חודש: ינואר 2018

"השיעבוד שלנו מונע מאיתנו ללכת בעקבות הטוב שבנו, והוא העבדות הפנימית.
אנו לכודים בתחושות של חוסר ערך והערכה עצמית, של תשוקה, חמדנות או בורות,
משועבדים למושגי קורבן או זכות.
זהו סיפור על הפחד משינוי, על היצמדות למקומות מוכרים ולהתנהגויות קטנות ומזיקות,
רק מפני שהשחרור מהם משמעותו עימות עם הלא נודע."

**
"הבחירה היא אף פעם לא בין עבדות לחירות.
תמיד נצטרך לבחור בין עבדות לבין הלא נודע.

החירות מפחידה עכשיו כשם שהיתה לפני אלפי שנים.
היא תמיד תדרוש נכונות להקריב את המוכר ביותר למען האמיתי ביותר.
יתכן שכדי להיות חופשיים, נצטרך לפעול ביושר ובאמון ולעיתים במשך זמן רב."

**
"מעטים מאיתנו חופשיים באמת.
כסף, פרסום, כוח, הערצה, נעורים – כל אלה משעבדים אותנו.
לעיתים קרובות אנו משרתים אדונים אלה באופן לא מודע.
רבים מהדברים המשעבדים אותנו מגבילים את לחיות את חיינו במלואם ולעומקם.
הם גורמים לנו לסבול ללא צורך.
הארץ המובטחת יכולה להיות דברים שונים לאנשים שונים.
לאחדים זו בריאות שלמה ולאחרים זו חירות מרעב או מפחד, מאפליה או מאי-צדק.
אבל אולי ברמה העמוקה ביותר, הארץ המובטחת זהה בשביל כולנו,
והיא היכולת לדעת לחיות על פי הטוב שבתוכנו,
להעניק ולהשתייך זה לזה ולחיים."

~ ציטוטים מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן

*****
אנחנו יוצאים לדרך חדשה היום.

יוצאים לפגוש זה את זה.
יוצאים לפגוש את עצמנו.
מתקדמים אל הלא-נודע.

לפעמים זה יהיה נעים, משעשע, כיף, ממלא, מרגש או מרומם.
לפעמים זה יהיה מאיים, מאתגר, מעייף, מכאיב או מעצבן.

שנדע לחיות על פי הטוב שבתוכנו.
להעניק ולהשתייך זה לזה.
ולחיים.

בהצלחה לנו…

חיים מלאים. היום.

מלכודות מסוכנות

איך לא רואים אותי.
איך רואים אותי אבל לא מעריכים אותי.
איך מעריכים אותי אבל לא מעריכים אותי מספיק.
איך מעריכים אותי מספיק אבל לא מתגמלים אותי מספיק.
איך רואים, מעריכים ומתגמלים אותי מספיק אבל פחות מאת הסובבים אותי…

**
זרעים של קורבנות.
זרעים של שיפוטיות תוקפנית.
מלכודות השוואה מסוכנות.

**
לעצור.
לשים לב.
לגלות אחריות.
להפסיק לנוע בכיוון.
לגדר את האזור בזהירות.
להתרחק מהמקום במהירות.

חיים מלאים. היום.

במהלך השבוע הזכרתי את ד"ר רחל נעמי רמן בשתי סדנאות שונות שהעברתי.
המלצתי בחום על ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי".
ד"ר רמן (ילידת 1938) הינה רופאה אונקולוגית יוצאת דופן.
בספריה ניתן למצוא שלל סיפורים מרגשים ומעוררי השראה בנושא חמלה, נתינה, קשר, ריפוי ואנושיות.

אחד הסיפורים, "הברכה" (עמוד 27, "ברכות סבי"), תפס אותי שוב הבוקר:

"כשסבא היה מסיים לשוחח עם אלוהים הוא היה פונה אלי ואומר: 'בואי, נשומהל'ה'.
נעמדתי לפניו והוא היה מניח את ידיו בעדינות מעל ראשי.
הוא התחיל בהודיה לאל עלי, ועל שעשה אותו סבא שלי.
הוא תמיד הזכיר את מאבקי במהלך השבוע וסיפר לאלוהים משהו אמיתי על אודותי.
כל השבוע חיכיתי לשמוע מה הוא יספר הפעם.
אם טעיתי במהלך השבוע הוא היה מציין את היושר שלי.
אם נכשלתי, הוא היה מעריך את מאמצי הקשים.
אם נרדמתי, אפילו לזמן קצר, ללא כותונת הלילה שלי, הוא חגג את אומץ ליבי על שינה בחושך.
ואז בירך אותי וביקש מהאימהות שהכרתי מסיפוריו – שרה, רבקה, רחל ולאה – לשמור עלי.

היו אלה הרגעים היחידים בשבוע שהם חשתי בטוחה ונינוחה.
משפחתי, שכולם בה היו רופאים ואנשי מקצוע, תמיד נאבקו ללמוד יותר, להיות יותר.
תמיד היה עוד משהו ללמוד וזה אף פעם לא היה מספיק.
כשקיבלתי ציון 98 במבחן, אבי היה שואל: 'ומה קרה לשתי הנקודות הנותרות?'
במשך כל ילדותי רדפתי אחרי אותן שתי נקודות.
אבל לסבא שלי לא היה אכפת מדברים כאלה.
אני הספקתי לו.
וכאשר הייתי איתו, ידעתי בביטחון מלא שאכן זה כך.

סבי מת כשהייתי בת שבע.
מעולם קודם לכן לא חייתי בלעדיו וזה היה לי קשה מאוד.
הוא היה מסתכל עלי באופן שאיש לא ראה אותי,
וקרא לי בשם מיוחד – נשומהל'ה – 'נשמה קטנה ואהובה שלי'.
לא נותר איש שיקרא לי כך.
בתחילה פחדתי שבלי סבא שראה אותי ודיבר עלי עם אלוהים, אני עלולה להיעלם.
אבל לאט לאט, במשך הזמן, הבנתי שבדרך מסתורית כלשהי למדתי לראות את עצמי דרך עיניו.
ושאם בורכנו פעם, נישאר מבורכים לנצח.

שנים רבות אחר כך, כשאמי היתה זקנה מאוד והחלה לפתע להדליק נרות ולדבר עם אלוהים,
סיפרתי לה על הברכות האלה ועל משמעותן בשבילי.
היא חייכה אלי בעצב.
'אני בירכתי אותך כל יום מחיי, רייצ'ל, ' היא אמרה לי.
'פשוט לא הייתי חכמה דיי כדי לעשות זאת בקול.' "

**
הסיפור הזה מרגש אותי מאוד ומעורר בי מספר שאלות:

– איפה ועם מי אני מרגיש בטוח ונינוח? 
– היכן אני חווה תחושת קבלה ונראות?
– מי השפיע/משפיע על חיי בדומה לסבה של רחל? 
– על חייו של מי אני משפיע כך?
– איפה בחיי אני עדיין רודף אחרי "שתי הנקודות הנוספות" ואיפה כבר לא?
– את מי אני מברך ומי מברך אותי?
– האם זה נעשה בשקט או בקול רם?
– האם אני רוצה לשנות את זה?

**
הספר "ברכות סבי" מסתיים במשפט הבא:

"ולבסוף, ברכה לסבי האהוב, רבי מאיר זיסקינד,
שהכיר אותי לפני שהכרתי את עצמי ואהב אותי מספיק בשביל כל החיים."

משפט של אישה בת כשמונים לסבה, שממנו היא נפרדה לפני שבעים ושלוש שנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"אנו דומים לא מעט לסרטן.
בעל חיים זה גדל תוך שהוא מפתח שורה של שריונים קשים המגינים עליו, ומשיר אותם מעליו בזה אחר זה.
בכל פעם שהוא גדל ומתרחב מבפנים, הוא מוכרח להפטר מן השריון המגביל אותו.
תקופת מה הוא נותר ערום ופגיע, עד שגדל שריון חדש ומחליף את קודמו.
גם אנו חייבים להשיר מעלינו שריון מגן בעת שאנו עוברים משלב אחד בתהליך הגידול למשנהו.
גם אנו נשארים תקופת מה עירומים ופגיעים – ועם זאת תופחים וגדלים, ומסוגלים להתפשט בכוונים שלא ידענום לפנים.
הסרת השריון עשויה להימשך שנים אחדות ואף יותר.
עם זאת, בכל פעם שאנו מגיחים ונחלצים מתוך מעבר ממעברי חיינו, אנו פותחים בתקופה ארוכה ויציבה יותר,
שבה אנו יכולים לצפות לשלוות נפש מסוימת ולהחזיר לעצמנו את תחושת איזוננו."

