הבלוג של רוני ויינברגר

לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.
הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.
תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות.

אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:
איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני השחרור,
זכיתי להגיע שוב ושוב לכיכר החטופים בת"א, לעצרות חטופים בכפר סבא,
למשמרות 101 ולמעגלי שיח עם המשפחות.
איזה מזל שלקחתי חלק, תמכתי והייתי שם גם ברגעים קשים ונמוכים,
בימים שלא היתה עסקה על הפרק,
וכשבכיכרות היו הרבה פחות אנשים מכפי שיש עכשיו.

**
רבים מהאנשים שאני פוגש חולקים איתי את תחושת הסיפוק הזו
על ש"היינו שם", "עשינו את זה", "תמכנו במשפחות", "נתנו מעצמנו".
לעתים זה בהקשר של משפחות החטופים, ולעתים זה בהקשרים חשובים נוספים:
תמיכה במשפחות השכולות, ליווי הפצועים,
תמיכה במשפחות המילואימניקים שמשרתים, עזרה למשפחות המפונים ועוד ועוד.

הרבה יותר קשה ומאתגר לצאת מהבית ולתמוך במשפחות,
כשבכיכר יש רק מאות בודדות ולא אלפים רבים,
כשאין עסקה קונקרטית על הפרק,
כשלא בטוח אם מה שאנחנו עושים משנה,
כשיש לנו תוכניות אחרות,
וכשמזג האויר חם מדי או קר מדי.

אני כותב את זה לא כדי להרים לעצמי או לשפוט אחרים שהתנהלו אחרת.
אני משתף אתכם בתחושה הזו של חגיגה פנימית, אותנטית ומפתיעה עבורי,
חגיגה על שזכיתי לעשות זאת ושלא פיספסתי את ההזדמנות,
תחושה של סיפוק ושביעות רצון.
כי ממש בקלות יכולתי לפספס את זה, לא להיות שם,
לוותר, להתייאש, להפנות מבט או להישאב לעניינים יומיומיים שוטפים.

אני כותב את המילים הללו גם לעצמי וגם לכם,
כי נראה שהעניינים מתחממים עכשיו,
ושהתקופה הקרובה הולכת להיות קשה, מורכבת ואינטנסיבית.
במיוחד עכשיו, כשקשה, לא נוח, מציף ומייאש, זה בדיוק הזמן להיות ולעשות.

**
אתמול בבוקר, התעוררתי במצב-רוח ירוד,
כנראה בהשפעת עייפות מצטברת, פיזית, רגשית ונפשית, אחרי מספר ימים אינטנסיביים.
במקור לקחתי חופש ותיכננתי לעלות לירושלים,
אבל השילוב של העייפות ומצב הרוח הירוד, ביחד עם הקור הירושלמי והתחזית לגשם,
הפכו את הבוקר הזה לקשה עבורי ולא ממש התחשק לי לנסוע לבירה.

בספרו "טיפות במדבר" חילי טרופר מספר על שיחה שהיתה לו לפני מספר שנים עם גדי אייזנקוט,
בימים שבהם אייזנקוט שקל את דרכו הפוליטית והתלבט לאיזו מפלגה להצטרף.
"עד כמה הדילמה הזו מכבידה עליך?" שאל חילי את אייזנקוט.
"כבד זה עניין יחסי" ענה לו איינזקוט, וסיפר על אחת ההחלטות הכבדות שהוא חווה כרמטכ"ל.
כשנה לאחר אותה שיחה נפל גל בנו של גדי אייזנקוט במלחמת "חרבות ברזל" בעזה.
ההגדרה "משהו כבד שיושב עליך" קיבלה משמעות נוראה ואישית מאוד.

הסיפור של טרופר ואייזנקוט "העיר" אותי והזכיר לי שבדומה ל"כבד", גם "קשה" זה עניין יחסי.
אנשים כמוני שיכולים להרשות לעצמם לשקול להישאר בבית בגלל גשם או קור,
עייפות, אי-נוחות או ספק, נמצאים במקום שונה מאוד מאחרים שזו לא אופציה עבורם.

בתוך דקות ארזתי תיק ועליתי לירושלים ליום נוסף, להיות לצד משפחות החטופים ולהשתתף בהפגנות.

**
אני רוצה לקנח ב"תפילת הרופא" שנכתבה על ידי הרמב"ם.
פגשתי את הטקסט הזה על שולחן עבודתו של רופא שביקרתי במשרדו השבוע:

"אֵל עֶלְיוֹן,
טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ,
אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ,
שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה,
וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב וְרַע,
בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי,
רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי,
כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה לִיְצִיר כַּפֶּיךָ.

אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי."

הטקסט הזה נוגע בי ומרגש אותי.
הענווה והמודעות למגבלות האנושיות,
התפילה לאומץ לב ולכוח לעשות את העבודה שלנו,
הכמיהה לאהבת האדם, לעשיית טוב, ליושרה ולאמת.

מי ייתן והמנהיגים הפוליטיים שלנו ישאו תפילה דומה,
ויחזיקו כוונה דומה לשרת את העם והמדינה שלנו.

עד שזה יקרה, עלינו לעשות את העבודה שלנו.

התקופה הקרובה עומדת להיות מאתגרת, אינטנסנבית וקשה.
זה בדיוק הזמן להתרומם, לצאת מעצמנו ומהבתים שלנו, לעשות מאמץ,
ולתמוך במטרות חשובות ובאנשים שצריכים אותנו עכשיו.
זה בדיוק הזמן להיות הדבר שאנו רוצים לראות יותר ויותר בעולם ובמדינה שלנו.

כדי שבעוד זמן מה, כשנסתכל אחורה,
נוכל לחגוג ולחוש שביעות רצון וגאווה גדולה,
מהידיעה שהיינו שם ושעשינו את העבודה שלנו.

