מחשבות ושיתופים על חיים מלאים. יום יום.
יש אהבה כרגש ויש אהבה כפעולה.
זה לא אותו דבר.
יש הכרת תודה כרגש ויש הכרת תודה כפעולה.
זה לא אותו דבר.
יש שמחה כרגש ויש שמחה כפעולה.
זה לא אותו דבר.
יש אכפתיות כתחושה, ויש אכפתיות כפעולה.
זה לא אותו דבר.
יש מיקוד כתחושה, ויש מיקוד כפעולה.
זה לא אותו דבר.
**
אם את לא מרגישה את זה,
אולי כדאי שתתחילי לעבוד בזה.
גם אם אתה לא מרגיש את זה,
אתה יכול לעשות את זה.
אם באמת רוצים,
אפשר לגדל את הדבר הזה בחיינו.
יום יום.
יום יום.
יום יום.
יום יום.
יום יום.
גם היום.
חיים מלאים. היום.
מחויבות יומית
לקחת מחויבות יומית.
לשבוע או לחודש.
לשנה או לחמש.
להניח בצד את הספק.
לסגור פתחי יציאה.
"נעשה ונראה".
תרגול יום-יומי.
משהו שחשוב לנו.
משפחה.
הכרת תודה.
פעילות גופנית.
תזונה.
מדיטציה.
לימוד.
כתיבה.
כל דבר אחר.
כל יום.
גם היום.
בכל מזג אויר.
גם כשיורד גשם.
גם כשחם.
גם כשעייפים.
עם או בלי חשק.
אימון יומיומי.
בלי סיפורים.
בלי תירוצים.
מחויבות לדרך.
מחויבות לתהליך.
מחויבות לעצמנו.
הוכחה לעצמנו.
עמידה במילה שלנו.
אנחנו בעלי הבית.
חיים מלאים. היום.
"זה כמו מי הנהר.
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ;
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם.
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר,
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם,
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל.
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי.
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם.
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה,
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך.
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו.
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת;
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."
**
"כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים,
אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם.
זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם.
הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית.
בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו.
יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת.
אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו.
במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו.
זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.
הגוף שלנו הוא אותו הדבר:
אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך.
הוא סוג אחר של בית בעולם.
הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו;
הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה.
לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת.
כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת,
ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה.
לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה."
**
"התנאים הם ארעיים ולא יציבים;
הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים.
ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים.
לידתנו ומותנו הם דבר אחד.
כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש.
אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני.
זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון, מוסחי דעת, מפוחדים ועצובים,
ובשעת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים.
זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור.
אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד.
משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש.
אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה.
יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות.
את יכולה להבין את זה?"
~ שלושת הקטעים מתוך "עצות לנוטה למות – אג'אן צ'ה"
**
הקריאה במאמר הזה השבוע הגבירה בי תחושה של שקט, עדינות ובהירות מסוימים.
התלבטתי אם להקדיש את הפוסט הנוכחי לקטעים הללו,
שכן אני מודע לכך שהנושא מרתיע רבים מאתנו ואינו מסוג הדברים ש"כיף" או מהנה לקרוא.
אם הקטעים הללו נוגעים בכם, אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המלא בקישור הבא.
תודה להוצאת פראג על שבזכותם הגעתי לטקסט הזה.
**
שני דברים חדשים שקרו לי השבוע בעקבות הקריאה במאמר:
1. כשהתבוננתי באנשים שונים (עוברים ושבים ברחוב)
יכולתי לראות תינוקות וילדים צעירים כקשישים סיעודיים הנעזרים באחרים
וקשישים כתינוקות וילדים צעירים, ממש כפי שהיו עד לא מזמן.
2. החניתי את הרכב היום במקום יותר מרוחק מאזור "הסידורים".
נהניתי מעוד כמה דקות (ומאות מטרים) של הליכה,
על חשבון מספר דקות של נסיעה ושל המתנה לחנייה שתתפנה.
שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר
"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה,
אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות:
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו, יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר הכי חשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
ייתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה."
~ "כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון
**
יכול להיות שקיבלנו משהו שלא ביקשנו.
התנאים מושלמים.
עכשיו זה הזמן.
להתאמן.
לתרגל.
ללמוד.
לחוות.
לגדול.
להיות.
חיים מלאים. היום.
זה לא אישי.
לא עושים את זה לך.
לא עושים את זה נגדך.
לא עושים לך את זה בכוונה.
**
את/ה לגמרי חלק מהעניין.
את/ה חלק חשוב בסיפור הזה.
את/ה חלק חשוב ולא יחיד.
את/ה חלק מהעניין ולא כל העניין.
את/ה לא העניין המרכזי פה.
ממש כמו שאף אחד אחר הוא לא העניין המרכזי פה.
**
שנתקדם או שנמשיך להיתקע?
מה עכשיו…?
חיים מלאים. היום.
אנשים גוססים
איך היית מגיב אם היית יודע שהנהג שנדחף לך בפקק גוסס?
איך היית מגיבה אם היית יודעת שהעובד או המנהל שמעצבנים אותך גוססים?
איך היית מתייחס לבן משפחה או חבר אם היית יודע שהוא גוסס?
במה היית מתמקדת אם היית יודעת שאת גוססת?
**
האמת היא שהוא גוסס.
גם היא גוססת.
גם הם וגם אנחנו.
לכולנו יש מחלה ממארת.
היא נקראת "חיים".
שעון החול שלנו זולג בעקביות מיום היוולדנו.
בעוד רגע (או כמה שנים) זה ייגמר.
חיים מלאים. היום.
ההמתנה לתשובה שתגיע או לאישור שנקבל,
יכולה להיות דרך יעילה לשחרר את עצמנו מאחריות, להימנע מעשייה ולדחות החלטה.
**
לפעמים נוח לנו לא לקבל תשובות.
להישאר במצב המתנה ולשהות באי-וודאות
שבו כל עוד לא התקבלו תשובות,
גם לא התקבלו תשובות שאיננו רוצים לקבל.
**
כל עוד לא התקבלו תשובות, יש לנו סיבה "מוצדקת"
לדחות, לא לעשות, לא להתמודד, לא להחליט.
כל עוד לא התקבלו תשובות,
אפשר להאשים את אלו ש"מעכבים" את התשובות,
וכך להרגיש נוח גם עם אי-העשייה שלנו וגם עם אי-לקיחת האחריות עליה.
אולי אפילו לקבל אמפטיה מאחרים על "הסחבת העגומה" בענייננו.
אנחנו "בסדר".
מישהו אחר "אשם".
**
כשתתקבלנה התשובות, נתמודד, נעשה, ניקח אחריות, נחליט…
או שנמצא לעצמנו סיבה "טובה" אחרת להימנע מכל אלה…
חיים מלאים. היום.
היום זה היום…?
היום זה היום הראשון של שארית חיי…
**
יכול להיות שהיום זה היום.
יכול להיות שהיום משהו שאיני רוצה שיקרה, יקרה…
**
בוודאות היום זה היום.
בוודאות היום הוא היום האחרון של חיי עד כה והיום הראשון של שארית חיי…
חיים מלאים. היום.
40 דרכים לברוח מזה
1. לאכול.
2. לשתות.
3. לעשות סקס
4. לעשן.
5. לגרד.
6. לכסוס ציפורניים.
7. לעצום עיניים.
8. לסתום אוזניים.
9. להגיד משהו.
10. לשתוק.
11. לקרוא.
12. לכתוב.
13. לבשל.
14. לנסוע.
15. לעשות מדיטציה.
16. להתעסק בסלולרי.
17. לנקות את הבית.
18. לעשות קניות.
19. לשלוח הודעה.
20. להתקשר למישהו.
21. לקרוא עיתון.
22. לגלוש באינטרנט.
