מחשבות ושיתופים על חיים מלאים. יום יום.
לתבשיל שמתבשל עכשיו אין מתכון.
אין לו הוראות הפעלה או רשימת מצרכים ברורה.
וגם לא התחלה או סוף.
**
לתבשיל שמתבשל עכשיו יש תנועה.
תמיד קדימה.
יש פוטנציאל.
תמיד אינסופי.
יש מוגבלות.
תמיד נוכחת.
**
את התבשיל שאנחנו מבשלים עכשיו,
אנחנו מגלים תוך כדי תנועה.
יוצרים תוך כדי עשייה.
ממש כשם שהוא מגלה אותנו…
יוצר אותך ואותי.
חיים מלאים. היום.
לפעמים…
כשאתה בוחר לא להתעסק עם זה, אתה בורח להתעסק במשהו אחר.
לפעמים…
כשאת בוחרת לא לגעת בזה, את בורחת לגעת בדברים אחרים.
לפעמים..
כשאתה בוחר לא להתקרב, אתה בורח ומתרחק.
גם בריחה היא בחירה.
סוג של.
תמיד.
**
איך אתה בוחר היום? איך אתה בורח היום?
מה תרצי לבחור היום? ממה תרצי לברוח היום?
חיים מלאים. היום.
להפנות תשומת לב זה לייצר תנועה.
כשתנועה נוצרת הנוף משתנה.
הנוף החיצוני (מחשבות, תמונות, זכרונות) והנוף הפנימי (רגשות, תחושות).
כשנעים למקום חדש או בכיוון מסוים זה כבר שינוי.
הפניית תשומת הלב היא השינוי והיא גם מייצרת שינוי.
חיים מלאים. היום.
" אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
' האם הוא יכול לסבול ? '
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.
סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "
~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).
חיים מלאים. היום.
כמו שמתקרבים לכלב
כמו שמתקרבים לכלב לא מוכר.
לאט לאט…
בזהירות…
צעד אחד… ועוצרים…
מושיטים יד ומחכים.
נותנים לו להתרגל אלינו.
מתרגלים אליו.
שומרים על קשר עין
נוכחות ותשומת לב.
כשמרגיש נכון,
כשנבנה מספיק אמון,
מתקדמים עוד צעד.
לאט לאט …
שלא ייבהל ויברח.
שלא יתרגז ויתקוף.
**
עצב
גל סיפרה לי שהיא בעיקר עצובה בימים האחרונים.
ברשותה אני משתף בקטע שהיא כתבה:
"יחד עם העומס והלחץ והמשימות פתאום לעצב יש קצת פחות מקום.
ובכלל, עצב זה רגש שקצת איבד את המקום שלו מאז שאנחנו גדולים יותר.
כשהיינו קטנים להיות עצוב היה כל כך פשוט.
הבובה נפלה, האוכל חם מדי, הפצע בברך כואב.
כשמאוכזבים וכשמתוסכלים וכשרוצים משהו ממש ממש ולא מקבלים – אז עצובים.
ואומרים.
וזה בסדר להיות עצובים.
כשגדלים, פתאום, המקום של העצב קצת מתקהה.
אנחנו עצובים מאוד מאוד כשקורה משהו עצוב נורא, ובוכים וכולם מבינים.
אבל ביום-יום, כשעצב מתגנב, אנחנו מטביעים אותו בערמות של עומס ולחץ ומשימות.
ובאיזה קלות עצב הופך לעצבים.
וכשגדולים יש רגש נפרד לאכזבה ולתסכול ולגעגוע
ולרצון ממש ממש חזק למשהו שממש ממש רוצים ולא מקבלים,
והעצב? הוא שמור לימים מיוחדים.
ועכשיו? עכשיו אני פשוט עצובה.
ורוצה פשוט להיות ככה. עצובה.
גם בעומס וגם בלחץ וגם בעצבים.
להיות עצובה ולהיות ולהרשות לעצמי להתגעגע ולהתעצב ולא להתנצל.
כי מגיע לו קצת תשומת לב, לעצב הזה, החשוף, הכואב, הפגוע, המתגעגע,
ומגיע לו, שאתן לו פשוט להיות."
