תנועה חדשה ומזרים בי עוד ועוד חיים.

אז מה זה בעצם "חוסר אונים נרכש"?
המונח "חוסר אונים נרכש" נטבע לראשונה על ידי הפסיכולוגים מרטין זליגמן וסטיבן מאייר בשנות ה-60.
הם גילו בתהליך מחקרי מדעי כי בעלי חיים ובני אדם יכולים ללמוד להיות חסרי אונים.
חוסר אונים נרכש הוא מצב שבו אנחנו לומדים להאמין שאין לנו שליטה על מה שקורה, גם אם יש לנו.
זה מין מנגנון פנימי שהמוח שלנו מייצר אחרי שחווינו שוב ושוב כישלונות, תסכולים ואכזבות.
במילים פשוטות זו האמונה שמה שאנחנו עושים לא משנה, שאין קשר בין הפעולות שלנו לתוצאות שאנו משיגים.
הדגש פה הוא על כך שזו מיומנות נלמדת (לכן קוראים לזה "נרכש") ולא גזרת גורל.

זה בדיוק מה שקורה לנו היום, בכל כך הרבה תחומים:
– במצב הפוליטי: "מה הטעם לצאת להפגנה? גם ככה כלום לא משתנה."
– ביוקר המחיה: "למה לנסות להתמקח? המחירים תמיד יעלו."
– בתחושת הביטחון: "כבר אי אפשר להאמין שמישהו דואג לנו באמת."

אחד הדברים המרתקים בהקשר של חוסר אונים נרכש הוא שאנחנו יכולים להיות בעלי תחושת מסוגלות גבוהה במימדים מסוימים בחיינו (לדוגמא – בעבודה או במשפחה),
ועם תחושת חוסר אונים נרכש במימדים אחרים (לדוגמא – בלימוד מתמטיקה או בהשפעה על המצב במדינה).

הסכנה הגדולה ביותר של חוסר אונים נרכש היא שיתוק פנימי.
כשאנחנו מאמינים שאין ביכולתנו לשנות דבר, אנחנו מוותרים מראש.
זה לא רק מונע מאיתנו להתקדם – זה גם משפיע על מערכות היחסים שלנו, הקריירה שלנו ועל חיינו.
במקרים חמורים יותר, חוסר האונים הנרכש יכול להוביל לחרדה, לדיכאון ואפילו למחלות פיזיות.

חשוב להבין שלמרבה הצער יש מי שמרוויח מהתחושה-אמונה הזו שאנחנו לא יכולים לשנות דבר.
כשאנחנו שקועים בחוסר אונים, קל יותר להסיח את דעתנו,
לשמר את הכוח של מי שנמצא בעמדות השפעה, לקדם אג'נדות ולמנוע מאיתנו להתאחד ולפעול.
הפחד והייאוש משמשים לעיתים ככלים – כי חברה מפורדת ומיואשת היא חברה שקל יותר לשלוט בה.

הבשורה הטובה היא שחוסר אונים נרכש אינו גזרת גורל.
זוהי מיומנות נלמדת, ולכן אפשר גם להחליש ולשחרר אותה.
הנה שלושה צעדים שעשויים לעזור:

1. להכיר בכך שזו מיומנות מחשבתית-רגשית נלמדת.
חשוב להבין שמה שאנו חווים הוא לא עובדה אלא דפוס מחשבתי-רגשי שנרכש.
את הדפוס הזה ניתן לאתגר, להחליש ולסדוק.
כשעולה מחשבה כמו "אני לא יכול" או "זה בטוח לא ישנה",
אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שזו רק מחשבה (לא עובדה) ולבדוק:
"האם אני בטוח שזה נכון?", "מה יקרה אם אנסה?", "מה עשיתי לאחרונה שכן השפיע ושינה?"

2. להתגבר על חוסר האונים באמצעות פעולה:
עשייה היא תרופת נגד יעילה לחוסר אונים.
כדאי להתחיל בצעדים קטנים.
הצעדים הקטנים הללו ייצרו תנועה חדשה.
במצבים כאלו עצם ביצוע הצעד חשוב יותר מגודל הצעד,
כיון שהוא מוציא אותנו מפסיביות לאקטיביות.