זו גם אחריות גדולה.
וגם זכות עצומה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשהתחלתי את השבוע לא הכרתי עדיין את בטי מרטין ואת העבודה שלה.
ואז ביום שני בבוקר, בקבוצת וואטסאפ של מנחים לתקשורת מקרבת,
מיכאל פינקל הזכיר את שמה ושלח קישור לסרטון שבו היא מסבירה על "מעגל ההסכמה" שהיא פיתחה.
ביום שלמחרת כבר צפיתי בהרצאה המוקלטת שלה (45 דקות) והמשכתי לפודקסט שהיא התארחה בו.
ביום רביעי הגעתי אל האתר שלה ושם מצאתי סרטונים נוספים וגם חומרי קריאה שניתן להוריד.
באותו יום הורדתי לעצמי את הספר שלה באודיבל ומאז אני מקשיב לו בעניין ובהתלהבות ולומד המון.
עוד רגע אכתוב כמה מילים על התכנים שלה, אבל בינתיים בא לי לחלוק אתכם את ההתרגשות של הגילוי:
נראה לי שהתחלתי ללמוד, לתרגל ולעסוק "בצורה רצינית" מודעות ומערכות יחסים לפני יותר מ20 שנים,
אבל עד השבוע לא נתקלתי בבטי מרטין ובעבודה שהיא עושה ומלמדת כבר כבר עשרות שנים.
ומרגע שנתקלתי, אני לא מפסיק לקרוא, להקשיב ולצפות בתכנים שלה.
הם מעוררים בי תנועה חזקה של מחשבות ורגשות.
אני מוצא בהם הרבה עומק (רעיונות משמעותיים שטרם שמעתי),
פשטות (בטי מעבירה אותם בדקות ספורות ובמילים ברורות ללא מושגים מורכבים),
ופרקטיות (חיבור לתרגילים מעשיים ולהתנהלות יומיומית).

בטי מרטין עוסקת בדינמיקות של מערכות יחסים.
באמצעות שני פרמטרים (מי עושה את הפעולה ומי מקבל/נותן),
היא יוצרת מפה בת ארבעה רביעים (זה הכלי של "מעגל ההסכמה")
ומעמיקה מאוד בנושא של קבלה ונתינה, רצון ומוכנות, גבולות, מודעות, רגשות ומגע.
אולי בהמשך אכתוב פוסט שממוקד יותר בתוכן ובכלים שלה.

אני בוחר לציין בפוסט הזה את בטי מרטין ואת עבודתה,
גם כי זה חי בי ומתחשק לי לחלוק אתכם את ההתרגשות שלי,
וגם כי אם אתם לא מכירים את העבודה שלה עדיין (כפי שאני לא הכרתי) כדאי לכם מאוד להכיר.
זה הקישור לאתר של בטי מרטין שבו תמצאו הרבה סרטונים וחומרים.

**
בשיטוט בחנות ספרים הבוקר נתקלתי בספרו החדש של חילי טרופר "טיפות במדבר".
שמעתי עליו כבר לפני כמה שבועות, אבל זו הפעם הראשונה שלקחתי אותו לידיים.
בדומה לספריו הקודמים "מקום בעולם" ו"שביל בעולם" גם הספר הזה נוגע, מעורר מחשבה ומרגש מאוד.
חילי משתף בסיפורים, תובנות, חוויות ומחשבות.
בעוד שספריו הקודמים התמקדו במידה רבה בנושאי חינוך,
הספר הנוכחי עוסק גם בפוליטיקה, בקרע הפנימי ובאירועים האינטנסיביים שאנו חווים בשנים האחרונות.
התחלתי לעלעל בספר בעמידה ולאחר כמה דקות מצאתי בחנות כיסא והתיישבתי מרותק לחצי שעה נוספת.
כשקמתי לצאת מהחנות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה:
הלב שלי היה קצת יותר פתוח, עם יותר עצב ויותר הכרת תודה, וגם תקווה וכמיהה שיהיה פה אחרת.

**
אפרופו כמיהה ותקווה שיהיה פה אחרת –
השבוע זכיתי להנחות מפגש מיוחד (ראשון בסדרה) במועדון של קיבוץ נחשונים.
איתי בחדר היו כעשרים משתתפות ומשתתפים, חילוניים, דתיים וחרדים, מקיבוץ נחשונים, אלעד, ובארות יצחק,
שבחרו להגיע כדי להתחבר, להקשיב, להכיר, ולגעת באומץ גם בדברים מורכבים ושנויים במחלקות.
הזכות הזו נפלה בחלקי תודות לכרמית מנחשונים ואייל מאלעד שהקימו את הקבוצה כבר לפני כשנתיים,
ולעידו מעמותת "ניפגשים" שעשה את החיבור לקבוצה.
זה כל כך מרגש.
וכל כך מורכב.
גם כשיש הרבה רצון, כוונה טובה ונכונות,
אנחנו במרחק משפט אחד מלהיות "מוקפצים" ו"מופעלים".
ועם זאת אני מאמין שאפשר לבנות אמון, ללמוד להתקרב, ולעשות ביחד יותר טוב מרע.

**
את כל הדברים הללו חוויתי ופגשתי השבוע.
וגם זכיתי להשתתף בעצרת בכיכר החטופים בשבת,
ולתמוך במשפחות החטופים במאהל בגין באמצע השבוע,
ולטייל עם אשתי בהר שוקף ובקעת אלון בכרמל היפהפה והפורח.

החיים מלאים והם גם וגם.

לסיום, ציטוט של ג'וזף גולדסטין, אחד המורים המובילים למיינדפולנס:

"אומץ זוהי איכות שמחייה וממריצה את ליבנו תוך כדי ההליכה בדרך.
אם טבען של קהות ועייפות הוא לסגת מאתגרים ומקשיים, טבעו של אומץ לב הוא הפוך.
אומץ נטען באנרגיה כשהוא פוגש אתגר.
משימות קשות מהוות השראה עבורו, ולעיתים הוא אפילו יצא ויחפשן.
כשאומץ לב נוכח, ניענה לאתגרים השונים העשויים להופיע בדרך למטרה,
ולא נירתע ממחשבה על קושי או מגודל המשימה."