מתוך "מעברים" / גייל שיהי

**
הנה זה מגיע שוב:

לקלף עוד חלק מהשריון שלנו.
להסכים להיות קצת יותר חשופים.
לבחור להיות קצת פחות מוגנים.
לשחרר חלק מהשליטה שדמיינו שיש לנו.
לעבור דרך חוסר הוודאות.
לתהות לאן כל זה הולך. האם זה מה שנכון לנו??
לחוש בדפיקות הלב המואצות.
להיות עם ההתרגשות, השמחה והתקווה.
להיות עם הקושי, הכאב והחשש.
לפחד ללכת לאיבוד.
לפחד להיכשל.
לפחד להיפגע.
לפחד למות.
לא לדעת.
להתבחבש.
ליפול.
לקום.
להמשיך לנוע.
לגלות.
לגדול.
להשתנות.

חיים מלאים. היום.

"כשאנו מתייחסים ל'שכל' או ל'תודעה', יש מבחר רב של סוגי שכל או תודעה.
הדבר דומה לתנאים או לאובייקטים חיצוניים,
שמקצתם מועילים מאוד, מקצתם מזיקים מאוד, ואחרים ניטרליים.
כשאנו עוסקים בדברים חיצוניים,
תחילה אנו מנסים להגדיר אלו מהחומרים ומהכימיקלים שבהם מועילים,
כדי שנוכל לטפחם, להגדילם ולהשתמש בהם, ואילו מהם מזיקים, כדי שנוכל להיפטר מהם.
באופן דומה כשאנו מתייחסים לתודעה, קיימים אלפי סוגי מחשבות, או 'סוגי תודעה'.
כמה מהם מועילים מאוד, ועלינו לשמור עליהם ולהזין אותם.
אחרים שליליים מאוד, מזיקים מאוד. את אלה עלינו לנסות לצמצם במידת האפשר.

לכן הצעד הראשון בחיפוש אחר האושר הוא למידה.
תחילה עלינו ללמוד כיצד רגשות והתנהגויות שליליים מזיקים לנו,
וכיצד רגשות חיוביים מועילים לנו.
עלינו להבין שרגשות שליליים הם רעים ומזיקים לא רק לאדם אחד,
אלא לחברה בכללותה ולעתיד העולם כולו.
הבנה מסוג זה מגבירה את נחישותנו להתמודד אתם ולהתגבר עליהם.
עם זאת קיימת הכרה בצדדים המועילים של רגשות ושל צורות התנהגות חיוביות.
ברגע שנבין את היתרונות שבהם,
נהיה נחושים בדעתנו להוקיר, לטפח ולחזק אותם מתוך שאיפה פנימית עמוקה,
ויהיה הדבר קשה כל שיהיה.
בתהליך זה של למידה, שבו אנו מבחינים אילו מחשבות ורגשות מועילים ואילו מזיקים,
אנו מטפחים בהדרגה החלטה נחושה להשתנות
ומרגישים ש'המפתח לאושרי ולעתידי נמצא עכשיו בידיי.
אסור לי להחמיץ את ההזדמנות הזאת !' "

~הדאלאי לאמה, מתוך "אמנות האושר", עמוד 35-36.

**
חידוד כוונה.
לקיחת אחריות.
תהליך מתמשך של למידה.
עבודה יומיומית.
הזנה מתמדת.
100% בחירה.

חיים מלאים. היום.

אם באמת אכפת לך ממני, ולי באמת אכפת ממך,
אם באמת חשוב לי שיהיה לך טוב, ובאמת חשוב לך שיהיה לי טוב,
אם באמת הצרכים שלך ושלי חשובים באותה מידה,
אני מאמין שנמצא את הדרך…

**
יכול להיות שזו לא תהיה הדרך שרצינו או שדמיינו.
ייתכן שזו לא תהיה דרך מושלמת.
אבל זו תהיה דרך משותפת. דרך של גם וגם.
דרך שמשרתת ומכבדת גם אותך וגם אותי.

מתאים לך שנתחיל…?

חיים מלאים. היום.

איך נותנים משוב למישהו שלא מעוניין לקבל משוב?
איך מלמדים מישהי שלא רוצה ללמוד?

**
זה אפשרי בכלל…?
למה שנרצה לעשות את זה…?

חיים מלאים. היום.

שאלות להיום:

מה הכוונה שלך?
מה התפקיד שלך?
מה העבודה שלך?
מי השותפים שלך?
את מי אתה משרת?

**
לבדוק מדי פעם.
להקשיב לתשובה.
לדייק תוך כדי תנועה.
להנות מהדרך.
להכיר תודה.
לחגוג.

חיים מלאים. היום.

תודה לך.

על העבודה סביב השעון בימים האחרונים.
על המחשבה, היוזמה והיצירתיות.
על הדחיפה קדימה.
על האחריות, הירידה לפרטים וסגירת הפינות.
על המסירות.
על ההתגייסות מכל הלב.
על הנוכחות שלך בכל המגרש.
על הביטחון והרוגע שאת משרה.
על העזרה השקטה מאחורי הקלעים.
על ההובלה.
על המקצועיות.
על התמיכה.
על השותפות.
על החברות.

זכות גדולה לעבוד אתך ולצדך.
ניפגש בעוד כמה שעות…

חיים מלאים. היום.

בראיון לרשת ג' לקראת המופע המיוחד ("30 שנה לאהוד בנאי והפליטים")
סיפר אהוד איך נוצר שירו "זמנך עבר" ("אנחנו כאן אורחים לרגע").

אתמול, בעקבות התפתחות לא מתוכננת והשבתה זמנית של שתיים מאתנו, 
ויתרנו על חמישה כרטיסים להופעה של אהוד בנאי.
אילנית, שני ועדן זכו בהופעה שאלמלא הביטול שלנו אולי לא היו מגיעות אליה.
דברים מתפתחים בצורות מפתיעות.

**
בן דודו של אהוד, מאיר בנאי, נפטר לפני שנה בדיוק.
המוזיקה והנוכחות שלו עדיין כאן.
חיה ונושמת.
נוגעת.

"אנחנו כאן אורחים לרגע" מלווה אותי חזק השבוע.

קל להבין, קשה ליישם.
קל לשכוח, קשה לזכור.
קל להסכים, קשה להפנים.

אנחנו כאן אורחים לרגע.
הכול משתנה כל הזמן.
שום דבר אינו נשאר לנצח.
שום דבר אינו מובן מאליו.
היום הוא היום הכי חשוב בחיינו.

**
חיים = אוסף של רגעים.

רגעים של חסד.
רגעים של אהבה.
רגעים של שמחה.
רגעים של משמעות.

קשר אנושי.
מערכות יחסים.

הכרת תודה על מה שיש.
הכרת תודה על מי שנמצא.
הכרת תודה על מי שהיה ואיננו.

נוכחות עם כאב.
נוכחות עם קושי.
נוכחות עם עצב.

תשומת לב לאנשים החשובים.
תשומת לב במקומות החשובים.

הדבר שאנו מתמקדים בו הולך וגדל.
אנחנו נהיים טובים בדבר שאנו מתאמנים בו שוב ושוב ושוב.

אנחנו כאן אורחים לרגע.

**
תלמידיו של קונפוציוס שאלו אותו פעם אם הוא סבור שלאחר המוות 
אנו מקבלים שכר על מעשינו הטובים לאחרים.
תשובתו היתה פשוטה:
"עדיין אינכם מבינים את החיים, אז איך תוכלו להבין את המוות?"
(מתוך "הנתיב" מאת מייקל פיואיט וכריסטין גרוס-לו)

**
אין חוכמה נסתרת.
אין נוסחה סודית שעוד לא גילו לנו.

עבודה יומיומית.
רגע ועוד רגע.
צעד ועוד צעד.
מפגש ועוד מפגש.
אדם ועוד אדם.

אנחנו כאן אורחים לרגע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר