יום שישי השחור כבר כאן.
הילולת Black Friday שמציפה גם אותנו.
עשרות אחוזים, מאות מבצעים, עשרות אלפי לקוחות.
רק היום, רק עכשיו.
אנשים קונים דברים שהם לא צריכים
בכסף שאין להם
כדי להרשים אחרים שלא אכפת להם.
השבוע פגשתי לראשונה שני שירים:
האחד של ארקדי דוכין,
השני של אברהם טל.
ארקדי ואברהם מעלים בחדות, בפשטות,
עם לחן נפלא ובלי הרבה מילים,
דברים שנוגעים ומתקשרים לנושא "הזה".
במילים שלי:
רעש אינסופי,
מרדף שלא נגמר,
הליכה לאיבוד,
בלבול, בריחה,
כאב, בדידות.
במילים שלהם (מספר שורות לדוגמא):
"יותר מדי" / ארקדי דוכין
"יותר מדי הייטק
יותר מדי עובדים
יותר מדי ידיים
מקצועות מיותרים
יותר מדי ג'אנק פוד
יותר מדי סרטים
ומי בכלל צריך
כל כך הרבה צעצועים?
יותר מדי מסטיק
יותר מדי עשן
עודפים של פלסטיק
עודפים של זמן"
"הימים עוברים" / אברהם טל
"הימים עוברים והשנים רצות
ואיפה את ואני באמת
ילדים הולכים אמהות בוכות
תגידי, מה פה חשוב באמת?
כמה נתעסק עוד בכאב
וכמה נתעכב עוד על השונה
ואיפה לא היינו מי שאנחנו באמת"
חיים מלאים. יום יום.
המלים החוזרות בשיר: "יותר מדי" אומרות בעצם, שכל מה שמעבר למספיק – מעמיס.
אני רואה בכך מוטו בחיים. כל מה שמיותר – רק מפריע.
בחפצים, במילים כתובות, בהבעה, בפטפוטי המוח וכו'.
חללים מזמינים מילוי חדש. שתיקות ומרווחים מאפשרים השראה.
ובשלוש מלים: "כל המוסיף – גורע".