אני מאחל לעצמי ולנו,
שלא נתבלבל, לא נתיאש ולא נוותר,
שנהיה אמיצים, טובי לב וחכמים,
שנתמקד במה שחשוב,
ושנתרום לכך שיהיה פה טוב יותר. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"בוקר טוב, עוד דקה האוכל מוכן, בוא."
איזה כיף לשמוע את המשפט הזה. סימן שיום שישי.
בכל יום אחר הוא היה יוצא מהבית כבר בחמש בבוקר ואנו נפגשים רק בערב.
יום שישי זה היום החופשי שלו.
גם בריח של הבצל המטוגן והנקניק שממלא את הבית אי אפשר לטעות.
ארוחת הבוקר השבועית של שלושתנו. היא, הוא ואני.
בזמן שהוא מעיר אותי היא מחזיקה כוננות במטבח.
שומרת על המקום שלה, מוודאת שאף אחד לא ייקח לה כלום.
כלבת הרחוב הזו שאימצה אותי בכיתה ג' יודעת דבר או שניים על הישרדות.
בלילת הביצים שזורמת בלחישה רוחשת למחבת, משקיטה את הקופצנות של הבצל והנקניק ומחברת את שלושתם לאחד.
כשאני נכנס למטבח, שתי דקות לאחר מכן, חבילת פיתות טריות וחצי קילו חומוס מהמעדנייה של זמירה כבר על השולחן.
אני מניח עליהן את ידי ונהנה מהחמימות הנעימה שהן מפיצות.
אבי מכבה את הגז, מוריד את המחבת ומחלק את הביצים.
אחת לקיקי, אחת לי ואחת לו.
ראשונה מקבלת קיקי. תמיד. הביצה שלה מוגשת לעיתון שעל הרצפה לצד התנור. היא אפילו לא פוזלת לכיוון.
המנה הזו כבר מובטחת והיא תהנה ממנה בהמשך. הקטע עכשיו הוא להשיג כמה שיותר מאחרים.
אני מקבל שני. הביצים לא מספיקות לנחות בצלחות שלנו וקיקי כבר דורשת את שלה.
יללות קלות ומנומסות הופכות לנביחות קולניות. או שתיתנו לי משלכם או שאני עושה לכם טרור.
אני זורק לה חתיכה מהביצה השלי והיא תופסת אותה באויר. קניתי שלוש שניות של שקט.
בעוד רגע כשהיא תשתכנע שאין לה מה לחפש אצלנו יותר, היא תפנה לעיתון שלה ותיתן לנו לדבר כדורגל.

**
מקיקי נפרדתי בגיל עשרים ואחת.
היא היתה בת שלוש-עשרה, עיוורת וחרשת, מתקשה ללכת.
באותו בוקר היא ביקשה לצאת, לראשונה מזה חודשים ארוכים.
קומה שלישית בלי מעלית. ירדה ולא חזרה. יומיים הקדשתי לחיפושים אחריה ולא מצאתי אותה.
כנראה הרגישה שזמנה הגיע ומצאה לה פינה נסתרת למות בה בשקט.

**
מאבי נפרדתי בפורים, לאחר חודשים ארוכים ואינטנסיביים של מאבק במחלה הקשוחה הזו.
יש בי הכרת תודה עצומה לאמי היקרה, שלשמחתי עדיין איתנו, שטיפלה בו במסירות אין קץ בכל אותה תקופה.
למרות שאבי נפטר בלילה שבין חמישי לשישי,
בחרנו לתת לבנותינו הנרגשות ללכת מחופשות לבית הספר וחיכינו עם ההודעה לצהריים כדי לא להרוס להן.

**
אתמול מלאו 15 שנים לפטירתו של אבי.
זיכרון של אובדן משפחתי התערבב עם אבל לאומי ביום הלוויתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס.
את המקום של קיקי תפסו מייקי – 40 קילו של לב ענק ומלא שערות,
וקייטי – חתולת רחוב ג'ינג'ית קשוחה שלא רואה אף אחד ממטר.
שלושת ילדיי היום גדולים מהילד שהייתי אז,
ואני בגיל שאבי היה כשהכין את הביצים עם הנקניק באותם ימי שישי.

**
כשאני נזכר ברגעי החסד הקבועים של שישי בבוקר אני חש צביטה רכה של געגוע עצוב-מתוק.
משהו בי כמה לאותם רגעים יומיומיים ושגרתיים של להיות ביחד,
להנאה עמוקה מארוחה פשוטה וטעימה כשהחיים היו קצת פחות מורכבים,
ולתחושת הביטחון שמישהו דואג עבורי להכול בזמן שאני ישן.
אני רק צריך לגלוש מהמיטה ולהגיע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,
השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.
לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,
אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,
התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.
תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות לצוף ולרגשות לזרום.
זה היה פחות או יותר בזמן שבו ארבעת ארונות הקבורה היו בדרכם לזיהוי באבו כביר.
בזמן שניגבתי את החומוס המעולה של נרי,
עננים הספיקו לכסות את השמש ולהסתיר אותה לכמה רגעים,
עד שהיא שוב הצליחה לחמוק, לצאת החוצה, להאיר ולחמם.
חצי שעה לאחר מכן, כשהייתי בדרך הביתה, השמיים התכסו בעננים אפורים-שחורים וגשם התחיל לרדת.

למזג האויר יש השפעה גדולה עלי.
השמש מרימה את מצב הרוח שלי ומעוררת בי הרבה שמחה.
במיוחד בחורף, בימים קצרים כשקר ומחשיך מוקדם,
חצי שעה של התחרדנות בשמש עם קפה טעים היא תענוג שקשה להתחרות בו.
גשם ושמיים שחורים גורמים לי להתכנס ומורידים את האנרגייה שלי.

יש הקבלה ברורה בין מזג האויר החיצוני לבין אירועים חיצוניים נוספים,
שגם עליהם אין לי שליטה, ושגם הם משפיעים על מזג האויר הפנימי שלי.
החזרה של גופות וחללים מעוררת בי עצב ואבל, חזרה של חטופים חיים מעוררת בי שמחה והקלה.

בימים האחרונים זה הרגיש כאילו השמש והגשם שיחקו ביניהם "מלחמה",
במעברים קצרים ומהירים, שלא כל כך אופיינים באזור שלנו.
הצטרפו אליהם למשחק התנודתי הזה מספר אירועים, חלקם מתוכננים וחלקם בלתי צפויים,
שמרגישים כמו רכבת הרים אינטנסיבית במיוחד, מעברים רגשיים מורכבים המטלטלים את הלב והנפש.

איך מגבירים איזון פנימי ומפתחים יציבות כשבחוץ כל כך סוער ומטלטל?
כשכוחות חיצוניים כל כך חזקים פועלים סביבנו עכשיו?

שני טקסטים שפגשתי השבוע נגעו בי מאוד ומתחברים לי לנושא הזה.
האחד של ג'וזף גולדסטין והשני של רבי נחמן:

**
"על פי חוק הקרמה, כל פעולתינו הרצוניות – בגוף, בדיבור ובמחשבה – יישאו פרי בהתאם למניע שמאחוריהן.
פעולות המושרשות בתאווה, בשנאה או בבורות, יביאו לתוצאות בלתי רצויות.
פעולות המושרשות באי תאווה, אי שנאה ואי בורות יביאו למופעים שונים של שמחה ורווחה.
…
אולם אין די בהבנה של חוק הקרמה.
עלינו להתאמן ולהביא אותו לידי ביטוי בחיינו.

כשאנחנו רגע אחד לפני פעולה, או כשתודעתנו טרודה מאוד במחשבות ורגשות,
האם נזכור להתבונן בכוונה, במניע שלנו?

האם נדע לשאול את עצמנו:
"האם פעולה או מצב תודעה זה מיומנים או בלתי מיומנים?
האם אני רוצה לטפח או לזנוח אותם?
לאן כוונה זו מובילה? האם אני רוצה ללכת לשם?"

~ מתוך "מיינדפולנס" מאת ג'וזף גולדסטין

**

"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר.

כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן
ואי אפשר להם לספר מה שבלבם.
והם היו רוצים לספר
אך אין להם בפני מי לספר
ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם.
והם הולכים מלאים יסורים ודאגות

וכשבא אדם עם פנים שוחקות
יכול להחיות אותם ממש.

ולהחיות אדם
אינו דבר ריק
כי הוא דבר גדול מאד."

~ מתוך שיחות הר"ן, מג (שיחות של רבי נחמן מברסלב אשר ערך תלמידו רבי נתן)

**
אין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו,
ויש לנו הרבה מאוד השפעה על מה שקורה בתוכנו.

אין לנו שליטה על מה שאנשים אחרים עושים ואומרים,
ויש לנו אחריות מלאה והרבה יותר שליטה על הבחירות והפעולות שלנו.

בהרבה ענווה חשוב להכיר במוגבלות, במושפעות ובפגיעות שלנו בימים הסוערים הללו.
ומתוך ההכרה הזו, חשוב לשמור על עצמנו, לעגן, לייצב, לנשום,
ולרתום את כוח כוונותינו ופעולותינו לערוצים שמרבים טוב לאנשים ובעולם.

מה זה אומר תכל'ס?

כשאנו מתמקדים בעצמנו:
לנטרל ולהפחית השפעות שמזיקות לנו, להגביר ולהעצים השפעות שמחזקות אותנו.

כשאנו מתמקדים באחרים ובעולם:
להתרחק מחשיבה-דיבור-עשייה שמרבה סבל ונזק בעולם,
להתחבר לחשיבה-דיבור-עשייה שתומכים באדם, במשפחה או בפרויקט חשוב ושמרבים טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בימים האחרונים חידדתי לעצמי כוונה בנוגע למיקוד תשומת הלב שלי בתקופה הזו.

חידוד כוונה אישי עם חזרת חלק מהחטופים:

"לשחרר את החטופים השבים ואת משפחותיהם.
לאפשר להם לעבור עם משפחותיהם ועם אנשי המקצוע את מסע הריפוי שלהם ולהימנע מעיסוק בענייניהם.

למקד את תשומת הלב בחטופים שעדיין שם.
להמשיך לתמוך בהם ובמשפחותיהם ככל שיידרש."

**
חידוד הכוונה הזה חשוב מאוד בעיניי.
אני מאמין שהוא שומר על מי ששב ועל משפחותיהם,
מגן עלי, ומחזק את מי שעדיין שם ואת משפחותיהם.

מה זה אומר ביום יום?
להתנתק מהמסכים והרשתות, להתמקד בעניינים שלנו ולתמוך במשפחות החטופים.

את האמהות של לירי אלבג, קרינה ארייב ועומר ונקרט ראיתי והרגשתי מקרוב מספר פעמים,
כשישבתי לצידן עם עוד כמה מאות משתתפים במשמרות 101, לפני שלירי וקרינה שוחררו.
מרגע שלירי וקרינה חזרו אני רוצה לתת להן ולמשפחות שלהן את המרחב שהן זקוקות לו.
אין לי צורך או רצון לשמוע מהן ולראות אותן.
במקום זאת אני רוצה להמשיך לשבת לצד ניבה ונקרט, ללכת לכיכר במוצ"ש,
לשלוח אנרגיה ולתמוך במשפחות שיקיריהם עדיין שם.

אין לנו שליטה על הרשתות החברתיות ועל המדיה.
יש לנו הרבה יותר שליטה על תשומת הלב שלנו ועל הבחירות שלנו.
"ריאליטי חטופים" הוא ביטוי קשה שלא נוח לי אפילו לכתוב אותו, אבל ככה זה מרגיש.
זו לא סדרת ריאליטי.
כוחות חזקים ואפקטיביים נלחמים על תשומת הלב שלנו עכשיו,
לוחצים לנו על נקודות רגישות ו"מפעילים" אותנו בצורה לא מיטיבה שלא משרתת אותנו.
מאות שעות של פאנלים נמרחים, פרשנים שלא מפסיקים לברבר, סרטונים שרצים בלולאות אינסופיות.
הם עושים את "העבודה" שלהם, ואנחנו לא חייבים להשתתף במשחק הזה.

יש לנו בחירה.
ויש לנו אפשרות אחרת.
באחריותינו לשמור על עצמנו ולעזור כמיטב יכולתנו למי שאפשר.

**
השבוע חזרתי לקרוא את הפוסטים שכתבתי בחודש הראשון של המלחמה.
תיעוד של מחשבות ורגשות מאפשר לנו לחזור אחורה כמו במכונת זמן, להתגבר על הזיכרון שמתעתע.

את "מחשבות אישיות" כתבתי ביום שישי הראשון שלאחר ה-7 לאוקטובר.

שבוע לאחר מכן את "המשפט ששינה הכול".

שבוע לאחר מכן את "מה שנולד עכשיו".

ולאחריו את "להיות פתוחים לאפשרות".

4 פוסטים, 4 נקודות בזמן מהחודש הראשון למלחמה.
לא להאמין שעברו כבר יותר משנה וארבעה חודשים, ביום ב' הקרוב זה יהיה 500 ימים.

האתגר של מרתון ארוך ומתמשך ללא נקודת סיום מוגדרת,
שונה מאוד מהקושי של ריצה קצרה ואינטנסיבית.

אנחנו במרתון עכשיו, ולא נראה שזה הולך להסתיים בקרוב.

כל אחד מארבעת הפוסטים הללו עוזר לי בדרכו במרתון שלי.
ביחד הם מהווים עבורי סוג של מצפן פנימי ושל עוגן,
תזכורת לאחריות שלי, תרופה לחוסר אונים, פתח לתקווה.

שמתי אותם כאן למקרה שהם יעזרו גם לכם.
אולי קראתם אותם בעבר ותרצו לקרוא אותם שוב.
ואולי זו תהיה הפעם הראשונה שתקראו אותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני זמן מה ידידה שאני מעריך פירסמה פוסט בפייסבוק.
היא שיתפה באירוע מאתגר בבית הספר של בנה:
העניין הוא איזשהו משחק שנוהגים לשחק שם ושהיא ממש לא אוהבת.
הרבה מעבר ללא אוהבת –
היא מאמינה שהוא מסוכן ופוגעני.

היה נראה שהיא די נסערת כשהיא פרסמה אותו,
ושהנושא חשוב לה מאוד.
היא סיימה את הסטטוס בבקשה לתגובות
ותגובות אכן התחילו לזרום.
בקצב גבוה.

ניתן לקטלג את התגובות שהופיעו למספר סוגים עיקריים:

מספר אנשים שפטו אותה.
אמרו לה שהיא יוצאת מפרופורציות.
שתירגע.
שזה בסך הכול משחק
ושלא תנפח את זה ליותר ממה שזה.

אחרים התחברו מאוד.
אמרו שהם לגמרי מבינים
שזה איום ונורא.
שצריך לעצור את זה
ולא לתת לזה להתדרדר.

היו כמה שסיפרו את הסיפור שלהם.
מה זה מזכיר להם.
איך הם חוו את המשחק הזה בתור ילדים.
מקרים דומים שהם מכירים מילדיהם.

היו כאלו ששאלו שאלות.
ביקשו עוד פרטים לגבי האירוע.
ניסו להשלים את התמונה,
לקבל עוד מידע.

ואז הגיעה תגובה אחת שונה.
אחרת.
תגובה שלפחות בניתוח שלי,
השפיעה על מהלך הדיון הווירטואלי.
נקודת תפנית.
תגובה קצרה בת שורה אחת בלבד, משהו בסגנון הבא:

"את מוכנה לשתף קצת יותר במה יש באירוע הזה עבורך?"

התגובה הזו מאוד שונה מהאחרות.

זו תגובה אמפטית שמנסה להבין את האדם שפרסם את הסטטוס.
מפנה אליו את תשומת הלב ואת הקשב.
בלי לשפוט.
בלי להביע דעה.
גם בלי לחקור.
מזמינה אותו להגיד יותר.

להזמנה הזו היתה השפעה משמעותית ומידית.
ידידתי ענתה במהירות בכמה שורות.
היא ענתה מהר גם לתגובות האחרות לפני כן,
אבל המענה הזה היה שונה.
היא חידדה את מה שמפריע לה.
שיתפה בחשש שלה שילדים יפגעו מהמשחק.
ברמות שונות: פיזית, חברתית, נפשית.
לדעתה הוא מעודד אלימות,
ויוצר תפיסות מעוותות שיכולות להשתרש ולהתקבע.
היא גם סיפרה משהו אישי מהחוויה שלה כילדה בסיטואציה דומה.

בחוויה שלי, אחרי השיתוף הזה של ידידתי,
הדיון קיבל אנרגיה אחרת.
היה יותר ברור מה יש שם עבורה ולמה זה כ"כ חשוב.
ושהעניין הוא יותר מסתם דעה עקרונית על משחק כזה או אחר.

להזמנה בסגנון "את מוכנה לשתף קצת יותר במה יש באירוע הזה עבורך?" יש הרבה עוצמה.

זה יכול להיות גם במילים קצת אחרות, כמו למשל:
"אתה יכול להגיד על זה עוד כמה מילים?"
"נשמע שיש פה משהו חשוב עבורך, את מוכנה לפרט?"
"תוכל להסביר קצת יותר?"
"מה הכי מרגיז/מתסכל/משמח/מרגש אותך בסיפור הזה?"

מה שמשותף לכל ההזמנות הללו הוא שהן ממוקדות במספר.
בניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
בהפניית תשומת הלב אליו.
בהקשבה אליו.
למילים, לרגשות ולצרכים שלו.
אגב, אין שום דבר רע בתגובות האחרות.
הן פשוט שונות. לא תגובות אמפטיות.

לעתים הדבר שאנו הכי צריכים כשאנו שואלים שאלה או מבקשים תגובה הוא:
עצה.
דעה.
פרספקטיבה.
עידוד.
חיזוק.
סיפור.
רעיון.
פתרון.

ולפעמים אנו פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.
יקשיב לנו.
יהיה אתנו.
יבין אותנו.
לעומק.

אם חשוב לך לתת למישהו מענה מדויק לצרכים שלו
מומלץ לשאול את עצמך בסקרנות "מה האדם הזה צריך ממני עכשיו?"
וכמובן שאם אפשר כדאי לשאול גם את האדם עצמו את אותה שאלה.
זו אמפתיה במהותה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הגיע אלי קטע מיומנו של קב"ן (קצין בריאות הנפש) במילואים של חטיבה 7,
ובו מספר המלצות עשה ואל תעשה לחיילים שיוצאים הביתה לאחר לחימה ושירות אינטנסיבי.
כשעברתי על ההמלצות של אותו קב"ן, הבנתי שמרבית הסעיפים הללו רלוונטיים לא רק ללוחמים, אלא לכולנו.

