חודש: אוגוסט 2018

היום תיערך אזכרה לאיתי לוי ז"ל, חבר יקר ובן מחזור.
כשישבנו בחצר של ארמוזה, בסוכות לפני שנתיים,
שבועות ספורים לאחר פטירתו של איתי מאירוע לב,
החלטנו לעשות סבב איחולים לשנה החדשה.

הראשון התחיל ב"הכי חשוב בריאות, כל השאר בונוס."
"לא נכון," העיר מישהו, "איתי היה בריא מאוד. איש ברזל.
רק בריאות זה לא מספיק. 
חשוב גם אריכות ימים.
בריאות ואריכות ימים."

יש בזה משהו, הסכמנו.
בריאות ואריכות ימים. 

**
השבוע חגגה אמי יום הולדת 79. 
בחודשים האחרונים היא "מאותגרת רפואית" ומבלה חלק ניכר מזמנה בבדיקות, טיפולים וניתוחים. 
אחד הדברים שאיחלתי לה היה "איכות-חיים בחודשים ובשנים שנשארו".

תוך כדי שכתבתי חשבתי שאני מאחל את זה גם לעצמי.
ולכל האנשים היקרים לי בסביבתי.
בלי קשר לגילם ולמצבם הרפואי.

אנחנו, כולנו, לא באמת יודעים כמה שנות חיים נשארו לנו.
ייתכן שעשרות רבות.
יכול להיות שהרבה פחות.
אין לנו מושג.
החיים הם כאן ועכשיו.

קל למדוד את מספר השנים בחיים.
קשה יותר למדוד את איכות החיים בשנים.

איכות חיים היא הרבה מעבר לרמת ההכנסה, שעות העבודה, מספר הטיסות לחו"ל או גודל הדירה.
איכות-חיים היא הגדרה סובייקטיבית, אישית ומשתנה.

**
עפ"י אנטוני רובינס איכות חיינו היא כאיכות התקשורת שלנו.
התקשורת שלנו, עם עצמנו ועם אחרים, משפיעה על מערכות היחסים שלנו ועל איכות חיינו.
התקשורת שלנו מתחילה במחשבות שלנו ובסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
פעמים רבות הסיפורים הללו על מה שקורה, שונים מאוד ממה שבאמת קורה.
הסיפורים הללו משפיעים יותר מכל דבר אחר על איך נרגיש ומה נעשה.

זה היה אחד הדברים שסיפרתי לאבי, התחקירן של "פותחים יום",
בשיחה שערכנו לקראת השתתפותי בתכנית.

**
אתמול בבוקר כשהגעתי לאולפן הייתי יותר לחוץ מכפי שקיוויתי שאהיה.
בזמן ההמתנה, דופק מואץ, מספר רגעים לפני עלייה לשידור,
תפס את עיני עמוד מודפס ובו מספר המלצות לאורחי התכנית.

הנה כמה מהן:

1. חשבו מה אתם רוצים להגיד.
ארגנו את מה שיש לכם לומר כך שהחשוב ייאמר בהתחלה,
כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי יהיה הסוף,
ובדרך כלל הוא מגיע מוקדם משתכננתם.

4. דברו את העניין שלכם פשוט.
אם לא תכבירו מילים, הצופים יתחברו ויבינו.
אם תרבו בפרטים, תאבדו את הצופים, ואולי גם אותנו….

6. כשנגמר הזמן, הוא נגמר.
זה לא באחריותנו, זה מוכתב ואין לנו גמישות לשחק איתו.
אל תיכנסו אתנו למאבק על עוד כמה שניות,
זה ייראה רע ובסוף יסתיים לא נעים.

7. פעמים רבות הריאיון נגמר כשעוד לא אמרתם הכול.
זה קורה לכולם, אל תתעצבו.
טלוויזיה היא מהירה ותזזיתית, ולמרות שאנחנו מנסים לתת זמן ונשימה לכל אורח,
בסוף הקצב של המדיה גדול מהקצב הפנימי שלנו.

8. קחו את הסיטואציה בקלות.
עם כל הכבוד לנו, זאת רק תכנית בוקר, במדינה קטנה במזרח התיכון.
זה לא הרה גורל.

נחמד, נכון?
בתור אורח די לחוץ שלא מורגל בסיטואציה הזו,
ההנחיות הללו עוררו בי תחושה נעימה, מרגיעה וסייעו לי "להיכנס לעניינים".

**
אחרי המפגש עברתי שוב על ההמלצות.
הן נראות לי רלוונטיות לחיים, לא רק לתכניות בוקר בטלוויזיה.

נסו לקרוא אותן שוב בדרך קצת אחרת:
החליפו את המילים "ראיון" או "תכנית" במילה "חיים".

נכון, זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
אבל זה תמיד עניין של חיים.

**
בשש הדקות שהיו לי בחרתי לשתף את נועה וירדן, מנחות התכנית,
בחשיבות הסיפור הפנימי שאנו מספרים לעצמנו,
תוך כדי הדגמה של "ארבע דרכים להגיב למסר קשה".

כשמישהו אומר או עושה משהו שאיננו אוהבים, יש לנו לפחות 4 אפשרויות תגובה:
א. שיפוטיות החוצה.
ב. שיפוטיות פנימה.
ג. אמפטיה פנימה.
ד. אמפטיה החוצה.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה משפיע עלינו, 
על התגובה שלנו ועל מה שקורה.
כשאנו משנים את הסיפור שלנו על מה שקורה, 
אנחנו משנים את הרגשות והתגובות שלנו.

יש יותר מתגובה אפשרית אחת למשהו שמישהו עושה ושאיננו אוהבים.
באפשרותנו לבחור בתגובה מסוימת או בתגובה אחרת.
באחריותנו לבחור בתגובה שאנו מעדיפים.

אתם יכולים לצפות בראיון הקצר (6 דקות)
שבו אני מדגים את ארבע הדרכים להגיב למסר קשה.

**
"ארבע דרכים להגיב למסר קשה"
יהיה אחד מהכלים שיוצגו ויודגמו בהרצאת התקשורת המקרבת
שאעביר ביום רביעי הקרוב 5/9 באושילנד כפר סבא.
יהיו שם כלים נוספים, לצד דוגמאות שונות והעמקה בהנחות היסוד העומדות בבסיס הגישה.
ההרצאה מסובסדת ע"י עיריית כפר סבא ותכנית עיר ללא אלימות.

פרטים והרשמה כאן.

**
את הפוסט "פותחים יום" העליתי דקות ספורות לפני שעזבתי את הבית לכיוון האולפן.

בין היתר כתבתי בו: 
"כשאני מספר לעצמי שזה צעד נוסף בדרך ושאין לי מושג איך הוא יתפתח ולאן הוא יוביל, 
זה מעורר בי סקרנות."

בשונה מסיפורים אחרים, הסיפור המסוים הזה מהווה עבורי תזכורת לענווה המעוררת בי סקרנות.

אין לנו מושג.
נדמה לנו שאנחנו יודעים ואנחנו לא.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזה דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

כשעתיים לאחר התכנית, כשנכנסתי לחשבון הפייסבוק שלי, חיכתה לי הודעה:

"היי רוני. 
מה שלומך? 
ומה שלום אמך?
במקרה הבוקר בזמן הליכה עם מטופל עברתי ליד הטלוויזיה וראיתי אותך מתארח בתכנית הבוקר.
צפיתי רק בחלק ממה שדיברת אבל זה היה נראה מעניין מאוד. 
רציתי לשאול אותך, האם יש אפשרות שתבוא להרצות לצוות שלנו בנושא?"

זו לא סתם הודעה…
זו הודעה שנשלחה על ידי הפיזיותרפיסטית ממרכז השיקום
שטיפלה באמי במשך שבועות ארוכים בחודשים האחרונים 
וסייעה לה לחזור לעמוד על רגליה.

כמובן שאמרתי כן.
זכות גדולה.
הזדמנות להכיר תודה.

אין לנו מושג.
אין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומי רואה אותנו.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזו דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

המסע ממשיך…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הבוקר אני מתוכנן להיות במקום מסוים שעדיין לא הייתי בו.
הבוקר אני מתוכנן לעשות משהו שאני פחות מנוסה בו.
הבוקר אני מתוכנן לפגוש אנשים שטרם פגשתי.
הבוקר אני מתוכנן לטייל מחוץ למרחב הנוחות שלי.

**
בעוד מספר שעות (בסביבות 10:15) אני מתוכנן להתארח בתכנית "פותחים יום" המשודרת בערוץ 13.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משפיע:

כשאני מספר לעצמי שאפשר להצליח בתכנית, להיות בסדר או לפשל, זה מעורר בי לחץ.
כשאני מספר לעצמי שאפשר להיות מוכן יותר או פחות ושאני לא מוכן מספיק, זה מעורר בי מתח.
כשאני מספר לעצמי שזו עוד חוויה והתנסות, זה מעורר בי שמחה.
כשאני מספר לעצמי שזה צעד נוסף בדרך ושאין לי מושג איך הוא יתפתח ולאן הוא יוביל, זה מעורר בי סקרנות.
כשאני מספר לעצמי שיש כאן הזדמנות לגעת, זה מעורר בי התרגשות.
כשאני מספר לעצמי שהכול בסדר, שהכול כבר בסדר, זה מעורר בי שלווה.
כשאני מזכיר לעצמי איך הגעתי לכאן ובזכות מי זה קורה, זה מעורר בי הכרת תודה.

**
שלום לחלק הלחוץ.
שלום לחלק המתוח.
שלום לחלק השמח.
שלום לחלק הסקרן.
שלום לחלק הנרגש.
שלום לחלק השליו.
שלום לחלק שמכיר תודה.

**
שלום לכל החלקים הנמצאים.
אני שם לב שאתם כאן.
גם אני כאן.

פותחים יום.

חיים מלאים. היום.

לתרגל לשחרר

לתרגל לפתוח את היד ולשחרר את הגחל הלוהט שחורך אותה כעת.
אנחנו לא חייבים להמשיך לאחוז בו.
כן, זה ימשיך לכאוב לזמן-מה גם לאחר שנשחרר,
אך לא בגלל השחרור אלא למרות השחרור ובגלל שאחזנו בגחל מלכתחילה.

**
לתרגל לשחרר את הנהג שנדחף לפנינו בפקק או שצופר לנו מאחור עוד לפני שהרמזור התחלף.
אנחנו לא חייבים להמשיך להתייחס אליו או לקחת על עצמנו את פרויקט החינוך שלו.
אנחנו יכולים לשחרר אותו ולהמשיך הלאה.
כן, יכול להיות שבדקות הראשונות זה ימשיך לעצבן אותנו,
אך זה לא סימן שעלינו להמשיך לאחוז בזה, להמשיך לעסוק בזה.

**
לתרגל לשחרר את הנושא המסוים הזה שכל-כך מקפיץ אותנו ומושך את תשומת לבנו.
אנחנו לא חייבים להמשיך לעסוק בו.
כן, הוא ימשיך להעסיק אותנו לזמן-מה גם לאחר שננסה לשחרר,
אך זו אינה הוכחה שהוא חשוב מספיק בכדי שנמשיך לאחוז בו.

**
לתרגל לשחרר.

תרגול יומיומי של תשומת הלב.
לאמן שוב ושוב ושוב את תשומת הלב שלנו להתמקד במה שבאמת חשוב,
ולא ב"מה שצודק" (=סיפור), או ב-"לתקן את העולם" (= סיפור נוסף).

חיים מלאים. היום.

"איך מפחיתים שיפוטיות?"

כשנפגשנו שלשום הוא שאל אותי איך מפחיתים שיפוטיות..
בשנים האחרונות הוא שם לב לכך שהוא שיפוטי, הרבה יותר ממה שהוא היה רוצה להיות.
הוא רוצה להפחית את השיפוטיות שלו מכיון שהוא מאמין שהיא פוגעת בו ובסביבתו.

