חודש: ספטמבר 2018

פרידה

בתוך מספר ימים יסתיים פרק החיים המשותף שלנו.
מערכת יחסים בת כחצי שנה.
זה התפתח ככה, 
זה היה יכול להתפתח אחרת.

**
לבעיות חשובות אין נטייה להיעלם.
לבעיות חשובות יש נטייה להישאר, לחלחל, להתבסס, להעמיק, להתפשט.
עצימת עיניים, דחייה והתעלמות נותנים שקט זמני בלבד. אולי.
אי-נוחות מסוימת שאינה מטופלת מתפתחת לכאב גדול.
חור בשן שאינו מטופל מתפתח לטיפול שורש ולעקירה.

**
את לא אשמה במצב.
גם אני לא.
שנינו תרמנו להתהוותו. 
גם את וגם אני.
המצב התפתח בצורה המסוימת הזו בזכות שנינו.
הוא לא יכול היה להתפתח כך בלעדינו.
לשנינו יש אחריות מלאה.
אחריות מלאה על חיינו.
על הבחירות שלנו, על התגובות שלנו, על הפעולות שלנו.
שנינו עומדים לשאת בהשלכות של תרומתנו לאורך החודשים האחרונים.

**
תודה על התרומה שלך לחיי ולחיי משפחתי.
אני מוקיר את העזרה והנוכחות שלך ברגעים חשובים.
חשוב לי לזכור את הרגעים הללו שאינם מובנים מאליהם.
פחות חשוב לי לזכור רגעים אחרים שהיו.
אני מאחל לך הרבה טוב.
שתדעי הרבה שמחה ומעט סבל.
שתהיי קרובה למשפחתך ולאהובייך.
שתמצאי את דרכך.

**
אני מתנצל על אותם הרגעים והמצבים,
שבהם נפגעת ממשהו שעשיתי או שלא עשיתי, שאמרתי או שלא אמרתי.
על אותן הפעמים שבהן מערכת היחסים שלנו עוררה בך כאב. 
ברור לי שהיו כאלה.
אני מקווה שהיו גם הרבה רגעים אחרים
ומקווה שהפרק המשותף שלנו שירת אותך ואת משפחתך.

**
הגיע זמננו להיפרד.
אני מקווה שלא ניפגש יותר.
מסלולי חיינו מתפצלים עכשיו.
כשהיינו ביחד טובתך וצרכייך היו גם ענייני.
מעתה זה כבר לא המצב.
אין בי כעס, אין בי צער, אין בי חרטה או הכאה על חטא.
יש בי השלמה. יש בי קבלה. יש בי שמחה והקלה.
הגיע הזמן.
אני ממשיך הלאה.
חשוב לי לעסוק בענייני ולהפסיק לעסוק בעניינייך.
אני רוצה להתמקד במה שקורה מכאן ואילך ולא במה שקרה.

** 
משהו במערכת היחסים שלנו ימשיך עם כל אחד מאתנו.
התוצרים של מעשינו ימשיכו להדהד, גם לאחר שניפרד.
ההשלכות של חיינו המשותפים תשפענה על הפרקים הבאים של חיינו הנפרדים,
ותבאנה לידי ביטוי במערכות היחסים החדשות שלנו,
בלמידות, בפחדים, בתובנות ובצלקות שנישא עמנו.

**
זו השבת האחרונה שלנו ביחד…
היי שלום…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

במיוחד עכשיו חשוב להיות שקולים וזהירים.
לא לפרש את אי הזמינות שלך כסינון מכוון.
לא להניח שאתה עושה את זה כדי למשוך זמן.
לא לייחס לתגובה שלך כוונות זדון שאינן במקומן.

**
אני לא בטוח איפה אתה עכשיו ומה בדיוק עובר עליך.
דבר אחד אני יודע בוודאות:
אם אני מאשים אותך במשהו שלא עשית ומייחס לך כוונות שלא התכוונת,
אני פוגע גם בך וגם בעצמי.

**
מערכת היחסים שלנו מתחילה להיבנות עכשיו.
יכול להיות שבקרוב נצא לדרך משותפת ויכול להיות שלא.
אם נתחיל לעבוד ביחד, חשוב שבסיס הקשר שלנו יהיה נקי:
שנדבוק במה שקורה ולא במה שאנו מדמיינים שאולי קורה.
שנחזיק כוונות טובות ונניח כוונות טובות.
שלא ניתן ללחץ לנהל אותנו ושלא ניכנס לשאננות מזיקה.
שנדבר בישירות, בפתיחות ובכנות.
שנתאם ציפיות ברורות.
שנוודא שמתקיימים תנאים לשיתוף פעולה בריא.
שנבחר זה בזה.

**
בקרוב נדע.
מעניין לאן זה הולך…

חיים מלאים. היום.

שני כאבים

כאב הבדידות נובע מהמחשבה שאנחנו לבד. 
שאנשים לא רואים אותנו, לא מבינים אותנו, 
או שאולי רואים ומבינים אותנו אבל שלא אכפת להם מאתנו.

כאב חוסר-המשמעות נובע מהמחשבה שמה שאנחנו עושים לא משנה. 
שבין אם נעשה את זה ובין אם לא, 
זה לא ישנה דבר וממילא לאף אחד לא יהיה אכפת.

כשבדידות וחוסר-משמעות מגיעים ביחד, הם קטלניים.

בדידות וחוסר-משמעות הם לא משחק ילדים.

**
סיפורים

המחשבה שאנו לבד ושלאנשים לא אכפת מאתנו היא רק סיפור.
אנחנו יותר מחוברים ממה שנדמה לנו.
אנחנו אף פעם לא באמת לבד.

גם המחשבה שאין משמעות למה שאנו עושים היא רק סיפור.
השיעור הראשון ב"קורס לניסים" הוא שלשום דבר שאנו רואים אין משמעות.
השיעור השני באותו קורס, הוא שהמשמעות היחידה של כל דבר שאנו רואים היא המשמעות שאנו מעניקים לו.

בדידות וחוסר-משמעות אינם קיימים באמת בעולם.
הם תוצר של הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

**
נוכחות היא התשובה לבדידות

על פי מרטין בובר, המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק למישהו היא הנוכחות שלנו. 
רק להיות עם מישהו.
להקשיב לו.
לראות אותו.
בלי לנסות לתקן אותו או לייעץ לו, 
בלי לפתור עבורו בעיות, 
בלי לקפוץ להציל אותו.

**
האמת השלישית של אן למוט

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר. 
אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה. 
זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי. 
זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו. 
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם. 
את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם. 
את צריכה לשחרר אותם. 
זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת. 
ואם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה.
העזרה שלנו בד"כ לא עוזרת במיוחד. 
לעתים קרובות העזרה שלנו מרעילה. 
ו"עזרה" היא הצד המואר של "שליטה". 
הפסיקו לעזור כל-כך הרבה. 
אל תשתפכו על כולם עם עזרתכם וטוב ליבכם."

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

תודה לאייל בר-איתן שבזכותו נחשפתי להרצאה הזו.

**
עזרה באישור בלבד

המילים של אן הזכירו לי את אחד השיעורים החשובים ביותר שקיבלתי בלימודי הרייקי.
רייקי הינה שיטת טיפול אנרגטית המחזקת את יכולת המטופל להתמודד עם מה שעובר עליו.
אנרגיית רייקי הינה אנרגיית ריפוי המועברת במגע או ללא מגע.
בעזרת הרייקי, ניתן לטפל גם באנשים שאינם בקרבתנו ושאין לנו תקשורת ישירה עמם.

על פי הרייקי, תנאי הכרחי לטיפול באדם כלשהו, הוא קבלת אישור ממנו.
גם כשאנו בטוחים שאנו יכולים לעזור או להציל, גם כשמדובר במחלות קשות ובענייני חיים ומוות,
אין לבצע טיפול רייקי באדם ללא הסכמתו המלאה.

כשאנו מציעים עזרה או טיפול והאדם מסרב לקבל אותם (מכל סיבה שהיא),
אנו מכבדים את בחירתו ונמנעים מלטפל בו.

זהו שיעור בכבוד ובענווה.
אנחנו לא אלוהים וגם לא הסגנית שלו.
אין לנו מושג מה באמת עובר על האדם ואיך המצב הנוכחי משרת אותו.

**
משמעות היא התשובה לחוסר-משמעות

אנחנו רוצים לדעת שמה שאנחנו עושים משנה.
משנה למישהו.
משנה למשהו.
חשוב לנו להביא ערך.
אנחנו רעבים למשמעות.

**
לעשות משהו משמעותי ביחד

בהרצאת פיתוח קריירה שהעברתי השבוע,
העליתי את הרעיון שארגונים בעולם החדש יכולים להיות פלטפורמות.
פלטפורמות ליצירת ערך המשרת עולם ואדם ולא מנועים למקסום רווח המשרת את בעלי המניות.
מהות הארגונים וההצדקה לקיומם היא שירות.
שירות ומתן ערך לעובדים, ללקוחות, לספקים, לעולם, וכן…וגם לבעלי המניות.

