חודש: פברואר 2017

דברים שאני כבר יודע ועוד לא מעז לגלות לעצמי.
דברים שאני כבר יודע ומספר לעצמי, אבל עדיין מתאמץ לא לראות.
דברים שאני כבר יודע, מספר לעצמי, רואה, ועדיין בוחר להתעלם מהם, לא לפעול.
דברים שאני כבר יודע, מספר לעצמי, רואה, פועל.

חיים מלאים. היום.

לפני יותר מעשור, בנובמבר 2004,
פירגנתי לעצמי בחצי יום חופש בבית קפה נחמד מוקף עצי הדר,
ועצרתי לכמה שעות של חשיבה וכתיבה.
ניסיתי לבחור ולהגדיר לעצמי מטרות חשובות לשנת 2010
בתחומים שונים של חיי.
אז, זה היה נראה רחוק.
חשיבה אסטרטגית, הסתכלות לחמש שנים קדימה.
היום זו כמובן היסטוריה.
בסך הכול הגדרתי לעצמי תשע מטרות בתחומים שונים של חיי:
קריירה ופיננסי, משפחה וזוגיות, חברה וקהילה, התפתחות אישית.
חלק מהמטרות הושגו ואחרות לא.
עם הזמן, חלק מהמטרות הפכו להיות לא רלוונטיות,
כולן למעט אחת השתנו עם השנים.
מטרה אחת מתוך התשע זכורה לי במיוחד.
בפרספקטיבה של מעל שתים עשרה שנים
היא גם היחידה שנשארה רלוונטית וללא שינוי.

בדיוק היום, 17/2/2017 אני חוגג יום הולדת 45.
המטרה החשובה שסימנתי לעצמי באותו בית קפה ב- 29/11/2004 היתה:

"אני אוהב את מה שאני רואה כשאני מסתכל במראה."

לשמחתי, כשהסתכלתי השבוע במראה אהבתי את מה שראיתי.
גם כשהתבוננתי פנימה.
"לאהוב את מה שאתה רואה במראה" אינה מטרה המכוונת לתוצאה מסוימת.
בעיני זה לא מקום שאפשר להגיע אליו, להשיג אותו ולעצור.
יותר מהכול זו מטרה של דרך.
דרך התנהלות בחיים.
מטרה שמזכירה מה חשוב.
שעוזרת לבחור בצמתי החלטה.

יש בי הכרת תודה עצומה על המקום שאני נמצא בו כרגע.
הכרת תודה להרבה מאוד אנשים.
הכרת תודה על הרבה מאוד דברים.
כל זה לא מובן מאליו עבורי.
זה כאן.
ועכשיו.
אולי גם מחר.
ואולי לא.

**
אתמול קיבלתי ספר מיוחד מחברה יקרה במיוחד
שאני מכיר תודה על נוכחותה בחיי כבר מספר שנים.

הנה ציטוט מתוכו:

"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט,
זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו בעצמך?
או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לעל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. המון."

המילים הללו נכתבו על ידי דפנה מאיר זכרונה לברכה,
אשר נרצחה בח' בשבט תשע"ו, 17 בינואר 2016, בהיותה בת 38, על ידי מחבל בביתה.
הציטוט הוא מתוך הספר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" שנכתב על ידי יפעת ארליך.
הספר מספר את סיפור חייה של דפנה מאיר ומביא ציטוטים רבים מכתביה.

**
קבוצת חברים הציעה לי השבוע לשנות את המונח "יום הולדת" ל"יום הופעה".
לדבריהם, "יום הולדת" אינו מדויק מכיוון שאנו חיים כבר לפני רגע לידתנו הרשמי.
למעשה, בלתי אפשרי להצביע על נקודה מסוימת בזמן שבה חיינו התחילו.
ולכן, המלצתם היא, לשנות את המונח "יום ההולדת" ל"יום ההופעה":
היום שבו הגחנו מבטן אימנו והופענו לראשונה, פיזית, כאן על הכדור הזה.

להלן ציטוט נחמד ומעורר מחשבה מאותה קבוצת חברים מקוריים:

"ברכות. אתה חוגג 45 שנים ליום ההופעה שלך.
45 שנים זה מספר עגול.
אגב, לא יותר עגול מ 43 או מ41 וחצי.
איכשהו אנחנו אוהבים לסדר דברים בקופסאות ולתת להם כותרות.
ולכן בחשיבה שלנו 40 הוא מאורע יותר חשוב מ 38 ושלושה חודשים ויום.
זה כמובן חסר חשיבות ובעל חשיבות בעת ובעונה אחת.
זה חסר חשיבות מכיוון שאותו יום אינו באמת חשוב מכל יום אחר.
זו רק ספירה טכנית לחלוטין שהמצאנו ושאנו מתייחסים אליה.
זה בעל חשיבות מכיון שהאמונה שלנו בכך שזה יום מיוחד הופכת אותו למיוחד.
בדרך שבה אנו מתייחסים ליום,
בדרך שבה אנו מתייחסים לאחרים ולעצמנו באותו יום
ובדרך שבה אחרים מתייחסים אלינו.
האמת היא, שאנו יכולים להתייחס לכל יום באותה איכות נוכחת
בלי קשר לתאריך ההופעה הלועזי או העברי."

מה אתם אומרים? איך זה נשמע לכם…?

**

שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבע שאלות לדרך

– לאן אתה הולך ?
– למה לשם ?
– מה תעשה כשתגיע ?
– מי תהיה כשתגיע  ?

חיים מלאים. היום.

היום סיפרת לי
שאת עדיין זוכרת
משהו שאמרתי לך אז,
כשביקרתי אותך לפני כשנתיים…
כמה הדבר הזה משמעותי עבורך
ואיך הוא השפיע עלייך ועל אנשים רבים אחרים.

**
לא זכרתי שסיפרת לך את זה.
לא היה לי מושג כמה זה משמעותי.
תודה רבה שבחרת לשתף אותי בזה.
כששמעתי את זה ממך הבוקר זה עשה לי את היום.

**
לפעמים אנחנו לא מודעים
להשפעה של משפט אחד
ולעוצמה של הכרת תודה אחת
הבאים מהלב ונכנסים אל הלב.

חיים מלאים. היום.

חזון וייעוד:
המצאות אנושיות חדשות יחסית.
אופנות מקובלות (יותר ויותר)
התורמות (כביכול) להתפתחות ולצמיחה
של אנשים וארגונים.

**
מה החזון של תינוק ? מה הייעוד של דשא ?

מתבונן מהצד יכול להמציא חזון או ייעוד, כזה או אחר.
לחברה, לארגון, לקריירה, לאדם.
אולי אפילו לתינוק ולדשא.
לעתים זה יישמע טוב, ירגיש מדויק או יעורר השראה.

**
התינוק והדשא יצמחו ויגדלו (עם או בלי חזון) בתנאי שיהיו להם התנאים הנדרשים.
הם יצמו ויגדלו בכל מקרה (ברוב התנאים) אך מה שישפיע על הדרך שבה הם יעשו זאת יהיו התנאים.
תינוק שיגדל בתנאים של אהבה, קבלה ומגע, של מזון ושינה,
יצמח בצורה שונה לגמרי מתינוק שיגדל בסביבה של שיפוטיות, ניתוק רגשי וחוסר מגע או מגע אלים.
דשא שיצמח בתנאים של מים במידה מספקת, טמפרטורה ושמש מתאימה,
יגדל בצורה שונה מדשא שיצמח בתנאים של מחסור או של עודף אקססיבי.

**
שאלה:
יכול להיות ש"תנאים מתאימים" חשובים לבני אדם, לקריירות, לארגונים ולחברות
לא פחות, ואולי אף יותר מ"חזון" ומ"ייעוד"?
(למרות שהם הרבה פחות אופנתיים…)

חיים מלאים. היום.

לפעמים, כשאתה שואל את השאלה אתה כבר מקבל את התשובה.
עצם שאילת השאלה מניע את תהליך התשובה.
השאלה מביאה משהו למודע, יוצרת אותו, מכירה בנוכחותו.
שאילת שאלה היא תהליך מפיח חיים.
אתה יכול לקבל מידע אינסופי על כל נושא שבעולם.
אחד הדברים המרכזיים שיגדיר מה תקבל, מתי וכמה הוא פשוט איזו שאלה תשאל.
דבר נוסף הוא איזו כוונה אתה מחזיק בזמן שאילת השאלה ומה האנרגייה שאיתה אתה מגיע.
שאלה מסוימת הנובעת מתוך כוונה להיטיב תהיה שונה מאותה שאלה בדיוק הנובעת מתוך כוונה לפגוע.
שאלה מסוימת הנובעת מתוך פחד או חשש תהיה שונה מאותה שאלה בדיוק הנובעת מתוך סקרנות.
"החותמת האישית שלך" (ניסוח + כוונה + אנרגייה) מניעה תהליך ייחודי וחסר תקדים
שמעולם לה היה ומעולם לא יהיה כמוהו, של זרימת מידע ושל שינוי.

חיים מלאים. היום.

"אני אדם מאושר מאז ה -1 בינואר 1990, היום שבו ויתרתי על שימוש בדוא"ל.
נהגתי להשתמש בדוא"ל מאז 1975, ונראה לי כי 15 שנות דוא"ל הם די והותר לחיים שלמים.
אימייל הוא דבר נפלא עבור אנשים שתפקידם בחיים הוא להיות בשליטה על העניינים.
On top of things.
אבל לא בשבילי; תפקידי בחיים הוא להיות ב"חלק התחתון" של דברים.
On the bottom of things.

מה שאני עושה דורש שעות ארוכות של לימוד וריכוז מתמשך ובלתי מופרע.
אני מנסה ללמוד תחומים מסוימים של מדעי המחשב באופן מעמיק.
ואז אני מנסה לעבד את הידע הזה באופן נגיש לאנשים שאין להם זמן ללימוד כזה.

עם זאת, חשוב לי לתקשר עם אלפי אנשים בכל רחבי העולם בזמן שאני כותב את ספריי.
אני גם רוצה לתת מענה לאנשים שקוראים את ספרי ושיש להם שאלות או הערות.
מטרתי היא לעשות תקשורת זו ביעילות, אחת לתקופה. לדוגמא – יום אחד בכל שלושה חודשים.

אז אם אתם רוצים לכתוב לי לגבי נושא כלשהו, השתמשו בדואר רגיל ושלחו לי מכתב לכתובת הבאה:
Prof. Donald E. Knuth
Computer Science Department
Gates Building 4B
Stanford University
Stanford, CA 94305-9045 USA.

יש לי מזכירה נפלאה שעוברת על הדואר הנכנס ובוחרת מתוכו את אותם נושאים שאותם אני מצפה לקרוא בדחיפות.
כל השאר מועבר ל"שטח אחסון" זמני שאותו אני מרוקן מעת לעת."

**
הטקסט המקורי נכתב באנגלית ע"י פרופסור קנוט' ומופיע באתר שלו. בדיוק כאן.
הקטע בעברית הינו תרגום חופשי שלי.
זוהי דוגמא מעוררת השראה בעיני.
180 מעלות מתרבות האימייל/פייסבוק/אינסטוש/וואטסאפ/סנאפצ'ט/טוויטר וכו'
שבה מקדשים זמינות מלאה, חיבור מתמיד ותגובה מיידית לכל פנייה, הפרעה והסחת דעת.

(** הדוגמא מתוך הספר – Deep Work / Cal Newport )

חיים מלאים. היום.

קטע מתוך "המוות חשוב לחיים" מאת ד"ר אליזבת קובלר-רוס :

" במיידאנק פגשתי נערה יהודייה צעירה שנשארה שם במקום לעזוב.
לא יכולתי להבין למה.
היא איבדה את הסבים שלה, את הוריה ואת כל אחיה ואחיותיה בתא הגז שבמחנה הריכוז.
היא עצמה ניצלה מכיוון שתא הגז התמלא והם לא יכלו לדחוס לתוכו אדם נוסף.

באימתי שאלתי אותה, "מה, בשם האל, את עושה כאן?
למה את נשארת כאן במקום חסר האנושיות הזה?", והיא אמרה:
"במהלך השבועות האחרונים במחנה הריכוז נשבעתי לעצמי שאני עומדת לשרוד
רק כדי לספר לעולם על כל הזוועות של הנאצים ומחנות הריכוז.
ואז הגיע צבא השחרור.
הסתכלתי על האנשים האלה ואמרתי לעצמי :
'לא. אם אני אעשה את זה, אני לא אהיה טובה יותר מהיטלר עצמו.
כי מה זה אם לא זריעת זרעים רבים יותר של שנאה ושליליות בעולם?
אבל אם אוכל באמת להאמין שאף אחד לא מקבל יותר ממה שהוא יכול לשאת,
שאנחנו אף פעם לא לבד, שאני יכולה להכיר בטרגדיה ובסיוט של מיידאנק ולעזוב אותו מאחורי.
אם אוכל להשפיע על חיים של אדם יחיד, להרחיק אותו משליליות, משנאה, מנקמה, ממרירות
ולהפוך אותו לאדם שיכול לתת, לאהוב ולדאוג, אז יכול להיות שזה יהיה שווה את זה,
ושהגיע לי לשרוד'. "

שליליות יכולה לצמוח רק מתוך שליליות וזו תמשיך להתפתח כמו סרטן.
אבל יש לנו גם אפשרות לקבל את מה שקרה כמציאות עצובה ונוראה שעברה, שחלפה,
ושלא יכולה להשתנות וזו היתה הבחירה שלה.

היא יכלה לשנות את מה שהיא עמדה לעשות, את מה שהיא עמדה להפיק מכל מה שקרה.
וכך היא החליטה להישאר במקום הנורא הזה, עם המראות והריחות הנוראים הללו.
היא ואני הלכנו לצריפים.
היא ואני גילינו את הפרפרים.
היא ואני התחלנו לדבר כמו שתי נשים צעירות.
היא ואני התחלנו להתפלסף יחד על החיים והמוות.
והיא היתה זו שאמרה לי:
" את לא מאמינה אליזבת, שבכל אחד מאיתנו קיים היטלר? ".
היא ואני הבנו בגיל צעיר מאוד שאם אנחנו רוצים להפוך לאנשים אוהבים ומעניקים,
זה תלוי בעיקר באומץ שלנו להביט בפוטנציאל השלילי שלנו.
כי בכל אחד מאיתנו קיים גם הפוטנציאל להפוך לאמא תרזה. "

**
אין לנו שליטה על המציאות ועל מה שקורה לנו.
יש לנו שליטה על התגובות שלנו למה שקורה לנו.
יש לנו שליטה על הבחירות שלנו.

אם אותה נערה, לאחר כל מה שהיא עברה,
יכולה לוותר על שליליות, שנאה, נקמה ומרירות
ולבחור במקום זאת בדאגה, באהבה ובנתינה,
אז גם אנחנו יכולים.

**
השבוע זכיתי להנחות יומיים אינטנסיביים ומרגשים במיוחד
במסגרת בניית צוות הנהלה באחת מחברות התוכנה הידועות בארץ (ובעולם).
בדברי הפתיחה שלי ליומיים הללו שיתפתי את שבעת המנהלות והמנהלים
שנתמקד בשלושה דברים:
1. אפקטיביות העבודה שלהם.
2. מערכות היחסים והחיבור ביניהם.
3. כלים לתקשורת, להקשבה ולעבודה משותפת.

הצלחת אירוע שכזה תלויה במידה רבה מאוד בבחירות המשתתפים:
בחירה בדיבור כן ופתוח, במקום בהעמדת פנים ובמילים "ריקות".
בחירה בהתמודדות ישירה אמיצה, במקום בהתחמקות ובבריחה.
בחירה בהקשבה אמפטית ובניסיון להבין, במקום בציניות ובשיפוטיות.
בחירה בנתינת משוב חד ומכבד, במקום בחיסול חשבונות ובנקמה.
בחירה באהבה ובחיבור, במקום בשנאה ובניכור.

איכשהו, עם כל המורכבות והקושי,
"הקסם הזה" עובד שוב ושוב ושוב.
אם רק בוחרים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

חיכיתי לזה…
לשמוע ממך.
לקבל עדכון קצר.
לדעת שזה מאחורייך.
שזה עבר כמו שקיווית שזה יעבור.

**
זה לא מובן מאליו.
כיף להתחיל ככה יום.
משהו בי שהיה דרוך נרגע והשתחרר.

**
בשעה טובה !
פרק חדש של חיים נפתח עכשיו…

חיים מלאים. היום.