**
לשיפוטיות כלפי השיפוטיות שבנו יש "תקרת זכוכית".
היא תוכל לקחת אותנו עד נקודה מסוימת ולא מעבר לכך.
חלוקה של אנשים לשיפוטיים ולא-שיפוטיים,
דומה במהותה לחלוקה של אנשים לטובים ורעים, צודקים וטועים, חכמים וטיפשים.

**
במקום להתמקד בהפחתת שיפוטיות אפשר להתמקד בהגברת סקרנות.
סקרנות לאנשים, לדרך שבה הם רואים את העולם ולמה שעובר עליהם.
סקרנות כלפי עצמנו ולמה שמתחולל בתוכנו.

**
כשהסקרנות גוברת השיפוטיות פוחתת.
במקום להתמקד בגירוש החושך אפשר להתמקד בהעצמת האור.

**
"איך מגבירים סקרנות?" היא שאלת פתיחה סקרנית שאפשר לצאת איתה לדרך.

חיים מלאים. היום.

יכול להיות שכשאני מצביע על בעיית הובלה אצל מישהו,
אני בעצם מצביע על בעיית הובלה אצלי.

יכול להיות שכשאני מאשים מישהו במתן עדיפות לצרכים שלו על חשבון צרכים של אחרים,
אני נוגע במתן העדיפות שאני נותן לצרכים שלי על חשבון צרכי אחרים.

יכול להיות שכשאני אומר למישהו שהוא קופץ למסקנות או לא מקשיב מספיק,
אני הוא זה שקופץ למסקנות או לא מקשיב מספיק.

יכול להיות שכשאני מאמין שמישהו סתם מייצר דרמה או מנפח את כל הסיפור הזה,
אני הוא זה שסתם מייצר דרמה ומנפח את כל הסיפור הזה.

**
חוק בסיסי:
תמיד יש משהו במה שאתה אומר לי.
תמיד יש אמת כלשהי בדברייך.

**
חוק בסיסי נוסף:
אנחנו שיקופים זה של זו.
אנחנו מראות זו לזה.
מה שאני רואה אצלך או בך,
קיים במידה מסוימת אצלי או בי.

**
חידוד:
"בעיית הובלה", "מתן עדיפות לצרכים שלו על חשבון אחרים", "קפיצה למסקנות",
"אי הקשבה מספקת", "דרמטיזציית-יתר" ו-"ניפוח העניין",
הם תיאורים שיפוטיים המבוססים על הפרשנויות שלנו למה שקורה.
הם לא באמת מה שקורה.

**
תרגיל בסקרנות:
אם יש משהו בדברייך, ואם אני רואה אצלך משהו שקיים אצלי,
ואם התיאורים שהשתמשתי בהם עד כה הם שיפוטים מבוססי פרשנות,
אז מה באמת קורה עכשיו?
ואיך אפשר להתקדם מכאן?

חיים מלאים. היום.

אנחנו יכולים להתבלבל
ולחשוב שלא קורה יותר מדי בחודשים האחרונים.

**
אחרים מסביבנו פורצים גבולות,
שוברים שיאים,
עושים שינויים משמעותיים,
עוברים תהליכים,
גדלים,
מתפתחים.

**
ואנחנו…?

לכאורה הכול פחות או יותר אותו דבר.
באותו מקום.
אותו תפקיד באותה עבודה,
אותו בית באותה שכונה,
אותה משפחה, אותם חברים,
אותם בעיות, אותם עניינים.

לכאורה הכול פחות או יותר אותו דבר.
בקטנה, פה ושם.
עד כדי שגרתי, משעמם,
אולי אפילו תקוע.

**
אז זהו, שלא בטוח …

דברים ענקיים שיש לנו נטייה לשכוח:
בדיקת הדם המלחיצה שיצאה תקינה.
התאונה שרק כמעט קרתה.
המשפחה שנשארה ולא התפרקה.
העבודה שממשיכה לספק את הסחורה.

דברים יקרים שאנו מתקשים לראות:
ארוחה, שיחה, מבט, מגע,
התנסות, מפגש, חוויה, למידה,
נתינה, קבלה, עצמאות, תמיכה,
חופש, משחק, בחירה, יצירה, נשימה.

**
בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו
שלא קורה יותר מדי ושהכול פחות או יותר אותו דבר,
חיים שלמים רוחשים, מתפתחים, מתהווים.

**
אנחנו לא רואים את מה שאנחנו לא רואים.
אנחנו לא זוכרים את מה שאנחנו לא זוכרים.
אנחנו לא סופרים את מה שאנחנו לא סופרים.
אנחנו לא מעריכים את מה שאנחנו לא מעריכים.

חיים מלאים. היום.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו מתנערים מאחריותנו לגבי הדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו לא מכירים בבחירה שלנו, מאמינים שאין לנו ברירה ומספרים לעצמנו שעלינו לעשות משהו כי כך מקובל או כי צריך.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו מאשימים את האחר בכאב שאנו חווים ומאמינים שמגיע לו לסבול או להיענש בשל כך.

חיים מלאים. היום.

השבוע כעסתי.
יותר מפעם אחת.
על יותר מאדם אחד.
חלקם אנשים קרובים וחשובים לי.

כשאני כועס שלושה דברים מתקיימים עבורי
(למדתי את זה מד"ר מרשאל רוזנברג):

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מקבלים מענה מספיק).
3. אני בסיכון גבוה לדרדר את המצב ולפגוע באחרים ובמערכות יחסים שחשובות לי.

**
הנקודה הראשונה נוגעת בסיפור שאני מספר לעצמי על אנשים אחרים.
זה רק סיפור. 
תמיד.
אף אחד לא צריך לעשות שום דבר אף פעם.

**
הנקודה השנייה מתייחסת לצרכים שלי ולמה שחשוב עבורי.
את הדבר הזה אני רוצה להמשיך להחזיק.
על הצרכים החשובים הללו אני לא רוצה לוותר.
חשוב לי לזכור שהאדם האחר (זה שאני מספר לעצמי סיפורים עליו),
אינו אחראי למילוי הצרכים שלי.
הוא יכול לסייע. 
הוא יכול לעזור.
הוא לא אחראי.
אני אחראי.

**
הנקודה השלישית חשובה במיוחד עבורי.
טיך נהאת האן מתאר את הדוגמא הבאה:
דמיינו לעצמכם שמישהו מצית את ביתכם ובורח.
ביתכם עולה באש כרגע.

באפשרותכם לרדוף אחר אותו אדם, כדי לתפוס ולהעניש אותו.
אם תעשו זאת, ביתכם ימשיך לעלות באש ואולי יישרף כליל.
אתם תפגעו בעצמכם וכנראה גם באחר.

אפשרות נוספת היא להתמקד בביתכם הבוער ובהשתלטות על האש המתפשטת.
לאחר מכן, אם תרצו, תוכלו לחפש את אותו אדם.

במה תבחרו?
**
כשאני כועס אני משתדל לעשות מספר דברים:

– לקחת את הזמן. ואת המרחק.
– לבדוק בסקרנות את הפרשנויות והסיפורים שלי.
– להיות עם הכעס שלי מבלי לנסות להעלים או לבטל אותו.
– לנהל את התגובות שלי במקום לתת להן לנהל אותי.
– להתמקד במתן מענה לצרכים החשובים לי ולא בלהילחם באדם שמולי.
– לקחת אחריות על ההחלטות והפעולות שלי ולהפסיק לזרוק אותה על אחרים.

משתדל.
לפעמים אני מצליח יותר ולפעמים אני מצליח פחות.

**
אחד הסיפורים שסיפרתי לעצמי השבוע
זהה לסיפור שאחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לעצמה השבוע:

"לוקחים אותי כמובן מאליו.
התרגלו לכך שאני עושה את הסוג הזה של העבודה.
הם לא מעריכים את זה."

זה רק סיפור.
סיפור על מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים, חושבים או לא חושבים.
למרות שזה רק סיפור, הסיפור הזה משפיע על החיים שלנו ומשנה אותם.
כשאנחנו מאמינים לסיפור הזה, גדל הסיכוי שנכעס, נאשים ונרצה להחזיר, להעניש או לנקום.
כשזה קורה אנחנו סובלים.

**
אולי במקום לספר לעצמנו סיפורים על אנשים אחרים,
כדאי להתמקד בצורך החשוב שלנו שלא מקבל מענה.
אנחנו יכולים לשים את הכאב שלנו על השולחן ולבקש עזרה.

"אני במצוקה וצריך עזרה. 
זו הבעיה שלי.
האם תוכל לעזור לי?"

אחת עשרה מילים בסה"כ,
שאם היינו משתמשים בהן יותר
החיים שלנו היו נראים אחרת.

שלושה משפטים שאם היינו משתמשים בהם יותר,
היינו מספרים לעצמנו הרבה פחות סיפורים
על האנשים הסובבים אותנו והיינו סובלים פחות.

(כמו למשל:
שהם אגואיסטים החושבים רק על עצמם,
שהם נגדנו ומנסים לפגוע בנו,
שהם לוקחים אותנו כמובן מאליו,
שהם מנצלים אותנו, וכו'..)

לפעמים התשובה תהיה "כן".
לפעמים התשובה תהיה "לא".
עד שלא ננסה לא נדע.

**
נדמה לנו שאנו יודעים.
האמת היא שאנחנו לא.
לפעמים אין לנו מושג מה עובר על אנשים אחרים.
לפעמים אנחנו יודעים משהו, ולא הכול.

אנחנו שחקנים ראשיים בסרט שלנו 
ושחקנים משניים בסרטים של אנשים אחרים.
יש להם עוד כמה עניינים בחיים חוץ מאתנו ומהעניינים שלנו.

**
יום ד' 5/9/918 הרצאת תקשורת מקרבת באושילנד כפר-סבא.
20:00 פתיחת דלתות, 21:00 מתחילים.
30 ₪, בירה ראשונה כלולה.
הרשמה כאן.

**
הפוסטים היומיים שעלו השבוע יקרים ללבי.

אם אתם מתכוונים לקרוא רק אחד,
אני ממליץ לכם ללכת על "דאגה היא עבודה זרה".

אם אתם רוצים רק עוד אחד, 
אני ממליץ לקרוא את " לפעמים אתה לא יכול. וזה בסדר."

ואם אתם בעניין של השאר, תמצאו אותם באתר  או כאן:
– הורות היא עניין אישי
– לא מספיק להבין את זה
– להקשיב כדי להשיב / להקשיב כדי להבין
– לגדל מישהו

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

לא מספיק להבין את זה, חשוב לעשות את זה.
לא מספיק לעשות את זה פעם אחת, חשוב לעשות את זה שוב ושוב ושוב.

**
לא מספיק להבין את החשיבות שבצחצוח שיניים, חשוב לצחצח שיניים.
לא מספיק לצחצח שיניים פעם אחת, חשוב לצחצח שיניים שוב ושוב ושוב.

**
לא מספיק להבין את עיקרון המנצח-מנצח (win-win), ואפילו לא מספיק להסכים איתו.
חשוב לתרגל אותו, שוב ושוב ושוב.
גם כשקשה ומאתגר.
אולי במיוחד כשקשה ומאתגר.
גם כשהכי פחות מתחשק.
גם כשנדמה שהצד השני הוא האויב.
גם כשאנו כועסים או פגועים.
גם כשאין לנו חשק.
גם כשזה קשה לנו.
כמו עכשיו למשל.

**
לא כי צריך.
לא צריך.

**
כי אנחנו בוחרים.
כי אנחנו רוצים.
למרות שאנו כועסים או פגועים.
למרות שאין לנו חשק.
למרות שזה קשה לנו.
כמו עכשיו למשל.

**
לא מספיק להבין את זה.
לא מספיק לדבר על זה.
לא מספיק להטיף על זה לאחרים.
חשוב לעשות את זה.
לתרגל את זה שוב ושוב ושוב.
חשוב לחיות את זה.
בעצמנו.
גם עכשיו.

חיים מלאים. היום.