הבעיה עם "איזון בית-עבודה"
היא התפישה שיש "בית" ויש "עבודה" ושצריך לאזן ביניהם.
באנגלית זה אפילו יותר קיצוני: “Work-Life Balance” :
יש "חיים" יש "עבודה" וחשוב לאזן ביניהם.
האמונה הסמויה (או הגלויה) בתפישות הללו היא שאנו חיים
על ציר חד מימדי כשבקצהו האחד "בית" או "חיים" ובקצהו השני "עבודה",
ושעלינו למקם את עצמנו איפשהו על הציר הזה.
**
במצב קיצוני אחד (קצה ה- "בית/חיים")
נבחר להקדיש את תשומת ליבנו, האנרגיה והזמן שלנו למשהו שהוא אינו עבודה
כך שמה שזה לא יהיה, הדבר יבוא על חשבון עבודה, קריירה, הגשמה עסקית ועוד.
במצב קיצוני שני (קצה ה- "עבודה") נבחר להתמסר באופן מלא לעבודה
ובכך לשלם מחירים יקרים של כל דבר שאינו עבודה.
**
איזוני "בית-עבודה" ו- “work-life”
משתמשים באותו ציר חד מימדי
רק שהפעם אנו ממקמים את עצמנו במקום כלשהו על הציר
שאינו אחד הקצוות.
איזונים אלו מבוססים על אותה תפישה מוגבלת
שלפיה ככל שנתקרב לקצה מסוים נתרחק מקצה אחר.
האחריות שלנו אם כן, באה לידי ביטוי בעיקר במיקום הנקודה על הקו,
ובקביעת המחירים שאנו מוכנים או לא מוכנים לשלם בהתרחקות מהקצוות.
**
למרות ש"איזון בית-עבודה" יכול להצטייר כחשיבת Win-Win
הוא למעשה חשיבת Lose-Win או Win-Lose
המכווינה אותנו לבחור "את זה" או "את זה"
ואשר מושתתת על תודעת חסר (Scarcity):
העוגה מוגבלת וצריך להחליט לכמה חלקים ובאלו גדלים לחלק אותה.
חיים מלאים. היום.