23. לבדוק מיילים.
24. לתקתק משימות.
25. לצאת לריצה.
26. ללכת לרקוד.
27. ללכת לישון.
28. לצפות בטלוויזיה.
29. להקשיב למוזיקה.
30. למצוא פרשנות חיובית.
31. להתפלל שזה ייעלם.
32. לנסות לשנות את זה.
33. לנסות להקטין את זה.
34. לא להסתכל על זה.
35. לשכנע את עצמנו שזה שום דבר.
36. להאשים את עצמנו או אחרים.
37. להתפטר.
38. לעזוב.
39. לוותר.
40. לשקר.
**
דרך אחת להיות עם זה:
להגיד לזה שלום.
להקשיב למה שעולה.
להישאר עם זה.
לנשום.
חיים מלאים. היום.
מפות שטח מלמדות אותנו על שטח.
מפות תודעה מלמדות אותנו על תודעה.
מפות הן לא השטח עצמו, לא התודעה עצמה.
מפות מאפשרות לנו להתמצא יותר טוב בשטח שאנו משוטטים בו.
להבין קצת יותר את המקום שאנו נמצאים בו.
באחד הפוסטים הקודמים, הזכרתי את העיקרון ה-26
שהתייחס לארבעת "התחומים הקורנים" (כך הם מכונים): טוב לב אוהב, חמלה, אושר ושלווה.
בשבוע שעבר נתקלתי במפה המתייחסת לתחומים הללו.
זוהי מפה תודעתית המתייחסת לארבעת התחומים (או "האיכויות הבלתי מוגבלות")
ומסייעת להבחין בינם לבין האויבים הקרובים והרחוקים שלהם.
הרי היא לפניכם.
המפה והציטוטים מתוך "המקומות שמפחידים אותך" מאת פמה צ'ודרון:
**
לפגוש את האויב
"מהות הגבורה היא לחיות ללא הונאה עצמית.
אך בחינה עצמית כנה של מעשינו אינה דבר קל לביצוע.
כשאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו, בהתחלה אנחנו חשים מבוכה ומרגישים לא בנוח.
דרך תרגול התבוננות עצמית בהירה ויציבה אנחנו רואים דברים שהיינו מעדיפים לא לראות,
כמו שיפוטיות, קטנוניות ויוהרה.
אלא אינם חטאים.
אלה התניות זמניות של התודעה, והן ניתנות לשינוי.
ככל שנלמד להכיר אותן, כך הן יאבדו מכוחן.
בדרך זו אנו לומדים לתת אמון בפשטות של הטבע הבסיסי שלנו, המשוחרר מן המאבק בין טוב לרע.
כלוחמים אנחנו מתחילים לקחת אחריות על חיינו.
אנחנו נושאים איתנו מטען רב שכבר אינו משרת אותנו יותר.
האימון מעודד אותנו לפתוח את התיקים שלנו ולראות מקרוב מה יש בתוכם.
בעשותנו זאת אנחנו מתחילים להבין שחלק גדול ממה שאנו סוחבים איתנו, אינו נחוץ עוד.
ישנן הנחיות מסורתיות שתומכות בנו בתהליך זה המתייחס לארבע האיכויות הבלתי מוגבלות.
לאויב קרוב יש דמיון לאחת מארבע האיכויות הללו, אך במקום לשחרר אותנו לחופשי, הוא מכביד עלינו והופך לנטל.
אויב רחוק הוא היפוכה הגמור של האיכות הבלתי מוגבלת, וגם הוא כמובן, עומד בדרכנו."
**
א. נדיבות אוהבת (טוב לב אוהב)
"האויב הקרוב, או הבנה לא נכונה של נדיבות אוהבת, הוא הצמדות.
המושג הטיבטי להנצ'ק מבטא אותו היטב.
להנצ'ק מצביע על האופן שבו אהבה זורמת וחופשית – עלולה לסטות מן הדרך ונתקעת…
איכות הלהנצ'ק מאופיינת בתלות בזולת ובמיקוד בעצמנו,
כאילו טווינו את עצמנו אל תוך רשת של קושי נפשי משותף עם מישהו אחר.