משפחות וארגונים יכולות להיות פלטפורמות לעשייה של משהו משמעותי ביחד.
כשאנחנו עושים משהו משמעותי ביחד אנו נוגעים במתנות הנוכחות והמשמעות בעת ובעונה אחת.

**
נדיבות

יכול להיות שמתנה גדולה נוספת, 
אולי אפילו לא פחות גדולה ממתנת הנוכחות שבובר העלה, 
היא לאפשר למישהו להיות משמעותי עבורנו. 
להעניק לו את הזכות לסייע לנו, 
לתרום בדרך כלשהי לחיינו. 
לפעמים הנטייה שלנו היא לנסות להסתדר לבד.
אנחנו חוששים להכביד על אנשים אחרים ונמנעים מלהיעזר בהם.
על פי גישת התקשורת המקרבת, לבקש משהו ממישהו זה להיות נדיב איתו.
זה לאפשר לו להיות משמעותי עבורנו ולעשות משהו שיתרום לחיינו.

**
קורות חיים

לחלק מהאנשים הסובבים אותי,
(את חלקם אני מכיר באופן אישי, ועל אחרים אני קורא או שומע), 
יש קורות חיים מרשימים מאוד.
יש כאלו שהמציאו מוצר או רעיון ששינה ומשנה את העולם.
יש כאלו שהקימו חברות וארגונים בעלי השפעה עצומה חוצת גבולות ויבשות.
יש כאלו בעלי תפקידים מנהיגותיים ואסטרטגיים הנדרשים להחלטות משמעותיות והרות גורל.
יש כאלו המנהלים אלפי אנשים וחולשים על תקציבי ענק.
יש כאלו שהובילו תהליכים או מהפיכות ששינו ומשנים את פני החברה והמדינה.
ויש עוד ועוד ועוד…

השבוע, לאחר ערב יחידה מרגש במיוחד, עלתה בי מחשבה,
שאני לא יכול לכתוב בקורות חיי
על המצאה מיוחדת שהמצאתי,
על תפקידי ניהול בכיר שמילאתי,
על ארגונים פורצי דרך שהקמתי, 
על תהליכים משני חברה שהובלתי.

יכול להיות שקורות החיים שלי, 
וחשוב מכך – החיים שלי,
הם לא יותר מאוסף של רגעים, של נגיעות, של מפגשים…
עם אנשים שונים, בתפקידים שונים, במקומות שונים, בשלבי חיים שונים.
אוסף רגעים שלא ניתן לסכום למשהו אחד גדול ומשמעותי,
אוסף רגעים שבלתי אפשרי לכמת או להציג בפורמט כזה או אחר.
אוסף של רגעים אנושיים בעלי השפעה ומשמעות כלשהי, אינסופית ומוגבלת בעת ובעונה אחת,
שאת רובם איני זוכר ולחלקם הגדול אף איני מודע.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הבוקר שמתי לב שלא עמדתי במילה שלי.
הבטחתי לעצמי משהו שלא קיימתי.
זה קרה אתמול.
פעמיים.
אולי אפילו שלוש.
דברים קטנים.
זרזיפונים של אי-עמידה במילה.
לכאורה לא משהו משמעותי.
אבל הוא כן.
כשראיתי את זה, ראיתי שזה קרה גם שלשום.
באותו מקום.
עם אותה הבטחה.
בזרזיפונים שהיו אפילו יותר קטנטנים.

**
לחריגה מהבטחה שאנו נותנים למישהו אחר יש משמעות.
להפרה של מילה שאנו נותנים לעצמנו יש משמעות.
זה לא עניין של גודל ההפרה או ההבטחה.
זה עניין של עצם היותה.
של קיומה.
במצבים מסוימים חור קטנטנן המאפשר לזרזיף של מים לחדור,
יכול לאיים על ספינה גדולה.
לפעמים זה עניין של שחור או לבן.
קרה או לא קרה.
הגבול נשמר או נפרץ.
נגענו או לא נגענו בחמש אצבעות.
המבחן החשוב הוא המבחן הפנימי.
אנחנו יודעים.

**
להגיד פחות.
לא להתחייב למשהו שאיננו בטוחים לגביו.
להתכוון למה שאנו אומרים.
לעמוד במילה שלנו.

חיים מלאים. היום.

היום דיברנו על ערך.
ועל קריירה מבוססת ערך.
ועל שאלה מרכזית אחת שמנחה קריירה מבוססת ערך:
"איך אני יכול/ה להגדיל את הערך שאני מביא לאנשים ולעולם?"

**
היום דיברנו על חיים.
ועל משפחה ועבודה שהם חלק כל-כך חשוב בחיים.
וכשדיברנו על החיים הזכרנו גם את המוות.
ואת התרגיל של סטיבן קובי שממליץ לדמיין את ההלוויה שלך.
ואת ארבעת האנשים שיספידו אותך.
ואת ארבעת ההספדים שלהם.
ואת מה שאתה רוצה שהם יגידו בהספדים הללו.
ועכשיו, אחרי שנגענו בזה,
איך אפשר "לגזור אחורה" ולחיות את חיינו כמו שאנו רוצים לחיות אותם.

**
ודיברנו גם על שותפות.
ועל אחריות.
ועל בחירה.
ועל ענווה.
ועל התמדה.
ועל המוכנות לא לדעת.
ועל המוכנות להתבחבש.

**
ולא דיברנו על דרגות.
ולא דיברנו על איך כותבים קורות חיים.
ולא דיברנו על שיווק ועל איך לקדם את עצמך.
ולא דיברנו על טכניקות מכירה לסגירת עסקה.
ולא דיברנו על משפטי מעלית בני חצי דקה.

**
תודה ליבני, שזרעה את הרעיון להרצאה לפני כשנה וחצי.
תודה לתפארת, שהזמינה, ארגנה, תיאמה ונתנה את הבמה.
תודה לכל מי שנכחה היום, והשקיעה יותר מרק את זמנה.
תודה לחברה כזו, שמאפשרת לאירוע כזה להתרחש בין כתליה.

חיים מלאים. היום.

ביום ראשון השבוע, ערב ראש השנה, 
פרסמתי את הפוסט היומי האחרון לשנת תשע"ח, פוסט שסגר רצף של שלוש שנות כתיבה יומית.
התייחסתי בו למוטיבציה שהניעה אותי, לתהליך שעברתי ולהתלבטות שיש לי לגבי המשך הכתיבה היומית.
התגובות וההתייחסויות השונות שקיבלתי ריגשו אותי וחיממו את ליבי.

ביום שאחרי, למרות שלא הגעתי להחלטה האם להמשיך או להפסיק, 
החזקתי את עצמי שלא לכתוב "החוצה". 
המשכתי לכתוב, אבל רק לעצמי.
התבחבשתי בין הרצון להעלות פוסט ולשמור על רצף, לבין הרצון לשחרר את זה ולקחת הפסקה.
באותו יום יכולתי לחוש בכאבי גמילה.
גמילה מהרגל יומי המלווה אותי כבר שנים ואשר הפך להיות חלק מחיי. 
כאבי פרידה.
פרידה מהידוע והמוכר.

אולי קצת בדומה לפרידה מבת זוג, שרגילים לפגוש בכל יום.
משהו בנו רוצה שינוי בקשר ומשהו אחר רוצה שהקשר יישאר כפי שהוא.
חלק בנו רוצה לקחת מרחק ולהתאוורר, וחלק אחר רוצה להישאר קרוב, לשמור על מה שנבנה לאורך שנים.

**
השבוע גיליתי שלהפסיק לכתוב פוסט יומי, זה קצת כמו "לרדת מתפקיד".
כשאנחנו משהו עושים לאורך זמן, הוא הופך להיות חלק מהזהות שלנו, ממי שאנחנו ומהתפקיד שלנו בעולם.
זה לא חייב להיות רק כתיבה כמובן.
זה יכול להיות תפקיד רשמי או לא רשמי, שאנו ממלאים בעבודה, במשפחה או במרחבי חיים אחרים.
כשאנו יורדים מתפקיד, משהו בנו, משהו שהגדיר אותנו ברמה כזו או אחרת, מפסיק להתקיים.
לרדת מתפקיד זה לשנות את הצורה שבה אנו נתפסים על ידי הסביבה שלנו, אולי גם על ידי עצמנו.

ירידה מתפקיד יכולה להיכפות עלינו כתוצאה משינוי המתרחש בסביבתנו
(פיטורים, יציאה לגמלאות, סיום חוזה, גירושים, פטירה של אדם שטיפלנו בו, יציאת ילדים מהבית)
או להיבחר על ידינו.
לא קל לרדת מתפקיד.
זה קשה במיוחד כשנהנים ממה שעושים, חווים סיפוק ומשמעות ולא בטוחים האם להמשיך או להפסיק.
לרדת מתפקיד זה לוותר על משהו קיים ומוכר וגם לוותר על פוטנציאל של משהו שיכול היה להיות אם רק היינו ממשיכים.

כשאנו מפסיקים למלא תפקיד מסוים, יש סיכוי שחלק מהאנשים לא יאהבו את השינוי, יתנגדו לו, אולי אפילו יפסיקו לאהוב אותנו.
ירידה מתפקיד משפיעה לא רק על העשייה שלנו, אלא גם על מערכות היחסים שלנו עם אנשים שסביבנו.
לא תמיד זה שינוי גדול או מהותי אבל זה תמיד איזשהו שינוי.
לרדת מתפקיד זה גם לשנות קשר.
זה להתחיל להיות אחרת.

**
סטיבן קובי מעלה את הרעיון ש"העבודה הכי חשובה שלנו היא תמיד עוד לפנינו".
זה רעיון שמשחרר לחץ ומעורר סקרנות.
כשהוא נשאל בראיון האם הוא באמת מאמין שזה אפשרי, 
(גם לאחר שכתב את "שבעת ההרגלים" שנמכר במילוני עותקים, יותר מכל ספר אחר שלו),
הוא ענה שכן. חד משמעית.
לדבריו זה פחות עניין של מספרים ומדדים חיצוניים.
זה יותר עניין של מהות פנימית.
של מחשבה שניתן לאמץ.
של אמונה בהתהוות מתמדת.

כשאנחנו יורדים מתפקיד, 
אנחנו פותחים פתח ומאפשרים למשהו חדש להתהוות.
נראה לי שבזכות השינוי בכתיבה שלי השבוע,
כבר יכולתי להסתכל קצת אחרת על שלוש מערכות יחסים אינטימיות שלי.

**
לפני מספר ימים נתקלתי לראשונה בטקסט מרגש של קארל רוג'רס שלא הכרתי.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית ולהעלות אותו כאן, לצד המקור שבאנגלית.
בכולנו יש כמיהה עצומה להיראות ולהישמע.
הקשבה עמוקה היא אחת המתנות החשובות שאנו יכולים לתת ולקבל.

"כמעט תמיד, כאשר אדם מרגיש שהוא נשמע בצורה עמוקה, עיניו מתלחלחות.
אני חושב שבמובן מסוים הוא מתייפח משמחה.
כאילו הוא אומר, 'תודה לאל, שמעו אותי. מישהו יודע איך זה להיות אני'.
ברגעים כאלה היתה לי פנטזיה על אסיר בצינוק, 
המקיש יום אחר יום הודעת קוד מורס:
'מישהו שומע אותי? האם יש שם מישהו?' 
ולבסוף, יום אחד הוא שומע כמה נקישות חלושות, 'כן'.
על ידי תגובה פשוטה זו הוא משוחרר מבדידותו;
הוא הפך שוב להיות אדם."

~ קארל רוג'רס, תרגום חופשי: רוני ויינברגר.

**

"Almost always, when a person realizes he has been deeply heard, his eyes moisten. 
I think in some real sense he is weeping for joy. 
It is as though he were saying, 'Thank God, somebody heard me. Someone knows what it's like to be me.' 
In such moments I have had the fantasy of a prisoner in a dungeon, 
tapping out day after day a Morse code message, 
'Does anybody hear me? Is anybody there?'
And finally one day he hears some faint tappings which spell out 'Yes.' 
By that one simple response he is released from his loneliness; 
he has become a human being again."

~ Carl Rogers

**
בפוסט הזה בחרתי לשתף בתהליך שאני עובר השבוע ובמחשבות שעוברות דרכי.
אין פה שורות תחתונות או כלים מעשיים.
אני מקווה שהוא בעל ערך עבורכם, נוגע ומעורר משהו.
אם זה המצב, ומתחשק לכם לכתוב לי על כך מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.

שנה טובה וגמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם היו אומרים לנו לפני כמה חודשים,
שנעשה את מה שעשינו היום, ונהיה כמו שהיינו היום,
היינו מתקשים להאמין.

**
היום, כשעשינו את מה שעשינו והיינו כמו שהיינו,
זה הרגיש לנו די נורמלי.
אולי קצת יותר מדי מובן מאליו.

**
ניסים אמיתיים,
מתחפשים לפעמים לרגעים שגרתיים,
שעוברים לידינו בלי שנבחין בהם.

**
אין לנו מושג לאן זה הולך.
בינתיים אנחנו כאן.
ככה.

חיים מלאים. היום.

שלוש מערכות יחסים אינטימיות

1.
מערכת היחסים שלי עם פייסבוק היא הטרייה ביותר. אנחנו בקשר מספר שנים. אני לא סגור כמה בדיוק. בשנים האחרונות אנחנו נפגשים כמעט כל יום, בדרך כלל מספר פעמים ביום. אני לא בטוח עד כמה הקשר הזה משרת אותי. יש לי תחושה שלעתים הוא ממלא אותי ושלעתים קרובות יותר הוא מרוקן אותי או מעורר בי תסכול ואכזבה. נראה לי שהתרגלתי לקשר הזה. אולי אני אפילו קצת מכור. הייתי שמח לשנות משהו במערכת היחסים הזו. לראות איך נכון לי שנהיה בקשר. בימים האחרונים אני לוקח מרחק. פייסבוק מתקשה לקבל את זה. היא מפעילה עלי לחץ לא קטן ומנסה לפתות אותי בצורות שונות. בינתיים אני מחזיק מעמד. המפגשים הפכו להיות קצרים וקורקטיים. פעם או פעמיים ביום לכל היותר. מעניין איך זה יתפתח…

**
2.
ריצה היא אהובה ותיקה שלי. אנחנו כבר מעל שלושים וחמש שנים ביחד, בצורה כזו או אחרת. מדי פעם הקשר שלנו עובר שינויים. ריצה תמיד עושה לי טוב. כשאני איתה משהו בי נרגע ומתמלא. מקבל השראה ומתחדד. תמיד לאחר שאנחנו נפגשים, אני מרגיש יותר שמח ושקט. היא עוזרת לי לשחרר לחץ ובנוכחותה עולים לי הרעיונות הכי טובים. עם ריצה אני אוהב לבלות לבד. בלי שותפים. לעתים נדירות נצרף מישהו. ולא שאין לנו הצעות. הרבה מציעים לנו להצטרף אליהם. כשאנחנו ביחד, זה רק אנחנו. לא משנה לנו איפה. העיקר להיות ביחד. בלי הסלולרי, בלי מוזיקה, אפילו בלי שעון. לפני מספר שנים ריצה ואני בחרנו לעשות ביחד מרתון. הידקנו את מערכת היחסים והתחלנו להיפגש בתדירות יותר גבוהה וליותר שעות. התקדמנו לפי תכנית והיה חשוב לנו לעמוד במשימה שהצבנו לעצמנו. עשינו את מה שאמרנו שנעשה. משהו בקשר שלנו נפגע באותה תקופה. תחושת הכיף והשמחה קצת נעלמו, ובמקומן הרגשנו קצת יותר כבדות. הקשר שלנו הפך מזורם וספונטני למשהו יותר מתוכנן ומחושב שפגע בקשרים אחרים שהיו לנו. זה לא עשה לנו טוב. אחרי שני מרתונים החלטנו להפסיק לעבוד ביחד על מטרות משותפות ולחזור להיות זה עם זו כשמתאים לנו. כמו פעם. באופן מיידי זה החזיר לנו את השמחה ואת החדווה שתמיד היתה שם.

**
3.
כתיבה ואני ביחד מאז שאני זוכר את עצמי. הקשר שלנו אינטימי וקרוב. בדרך כלל יום-יומי. שנים על גבי שנים שמרנו על מה שקורה בינינו, בלי לשתף אחרים. בשנים האחרונות היבטים מסוימים בקשר שלנו מוחצנים. מאז יולי 2012 אנחנו מפרסמים ביחד פוסטים שנקראים ע"י אנשים שונים. הגברנו את הנראות של היבטים מהקשר שלנו לעולם החיצון. בשלוש השנים האחרונות כתיבה ואני הרצנו פרויקט של כתיבה יומית. בכל יום העלינו פוסט באתר הבלוג היומי ובפייסבוק. לפני שנכנסנו לפרוייקט הזה קצת חששתי. לא הייתי בטוח איך יהיה. היה מדהים. למרות האינטנסיביות הגבוהה לא נמאס לנו זה מזה ואולי אפילו להיפך. עם זאת, משהו באינטימיות שלנו נפגע קצת. יותר זמן הוקדש לפרויקט המשותף ולנראות שלו ופחות לשיחות בארבע עיניים שאנחנו שומרים לעצמנו. בימים האלו החלטנו להוריד הילוך ולבדוק איך מתאים לנו להמשיך. ברור לנו שאנחנו רוצים להמשיך ביחד, אנחנו עוד לא יודעים איך בדיוק.

