צו 8 אזרחי לתמיכה במשפחות החטופים

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נְבוּאַת לוֹחֲמֵי הַשָּׁמְבָּאלָה

נְבוּאַת לוֹחֲמֵי הַשָּׁמְבָּאלָה

"מגיע זמן שבו כל החיים על פני כדור הארץ בסכנה.
כוחות ברבריים מתעוררים ועולים.
מתוך טירוף, מבלי להיות מודעים לדמיון הרב ולחיבור שביניהם, הם משקיעים את הונם בפיתוח כלי נשק הרסניים
ונערכים למלחמת השמדה כוללת באמצעות טכנולוגיות המאיימות להחריב את העולם.
בדיוק בתקופה זו, בה עתידם השברירי של החיים תלוי על חוט השערה, תקום ממלכת השמבאלה.

אל ממלכת השמבאלה לא ניתן ללכת מכיוון שהיא אינה מקום.
היא קיימת בליבם ובתודעתם של לוחמי השמבאלה.
את לוחמי השמבאלה לא ניתן לזהות מכיוון שאין להם מדים, עיטורים או סמלים.
ללוחמי השמבאלה גם אין חלקת אדמה משלהם.
הם נעים תמיד בעומק השטחים של הכוחות הברבריים ההרסניים.

כעת מגיע הזמן שבו נדרש אומץ אדיר מלוחמי השמבאלה, אומץ מוסרי ופיזי.
על מנת לנטרל ולפרק את כלי הנשק הללו,
על לוחמי השמבאלה להיכנס למסדרונות הכוח, למקומות שבהם נלקחות ההחלטות.
לוחמי השמבאלה יודעים שהם מסוגלים לעשות זאת מכיון שכלי הנשק הללו נוצרו בידי בני האדם.
חשוב מאוד לזכור זאת: כלי הנשק נוצרו על ידי תודעה אנושית ולכן הם ניתן לפרק אותם בעזרת תודעה אנושית !

לוחמי השמבאלה יודעים כי הסכנות המאיימות על החיים בכדור הארץ
אינן מגיעות מאלים מרושעים או מכוחות חיצוניים.
הן נובעות מהבחירות שלנו וממערכות היחסים שלנו, בני האדם.
וכעת, לוחמי השמבאלה חייבים להתאמן ולעשות שימוש בשני כלי נשק שונים.
שני כלי הנשק הללו הם חמלה ותובנה (compassion & insight) ושניהם נדרשים.

החמלה נדרשת מכיוון שהיא מספקת לנו את הדלק ומניעה אותנו לפעולה למען היצורים החיים.
החמלה מאפשרת לנו לצלול לתוך סֵבֶל העולם בלי לחשוש ממנו.
כשאיננו חוששים מסבל, דבר לא יכול לעמוד בדרכנו.
אבל החמלה לבדה חמה מידי ועלולה לשרוף אותנו.

לכן נדרש גם כלי הנשק השני, התובנה.
התובנה מאפשרת לנו לראות שהקרב אינו בין אנשים טובים ורעים, שכן הקו בין טוב ורע עובר בכל לב אנושי.
בעזרת התובנה אנו מבינים שאנו מחוברים זה לזה, כמו ברשת, ושכל פעולה המבוססת על כוונה מיטיבה, משפיעה על כל הרשת, ויוצרת השלכות אינסופיות שאיננו יכולים למדוד או לראות.
אבל תובנה לכשלעצמה יכולה להיות קרה מדי והיא אינה מספקת לשימור התנועה שלנו.
לכן אנו צריכים לצידה גם את חומה של החמלה עם הפתיחות לכאב העולם.
שני כלי הנשק הללו נדרשים ללוחם השמבאלה."

*****
הסיפור הזה סופר ע"י ג'ואנה מייסי, אקטיביסטית, סופרת ומורה בודהיסטית, ותורגם לעברית על ידי.
נתקלתי בו לראשונה לפני מספר שנים, ומאז אני חוזר אליו מדי פעם.
ניתן לפרש אותו בצורות שונות ובכוונה הוא נקטע "בשיא המתח" ללא הכרעה.

בכל פעם שאני קורא אותו ונותן לו לחלחל בתוכי, משהו בי מתמלא בהשראה, מתחדד ומתאזן.
הנשימה שלי מתרחבת ומתעוררת בי עוד קצת תקווה.

הוא נוגע בכל כך הרבה ערכים ואמונות שקרובים ללבי:
– כל אחד מאתנו יכול להיות לוחם שמבאלה (או אחד מל"ו הצדיקים).
– אנחנו מוקפים בלוחמים כאלו גם אם אנו מתקשים לראות אותם.
– קריאה לפעולה מתוך אחריות אישית, הכרה בהשלכות העצומות (לטובה ולרעה) של מעשינו ושל כוונותינו.
– ענווה ותקווה – אין לנו יכולת להעריך את השפעתנו ולא הכול ניתן למדוד או להבין.
– חשיבותו של האיזון שבין חמלה ותובנה, של השימוש המתמיד גם בלב וגם בראש.
– האומץ והחוסן המוסרי, הפיזי והנפשי הנדרשים לפעולה מתמדת ב"שטחי מלחמה" תודעתיים ופיזיים.
– חמלה ותובנה הן גם כלים שחשוב לעשות בהם שימוש יומיומי, וגם מיומנויות שיש להמשיך לפתח כל הזמן.

השאלה שהכי חיה בי עכשיו, תוך כדי קריאת הסיפור וכתיבת הפוסט, היא –
האם אני עושה מספיק בתקופה הזו? 
אולי הגיע הזמן להרים הילוך ולעשות יותר?
לאילו מסדרונות ומרכזי כוח אני יכול להכנס באומץ ובנחישות חמוש בחמלה ובתובנה?

ומה אתכם? מה הפוסט הזה מעורר בכם?
אם בא לכם לחלוק איתי מחשבות ותחושות, יעניין אותי לקרוא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
מומלץ לקרוא את "נבואת לוחמי השמבאלה" בשפת המקור באנגלית  ו/או לצפות בג'ואנה מייסי מספרת אותו.

"אני לא יודע איך להתמודד עם זה"

במוצ"ש הראשון שלאחר אירועי ה 7.10, עליתי לשיחת זום שאורגנה ע" עמותת "שותפים למסע".
בשיחה התארח סטיבן ג'נקיסון, מורה מוערך למצבי משבר שמקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם.
באותו ערב, שמונה ימים לאחר שהאירועים התחילו, הכול היה עדיין טרי ופתוח.
סיפורים התחילו להתפרסם, המצב היה רחוק מלהיות יציב, פחד גדול מהתפתחות מיידית של זירות נוספות,
ימים של גיוס מילואים נרחב, תמונת מצב לא ברורה בנוגע לנרצחים ולחטופים,
התארגנות של הצבא, שבועות לפני התמרון הקרקעי בעזה.

זו היתה שיחה משמעותית מאוד עבורי וחלקים ממנה נחקקו בי.
אחת השאלות שזכורה לי במיוחד נשאלה על ידי אדם ששיתף בסיפור אישי מורכב וברגשות אשם חזקים שהוא נושא.
הוא סיים את השיתוף באמירה שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה.
סטיבן ג'נקינסון שהקשיב באמפטיה, בחר להתחיל את תשובתו במילים שממש הפתיעו אותי.
לפני שהוא התייחס לנושא השאלה, הוא פתח במילים הבאות (למיטב זכרוני, תרגום לא מדויק):
החלק האחרון של שאלתך, "אני לא יודע איך להתמודד עם זה" הוא לא מדויק.
כי אתה כן מתמודד עם זה.
וכשאני אומר שאתה מתמודד עם זה, זה לא אומר שאתה מתמודד עם זה בהצלחה.
וזה גם לא אומר שאתה מצליח לכבוש את זה, או להתגבר על זה, או לא להרגיש כפי שאתה מרגיש כרגע.
זה אומר שאתה פוגש את זה שוב ושוב במהלך היום, מתעסק בזה, ואז אולי לרגעים מתנתק, ואז שוב חוזר.
זו ההתמודדות שלך עם זה כרגע.

**
אני לא בטוח למה דווקא השאלה הזו והתשובה הזו נחקקו בי.
מה יש בתשובה הזו שכל כך נגע בי ודיבר אלי.
יכול להיות שזה השילוב של בהירות ואמפטיה.
מצד אחד היתה שם הרבה מאוד אמפטיה.
כל המפגש היה מלא בעצב, באבל ובפחד.
סטיבן ג'נקינסון היה שם עם המשתתפים בהרבה מאוד רגישות, ענווה וחמלה, כשהכול עדיין טרי ופתוח.
ומצד שני, משהו בצלילות המפתיעה הזו, שמזמינה לדייק במילים.
זה הזכיר לי מצבים שבהם אנשים אומרים על משהו "זה בלתי נסבל" בזמן שהם סובלים את זה.
או "אני לא עומדת בזה" בזמן שאת כן עומדת בזה.

באותה שיחה יכולתי לחוש על עצמי בזמן אמת את ההשפעה העוצמתית והשקטה,
של השילוב המיוחד של אמפטיה וחמלה עמוקה לצד יציבות וצלילות בהירה.
קיבלתי תזכורת נוספת לשים לב למילים ולמחשבות שלנו גם במצבים הכי קשים,
ולבחור בקפידה את הכותרות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

**
השבוע, שנה אחרי, חזרתי להקשיב לאותה שיחה.
אני ממליץ לכם מאוד להקשיב לה ולצפות בה,
תודות לעמותת "שותפים למסע" יש לה גם כתוביות בעברית.

אני בוחר לסיים בציטוט נוסף של סטיבן מאותו מפגש:

"חוכמה ואבל, בעיני, הם בלתי נפרדים. הם תאומים לא זהים.
חוכמה ואבל לוחשים זה לזה ללא הרף.
הם בדרך כלל לא צועקים או צורחים, ולכן קשה לשמוע אותם.
אבל אולי אחד התפקידים של אדם מלא צער היום יכול לכלול טיפוח זיכרון של הזמן בו הדברים לא היו כך,
ולדמיין את האפשרות שדברים יכולים להיות אחרת.
אבל זה לא יקרה עכשיו, וזה לא יקרה בקרוב, ויש כוחות אחרים שמשחקים בזירה, וזה הזמן שלהם,
וזה לא יתוקן, למעשה זה לא הולך אפילו להחלש, עד שזה כנראה ימצא את הביטוי הכי עמוק והכי זועם שלו."

מה שנאמר אז, רלוונטי מאוד גם לעכשיו.
בפרספקטיבה של שנה אחרי, סטיבן צדק.
זה ממש לא נחלש. זה הלך והתעצם.
אני לא בטוח שהגענו כבר לביטוי הכי עמוק והכי זועם של "הכוחות האחרים" שמשחקים בזירה.
ובשל כך, מרגיש לי שבתקופה הזו, נדרש פה השילוב של אמפטיה וחמלה עמוקה לצד יציבות וצלילות בהירה.
נדרשת היכולת להאמין, לא לאבד תקווה, להצליח לדמיין עתיד טוב יותר ואפשרות שדברים יכולים להיות אחרת.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעים בני אדם

בסיס עתלית לפני כשלושים שנה. קור של פברואר, גשם שוטף, ים סוער.

בעוד מספר ימים אני צפוי לקבל מחזור חדש של חניכים במסגרת מסלול הכשרת הלוחמים של שייטת 13.
ששת החודשים הקרובים שבהם אפקד על המחזור מהווים את השלב הראשון והקשה ביותר במסלול מפרך
שבמהלכו יהפכו חבורת נערים בני 18 לצוות לוחמים מגובש ומיומן באחת מיחידות העילית הטובות בעולם.

זיו, מפקדי, קורא לי למשרדו לשיחת הכנה ותיאום ציפיות לקראת הגעת המחזור החדש.
כשאני נכנס, הוא מחייך את חצי-החיוך המוכר שלו, מסמן לי לשבת ומתחיל:

"אני מפקיד בידך ארבעים נערים. ארבעים בני אדם.
אחריותך וחובתך להכיר כל אחד ואחד מהם באופן אישי ולעומק, לדעת כל מה שאפשר עליהם ועל משפחותיהם.
לשם כך אני נותן לך כשלושה שבועות ואז אעשה לך מבחן:
אצטרף לאחד האימונים שלכם ואבדוק עד כמה אתה מכיר אותם.
בזמן הזה גם אני אעשה מאמץ להכירם, ולהבדיל ממך, ללא הפריבילגיה של לבלות איתם יום יום.
חסר לך שיהיה מישהו שלא תכיר או שאני אכיר טוב ממך."

אני זוכר את השיחה הזו היטב. המסר עבר בצורה ברורה וחדה.
נלחצתי מהציפייה וידעתי שהמבחן אכן יגיע.
אבל יותר מכך, בעיקר חשתי באחריות הגדולה שזיו הפקיד בידי.
השיחה הזו שינתה את נקודת המבט שלי.
הבנתי בעוצמה שמעבר לפיקוד על מחזור חדש של חניכים במסלול,
אני מקבל לידיי ארבעים בני אדם שכל אחד מהם עולם ומלואו.

כפי שזיו הבטיח, המבחן אכן הגיע.

שלושה שבועות מאוחר יותר יצאתי עם ארבעה מדריכים וארבעים החניכים למסע לילי.
פעילות שסוגרת יום ארוך ואינטנסיבי. לילה חשוך ללא ירח.
ביקשתי מאחד המדריכים שיוביל את המסע והתמקמתי בסוף הגוש, ממקום שאפשר להבחין בכולם,
לנוע ביניהם הלוך וחזור, לראות את האינטראקציות החשובות שבד"כ נסתרות.
כשעה לאחר תחילת המסע, אני מרגיש יד על כתפי ושומע קול מוכר: "אהלן רוני, איך הולך? מוכן למבחן?"
זיו (אין לי מושג מהיכן הוא צץ) צועד לידי, נינוח ומחייך.
פעימות הלב שלי עלו מידית ולא בגלל המאמץ הפיסי.
למרות שבטחתי בתהליך שעברתי בשבועות האחרונים, הייתי לחוץ.
היה חשוב לי לא לאכזב את זיו. להראות לו עד כמה אני מכיר כל אחד ואחד מהם.
נענו ביחד לצד גוש האנשים כשבכל פעם זיו מצביע מרחוק על דמות חשוכה אחרת ושואל:
"מה שמו?", "מהיכן הוא בארץ?", "כמה אחים ואחיות יש לו?", "מה הוא למד בתיכון?", "יש לו תחביב מיוחד?"
על רוב השאלות ידעתי לענות. לא על כולן.
כשנתקעתי זיו סיפק את התשובה. הוא ידע.
לאחר זמן מה זיו טפח בחמימות על כתפי, קרץ בחיוך רחב והמשיך לדרכו.

זה היה אחד המבחנים שהכי שמחתי לעבור.
השיעור שקיבלתי מזיו מלווה אותי גם היום בעבודתי ובחיי.
האנשים שאנחנו עובדים איתם הם בני אדם.
הם לא משאבים, מספרים אישיים או תאים באקסל.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
לכל אחד מהם יש משפחה, היסטוריה, חלומות, תחביבים וקשיים.
כמחנכים, מנהלים או מפקדים, יש לנו אחריות רבה לראות אותם כבני אדם, להכיר אותם ולדאוג להם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על תקווה, אמונה ובחירה

אתמול בערב יצאתי עם משפחתי לטיול לאור ירח מלא בנחל חוורים שליד מדרשת בן גוריון.
בנסיעה דרומה לכיוון מצפה רמון כשהירח העגול התחיל לטפס בשמיים,
התחילו דיווחים ברדיו על החיסול לכאורה של סינוואר, בשלב שזה לא היה ודאי עדיין.
בתוך הנחל, כשמשני צידנו נקיק תלול והירח המלא מאיר את סלעי החוואר,
אמר אחד החברים "החייל שחיסל את סינוואר בטח גאה מאוד" וכולנו הסכמנו איתו.
שניה לאחר מכן עלתה לי תפילה שהלוואי שבקרוב יהיו גם חיילים שיתגאו בהחזרת עוד ועוד חטופים.
בדרכנו חזרה צפונה, על כביש 40 החשוך, שמענו את הידיעות העצובות על מותם של 5 לוחמי סיירת גולני.
דקות לאחר מכן, כחצי שעה לאחר חצות, עצרנו בצומת בית קמה לארוחת לילה מפנקת,
והתענגנו על בורקס טרי וחם עם אריסה חריפה, רסק עגבניות וביצה קשה שבדיוק יצא מהתנור.

השעות הללו הן תזכורת והמחשה למעברים החדים ולחיים המלאים והמורכבים שאנו חווים עכשיו.
תזכורת שמגיעה עם הכרת תודה ושמחה על הזכות והיכולת לטייל עם משפחתי ולהנות מבורקס טעים,
בזמן שכל כך הרבה אנשים ומשפחות נמצאים עכשיו במקום אחר ולא יכולים לעשות זאת.

**
אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בשיתוף של שלושה ציטוטים שאספתי בימים האחרונים.
כל אחד מהם נוגע בי בדרכו.
שניים מהם מדברים על תקווה,
השלישי הוא תזכורת חשובה ליכולת הבחירה שלנו ולתרגול אינסופי של חיים.

דוד גרוסמן כותב על תקווה (חלק מתוך נאום שנשא בעבר):

**
יונתן שמריז ממארגני טקס המשפחות אמר במהלך נאומו בערב הזיכרון לאירועי ה7.10:

**
קרול וילסון, מורה לבודהיזם כותבת ומזכירה:

**
התקווה ויכולת הדימיון של גרוסמן,
האמונה, העוצמה והנחישות של שמריז,
הבהירות הצלולה, המשמעת והבחירה של וילסון,
הן כולן אבני בניין מרכזיות בחיים שהולכים ומתהווים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תובנה משבוע מורכב

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אולי צריך לתת לזה עוד זמן

אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.
בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.
התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.
בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.
בחדר שעד לפני כמה דקות היה רועש ומלא בצחוקים, דיבור על עבודה ושיחות חולין היתה דממה.
כולנו הקשבנו גם לגלעד וגם התכנסנו בעצמנו למחשבות ולתחושת האישיות שצפו לכל אחד מאתנו.
כמה מהעובדים שהגיעו בבוקר למשרד היו חסרים, כי בצהריים הם הוקפצו צפונה והצטרפו לצוותים שלהם.
גיל, רס"ן במילואים, שהיה השנה בצבא יותר משהיה בבית או בעבודה, הצליח להגיע והיה איתנו.
דוד, קצין שיריון שנמצא עכשיו בצפון, הצליח להתחבר לכמה דקות בטלפון ולאחל שנה טובה מהשטח.

ואז, אורטל ונופר הוליכו אותנו בעזרת שיר מקסים ומצגת מרגשת דרך עשרות לידות וחתונות שחווינו השנה,
ביניהם תמונה טריה במיוחד, מהגר שילדה ממש בשעות האחרונות.
כל לידה, כל חתונה, עולם ומלואו.
עשרות התחלות חדשות, כוחות עוצמתיים של בריאה והתחדשות.

את המפגש חתם איתי מנהל הארגון.
הוא בחר להביא את שירו של אריק איינשטיין "אולי צריך לתת לזה עוד זמן"
וסיפר שאריק כתב את השיר לאחר תאונת דרכים קשה ותקופת החלמה ארוכה.

אריק מתחיל את שירו עם שני בתים ראשונים:

"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים"

ומסיים עם בית שלישי:

"יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין"

המילים הללו שנכתבו בשנת 1982,
מרגישות בימים הללו כל כך רלוונטיות, מרגשות ונוגעות.
הפצעים, הזעקה, חוסר הוודאות, המנהרה והאור (איזה שילוב מילים מצמרר),
לצד העולם שממשיך כמנהגו, השמש והגשמים.

מרגש לצפות בביצוע של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר האגדיים שכבר אינם איתנו,
ובביצוע המחודש של ברי סחרוף שחודר עמוק ללב עם הזעקה שלו.

חצי השעה הזו של הרמת הכוסית הוירטואלית היתה מיקרוקוסמוס של החיים בשנה האחרונה.

אני נוהג לסיים את כל הפוסטים שלי בצמד המילים "חיים מלאים".
חיים מלאים הם חיים של לידות ושל מוות, התחלות וסיומים, עצב ושמחות, אבל וחגיגות.

בחיים אין את החלק האחד ללא החלק השני.
זה תמיד היה כך ותמיד יהיה כך.

כמאמר השיר, לפעמים צריך לתת לזה עוד זמן.

להחזיק מעמד.
להמשיך להחזיק כוונה ותקווה.
לעשות את העבודה שלנו ולהיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה טובה, מלאה ומבורכת,
עם הרבה יותר ריפוי, שלווה, חיבור, תקווה, שמחות וחגיגות,
והרבה פחות מלחמה, סבל, ניכור, אבל, עצב וייאוש.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רפלקציה על תהליך למידה של 30 שנה

מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב לקרוא וללמוד.

עברתי כמה וכמה שינויים בחיי, אבל הכמיהה הזו לקריאה, ללמידה ולהתפתחות לא השתנתה עם הזמן.
כאדם בוגר, מסביבות שנות ה-20 שלי ואילך, אני נמשך בעיקר לספרי עיון ופחות לסיפרות יפה.

לפני כשלושים שנה כדי "לצרוך" ספר איכותי הייתי רוכש אותו בחנות או שואל אותו מהספרייה העירונית.

לפני כעשרים שנה נחשפתי לאפשרות של הקשבה לדיסקים להתפתחות אישית.
זו היתה התפתחות מדהימה ומרגשת שאיפשרה להאזין לחומרים הללו גם תוך כדי נסיעה ברכב,
וכך פקקי תנועה ונסיעות ארוכות הפכו להיות מרחבי למידה מהנה ומשמעותית.
בשלב זה עדיין היה צריך לרכוש את הדיסקים הללו והמגוון שלהם היה מצומצם יחסית.

זמן מה לאחר מכן התפתחות הטכנולוגיה איפשרה צריבה של דיסקים מתוך חומרים שמסתובבים ברשת.
הייתי קונה חבילות של דיסקים ריקים וצורב לעצמי בבית קורסים והרצאות מוקלטות שמצאתי.
חצי שעה של צריבה בבית איפשרה לי שעות של הקשבה ולמידה, במחיר משתלם של חבילת דיסקים ריקה.
המגוון הפך להיות הרבה יותר גדול והרבה יותר נגיש וזול.

ואז הגיע הדיסק-און-קי שהקפיץ את זה בכמה רמות.
על הדיסק-און-קי אפשר לשמור בפשטות ובמהירות הרבה יותר קבצי שמע של תוכן איכותי.
כשמכוניות התחילו להגיע עם שקעי USB וחיבור למערכות שמע,
זה הרגיש כמו התפתחות מטורפת כי עכשיו כל החומרים הללו היו זמינים בקלות גם בנסיעות.

מתישהו התחילו להופיע הפודקסטים וספרי השמע שלהם ניתן להאזין בעזרת מכשירי הסלולר.
החידוש כאן הוא השילוב של מגוון עצום של תכנים, נגישות מיידית וחיבור לחומרים עדכניים ועכשוויים.
בחיפוש פשוט ניתן להגיע למומחים או לאנשים מעניינים בכל תחום שהוא, ולהנות מהשפע העצום שלהם,
כל זאת בזמן אמת תוך התייחסות לאירועים שמתרחשים ממש עכשיו.

באופן אישי אני צורך ספרי שמע ופודקסטים כבר שנים,
וככל שעובר הזמן ההתלהבות והרעב שלי רק גדלים,
כי אני נחשף לעוד ועוד חומרים, נושאים, נקודות מבט ואנשים מרתקים.

מרגש אותי שהשפע של חומרים איכותיים ומשמעותיים שאפשר לקרוא או להקשיב להם כל כך עצום ונגיש.
בכל רגע נתון, אפשר להקשיב למומחים הכי גדולים בעולם בכל נושא שהוא, ללמוד מהם ולהתפתח.
פוליטיקה, אקטואליה, היסטוריה, כסף והשקעות, ספורט, טכנולוגיה, יזמות ועסקים,
מערכות יחסים, בריאות, תחביבים, התמודדות וחוסן, התפתחות אישית – כל דבר שהוא !

בשנים האחרונות מדברים הרבה על התדרדרות מערכת החינוך
ועל כך שבתי הספר והמורים מקובעים או תקועים בתכנים ותהליכים מיושנים.
לפעמים התחושה היא שבית הספר כיום מספק בעיקר שירותי בייביסיטר ומיומנויות חברתיות.
יש לא מעט אמת באמירות הללו, ועם זאת האפשרות ללמידה מעולם לא היתה יותר זמינה ונגישה.
הרבה יותר קל ונוח להאשים אחרים מאשר לקחת אחריות אישית ולעשות מעשה.
אפשר לצקצק, להתלונן, לתרץ ולהפנות אצבע מאשימה להרבה גורמים וכיוונים,
ואפשר למנף את הטכנולוגיה והאפשרויות הרבות, לקחת אחריות ולרתום אותן ללמידה משמעותית.

כל אדם שרק רוצה יכול ללמוד אינספור דברים ותחומים בחינם או בעלות סבירה,
בגישה מיידית ממקלדת המחשב או מהאייפון שלו. לא תמיד זה היה כך.
בעבר ידע וחינוך היו שמורים לבעלי מעמדות מסוימים או לסף תנאים מינימלי שלא היה למרבית האוכלוסיה.

למידה היא תהליך מתמשך לחיים שלמים,
ולא משהו ששמור רק לילדים, לשתים עשרה שנות לימוד או למוסד מסוים.

יתרה מזאת, היכולת להבין אנשים ותהליכים לעומק בעולם מורכב ומשתנה,
מבלי ליפול למלכודות של שיפוטיות ורדידות מחשבתית הופכת להיות חשובה יותר ויותר.

בינואר 2021 כתבתי פוסט על "פודקסטים, למידה והתפתחות מתמדת".
הפוסט עורר עניין וזכה להרבה תגובות.
הוא נכתב לפני קרוב לארבע שנים ונקודות מרכזיות שהעליתי שם רלוונטיות יותר מתמיד.
בפוסט חלקתי כמה מהפודקסטים שאני נהנה להקשיב להם ומקבל מהם הרבה ערך.
הסתכלתי בסקרנות על הרשימה שפירסמתי אז ומצאתי שכרבע ממנה עדיין רלוונטי וכל השאר פחות.
הלמידה וההקשבה לפודקסטים ולספרים לא פחתה, אולי היא אפילו התגברה,
מה שהשתנה זה חלק מתחומי העניין ומהפודקסטים המובילים שאני מקשיב להם.

למתעניינים, קבלו המלצות למספר תכנים שהקשבתי להם בשבועות האחרונים:

אֻסְכֻּת – פרקים מרתקים ומעמיקים בנושא המזרח התיכון וגיאופוליטיקה –
המלצה חמה להקשיב לפרק "חיזבאללה היום" ולשני הפרקים על "המלחמה הקרה המתחדשת והמזרחי התיכון". תודה רבה לגיא על ההמלצה הזו. 
ההקשבה לפרקים הללו מרחיבה פרספקטיבה ומאפשרת להעמיק ידע והבנה בנושאים מורכבים וחשובים.

חיות כיס – פרק 296 – המלחמה בהון השחור –
תיאור מרתק ומעורר תקווה על שינויים חיוביים מבוססי טכנולוגיית AI המוטמעים בתקופה הזו במשרד האוצר.

אלישע והזוויות – החזרת החטופים והכרעת חמאס, שורשים מוסריים –
פרק המתייחס לשאלת המוסר ולנקודות המבט השונות העומדות בבסיס תפיסות עולם שונות.
סיכום תמציתי יחסית לספר של גו'נתן היידט "למה אתם תמיד צודקים?" המחובר למציאות שלנו ונוגע במורכבות של הקיטוב הפוליטי והדתי. תודה לשירה על ההמלצה הזו. 

The Knowledge Project – פודקסט מרתק באנגלית עם אנשים מעניינים, מצליחים ומובילים בתחומם.
שני פרקים ששמעתי לאחרונה ואהבתי – מורגן האוסלכריס דייויס.
סוג של אסקפיזם איכותי מלא ברפלקציות, רעיונות ותובנות חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פעם שלישית (ולא בטוח שאחרונה)

זו הפעם השלישית שאני כותב על מורן סמואל בבלוג הזה.

הפעם הראשונה היתה ב2013 לאחר שנחשפתי לסרטון מרגש ומעורר השראה של מורן.
מורן זוכה במקום ראשון באליפות העולם,
ובמקום לנגן את "התקווה" מתחיל להתנגן המנון של מדינה אחרת.
מה הייתם עושים במצב כזה?
בסרטון הזה תוכלו לראות מה מורן עשתה.
אם לא יצא לכם לראות אותו עדיין,
או אם ראיתם אותו לפני מספר שנים,
ממש מומלץ לראות אותו שוב.

**
הפעם השניה היתה לפני כשלוש שנים,
עם זכייתה של מורן במדליית הכסף באולימפיאדה הפראלימפית בטוקיו 2021. 
סיפרתי קצת על הדרך שמורן עשתה בשנים האחרונות,
והמלצתי מאוד להקשיב לפודקאסט שבו מורן מתראיינת ומשתפת בהרחבה על מגוון האתגרים, הבחירות והמחירים בחייה.
אני מוצא את השיתוף הזה עוצמתי, מרגש ומעורר השראה,
מיוחד מעצם כך שהוא תו"כ מסע חיים, תנועה והתמודדות.

**
וכעת הפעם השלישית:
לפני מספר שבועות מורן השתתפה באולימפיאדה הפראלימפית הרביעית שלה (!!!!!)
וזכתה במדליית הזהב הנכספת (וגם שברה במוקדמות שיא פראלימפי חדש).

הפעם ההמנון התנגן כמו שצריך.

תראו את התהליך והתוצאות המדהימים הללו:
מקום חמישי בלונדון 2012,
ארד בריו 2016,
כסף בטוקיו 2021,
זהב בפריז 2024.

וזה לא רק בספורט.
זה גם בחיים האישיים, בזוגיות ובהורות,
בהתמודדות עם דברים קשים ולא מתוכננים,
בלקיחת אחריות מלאה על הבחירות שלה,
במיקוד במה שבשליטתה ובמה שהיא יכולה לעשות,
ובהליכה עד הסוף עם מה שחשוב לה גם כשלפעמים זה נגד הזרם.

**
תעשו לעצמכם טובה:
צפו בסרטון המרגש של מורן עם "התקווה" ופנו לעצמכם 50 דקות כדי להקשיב לראיון איתה.

ואז תהיו נדיבים, ותעבירו את זה הלאה עם המלצה חמה חמה,
כדי שגם חברים ובני משפחה יהנו מזה. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה הילדים שלך לומדים ממך?

לפני כשלוש וחצי שנים בתקופה שמרגישה כמו גלגול חיים אחר,
התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן.
אחת השאלות שהוא שאל אותי לקראת סוף השיחה היתה ממש חזקה עבורי והולכת איתי מאז.
אפשר לשמוע בהקלטה (דקה 1:39:50) שלאחר שערן שואל את השאלה,
אני שותק במשך מספר שניות ארוכות, בזמן שגלגלי המוח שלי עובדים.
שאלה משמעותית היא שאלה שגורמת לך לחשוב,
גורמת לך להסתכל על המציאות באופן קצת שונה,
מוציאה ממך מחשבה חדשה או אחרת.

השאלה שערן שאל אותי היתה "מה אתה חושב שהילדים שלך לומדים ממך?"
זו שאלה שאני לא בטוח שחשבתי עליה עד אותו רגע ובטח שלא בצורה המסוימת הזו.
היא שונה מאוד מהשאלות "מה אתה רוצה ללמד את הילדים שלך?" או "מה היית רוצה שהילדים שלך ילמדו?"
שאלת "מה הילדים שלך לומדים ממך" מדגישה את "לומדים" + "ממך".
זה לא מה הייתי רוצה שילמדו אלא מה לדעתי הם לומדים בפועל. עכשיו.
זו לא שאלה כללית על מה הם לומדים בבית הספר, מהחברים או מהרשתות, אלא מה הם לומדים ממני.
זכרתי שערן שאל אותי את השאלה הזו, אבל לא זכרתי מה היתה התשובה שלי אליו.
חזרתי להקשיב לשיחה הזו בסקרנות לפני כשעה וממש נהניתי לשמוע את התשובה שלי.
באותה נקודת זמן התייחסתי לשלושה דברים שהילדים שלי לומדים ממני:
א. להיות אדם טוב ולהרבות טוב.
ב. נחישות, התמדה והתמודדות עם קושי.
ג. למידה למידה למידה – למדנות יומיומית.

למרות שהשאלה הזו נשאלה לפני שלוש וחצי שנים, היא עדיין מלווה אותי ואני חוזר אליה מדי פעם.
זו שאלה שעוזרת לי להתאפס ויוצרת עבורי בהירות חדה כשאני מבולבל או מטולטל.
השבוע מצאתי את עצמי משתף שלושה אנשים שונים בשלוש פגישות שונות בשאלה הזו.
המשותף לכל השיחות היה קושי שאנשים חווים בהשפעת המצב במדינה, בעבודה, במשפחה או בכמה מהמימדים הללו ביחד. 
עבור כל השלושה שפגשתי, הקושי הוא אמיתי ומוחשי, מאתגר ולא פשוט.
חלקם היו במצב רוח ירוד במיוחד, רגעי או מתמשך.
סיפרתי להם על מה אני חושב שהילדים שלי לומדים ממני עכשיו,
והצעתי להם לחשוב על מה הילדים שלהם לומדים מהם.

כל מה שעניתי לערן לפני שלוש וחצי שנים תקף גם לעכשיו:
גם בתקופה הנוכחית אני מקווה שהם לומדים ממני להרבות טוב, התמדה, התמודדות עם קושי ולמידה מתמשכת.
בנוסף, אני מקווה שהם לומדים ממני גם שמחה, אחריות, מחויבות והחזקת מורכבות.
הייתי רוצה שהם ילמדו ממני גם איך לבקש עזרה ולהישען כשצריך, ואני לא בטוח שאני מורה מספיק טוב לזה.  
יש דברים שאני עוד צריך ללמוד בעצמי.

כדאי לזכור שאנחנו תמיד "על המגרש".
הילדים שלנו תמיד לומדים מאתנו משהו.
לרוב פחות ממה שאנחנו אומרים ויותר מאיך שאנחנו מתנהגים.

שחייה בים גבוה אפשר ללמד רק בים גבוה.
התמודדות עם קושי אפשר ללמד רק כשקשה.
החזקת מורכבות אפשר ללמד רק כשמורכב.
התמדה אפשר ללמד רק לאורך זמן.
תקווה אפשר ללמד כשמייאש.

אז מה הילדים שלך לומדים ממך עכשיו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר