על פי הסיפור הידוע
הצרצר קל-דעת, פרזיט, אגואיסט וחסר אחריות.
הנמלה שקולה, חרוצה, מחושבת ואחראית.
על פי הסיפור הידוע
שמחה והנאה = חוסר אחריות וסכנה.
חריצות, שאפתנות ועבודה קשה = הצלחה וביטחון.
יש רק שתי אפשרויות.
עכשיו תבחרו.
נראה לי שהסיפור שונה.
שיש יותר משתי אפשרויות.
**
על פי סיפור אחר, ידוע פחות,
הנמלה החרוצה עבדה קשה כל חייה.
תמיד חיפשה יותר.
כל הזמן שאפה למלא את חצי הכוס הריקה,
שאיכשהו, אף פעם לא התמלאה.
לא הרשתה לעצמה לעצור ולנוח.
חששה להאט, לפרגן ולחגוג,
להנות מהמסע וממה שיש.
ואז, אחרי כמה עשרות שנים,
כשהיא הגיעה לגיל פנסיה,
(או כשחלתה לפתע פתאום במחלה קשה,
או כשפוטרה בעקבות חילופי מלכות,
או כשהנמלונים עזבו את הקן,
או לאחר שעשתה את האקזיט שלה …)
והיה לה המון זמן פנוי,
היא ישבה לה בביתה המרווח, המחומם והמאובזר
ותהתה…
האם זה היה שווה את זה…?
**
יש יותר משתי אפשרויות.
זה לא "או זה, או זה".
חיים עכשיו.
"גם וגם וגם".
חיים מלאים. יום יום.
כן. היה שווה כל המאמץ הזה.
לה, זה היה כדאי, כנראה.
לא כולם אותו הדבר.
עכשיו יש לה די כסף לעשות מה שלא עשתה עד כה למשל ללמוד, לטייל, לצפות בהצגות וסרטים,
לקנות מכונית חדשה, לטוס לחו"ל. ועוד ועוד
צריכים ליהנות כל שלב בחיים. הרעיון של דחיית סיפוקים קטנים למען העתיד הוא רעיון שיכול להביא לתחושת תסכול והפסד. לדאוג לעתיד לא על חשבון ההווה. לפעמים לא מגיעים לפנסיה , לפעמים מגיעים חולים ותשושים ואי אפשר ליהנות מכלום.