"אני זוכר ערב שביליתי עם שניים מבניי לפני כמה שנים.
זה היה בילוי של אב ובניו שקבענו מראש וכללנו בו התעמלות,
משחקי האבקות, נקניקיות, משקאות קלים וסרט – בקיצור, הכול.
באמצע הסרט נרדם שון, שהיה אז בן ארבע.
אחיו הגדול ממנו, סטיבן, שהיה אז בן שש,
נשאר ער ושנינו צפינו בסרט עד תומו.
כשהסתיים הסרט, הרמתי את שון בזרועותיי, נשאתי אותו למכונית
והשכבתי אותו במושב האחורי.
היה לילה קר מאוד, פשטתי את מעילי ועטפתי בו את שון.
כשהגענו הביתה הבאתי את שון במהירות פנימה והכנסתי אותו למיטה.
אחרי שסטיבן לבש את הפיג'מה שלו וצחצח את שיניו
שכבתי לצדו ושוחחנו על בילוי המשותף שלנו.
"איך היה, סטיבן? " שאלתי אותו.
"בסדר," ענה.
"נהנית? "
"כן."
"ממה הכי נהנית? "
"אני לא יודע. אולי הטרמפולינה. "
"זה היה כיף, כל הגלגולים והקפיצות באוויר, נכון? "
הוא לא התייחס לדבריי.
מצאתי את עצמי מדבר והתפלאתי מדוע סטיבן,
שבדרך כלל מתלהב מדברים כאלה, שותק.
הייתי מאוכזב.
הרגשתי שמשהו לא בסדר;
הוא היה שקט מדי בדרך הביתה, ומיהר להיכנס למיטה.
במיטה מיהר להפנות את פניו אל הקיר.
לא ידעתי מדוע, והתרוממתי כך שהצלחתי לראות את הדמעות בעיניו.
"מה קרה חמודי? "
הוא הסתובב וחשתי נבוך בשל הדמעות והרעד בשפתיו ובסנטרו.
"אבא, אם היה לי קר היית מכסה גם אותי במעיל שלך? "
מכל אירועי הערב שבילנו יחדיו הדבר החשוב ביותר בשבילו
היה אותה מחווה קטנה של חמימות –
סימן רגעי ולא מודע של אהבה לאחיו הקטן. "
– ציטוט מתוך "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
מאת סטיבן קובי (עמודים 217-218).
**
סטיבן קובי הוא אחד המורים המשפיעים על חיי.
"שבעת ההרגלים" הוא אחד הספרים ששינו את חיי.
אם טרם קראתם את הספר הזה, רוצו לספריות או לחנויות וחפשו אותו !
שבת של שלום,
חיים מלאים, יום יום,
רוני ויינברגר