**
עָצָב
למדתי מטל השבוע
שהיחיד של עצבים (כמו בעצבים חשופים) זה עָצָב.
כמה כדאי להתקרב לעָצָב?
כשרחוקים מדי לא מרגישים כלום.
כשנוגעים בדיוק במקום זה כואב מאוד.
לפעמים מדי.
אולי כדאי להיות באזור.
לגעת בעדינות מדי פעם.
במידה המתאימה.
ששומרת עלינו.
בחיים.
לגעת לעצמנו.
לגעת בעצמנו.
לתת לאחרים לגעת…
**
תודה שהיית שם בשבילי השבוע
שהיית איתי.
במרחק המתאים.
עם אוזן קשבת,
ולב אוהב.
הייתי צריך את זה.
**
"חצי כוח"
איך את..?
"חצי כוח…"
יש ימים כאלה.
שאנחנו לא במיטבנו.
אנרגיה נמוכה.
אולי בימים שיש לנו חצי-כוח
כדאי שיהיו לנו גם חצי-ציפיות
ופי-שתיים-אהבה.
**
עומס יתר
"חיים גדולים נולדים בכאב
ראיתי את זה מספיק כדי להאמין
(גם כך יהיה הפעם)
כנראה עומס יתר
כנראה צריך לתקן
כנראה תקופה חדשה מתקרבת
עכשיו הזמן שלך למשוך למעלה
להפוך את האדמה
תנועה כל הזמן
זמן לחברים עד שהלב נפתח
להיזכר בכוח
לשים שיר ולרקוד
תנועה כל הזמן"
מילים של אביתר בנאי מתוך "עומס יתר",
שיר מאלבומו החדש "לשונות של אש".
אנחנו פוגשים את זה שוב ושוב ושוב.
מזדחל לאיטו,
בלי שנשים לב.
מצטבר
מציק
מעיק
כואב
לא כיף.
ופתאום זה ברור.
פתאום הוא שם.
כאן.
כנראה עומס יתר.
כנראה צריך לתקן.
עוד לא ברור מה בדיוק.
(או שכן…?)
עוד לא ברור איך..
משהו השתנה.
משהו משתנה…
זמן "להכנס למצב".
למשוך למעלה.
תנועה כל הזמן.
להפוך את האדמה.
כנראה תקופה חדשה מתקרבת.
תנועה כל הזמן.
תודה לך על המתנה הזאת.
שוב פגעת בול…
**
משחקים של זיכרון
כשכתבתי את "היום לא" ברביעי,
שכחתי לגמרי שכתבתי את "לא היום" בשבת.
אותן מילים,
משהו אחר.
חוק החילוף לא תמיד תופס.
בין שבת לרביעי
יש הרבה יותר מארבעה ימים.
**
כמו שמתקרבים לכלב.
ולעצב. ולעָצָב.
לאט לאט.
תנועה כל הזמן.
כנראה שתקופה חדשה מתקרבת…
שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר
אם רק מישהו היה יכול להבטיח
שאלו העננים השחורים של לפני הגשם
הכאבים של לפני לידה
**
אם רק מישהו היה יכול להבטיח
אז היה הרבה יותר קל
והרבה פחות כואב
**
ואם לא להבטיח
לפחות להציע
ואם לא להציע
לפחות להיות
אתך
עם זה
חיים מלאים. היום.
היום לא.
היום קשה מדי.
כואב מדי.
מפחיד מדי.
אולי מחר…
**
סעי לשלום
ותחזרי בשלום
**
רגע אחד
של ריכוז ושל מוכנות.
רגע אחד של חיבור.
חודשים של תקיעות
נעלמים ברגע אחד.
ככה פתאום.
חגיגת בוקר.
**
גם וגם וגם.
חיים מלאים. היום.
אם היית יודעת אז מה שאת יודעת היום…
איך היית בוחרת…?
והיום… כשאת יודעת מה שאת יודעת…
איך את בוחרת…?
חיים מלאים. היום.
מאסטרים של בחירה
אנשים "רגילים".
חיים מבחירה לבחירה.
יוצרים חיים.
במודעות.
באחריות.
בסקרנות.
בערנות.
גם היום.
גם עכשיו.
חיים מלאים. היום.