התייחסות כזו, מעצם טבעה, בולמת את ההתפתחות שלנו כבני אדם.
מערכת יחסים המוגדרת כלהנצ'ק הופכת להיות, באופן בלתי נמנע, מקור לרוגז,
ומעוותת את יכולתנו לראות את הדברים כפי שהם באמת.
האויב הרחוק, או ההיפוך הקוטבי של הנדיבות האוהבת, הוא השנאה או הסלידה.
חסרונה הבולט של הסלידה הוא תחושת הבידוד שהיא מעוררת בנו.
היא מחזקת את האשליה שאנו נפרדים.
אלא שממש בתוך הנוקשות והחום של השנאה, נמצאת הנקודה הרכה של הבודהיצ'יטה.
הפגיעות שלנו שנחשפת בעימותים קשים, היא שגורמת לנו להיסגר."
**
ב. חמלה
"לחמלה יש שלושה אויבים-קרובים: רחמים, הצפה וחמלה של טפשים.
אפשר בקלות לטעות ולחשוב שרחמים או חמימות מקצועית הם חמלה אמיתית.
כשאנחנו מזדהים עם תפקיד המושיע, אנו רואים את הזולת כחסר אונים.
במקום לחוש את כאבו, אנו מפרידים את עצמנו.
אם הייתם פעם בצד שקיבל רחמים, אתם יודעים כמה זה יכול להכאיב.
במקום להרגיש חמימות ותמיכה, כל מה שאנו מרגישים הוא ריחוק.
הצפה היא תחושת חוסר אונים.
אנחנו חשים שלנוכח סבל כה רב דבר לא יוכל לעזור.
הייאוש מרפה את ידינו…
כאשר כאבו של מישהו מעורר בנו פחד, אנו מתכנסים פנימה ומציבים קירות הגנה.
אנחנו חרדים מפני שאנו חשים שאיננו יכולים להתמודד עם הכאב.
לפעמים עלינו לראות בחרדה זו סימן לחוסר המוכנות שלנו להיפתח עד כדי כך.
אם איננו מסוגלים להפנות את תשומת הלב שלנו,
ייתכן שנוכל להרפות מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולחוש את אנרגיית הכאב בגופנו ולו לרגע,
מבלי לאבד את העשתונות או לסגת.
ואם כל הדרכים הללו אינו אפשריות,
אנו מתייחסים בחמלה אל המגבלות הנוכחיות שלנו, וממשיכים הלאה.
האויב הקרוב השלישי של חמלה הוא חמלה של טפשים.
מדובר כאן בהימנעות מעימות תוך שמירה על תדמיתנו, והקפדה על נדיבות וטוב לב,
במקום שבו יש לומר 'לא' נחרץ.
משמעות החמלה אינה רק 'להיות טוב'.
כשאנו מוצאים את עצמנו במערכת יחסים תוקפנית, עלינו להציב גבולות ברורים.
הדבר הנדיב ביותר שאנו יכולים לעשות למען כל המעורבים בדבר הוא לדעת מתי לומר 'די'.
האויב הרחוק, או היפוכה הקוטבי של החמלה, הוא האכזריות.
כשאנחנו מגיעים לגבול היכולת שלנו לסבול, האכזריות מגינה עלינו לפעמים מהפחד שלנו מכאב…
אנחנו מגנים על הפגיעות והפחד שלנו בעזרת קשיחות.
אם לא נבחין שבעשותנו כך אנחנו פוגעים בעצמנו באותה מידה שאנו פוגעים בזולת,
לעולם לא נשתחרר. "
**
ג. שמחה (אושר)
"האויב הקרוב של השמחה הוא התרגשות יתר.
אנחנו יכולים ללבות את עצמנו למצב של מאניה
ולחשוב בטעות שמעוף מעל ייסורי העולם הוא שמחה ללא תנאי.
גם כאן, במקום להתחבר עם הזולת, התרגשות היתר מפרידה אותנו.
שמחה אמיתית אינה תחושת אופוריה או אקסטזה
אלא מצב של הוקרה שמאפשר לנו להיות שותפים מלאים בחיינו במלואם.
אנחנו לומדים לשמוח במזלנו הטוב ובמזלו הטוב של האחר.
האויב הרחוק של השמחה הוא הקנאה.
לפני שתרגלתי שמחה במזלם הטוב של אחרים, לא ידעתי שאני מסוגלת להיות כל כך קנאית.
כשגיליתי זאת הרגשתי מושפלת, בלשון המעטה.
נדהמתי לראות באיזו עוינות התייחסתי להצלחה של אנשים אחרים.
אולי בגלל שתרגולים אלו חושפים את מגרעותינו הנסתרות,
אנחנו חשים לפעמים חוסר חשק לתרגל אותם, אך זוהי בדיוק הסיבה לכך שעלינו להמשיך ולהתאמן:
אנחנו צריכים לתרגל כדי לדעת לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, על כל המרכיבים שלנו."
**
ד. תודעה שוות יחס (שלווה)
"האויב הקרוב של התודעה שוות היחס הוא התנתקות או אדישות.
במיוחד בתרגול רוחני, קל לטעות ולחשוב שתלישות וריחוק מהכאוס של החיים הם שלווה מאוזנת אמיתית.
אנחנו פתוחים, ידידותיים, שלווים ומתגאים בכך שהצלחנו להתעלות מעל לעליות ולמורדות הרגשיים שלנו.
אם אנחנו חשים מועקה, מבוכה או כעס, אנחנו מרגישים שנכשלנו.
אך התפרצות רגשית איננה בגדר מעידה רוחנית.
היא המקום שבו הלוחם לומד חמלה מהי.
זהו המקום שבו אנו לומדים להפסיק להיאבק בעצמנו.
רק כאשר נוכל לשהות עם המקומות שמפחידים אותנו,
השלווה שוות-היחס שלנו תהיה בלתי ניתנת לערעור.
האויב הרחוק של התודעה שוות היחס הוא הדעה הקדומה.
אנחנו צדקניים לגבי האמונות שלנו ונוקטים עמדה מוצקה בעד או נגד אחרים.
אנחנו בוחרים צד מסוים. החשיבה שלנו הופכת להיות חד ממדית. יש לנו אויבים.
קיטוב זה הוא המכשול לשלוות נפש אמיתית, שהיא המקור לפעולה מלאת חמלה."
**
עד כאן המילים של פמה צ'ודרון.
בזכות הטקסט הזה יכולתי לראות השבוע ביתר בהירות כמה מהאויבים הללו.
פגשתי קנאה, רחמים, הצפה, סלידה, שנאה, דעה קדומה וניתוק בתוכי וסביבי.
לצדם פגשתי גם נדיבות אוהבת, חמלה, שמחה ותודעה שוות יחס.
קשה לבטא את זה במילים…
התחושה היא שמשהו נחווה השבוע קצת אחרת…
אולי זו האינטימיות עם האויבים שפמה מדברת עליה:
"תרגולי הלב מכינים אותנו להיכרות אינטימית עם האויבים הקרובים ועם האויבים הרחוקים.
אנחנו מזמינים אותם לביקור באמצעות תרגול.
כשאנחנו מכירים טוב יותר את יכולתנו הטבעית לשמוח,
באותה מידה אנחנו לומדים להכיר גם את הקנאה ואת הכעס שלנו.
כשאנחנו מתחילים לתרגל איך לפתוח את ליבנו,
אנחנו מתחילים לראות בבירור את הדעות הקדומות ואת חוסר האכפתיות שלנו.
אויבים אלו הם מורים טובים שמראים לנו שאנו יכולים לקבל את עצמנו ואת האחרים
למרות המגרעות וחוסר השלמות."
**
שתהיה שבת של שלום,
הרבה טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושלווה,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר