כשיצאתי לצוד מזון ביום שישי האחרון
לא חששתי שאמות, שאשאר רעב,
שאחזור בידיים ריקות או שאעמיד את עתיד משפחתי בסכנה.
כשעזבתי את ביתי הממוזג עם מכוניתי הממוזגת
לכיוון הסופרמרקט הממוזג הקרוב,
ידעתי שההיעדרות תהיה קצרה ושאשוב במהרה.
כדי לא לאמץ יותר מדי את שריריי ואת גופי
חניתי בסמוך לפתח החנות ומייד אספתי עגלת גלגלים
ששירתה אותי בנשיאת השלל הרב שליקטתי.
**
מעניין שלמרות התנאים המיטביים הללו משהו בי חווה לא מעט סטרס במהלך שעת הקניות:
– כעסתי כשהיה נדמה לי שהעובדים במעדנייה מורחים את הזמן בכוונה.
– נדרכתי כשחשבתי שהעובד בקצבייה מנסה לדחוף לי בשר לא מספיק איכותי.
– חשתי הצפה כשהתלבטתי בין מגוון של מוצרים, סוגים ומבצעים (ולא היו לי תשובות ברורות ברשימה… )
– כדי להגביר אפקטיביות לקחתי מספר מתור מסוים ורצתי להספיק לסיים איסוף באזור אחר.
– מכיון שחששתי שהמספר שלי יחלוף, קפצתי מדי פעם הלוך וחזור לבדוק מה המצב.
– התלבטתי באיזה תור הכי כדאי לי לעמוד ומה מכולם מתקדם הכי מהר.
– האשמתי את ההיא בתור ליד שנראתה לי מנצלת את הקופה המהירה כשברשותה יותר מעשרה מצרכים.
– נלחצתי כשלא הייתי בטוח אם אספיק להגיע לבית הספר לאיסוף הילדים בזמן.
– נדרכתי כשהיה נדמה לי שמישהו מנסה לעקוף אותי בתור לקופות.
**
יכול להיות שלפני "כמה שנים" כשהסתובבתי בסוואנה או ביער,
חשתי פחות סטרס ממה שחשתי בסופרמרקט ביום שישי האחרון?
ומה לגבי הסטרס שאני חווה ביום רגיל בעבודה?
מכמה עשרות אימיילים בתיבת הדואר שלי?
מלקיחת החלטה לגבי קניית מכשיר חשמלי כלשהו?
מנסיעה בכביש פקוק בדרך לאנשהו?
מבחירת החופשה הבאה שלי?
ממשהו שעובר על ילדיי בבית הספר?
מהדילמה של איפה נחגוג את החג הבא?
מעשרות דברים שאני חושב שאני צריך/חייב/מוכרח לעשות ולא מספיק להגיע אליהם?
חיים מלאים. יום יום.