**
פייסבוק, ריצה וכתיבה.
שלוש מערכות יחסים אינטימיות.

מסע של חיים מלאים

ערב ראש השנה תשע"ט.
היום אני סוגר שנה נוספת של כתיבה יומית, שנה שלישית ברציפות.
מעניין מה כתבתי בסוף השנה הראשונה והשנייה.
אבדוק לאחר שאסיים את הפוסט הזה.

**
בשנה הראשונה לקחתי על עצמי מחויבות לשנה.
זה ריגש ואתגר אותי, לא הייתי בטוח שאצליח לעמוד בזה.
בשנה הראשונה סיימתי את הפוסטים במשפט "חיים מלאים. יום יום."
בגמר השנה הראשונה התלבטתי אם להמשיך או לעצור.
החלטתי לא להחליט.
ליתר דיוק, החלטתי להחליט בכל יום.
להימנע ממחויבות ולאפשר בחירה.

סיומת הפוסטים השתנתה ל"חיים מלאים. היום".
לא יום יום, רק היום.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
"חיים מלאים. היום." המשיך גם לשנה השלישית.

**
1081 פוסטים נכתבו מאז אותו בוקר א' תשרי תשע"ו, שבו "קפצתי למים".
בהערכה גסה, אני משקיע כחצי שעה בפוסט יומי.
1081 פוסטים בשלוש שנים, כ-540 שעות בשלוש שנים, כ-180 שעות בשנה.
לשם ההשוואה, 42 שעות נחשבות לשבוע עבודה.
180 שעות = כחודש עבודה בשנה.
השקעה לא מבוטלת.
האם זה שווה את זה…?
תלוי מה מנסים להשיג ואיך מודדים את זה…

**
לפני מספר שבועות נשאלתי מה המוטיבציה שלי.
למה לקחתי על עצמי מחויבות כזו לשנה ומה הסיבה שהמשכתי עם זה גם מעבר.
קפצתי למים בגלל שלוש סיבות עיקריות:

א. קיוויתי שהתהליך הזה יסייע לי לחדד את יכולת ההקשבה וההתבוננות שלי.
הקשבה והתבוננות פנימה לתוך עצמי, כמו גם הקשבה והתבוננות החוצה לעולם.

ב. קיוויתי שהתהליך יסייע לי להפחית ביקורת פנימית ולפתח גמישות וקבלה העצמית.
"כשעולים לאויר" עם פוסט יומי יש פחות זמן לחשוב, לערוך, ללטש. כשמעלים פוסט כל יום, מעלים פוסט גם כשאנו פחות שבעי רצון ממנו או לא שלמים איתו.

ג. לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעמוד באתגר.
לא הייתי בטוח, וזה הדליק וריגש אותי.

**
השנה הנוכחית היתה מיוחדת במינה.
אחד האירועים המשפיעים שנכנסו לחיי השנה היה אירוע של בריאות במשפחה.
חלק ניכר מתשומת הלב ומהזמן הוקדש (ועדיין מוקדש) להתמודדות עם אותו עניין.
מתוך בחירה, "הורדתי הילוך" במספר מימדים חשובים בחיי.
מתוך בחירה, הכתיבה היומית נשארה.
לא כאתגר שיש לעמוד בו, אלא כהרגל המסייע לי ומשרת אותי.
גם בשנה כמו השנה הזו.
אולי אפילו במיוחד בשנה כמו השנה הזו.

**
הפוסט היומי משרת אותי בצורות שונות:
לפעמים הוא מאפשר לי לעבד חוויות שאני חווה ואירועים אני עובר.
לפעמים הוא מאפשר לי לפתח ולהעמיק רעיונות ומחשבות שעולות בי.
לפעמים הוא הכלי שבאמצעותו אני מתקשר עם אנשים, שנמצאים במחשבותיי ושחשוב לי לומר או לכתוב להם משהו.
בזכות הפוסט היומי הצטלבו חיי עם חייהם של אנשים שלא הכרתי לפני כן.

**
מדי פעם אני פוגש אנשים חדשים, או חברים שלא פגשתי מזמן.
בזמן האחרון שמתי לב שלשאלה "מה אתה עושה?", אני מגיב בצורות שונות,
ובדרך כלל המשפט השלישי או הרביעי בתשובתי יהיה "כותב."

הכתיבה הפכה להיות אחד הדברים המשמעותיים שאני עושה בחיי.
משמעותית עבורי בדרך שבה היא משפיעה עלי.
ובמקרים מסוימים משמעותית גם עבור אנשים אחרים.
מדי פעם אני מקבל "הצצה" לאנשים שהכתיבה נוגעת בהם ותורמת לחייהם באופן כלשהו.
ברמה מסוימת הכתיבה היא פלטפורמה להרבות טוב בעולם.

**
ולא רק טוב.
למרות שאני תמיד כותב בכוונה להיטיב (התנגחות ו"חינוך" לא ייכנסו לפוסט היומי),
יכול להיות שיש אנשים שנפגעים ממה שאני כותב.
במהלך שלוש השנים הללו היה מקרה אחד שבו הורדתי פוסט שפרסמתי.
זה קרה לאחר שאדם יקר לי במיוחד קרא אותו ונפגע.

**
פוסט יומי הוא פורמט שמעודד ענווה.
כל הפוסטים שאני כותב נשלחים במייל לקוראים הרשומים וגם מועלים בפייסבוק.
המספר הממוצע של צפיות, תגובות, שיתופים, לייקים הוא עשרות בודדות. אם בכלל.
זהו מספר נמוך בהשוואה לפוסטים אחרים שמסתובבים ברשת.
כשאני מעלה פוסט, בדרך-כלל אין לי מושג למי הוא מגיע ואיך הוא משפיע.
קצת כמו בחיים האמיתיים: כשאנו עושים או אומרים משהו, אין לנו מושג לאן הוא, איך הוא מתגלגל וכיצד הוא משפיע.

**
פוסט יומי הוא פורמט שמדגיש דרך ולא מטרה.
לא כותבים פוסט יומי בכדי להגדיל מכירות, לשווק סדנאות או לפתח מותג.
יש דרכים יותר אפקטיביות להגדיל מכירות, לשווק סדנאות או לפתח מותג.
כותבים פוסט יומי בכדי לעבור דרך.

**
"מה עם ספר?"

מדי פעם שואלים אותי לגבי ספר,
והאם לא הגיע זמן לקבץ ולכרוך את הפוסטים השונים.
אני פתוח לאפשרות הזאת וחושב עליה מדי פעם.
יכול להיות שמתישהו זה יקרה.
המהות של ספר שונה מהמהות של פוסט יומי.
פוסט יומי הוא תהליך דינמי, חי, משתנה ומתהווה.
ספר זה משהו אחר.
לא יותר או פחות טוב.
אחר.

**
"תמשיך לכתוב?"

לא יודע.
אני מתלבט.
יש בי חלק שרוצה להמשיך.
שמכיר בחשיבות של זה ושחווה את הערך של זה.
יש בי חלק שמאמין שאני כבר במסלול יומיומי שקל לי יחסית לתחזק
ושתידרש הרבה יותר אנרגיה לחזור אליו לאחר שאפסיק.

יש בי חלק שמאמין שכדאי לקחת הפסקה.
לא להמשיך לעשות משהו מכוח האנרציה, רק מפני שאנו רגילים.
לא להמשיך לעשות משהו מתוך פחד של מה יקרה אם נפסיק.
להרשות לעצמנו לקחת הפסקה להתרעננות ולהתחדשות.
להרשות לעצמנו לקחת הפסקה לדיוק.

אז מה יהיה מחר?
אין לי מושג…

שנה טובה, מלאה ומבורכת,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

"One of the most satisfying feelings I know…
comes from my appreciating [an] individual in the same way that I appreciate a sunset.
People are just as wonderful as sunsets if I can let them be.
In fact, perhaps the reason we can truly appreciate a sunset is that we cannot control it.
When I look at a sunset as I did the other evening,
I don't find myself saying, 'Soften the orange a little on the right hand corner,
and put a bit more purple along the base, and use a little more pink in the cloud color.'
I don't do that.
I don't try to control a sunset.
I watch it with awe as it unfolds.

~ Carl Rogers

**

"אחד הרגשות המספקים ביותר שאני מכיר …
מופיע כשאני מעריך אדם, כפי שאני מעריך שקיעה.
אנשים הם נפלאים ממש כמו שקיעות אם אני מאפשר להם להיות.
למעשה, אולי הסיבה שאנחנו יכולים באמת להעריך שקיעה היא שאיננו יכולים לשלוט בה.
כשאני מביט בשקיעה, כפי שהבטתי בערב הקודם,
אני לא מוצא את עצמי אומר, 'רכך קצת את הכתום בפינה הימנית,
שים קצת יותר סגול לאורך הבסיס, והשתמש בקצת יותר ורוד בצבע הענן.'
אני לא עושה את זה.
אני לא מנסה לשלוט בשקיעה.
אני מתבונן בה ביראה בעודה מתפתחת."

~ קארל רוג'רס (תרגום חופשי: רוני ויינברגר)

חיים מלאים. היום.