מתוך שבע עשרה ההמלצות שהיו שם, אחת תפסה את תשומת ליבי במיוחד:

"להמעיט במפגשים עם אנשים קשים.
יש את המתשאלים, יש את המזדהים, יש את היועצים,
כדאי לבחון מי לא עושה לי טוב ולהתנכר לתקופה הקרובה.
אל תעשו מה שלא טוב לכם.
מותר לכם להיות קשובים לעצמכם ולהגיד ״לא״."

עשר נקודות חשובות שאני רוצה להדגיש ולהעמיק בחיבור להמלצה המסוימת הזו:

א. אנחנו מושפעים מאינטראקציות חברתיות ומהאנשים שאנו בקשר איתם.

ב. ללא קשר לכוונת האנשים שאנו פוגשים או למידת הקירבה שלהם אלינו
(הם יכולים להיות בני משפחה או חברים קרובים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו),
יש כאלו שמרימים אותנו ויש כאלו שמורידים אותנו ואת האנרגיה שלנו.

ג. תשאול, הזדהות וייעוץ הם 3 סוגים נפוצים של אינטראקציות שיכולות להיות לא מיטיבות.

ד. אם נפנה תשומת לב למצבנו לפני, תוך כדי ולאחר מפגש, נזהה בקלות האם האינטראקציה מילאה או רוקנה את המצבר שלנו.

ה. במצבים שבהם רמת האנרגיה שלנו מוגבלת ואין לנו יותר מדי "ספיירים",
חשוב במיוחד להיות במודעות למי ולמה מרים ומוריד אותנו.

ו. התחשבות בצרכים שלנו ובמה שמיטיב איתנו היא לגיטימית.

ז. אנחנו יכולים לבחור להתרחק או להתקרב, להגיד "כן", "לא" או "לא עכשיו".
האחריות היא שלנו והבחירה היא עלינו.

ח. כשם שחשוב לזהות את סוגי האנשים והמפגשים שמורידים אותנו,
כך אפשרי וחשוב לזהות את סוגי האנשים והמפגשים שמחזקים אותנו ומיטיבים איתנו.

ט. כשם שאנשים שאנו באינטראקציה איתם משפיעים עלינו בצורות שונות, כך גם אנו משפיעים על אחרים.

י. כדאי לפתח סקרנות ומודעות בנוגע להשפעה שלנו על אחרים:
ללא קשר לכוונות שלנו – האם אנשים מתמלאים ומתחזקים באינטראקציה איתנו או שאולי להיפך?

**

אני מקווה שהפוסט תורם לכם, מחזק אתכם ובעל ערך עבורכם.
אם זה המצב מוזמנים לכתוב לי כמה מילים וגם להעביר אותו הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול קיימנו בחטיבה שלי באינטל את יום המחלקה השנתי שלנו.
זו מסורת של למעלה מעשור, תמיד בינואר,
שבה אנחנו מסכמים את השנה שעברה ופותחים את השנה הקרובה בהשתתפות של כל העובדים.
זהו יום שלם שכל פעם נעשה קצת אחרת, ושתמיד יש פה סיכומים עסקיים, מטרות קדימה ועניינים מקצועיים,
לצד פעילות חברתית, אינטראקציה אנושית, הרבה צחוקים, יצירתיות והפתעות נחמדות.
זו הפקה די מורכבת שמעורבים בה הרבה אנשים ושבדרך כלל היא מובלת ע"י הצוות המופלא שלי.

אתמול במהלך הנסיעה הביתה, לאחר שהסתיים האירוע ויכולתי לשחרר מיקוד ודריכות,
חשבתי שהפעם היה ביום הזה משהו שונה, ועלתה בי הרבה הכרת תודה.

את היום הקודם קיימנו ב 22.1.24, לפני כשנה, ביום ה-107 למלחמה.
היתה בחדר הרבה דריכות, דאגה ועצב, וגם הרבה תקווה שזה יסתיים בקרוב.
כל כך הרבה דברים ואירועים קרו מאז בחטיבה שלנו ובמדינה.
באותו זמן היינו בעיצומו של סבב לחימה ראשון כשעשרות רבות מהעובדים.ות שלנו ומבני ובנות הזוג שלהם.ן במילואים.
היינו אז לפני שרשרת אירועים במדינה, מספר סבבי מילואים נוספים, אלפי ימים במצטבר לחבר'ה שלנו,
ולפני הרבה מאוד שינויים וטלטלות שאינטל עומדת לעבור ושישפיעו גם עלינו.

לקיים את האירוע השבוע, ולראות בחדר את כל עשרות העובדים שהם או בני-בנות הזוג שלהם היו במילואים,
חלקם בלחימה עצימה מאוד, זה לא מובן מאליו.
לחשוב על כל מה שכל אחד מאיתנו עבר השנה, ולהצליח להיפגש שוב במתכונת הזו, זה לא מובן מאליו.
היכולת של מאות העובדות והעובדים להיות ביחד במהלך השנה הזו, בהרבה מאוד עזרה הדדית, אכפתיות, תמיכה אנושית וחיפוי מקצועי, זה לא מובן מאליו.
עוגן של אנושיות, יציבות וודאות בתוך מציאות מורכבת ואינטנסיבית.
אתמול בחדר היה חסר לנו גלעד, שמשרת במילואים עכשיו, ושגיסו אבינתן אור עדיין חטוף.

לפני שהלכנו הביתה, אחרי "בועה" של יום שלם, הזכרנו זה לזה שאנחנו חלק מאירוע שגדול יותר מהחדר הזה, וביקשנו לסיים את היום בטקס קצר של החזקת כוונה.

אלו המילים שאמרתי להם בהכנה קצרה להחזקת הכוונה:

"לפני סיום ורגע לפני שכל אחד מאיתנו חוזר לביתו ולמשפחתו אנחנו רוצים לעשות פה ביחד פעילות קצרה של החזקת כוונה.
אפשר לקרוא לזה תפילה, שליחת אנרגיה, או לתת לזה כל שם אחר. השם לא ממש משנה.
המטרה של הדקות הקרובות היא לשלוח תפילה, כוחות או אנרגיה למי שזקוק לכך.
על פי גישות מסוימות יש השפעה לתפילה-אנרגיה שאנו שולחים גם אם איננו רואים את ההשפעה הזו.
כשעושים משהו כזה בקבוצה, גם אם לזמן קצר, יכולה להיות לזה השפעה גדולה.
אני רוצה להציע מספר הכוונות שיכולות לעזור במיקוד תשומת הלב והכוונה בדקות הקרובות,
הרגישו חופשיים להיעזר בהן או להתעלם מהן.
– ניתן להתמקד באדם מסוים שקרוב ללבכם, בקבוצה כלשהי כמו למשל החטופים או החיילים, או לכוון לאוכלוסיה רחבה יותר.
– ניתן להיעזר בתפילה שמופיעה לכם בכרטיסיות שקיבלתם או בכל טקסט אחר שמרגיש לכם יותר מדויק עבורכם.
– ניתן לאחל איחול ספציפי שאתם מקווים שיתממש (כמו למשל חזרה בשלום או החלמה מפציעה) וניתן גם לאחל משהו כללי כגון "לטוב העליון" של האנשים שאתם חושבים עליהם (גם אם לא ברור לנו מה זה אומר בדיוק).
– בדקות הקרובות אין נכון ולא נכון, לכו עם מה שמרגיש לכם מדויק עבורכם, בעיניים פקוחות או עצומות.
– בבקשה שמרו על השקט עד גמר החזקת הכוונה המשותפת והשתדלו להתמסר לתרגיל ללא הסחות צד."

בשתי הדקות של ההכנה להחזקת הכוונה הרגשתי איך האנרגיה בחדר משתנה.
אלו היו חמש דקות עוצמתיות ושקטות מאוד.
מעבר חד מהמקום שהיינו בו דקה לפני ודקה אחרי.

**
זו התפילה שחילקנו להם בכרטיסיות (מצאתי אותה ברשת, אני לא בטוח מי כתב אותה):

תפילה לשלום השבויים, הפצועים והחיילים
"נישא תפילה שכל השבויים והשבויות יחזרו הביתה במהרה בשלום, ברפואת הגוף והנפש ושהמשפחות יחבקו אותם ואותן בקרוב ובאהבה.
נישא תפילה להחלמת הפצועים והפצועות, ותקווה שהמשפחות האבלות ימצאו מרפא ומזור לכאב הנורא.
נישא תפילה שכל החיילים, החיילות וכוחות הביטחון ישובו בריאים ושלמים.
נישא תפילה לשלום ולרפואת כל השבור, הכואב, הדואג והעצוב.
מי ייתן ויבוא שלום עלינו, ונאמר אמן."

את חמש הדקות של החזקת הכוונה אתם יכולים לאמץ לעצמכם, למשפחות ולארגונים שלכם.
ניתן לפתוח איתה או לסגור אותה את היום,
להחזיק אותה בפקק תנועה או ברמזור אדום. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.
בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.
על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.
בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.
המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו אתכם.

לב קוגן כותב:

"אני כל הזמן האחרון הזה, והזמן האחרון הזה הוא כבר נצח , פחדתי מהרגע הזה שיתחילו לחזור החטופים.
לא התעמקתי בפחד. לא חקרתי אותו. קצת שמתי אותו בצד.
והיום , תוך כדי נהיגה דימיינתי. עם כל הגוף דימיינתי. היום דימיינתי איך הראשונים מתחילים לחזור.
לפני זה אפילו מזה פחדתי. מלדמיין. דמיינתי איך הם יוצאים מהרכב של הצלב האדום ומועברים לצהל.
הדימיון היה ממשי. מאוד מורגש. ובאותו רגע שהדימיון עלה פילח את גופי כאב חד.
הוא היה דומה לכאב שהרגשתי כשהחטופים חזרו בגל הקודם הרחוק כל כך. רק שהפעם הכאב היה חזק פי מלא. הרגשתי את הכאב שלהם. הרגשתי את הכאב של המשפחות שלהם. כאב דוקר שמעוות את כל הגוף.
זה הגיע בלי מילים. ובלי צבעים. ובלי תמונות. רק כאב. נקי.

הבנתי שמזה פחדתי. פחדתי מלהרגיש את הכאב הזה.
הבנתי שהדימיון הזה הוא תרגולת למה שהולך להיות פה באוויר בשבועות הקרובים.
הגוף שלי חכם והוא מכין אותי כשבאמת צריך.
וזה לא שלא היה פה כאב לפני זה. ברור שהיה.
אבל משהו בחזרה שלהם הביתה תוקע לי מקוש בלב.

וכן אני הולך מאוד לשמוח. וכן אני הולך להגיד תודה. וגם הולך להיות פה ממש כואב בזמן הקרוב.
ואני מרגיש שלעוד הרבה אנשים הולך להיות ממש כואב בזמן הקרוב. וכולנו נראה אחד את השני ברחוב.
וכולנו נראה אנשים שמתנהגים את הכאב הזה. וחלקם ידברו אותו. וחלקם יסתירו הכול. גם מעצמם.
ולזה בא לי להיות מוכן.
בא לי להעמיס על הכתפיים שלי שקים מלאים בחמלה וענווה. ולקוות שיספיק לי.
שיספיק לכולנו.

יאללה כבר!"

**
חגי לובר כותב :

"ממשלת ישראל החליטה, ככל הנראה, להגיע להסכמה עם חמאס –
שחרור חטופים תמורת רוצחים והפסקת המלחמה.
האם המחיר בלתי נסבל ואסור לשלם אותו? – יתכן.
האם שחרור החטופים מצדיק את תשלום המחיר? – יתכן.

יש מחיר אחד שאסור לנו לעשות לעצמינו בעקבות העסקה,
והוא – פירוקה של החברה הישראלית, בגלל דיון רווי שנאה והשמצות חריפות ובגלל מעשים פוליטיים נמהרים.

תמכו או בקרו את העסקה, עיתויה, ומחירה, בצורה עניינית, מבלי ליצור גלי הדף נוראיים ומבלי לפגוע במשפחות חטופים וחללים.
אל תגידו "מותם של חיילי צהל היה לשווא" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק אלמנות, יתומים ושכולים.
אל תגידו "היה אפשר לעשות את העסקה קודם ולהציל חטופים שמתו סתם" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק משפחות חטופים.
גם אם אתם תומכים בעסקה, אל תקלו, לצורך אפולוגטי, במחיר הדמים הנורא של שחרור מחבלים סיטונאי, והפסקת השמדת יכולות ושלטון חמאס בעזה.
זו אמירה חסרת רגישות וחסרת שחר, שגורמת, בצדק להתקוממות ולתגובות נגד חריפות.
גם אם אתם מתנגדים לעסקה, אל תקלו בסבלם של החטופים, ובצורך הדחוף לשחרר אותם,
זו אמירה נוראה ומקוממת, ערכית, ומוסרית, ואנושית, וגם היא גורמת, בצדק, לתגובות נגד חריפות.
…
גלו אחריות, התעלו לגודל השעה."

**
המילים של לב ושל חגי מצליחות להיות קול צלול וחומל בעיצומה של מורכבות עצומה ואינטנסיבית.

מלב אני לוקח את המיקוד בתהליך ובחוויה האישיים.
לשים לב למה שעובר עלי, להתכונן לשבועות אינטנסיביים ורגשיים מאוד של גם וגם.
הגם וגם הזה של כל מה שחי בי עכשיו ובכל השנה הזו ימשיך לחיות, רק כנראה בעוצמות הרבה יותר גבוהות:
שמחה, עצב, הכרת תודה, פחד, כאב, אבל, הקלה, מועקה, ודאות וחוסר ודאות.

מחגי אני לוקח את ההכרה במורכבות של המצב,
ואת האחריות האישית למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחיילים, ולחברה הישראלית.
חגי מדגיש כמה חשוב להימנע משיפוטיות משטיחה ומרדדת של כל אדם ודעה השונים ממני ומדעתי,
ובעיקר הוא קורא להפגיון רגישות, אמפטיה ואנושיות לכל מי שסביבנו.

גם לב וגם חגי מדגישים את החשיבות של חמלה ושל ענווה, פנימה והחוצה, בשבועות הקרובים.

**
אני רוצה להצטרף אליהם ולחלוק אתכם כמה מילים שכתבתי לעצמי הבוקר:

להתכונן למעבר דרך רגשות עזים.
אחריות אישית בנוגע למה שניחשף אליו, מה שיצא לנו מהפה ומה שנבחר לעשות.
שימור עצמי.
אחריות לסביבה ולשיח. לשמור על שיח נקי ומכבד.
לזכור שאנחנו תמיד תורמים (בצורה מיטיבה או מזיקה) ושאין תרומה נייטרלית.
לא לשפוך את הכאב, הזעם והפחד שלנו על אחרים.
חשוב להכיר במושפעות שלנו מהמצב –
גם מאירועים אמיתיים שמתרחשים וגם מטריגרים הנובעים מכותרות, הודעות ותגובות של אנשים אחרים.
חשוב להיות בענווה.
אנחנו יותר מושפעים ממה שאנחנו חושבים ואנחנו פחות יודעים ממה שאנחנו חושבים.

יראת כבוד למורכבות. לזכור שאנחנו לא יודעים הכול. 
לזכור שכשמישהו מתבטא בצורה שאנחנו לא מבינים או שמטריגה (מלשון טריגר) אותנו,
זה הרבה פעמים ביטוי לכאב, לפחד ולכעס שלו.
מותר לאב שבנו חטוף לחשוב שעדיף לא לעשות את העסקה הזו.
זה לא סימן לכך שהוא לא אוהב את בנו, לא רוצה שהוא ושאר החטופים יחזרו, או שהוא פנאט קיצוני. מותר לו.
תפקידנו אינו להעריך אחרים כרגע, לתת להם ציונים, לנתח ולאפיין אותם.

תפקידנו להיות כוח מיטיב בימים הקרובים.
לשמור על עצמנו וליצור גלים של חמלה, ריפוי ואהבה בעולם.
לתת מספיק מקום לעצב ולאבל כדי שיוכלו לנוע, לקבל את הקשב הנחוץ להם, לעבור עיבוד.
אבל ועצב צריכים את המקום שלהם.
להתחבר לרצון להיטיב ולתת לו להוביל אותנו –
להיטיב עם החטופים ועם משפחותיהם, להיטיב עם הלוחמים, עם משפחות שכולות, עם החברה והמדינה.
לדבוק בכוונה מיטיבה שתעזור לנו לעבור דרך התקופה הזו.
לרצות בטובתנו שלנו ובטובתם של כל המעורבים גם כשאיננו יודעים מה בדיוק זה אומר.

אנחנו לקראת "ים גבוה", הולכים להיות מטולטלים מאוד.
זה כל כך מורכב. וכל אדם עולם ומלואו.
בימים הקרובים יהיה הרבה צורך בחמלה. בהקשבה. ברוגע. בנשימה. באיזון ובייצוב.
בתמיכה. בלתת מקום. בחיבוק אוהב. בטוב לב. פנימה והחוצה. 

התקופה הקרובה היא הזדמנות לחיות את מה שאנחנו רוצים לראות יותר בעולם.
הזדמנות לפעול בצורה מיטיבה עבורנו ועבור אחרים.
הזדמנות לתרגול מעמיק אל מול כוחות פנימיים וחיצוניים, נטיות והרגלים,
במצב מורכב, מאתגר ואינטנסיבי מאוד מבחינה רגשית.

עסקת החטופים שצפויה להיחתם היא לא הסוף של שום דבר.
היא עוד צעד בדרך המתמשכת הזו שלוקח אותנו לשלב הבא של המסע הזה שלנו.

לאט לאט, יום ועוד יום, בהרבה כבוד, עדינות, נחישות ואהבה.

מוזמנים להעביר את זה הלאה אם מרגיש לכם שתהיה לזה השפעה מיטיבה על מישהו.
מוזמנים גם לכתוב לי כמה מילים אם מתחשק לכם.

מי יתן ונזכה לראות בקרוב את כל החטופות והחטופים חוזרים למשפחותיהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר