אנו מאמינים שלחץ (עד רמה מסוימת) משרת אותנו.
שומר עלינו עירניים.
דוחף אותנו להישגים.
מותח אותנו להתפתחות.
כמובן שיש בזה מן האמת.
חלקנו מאמינים (לפעמים בתת מודע) ששמחה יכולה לפגוע בנו.
היא לא מספיק לגיטימית. לא בכל מקום, לא בכל זמן.
היא יכולה להפוך אותנו לשאננים וזחוחים.
להרדים אותנו. להוביל אותנו לבינוניות.
או למוות. "רק הפרנואידים שורדים".
שמחה ארגונית שמורה פעמים רבות למסיבות, ימי כיף , סיום פרויקט, מתנות, בונוסים והעלאות שכר.
למעשה, שמחה היא הרבה מעבר לכך:
היא היכולת לעצור ולחגוג את ההצלחות שהשגנו.
היא לנשום תוך כדי תנועה ולהעריך את הדרך שעברנו.
היא לראות את מה שקיים ולהוקיר את מה שאינו מובן מאליו.
היא שביעות רצון והנאה – מלמידה, מהשתתפות, ממשמעות.
היא פרגון והכרת תודה. לעצמנו ולאחרים.
לפעמים על תוצאה. לפעמים על התמודדות. לפעמים על כוונה.
שמחה היא גם רגש וגם פעולה אקטיבית.
היא מיומנות שניתן ללמוד ולפתח.
שמחה יומיומית היא מנוע אפקטיבי למצויינות, התפתחות ולתוצאות.
היא הכרחית לריצות ארוכות ומשאב קריטי לדרך מתמשכת.
לא פחות מלחץ.
מסוכן ולא בריא לבנות רק על לחץ.
חיים מלאים. יום יום.