הנה כמה דוגמאות לפעולות שקוראים של הבלוג הזה כתבו לי שהם עושים בתקופה האחרונה:
אפיית עוגות לחיילים, אמירת תהילים יומית תוך מיקוד בנזקקים השונים,
תמיכה נפשית ולוגיסטית במשפחות שזקוקות לזה, עזרה לנשות מילואימניקים,
השתתפות בהפגנות ובעצרות תמיכה.
אחת הפעולות שלי השבוע היתה לנסוע שוב למעגל שיח בכיכר החטופים.
ישבתי במעגל של ענבל צח, בת דודתו של טל שוהם החטוף.
טל נחטף בשביעי לאוקטובר מקיבוץ בארי עם אשתו, שני ילדיו ועוד שלושה בני משפחה.
כולם מלבדו חזרו בעסקה לפי כשנה. ממנו אין אף אות חיים מאז.
כמה זה כבר משנה שאני יושב במעגל הזה? זה באמת מה שיחזיר אותו?
זה משנה.
זה מחזק את המשפחות. את ענבל שמקדישה את חייה בשנה האחרונה לזה.
זה עוזר כשעוד אנשים זוכרים את טל, חושבים עליו ושומרים עליו בתודעה.
וזה משפיע מאוד עלי כמובן. עשייה היא ההיפך מחוסר אונים.
אני את החלק שלי אעשה, בלי קשר לתוצאה הסופית שתקרה או לא תקרה.

3. לייצר סביבה מרימה ותומכת:
חפשו אנשים ומקורות מידע שיכולים לחזק אתכם ולהזרים לכם אנרגיה מיטיבה.
מפגש עם חברים, שיחה תומכת והשתתפות בפעילויות שונות הן כמה דוגמאות.
כשמצטרפים לפעילות עם אנשים אחרים, התחושה היא שאנחנו לא לבד.
חיבור כזה יוצר תנועה חדשה, שמתחילה להשפיע לא רק עלינו, אלא גם על סביבתנו.

**

ניתן לצאת מתחושת חוסר אונים נרכש בהחלטה אחת ובצעד אחד.
לבחור לעשות, ואז לקום ולעשות.
פחות משנה מה, העיקר לעשות.

את הצעד הקרוב שלי אני בוחר לעשות מחר, יום ו' 22.11 בירושלים, בעוד משמרת של 101.
יושבים בשקט בחולצה לבנה, ללא התלהמות וצעקות, ללא שלטים, ללא קריאה פוליטית כזו או אחרת.
תמיכה אנושית קרובה באמהות החטופים, נוכחות והקשבה לתחינת הלב שלהן להחזרת ילדיהם.
יש עוצמה אדירה בישיבה שקטה ונחושה כזו של מאות אנשים, והלוואי הלוואי שכבר מחר נהיה אלפים.
יום שישי הקרוב – 10:15 תדריך בשער הכניסה לקמפוס גבעת רם, 11:00-14:00 משמרת.
אפשר להירשם בטופס הבא שבו תמצאו גם קישור להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ.
מעוניינים בהסעה? פנו לעידית ב- 0524398991, אולי יש מהאזור שלכם.

מה אתם אומרים? תצטרפו אלי ואליהן?
אם תהיו שם, בואו להגיד שלום ולתת חיבוק.
יהיה נחמד להיפגש "בעולם האמיתי" שמעבר למיילים ולרשתות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

״אני מרגישה כאילו פיסת חיים יקרה מפז ניתנה לי למשמרת על כל האחריות הנובעת מכך.
אני מרגישה שמחובתי לשמור על אהבת החיים שבי
ולהשתדל שתעבור בשלום את הזמנים האלה ותגיע בשלמותה לזמנים הטובים יותר.
זה עיקר העיקרים.
ויש רגעים שנדמה שאני עומדת להיכנע ולוותר,
אבל תחושת האחריות שבי מזכירה לי שוב ושוב שתפקידי הוא לשמור על החיים שבי"

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר