חודש: נובמבר 2015

"כמו רבים אחרים, המחשבה הראשונה שלי כשאני מתעוררת בבוקר היא ' לא ישנתי מספיק '.
הבאה אחריה היא ' אין לי מספיק זמן '.
בין שזה נכון ובין שלא, המחשבה ש 'אין לנו מספיק' עולה בנו באופן אוטומטי,
לפני שאנו מספיקים אפילו לפקפק בה או לבחון אותה.
את רוב השעות והימים שלנו אנחנו מבלים בשמיעה על מה שאין לנו מספיק ממנו,
בהסברה שלו, בהתלוננות עליו או בדאגה מפניו.
אין לנו מספיק זמן כדי שנספיק גם להתעמל.
אין לנו מספיק רווחים.
אין לנו מספיק אנרגייה.
אין לנו מספיק מרחבים פתוחים.
אין לנו מספיק סופי שבוע.
למותר לציין שלעולם אין לנו מספיק כסף.

**
אנחנו לא מספיק רזים ולא מספיק חכמים.
אנחנו לא מספיק יפים או מחונכים,
לא מספיק מצליחים או לא מספיק עשירים.
וזה לא ישתנה לעולם.
עוד לפני שאנחנו מתיישבים במיטה,
לפני שרגלינו נוגעות ברצפה,
אנחנו כבר נכשלים, כבר מפגרים מאחור,
כבר מפסידים, כבר חסרים משהו.
וכשאנחנו נכנסים למיטה בלילה,
מיד מתחילה המחשבה שלנו לסקור בפרטי פרטים
כל מה שלא השגנו או לא הספקנו היום.
אנחנו שוכבים לישון תחת עול המחשבות האלה –
ומתעוררים במחשבות על מחסור.
מה שהתחיל כביטוי פשוט של חיים קדחתניים, אפילו מאתגרים,
היה להצדקה הגדולה ביותר של חוסר סיפוק.

**
בפני כל אחד ואחת מאיתנו, בכל מצב עניינים,
עומדת הבחירה לפסוע צעד לאחור ולהרפות מהלך המחשבה הממוקד בצמצום.
מרגע שאנחנו מרפים מן הצמצום,
אחנו מגלים את האמת המפתיעה של המספיקות.
הכוונה אינה לכמות כלשהי של משהו.
'מספיקות' לא ניצבת במרחק שני צעדים מן העוני
או במרחק צעד אחד מן השפע.
היא לא אמת מידה שפירושה 'מספיק בקושי' או 'די והותר'.
מספיקות אינה מידה כלל,
כי אם חוויה, הקשר שאנחנו יוצרים, הצהרה,
ידיעה שיש די ושאנחנו עצמנו מספיקים.
המספיקות שוכנת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו , ובכוחנו לזמן אותה.
היא מודעות, שימת לב,
בחירה מודעת באופן שבו אנחנו חושבים על נסיבות חיינו."

*****
הקטע הועתק מהספר "מושלמים כמו שאנחנו" שנכתב ע"י ברנה בראון (עמ' 123-124).
ברנה, מצטטת את המילים הללו מתוך "נשמת הכסף" שנכתב ע"י חברתה לין טוויסט.

אם הקטע הזה נוגע בכם אולי תרצו לקרוא גם את "אני מאחלת לך מספיק" שהעליתי לפני כשנתיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים ומספיקים. יום יום.
רוני ויינברגר.

להתכוונן ליעד שאליו רוצים להגיע וגם לדרך מסוימת שחשוב לנו ללכת בה.
לתכנן לפרטי פרטים וגם להיות גמיש וספונטני.
להקשיב פנימה וגם החוצה.
להקשיב לעצמנו וגם לקבוצה.
לחשוב קדימה וגם להיות נוכח כאן ועכשיו.
להחזיק את התסכול וגם את ההתלהבות.
לבוא במגע עם הפחד וגם עם התשוקה.
לחפש את את ההרמוניה וגם את החיכוך.
להרשות לעצמך להוביל וגם להיות מובל. וגם להיות שותף.
להיות מחובר לשטח וגם לעוף גבוה ורחוק.
לחגוג וגם להתאבל. לשמוח וגם לכאוב.

חיים מלאים. יום יום.

הטקסט המקורי נגע בי מאוד.
משהו בחדות ובעוצמה הולך לאיבוד כשאני מנסה לתרגם אותו לעברית.
הנה שני הנוסחים, המקורי והמתורגם.
אשמח לקבל הצעות לתרגומים אפשריים נוספים.

*****

“Be very mindful of what is appropriate for you.
Respect your boundaries.
I tell you, to stop in this world is to create the conditions where a lot of unusual experiences can rise up.
So be very respectful of your situation and proceed with love and with care, as well as courage.”
/ Joan Halifax *

*****
“היה מאוד מודע למה נכון עבורך.
כבד את גבולותיך.
אני אומרת לך, לעצור בעולם הזה, זה ליצור את התנאים שבהם הרבה התנסויות בלתי רגילות יכולות לעלות.
אז היה מלא התחשבות וכבוד למצב בו אתה נמצא והמשך באהבה, בתשומת לב ובאומץ.”
/ ג'ואן הליפקס

*****
קושי במערכת יחסים.
השרדות כלכלית.
התמודדות עם מחלה.
עומס בעבודה.
שירות צבאי מסוכן.
אתגר בלימודים.
שינוי במשפחה.
עסק בקשיים.
אלימות.
פרידה.
מוות.

אנו פוגשים את המצבים הללו ואחרים במסע החיים הזה.
לפעמים כמה מהם במקביל.
ג'ואן הליפקס קוראת להם "התנסויות בלתי רגילות".
אני מאמין שהיא מתכוונת לחוויות אינטנסיביות.
מצבים מאתגרים שאינם מובנים מאליהם.
אירועים צפויים או מפתיעים המעוררים בלבול, כאב, עייפות,
חוסר אונים, סבל, פחד, עצב, לחץ, חוסר וודאות, ייאוש.

*****
עצירה.
נשימה.
דאגה אמפטית לעצמנו.
הכרה באנושיות שלנו.
הבנת הגבולות שלנו.
התחשבות במצבנו הנוכחי.
כבוד למורכבות של מה שאנו מתמודדים אתו.
המשך תנועה.
באהבה, בתשומת לב ובאומץ.

חיים מלאים. יום יום.

* הציטוט בתחילת הפוסט נלקח מתוך ראיון עם ג'ואן הליפקס. מומלץ לצפות גם בהרצאת ה TED שלה.

אם זה היה נגמר עכשיו –
1. מה היית חוגג/ת?
2. על מה היית מתאבל/ת?

*****
שלוש דוגמאות ליישום "השיטה":

* אם הסדנה היתה נגמרת כרגע –
1. מה היית חוגג שקיבלת עד כה? אלו צרכים חשובים התמלאו עבורך?
2. אלו ציפיות לא התממשו? מה היה חסר? מה קיוית לקבל ולא קיבלת?

** אם השבוע היה מסתיים עכשיו –
1. על מה היית מודה שכבר קרה? במה היית גאה ושבעת רצון (שעשית או שקידמת)?
2. מה התפספס? איזה דבר חשוב לא התבצע? על מה היית מצטערת?

*** אם חייך היו מסתיימים היום –
1. מה הדברים המרכזיים שהיית חוגג? על מה היית מכירה תודה? במה היית הכי גאה?
2. על מה היית מתאבלת? מה קיווית לעשות ולא הספקת? אלו דברים חשובים התפספסו לך?

*****
מספר נקודות למחשבה:

• כששואלים את השאלות בנקודת הסיום (של הסדנה, השבוע, החיים) מקבלים תמונה חדה של מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. מה עיקר ומה טפל.

• כיף להגיע לנקודת הסיום (של הסדנה, השבוע, החיים) לראות ולחגוג את ההצלחות.

• כואב להגיע לנקודת הסיום (של הסדנה, השבוע, החיים) להכיר בפספוסים ולהתאבל עליהם.

• כששואלים את השאלות לפני נקודת הסיום (באמצע הסדנה, בערב שלישי בשבוע, היום במסע החיים) מקבלים תמונה חדה ויש עדיין אפשרות לשנות, להשפיע ולעדכן מסלול.

• שאילת השאלות וההקשבה לתשובות דורשות אומץ.

• האם יש לך את הרצון, הפניות והאומץ לשאול את השאלות עוד היום? לקבל תשובות עוד היום?

חיים מלאים. יום יום.

הזמנה רשמית:
"בשבוע הבא יתקיים מפגש בן יום שלם בנושא XYZ.
ההשתתפות לכל 65 המנהלים בארגון הינה חובה."

*****
ובמילים אחרות (שכנראה לא תיאמרנה):
1. אנחנו אומרים לכם להתייצב ולא שואלים אתכם אם אתם מעוניינים.
2. אנו דורשים מכם להגיע ולא מאפשרים לכם לבחור או לוותר.
3. מה שיש לנו בשבילכם חשוב בעינינו יותר מדברים אחרים שאתם מתעסקים בהם היום.
4. ההשתתפות הינה חובה. הנוכחות תרשם. מי שלא יגיע עלול להיענש.

*****
מספר המלצות למארגני המפגש:
1. זכותכם לזמן מפגש שכזה. אתם המנהלים הבכירים. לכם יש את הכוח והסמכות.
2. התייחסו ביראת כבוד, בהתחשבות וברגישות לסמכות שאתם מפעילים, לאנשים שאתם מזמינים ולזמן שלהם.
3. בחישוב קר עלות היום הזה שלושה חודשי ניהול (65 ימי מנהלים) ו 100-200 אלף ₪ (משכורות יום + נסיעות). האם הקדשתם תשומת לב מספקת לבנייה של פרוייקט שזו עלותו?
4. הפוטנציאל של יום כזה ושל מה שקורה בו הוא עצום. פוטנציאל שלילי או חיובי. האם אתם בדרך להגשמת הפוטנציאל ? ואולי אתם בדרך לייצר יותר נזק מתועלת?
5. מה יקבלו ויפיקו משתתפי המפגש? האם זו שאלה שמעניינת אתכם? (או שמטרתכם המרכזית היא בעיקר "ליישר" את כולם לפי החליל שלכם).
6. האם המסרים שאתם מעבירים הם בהלימה לדרך ההתנהלות שלכם? אם לא, זה "יצעק חזק".

*****
מספר המלצות למשתתפי המפגש:
1. אף אחד לא מכריח אתכם להשתתף. זו בחירה שלכם (גם אם ההשתתפות מוגדרת כחובה, אתם עדיין יכולים לבחור שלא להגיע ולשאת בתוצאות).
2. אם בחרתם להגיע קחו אחריות. על הזמן שלכם. על מה שתפיקו מהמפגש. על ההתנהלות שלכם.
3. אם יש לכם משהו לומר אמרו אותו. אם אתם מעדיפים לשתוק או חוששים לדבר – זכותכם. זכרו שזו שוב הבחירה שלכם. קחו עליה אחריות. השקיעו פחות אנרגיה בלהתלונן או להאשים אחרים.
4. בדקו את עצמכם: מה המצבים המקבילים שבהם אתם בעצמכם המארגנים? עברו על ההמלצות למארגנים ונסו ליישם את מה שחשוב לכם. שינוי מתחיל בדוגמא אישית.
5. בין אם היום היה משמעותי מאוד, מיותר לגמרי, או כל דבר אחר – זה בסה"כ יום אחד. קצת פרופורציות. קחו מה שבעל ערך עבורכם והמשיכו הלאה. מה שתעשו הערב או מחר חשוב לא פחות.

חיים מלאים. יום יום.

 

הנורה שלך דולקת, למה את לא עוצרת לתדלק?
אין לי זמן. אני חייבת להמשיך לנסוע.

הגרזן שלך קהה, למה אתה לא עוצר להשחיז אותו?
השתגעת ??? אני לא יכול להפסיק, יש לי עוד המון עצים לכרות ביער הזה.

המצבר שלך ריק, למה את לא עוצרת למלא אותו?
אני לא יכולה. הילדים, הבעל, העבודה, ההורים, החברים צריכים אותי.

*****
איך זה שקל כל כך להבין את האבסורד בדוגמאות הללו וקשה כל כך ליישם את זה בחיים?

ארבעה מרכיבים חשובים ל"מילוי מצברים":

1. הבן שהמצבר שלך אינו אינסופי.
למצברים נדרשת טעינה על בסיס קבוע.

2. הביני מה טוען את המצבר שלך ומה ממלא אותך כשאת מרוקנת.
מנוחה, ספורט, חברים, משפחה, כתיבה, טבע, ריקוד, קריאה, פיסול הן רק כמה דוגמאות.

3. הכר בך כשהמצבר שלך מרוקן או קרוב לכך.
עדיף "לתפוש" את זה כבר לפני אך אם הגעת ל"נורה דולקת" חשוב שתזהה את זה.

4. עצרי. קחי את הזמן ומלאי את המצבר בדרך שמתאימה לך. אל תתביישי לבקש עזרה.
לא חייבים לחכות שהמצבר יתרוקן. אפשר למלא אותו על בסיס קבוע.

מחלה, תאונה, התמוטטות, פרידה ופיטורין מצביעים בד"כ על מצבר מרוקן ומאלצים אותנו לעצור ולמלא.

חיים מלאים. יום יום.

לפני שנים רבות הרצה רודיארד קיפלינג (ספר הג'ונגל) באוניברסיטת מק'גיל שבמונטריאול.
באותו מפגש הוא אמר משהו חשוב שכדאי לזכור.
הוא הזהיר את הסטודנטים מפני מרדף יתר אחר כסף, מעמד או פרסום.

"יום אחד," הוא אמר להם, "תפגשו אדם שאינו דואג לאף אחד מהדברים הללו.
ואז… תדעו כמה אתם עניים".

*****
הסיפור צוטט ותורגם מתוך:
The Art of Start 2.0 / Guy Kawasaki

חיים מלאים. יום יום.

משטרה 1#
השבוע עשיתי לייק לפוסט של אלון ויסר.
אלון הוא סטודנט בבאר שבע, שהיה אחד ממארגני ההפגנה בשבת שעברה נגד מתווה הגז.
יומיים לאחר ההפגנה הוא נעצר ונחקר ע"י המשטרה למרות שפעל לכל אורך הדרך עפ"י החוק ובהתאם להנחייות.
כשקראתי את הפוסט של אלון שמתי לב לכעס, תסכול ופחד שעלו בי.
כעס, תסכול ופחד שעלו מתוך מחשבה על אנשי משטרה אלימים וכוחניים, הפועלים בשירות טייקונים ונטפלים לאזרח הצודק וחסר האונים.

משטרה 2#
שרי מייפלס היתה שוטרת ותיקה כשהחלה ללמוד מיינדפולנס.
לאחר תרגול והעמקה היא החלה לתהות:
האם ניתן לשלב בין העקרונות המנחים של הגישה לבין עבודתה כשוטרת.
איך כל זה מסתדר ביום יום עבורה כשוטרת נושאת נשק, היכולה לירות באדם ולהרוג אותו במצבים מסוימים?
היא פנתה עם השאלה הזו לאחות צ'אן קונג שהשיבה במילים הבאות:
" מי את רוצה שיישא אקדח במסגרת תפקידו, אם לא אדם שיעשה זאת בצורה מודעת ומלאת תשומת לב?
כמובן שאת יכולה להשתתף בהדרכות הללו ! "

משטרה 3#
במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן לפני מספר שנים שאלה המראיינת:
"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה:
"העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה,
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם.
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

המילים הללו של טיך נהאת האן גרמו לי לחשוב:
איך נראה עולמו של שוטר המתמודד עם מצבים מורכבים בעצימות גבוהה ונדרש לקבל החלטות מהירות תוך כדי תנועה?
מה חווה רופאה העובדת שעות רבות ביממה בבית החולים ואשר נתונה ללחץ מתמשך ואינטנסיבי מכל כיוון אפשרי?
מה עובר על מחנכת הנדרשת לתת מענה כמעט בכל רגע לאינספור צרכים בעת ובעונה אחת?

*****
איני בטוח עם יש קו מקשר במסר הזה.
לא לגמרי ברור לי אם יש לי פה אמירה קונקרטית כזו או אחרת.

בחרתי להביא את שלושת הקטעים פשוט מפני שכולם נגעו בי השבוע.
הבנה כמפתח לחיבור.
מודעות כמפתח לאחריות.
בחירה לפני שליפה.

מעבר לתפקידנו (כשוטרים, רופאים, מורים, מפגינים, חולים, תלמידים, …)
אנו בני אדם.
לפעמים מלאים בכאב, בפחד ובסבל.
לעתים כזה שהצטבר במשך שנים רבות.

חיים מלאים. יום יום.

בסרטים המצוירים זה קל.
הרעים לא מגולחים, הטובים כן.
הטובים נאים למראה, הרעים מכוערים.
בדרך כלל הטובים חכמים והרעים טפשים (בוב ספוג יוצא מהכלל).
בסרטים המצוירים קל לקחת צד כי ברור לגמרי מי טוב ומי רע.

בסרטים המצוירים זה ברור.
ברור לגמרי מי ניצח ומי הפסיד.
איזה כיף שבסרטים המצוירים, הטובים (החכמים והיפים)
תמיד מנצחים את הרעים (המכוערים והטפשים).

בחיים זה פחות קל או ברור.
מה זה טוב ומה זה רע?
מה זה נצחון? מה זה הפסד?
מה עושים כשלא יודעים?
איך חיים עם גם וגם??

*****
יכול להיות שחלק ממה שאנו מנסים לייצר לעצמנו,
או חלק ממה שמישהו אחר מנסה לייצר עבורנו,
זו תמונת מציאות של סרטים מצויירים?
יהודים – פלסטינאים,
חרדים – חילוניים,
ימנים – שמאלנים,
ערבים – יהודים,
פוליטיקאים – אזרחים הפשוט,
טייקונים – מעמד הביניים,
משטרה – מפגינים,
מוסלמים – שאר העולם,
או"ם – ישראל…

*****
אם יש לכם תמונת מציאות ברורה ומוחלטת
של טוב-רע, אשם-זכאי, צודק-טועה
ביחס לאחד או יותר מהצמדים שלמעלה,
יכול מאוד להיות שאתם משחקים בסרטים מצוירים.
מצבים הרבה יותר מורכבים ואנשים הרבה פחות שטוחים מכותרת מסוימת או מדמות מצוירת חד מימדית.

חיים מלאים. יום יום.

להגיד "כן".

"אני לא יודע מה השאלה אבל התשובה היא כן".
(ציטוט מהרצאה של סת' גודין).

להגיד כן להזדמנות.
להגיד כן להרפתקה.
להתקדם למרות החשש.
לקפוץ למים ולהתחיל לשחות.
לבטוח באינטואיציה.
לבטוח בעצמנו.
לבטוח ביקום.
לבטוח במי שמולנו. במי שלצידנו.
לעשות את הצעד הבא גם ללא מפה או נתיב מסודר.
להקשיב לבטן.
לעשות משהו כי הוא "נכון" גם אם הוא נראה לא הגיוני או לא אפקטיבי בשלב זה.

*****
להגיד "לא".

השבוע אמרתי "לא" שלוש פעמים:
– סירבתי לקחת סדרת סדנאות לקבוצת מנהלים של ארגון מסוים.
– אמרתי "לא" לתהליך אישי שמישהו ביקש.
– דחיתי הזמנה לסדנת מנהיגות חד פעמית של כמה עשרות רופאים.

להגיד לא כי זה מרגיש לא נכון. גם אם זה נראה הגיוני.
להגיד לא גם אם אין משהו אחר יותר טוב כרגע.
להגיד לא ולדעת שאולי אתה טועה.
להגיד לא כשאין התאמה גם אם יש בזה כסף.
להגיד לא למרות שלא נעים ויש חשש שמישהו ייפגע.
להגיד לא כדי למקד תשומת לב במשהו אחר שיותר חשוב כרגע.
להגיד לא ולשים לב למחשבה שעולה בך ("מי את בכלל שתגידי לא?")
להגיד לא בענווה ובגובה עיניים. לכבד את עצמך ואת מי שמולך.

*****
חשוב שנגיד יותר "כן".
חשוב שנגיד יותר "לא".
האתגר הוא לדעת מתי להגיד מה.
הלוואי וזה היה פשוט או ברור.

חיים מלאים. יום יום.