שתי שאלות בחירה

אחת הבחירות החשובות והיומיומיות של אדם, היא הבחירה במה הוא מתמקד.
במה הוא בוחר להשקיע את תשומת ליבו ואת האנרגיה שלו.

סביר להניח שהנושאים שהם גם חשובים וגם דחופים ("משברים") יזכו לתשומת לבו, שכן יהיה קשה מאוד להתעלם מהם.

האתגר הגדול הוא התעדוף שבין אותם נושאים שהם חשובים-ופחות-דחופים (תשתיות, מערכות יחסים, מילוי מצברים, פיתוח יכולות, תכניות לעתיד וכו') לנושאים שהם דחופים-ופחות-חשובים (טלפונים ומיילים, ביקורים ומפגשי לא מתוכננים, מתן מענה לציפיות של אחרים וכו')

הנטייה המורגלת של מרבית האנשים תהיה לתת עדיפות לנושאים הדחופים-ופחות-חשובים על-פני הנושאים החשובים-ופחות-דחופים.

שתי שאלות בחירה אישיות בעלות חשיבות עצומה:

1. למה אני מקדיש את הזמן?
(באילו נושאים אני בוחר להתמקד יותר ובאילו נושאים אני בוחר להתמקד פחות?)

2. איך אני מקדיש את הזמן?
(כיצד אני מתנהל באותם פרקי זמן שבהם בחרתי להתמקד בנושאים מסוימים?)

**
בראייה ארגונית, חשיבות והשלכות האתגר הזה רק הולכות ומתעצמות.

ליכולתו של הארגון לתעדף את הדברים היותר חשובים (דחופים ולא דחופים) על פני הדברים הפחות חשובים (דחופים ולא דחופים) ישנה השפעה מכרעת על תפקודו היום-יומי של ועל יכולתו להצליח לאורך זמן.

אתגר התעדוף הארגוני קשה שבעתיים מאתגר התעדוף האישי שכן הארגון מורכב מאנשים שונים, בעלי נקודות מבט שונות, פרשנויות שונות למציאות, בעלי צרכים ורצונות שונים אשר עובדים תחת לחצים שונים, בעולם דינמי ומשתנה.

שתי שאלות בחירה קריטיות להנהלות ולצוותי הובלה בארגון:

1. לאילו נושאים אנו בוחרים להקדיש את הזמן?

2. איך אנחנו מקדישים את הזמן לאותם נושאים שבחרנו?

**
"אנחנו חופשיים לבחור אבל איננו חופשיים מההשלכות של בחירותינו" / ~ זיג זיגלר
אי שאילת השאלות או המנעות ממענה עליהן, אינן פוטרות מהתמודדות עם ההשלכות.

חיים מלאים. היום.

דיבור נכון

"אם זה לא נכון ולא מועיל אל תגיד את זה.
אם זה נכון אבל לא מועיל אל תגיד את זה.
אם זה לא נכון אבל זה מועיל אל תגיד את זה.
אם זה נכון ומועיל, מצא את הזמן המתאים."

~ מיוחס לבודהא, מתוך "ערות בחיי היומיום" מאת סטיבן פולדר

חיים מלאים. היום.

התמודדות עם קירות

האם אתם מנסים להיות טובים או להשתפר?
מה יותר חשוב לכם?

השבוע נחשפתי להרצאתה של היידי גרנט הלוורסון על ההבדל שבין
גישת ה"להיות טוב" (Be Good) לבין גישת ה"להשתפר" (Get Better).

המטרות המרכזיות שלנו בגישת "להיות טוב (Be Good)"
הן להוכיח שאנו טובים (מספיק טובים או הכי טובים).
הדגש הוא על ריצוי או הוכחה לאחרים, ועל עמידה בציפיות שאנו מאמינים שיש לסביבה מאתנו.
אנו משווים את עצמנו ואת הביצועים שלנו לביצועים של אחרים, בודקים איך אנחנו ביחס אליהם, 
ועסוקים בלהראות לעולם את היכולות והמיומנויות שלנו.

גישת "להשתפר (Get Better)" מתמקדת במטרות שונות:
במקום להוכיח שיש לנו ידע או מיומנויות מסוימים אנו מתמקדים בלשפר את הידע והמיומנויות שלנו.
המיקוד שלנו אינו בלהדגים את הידע והמיומנויות שלנו לעולם אלא בלפתח אותו.
ההשוואה שאנו עושים (וכיצורים אנושיים אנו כל הזמן משווים) אינה שלנו ביחס לאחרים אלא שלנו ביחס לעצמנו וביחס לביצועי העבר שלנו.

ההבדל בגישות הללו משנה חיים בעיני.
מעבר לשינוי האדיר שיכול לבוא לידי ביטוי בתוצאות שלנו,
ישנה השפעה עצומה על הלך הרוח הפנימי שלנו ועל הרגשות והתחושות שנחווה.
כששאלת "האם אני מספיק טוב?" עומדת במרכז ומניעה אותי,
סביר מאוד להניח שאחווה מתח, לחץ, חוסר שקט ואי-שביעות רצון.
כשהתשובה לשאלה תהיה "כן" אולי אחווה שמחה, סיפוק והקלה אך זה יהיה לזמן קצר.
לעומת זאת אם השאלה המרכזית שתניע אותי היא "כיצד אני יכול להשתפר?"
סביר להניח שהתחושות שאחווה תהיינה שונות.

**
אל היידי גרנט הלוורסון הגעתי בהמלצת יהודית כץ.

ליהודית כץ יש פודקאסט בשם "חושבים טוב" 
שבו היא מראיינת אורחים מרתקים ונוגעת בהיבטים שונים של איכות חיים.
פרקים לדוגמא שהאזנתי להם השבוע היו בנושאי הקשבה, שיחות קשות, קבלת החלטות, פרפקציוניזם, הצלחה ועוד.
באחד הפרקים, לאחר שיהודית הזכירה את המחקר של היידי, רצתי לחפש חומר נוסף ברשת וכך הגעתי אל ההרצאה הנפלאה הזו.

כשאני משווה את המקום שאני נמצא בו למקום שיהודית ואורחיה נמצאים בו (be good mindset), הסיכוי שאתבאס או אקנא הוא גבוה:
ליהודית יש פודקאסט (ולי אין).
לפודקאסט שלה מאזינים עשרות אלפי אנשים בחודש (ואת הבלוג שלי קוראים "רק" אלפים).
היא מרצה מבוקשת ומוכרת המקיימת הרצאות מספר פעמים בכל שבוע (ואני פחות).
אתם יכולים לראות ולהרגיש לאן זה הולך…

אם לעומת זאת כשאני מקשיב ליהודית אני בהלך רוח של להשתפר (get better mindset),
מכל פרק אני יכול לקחת מספר דברים לחיי היום-יום שלי,
ליהנות משפע של רעיונות, דוגמאות ומחקרים שלא הכרתי,
ובהדרגה לפתח את הידע והמיומנויות שלי.
כל פרק תורם להתפתחות שלי.

הנקודה המרכזית עבורי היא שיש לי יכולת לבחור את הגישה שלי.
גם אם ירשתי או פיתחתי גישה מסוימת לאורך השנים,
ואני מורגל להתנהל או לחשוב בצורה מסוימת,
שינוי עדיין אפשרי.

**
בשבועות האחרונים התחלתי לפתח תחביב חדש: טיפוס.

בהשראת ובהשפעת "נינג'ה ישראל" אני מוצא את עצמי מבלה עם בני מספר שעות בכל שבוע במתחם הטיפוס "בולדרלנד" בכפר-סבא.

מספר מחשבות "טיפוסיות" שעלו בי השבוע:

א. אני בוחר

במתחם הטיפוס ישנם מסלולים בדרגות קושי שונות,
שעליהם מטפסים (או מנסים לטפס) בכל רגע נתון עשרות ילדים, בני נוער ומבוגרים.
טיפוס הוא ספורט המצריך חשיבה, טכניקה, כוח ואומץ.
כ"מתחיל", רמת המיומנות שלי בכל אחד מההיבטים הללו אינה גבוהה במיוחד.
המשמעות היא שאני מצליח בקושי את המסלולים הקלים ביותר,
כשמסביבי כמעט כל אחד אחר בעל מיומנות וביצועים גבוהים יותר מאלו שלי.
זו לא סיטואציה שאני רגיל לפגוש ביום-יום.
יש בכך משהו שיכול להיות מייאש (גישת be good)
ויש בכך משהו שיכול להיות מדרבן ומרגש) גישת get better)
אני בוחר.

ב. להסכים להיות מתחיל

להיות בסביבה שבה אנחנו ב"תחתית הפירמידה" אינו תמיד קל או נעים.
חשוב להסכים להיכנס למצבים הללו ולהסכים להיות בהם.
בין היתר חשוב לעשות תיאום ציפיות ביננו לבין עצמנו:

– איך לא להצליח ועדיין להמשיך לנסות.
– גם התקדמות אטית וזעירה היא התקדמות.
– להסכים לקבל עצות מאנשים בעלי ניסיון וידע רב יותר.
– למדוד את עצמי ביחס לעצמי ולא ביחס לאחרים.
– ליהנות מהדרך ומהאתגר.

עניינים של מתחילים.
ולא רק של מתחילים.

ג. משוב

כשמטפסים, המשוב שמקבלים הוא תכוף, מיידי וברור:
– הצלחתי או לא הצלחתי לסיים את המסלול?
– כמה באמת התאמצתי (רק אני יודע…)?
– איך אני ביחס לפעם הקודמת שטיפסתי או למקום שהייתי בו לפני שבוע?
– איך אני ביחס לאחרים שסביבי?

המפגש עם הקיר מייצר משוב מיידי, חד ואפקטיבי,
שיכול להילמד גם ע"י המנוסים שבמנהלים.

ד. דוגמא אישית

אחד הדברים הכי מהנים בטיפוס הוא הזמן המשותף עם בני.
אנחנו פחות או יותר באותה רמה עכשיו ומתמודדים עם אתגרים דומים.
ההזדמנות שיש לי כרגע היא די נדירה:
הזדמנות לחיות דוגמא אישית של get better mindset,
ולא רק לדבר עליה, או לחשוב איך לתת אותה.

איני זוכר מתי הפעם האחרונה שהוא ראה אותי מתמודד עם קושי, נופל, מתאמץ, נכשל, מזיע.

הזדמנות נדירה. 
גם עבורו.
וגם, אולי בעיקר, עבורי…

אני מקווה שהפוסט הזה היה בעל ערך עבורכם.
כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כיוון חיים

"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר,
אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות,
כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי שרק כשקצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

~ סנקה, מתוך הספר "על קוצר החיים"

**
כשהקשבתי להספדים של משפחתך וחבריך אתמול,
למדתי להכיר אותך קצת יותר.
סימנתי לעצמי קטעים מסוימים שאשמח שיינשאו,
וליתר דיוק, ייחשבו ויורגשו (גם בלי להיאמר),
על ידי האנשים החשובים בחיי,
כשיומי יגיע.
ואולי אפילו לפני שהוא יגיע.

**
ממש כפי שסטיבן קובי מציע,
ניתן לדמיין את ההספדים שהיינו רוצים שיינשאו על קברנו,
ולחיות היום את חיינו לכיוונם.

חיים מלאים. היום.

בדיקות חשובות

בדיקות חשובות

"איפה אתה רוצה אותי?"
"במה אני יכול לסייע לך?"
"איך אני יכול לעזור לך?"
"איך את רוצה שאהיה אתך?"

**
מספר עובדות המתקיימות מאחורי המשפטים הקצרים הללו:
• אני חושב עליך.
• את/ה חשוב/ה לי.
• חשוב לי לסייע לך.
• אני רוצה לעשות זאת בדרך שמתאימה לך ומשרתת אותך.

**
תשובות אפשריות:
"אני צריך אותך כאן."
"אני צריך עזרה בדבר המסוים הזה."
"חשוב לי שפשוט תהיה אתי."
"אני לא יודע."
"אני מעדיפה שלא תתקרב."
"אני מסתדר בלעדייך."

**
כל התשובות לגיטימיות.
כשאנו שואלים את השאלות המיקוד הוא קודם כל באדם שמולנו ובמה שחשוב לו.
כשאנו מקשיבים לתשובות, זה עדיין המיקוד.

חיים מלאים. היום.

עימותים, בעיות ומיחזור של סבל

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש מחשבות על מטרות והצלחה

חמש מחשבות על מטרות והצלחה

א.
לאן רוצים להגיע?
מה המטרה?
מה ייחשב כהצלחה?

בפגישה הזו?
בתהליך הזה?
בחיים הללו?

**
ב.
אי-הגדרת המטרה שחשוב לנו להשיג, היעד שחשוב לנו להגיע אליו, או ההצלחה כפי שהיא נתפשת בעיננו, יכולה לפגוע משמעותית בסיכויי ההצלחה שלנו להשיג את המטרה, היעד או ההצלחה.

ניסוח בהיר של הבעיה מגדיל משמעותית את הסיכוי למציאת פתרון.
ניסוח בהיר של המטרה מגדיל משמעותית את הסיכוי להשיג אותה.
ניסוח בהיר של ההצלחה מגדיל משמעותית את הסיכוי ליצור ולחוות אותה.

**
ג.
למרות החשיבות של הגדרת מטרה ברורה והמחירים שבאי-הגדרתה,
במקרים רבים, במודע או שלא במודע, אנו נמנעים מלעשות זאת.

אנו מובילים ישיבה, או מסכימים להשתתף בישיבה שמטרתה לא ברורה.
אנו נכנסים לתהליך מבלי להגדיר מה בדיוק אנו מקווים להשיג בו ולאן חשוב לנו להגיע.
אנו חיים חיים שלמים מבלי שביררנו לעצמנו מהי הצלחה בחיים עבורנו.

למרות היתרונות המשמעותיים של הגדרת מטרה ברורה והחסרונות המשמעותיים של אי-הגדרתה,
בחלק גדול מהמקרים נעדיף להימנע מהגדרה.
למה…? איך זה יכול להיות..??

**
ד.
מספר כוחות חזקים עומדים בינינו ובין הגדרה בהירה של מטרה:

1. כל עוד לא הגדרנו משהו בצורה בהירה, ברמה מסוימת הכול עוד פתוח.
עצם ההגדרה של משהו (מטרה, יעד, הצלחה), מגדירה גם מה לא.
ממש באותו רגע שבו אנו בוחרים להתמקד במטרה מסוימת, אנו בוחרים גם לא להתמקד במטרות אחרות.
חלקים מסוימים בנו מעדיפים להשאיר את כל האפשרויות פתוחות.

2. באופן פרדוקסלי, הגדרה בהירה של מטרה מגדילה את הסיכוי לכישלון.
כל עוד לא הגדרנו מטרה שאנו רוצים להגיע אליה, איננו יכולים להיכשל בהגעה אליה.
ממש באותו רגע שבו אנו מגדירים מטרה ברורה, אנו יוצרים את האפשרות של כישלון בהשגתה.
חלקים מסוימים בנו לא אוהבים להיכשל.

3. הגדרת מטרה מכבידה את נטל האחריות.
אם לאחר הגדרת מטרה, לא נצליח להשיגה,
לא רק שזה יהיה כישלון, זה יהיה הכישלון שלנו.
אנו הגדרנו את המטרה ואנו אחראים להשגתה.
חלקים מסוימים בנו חוששים להיות אחראים או להימצא אשמים.

4. הגדרה בהירה של מטרה, יוצרת מחויבות.
כל עוד המטרה אינה מוגדרת אנו יכולים להמשיך בהתנהלות הנוכחית שלנו.
ברגע שהגדרנו מטרה, עולה המחויבות שלנו להשיגה, שכן אנו אלו שהגדרנו אותה.
הגדרת מטרה היא מעין חתימת חוזה שלפיו יופנו חלק מהמאמצים והמשאבים שלנו להשגת המטרה.
חלקים מסוימים בנו לא אוהבים להתחייב ולאבד את החופש והעצמאות שלהם.

5. לעתים אנו מוכנים לקחת אחריות, להתחייב ולעבוד קשה בכדי להשיג את המטרה.
אם רק היינו יודעים מהי…
המצב מורכב ואנו מתקשים להגיע לניסוח ברור של מטרה.
אנו יכולים לנסח מטרה כלשהי, אך אין לנו ביטחון שהיא תעזור בשיפור המצב.
הגדרת מטרה לא נכונה עלולה לייצר יותר נזק מתועלת.
חלקים מסוימים בנו חוששים להגדיר את המטרה הלא נכונה ולטעות.

**
ה.
הקשבה לחלקים הפנימיים בנו,
המתנגדים להגדרת מטרה וחוששים ממנה,
יכולה לסייע לנו ולהם.

חיים מלאים. היום.

שלושה דברים על ציניות

"הניסיון לימד אותי שלושה דברים על ציניות:
ראשית, היא כוח בעל עוצמת הרס רבה, המסוגל לרמוס שאיפות של עם שלם.
שנית, היא אוניברסלית ומצויה בבסיס הטבע האנושי.
ושלישית, היא מהווה את האיום הגדול ביותר על דור המנהיגים הבא.
בעולם שבו אתגרים עצומים רבים כל כך,
מה עלול להיות מסוכן יותר מאשר זלזול, ביטול של רעיונות חדשים, או ויתור על שאיפות?"

~ שמעון פרס, מתוך ספרו "אין מקום לחלומות קטנים"

חיים מלאים. היום.

ראשונה

ביום שישי שעבר,
כשעשיתי את "הסיבוב הרגיל" בספרייה העירונית בכפר סבא,
נתקלתי בספרה של יעל ארד – "ראשונה".
הוא עמד שם על המדף והסתכל עלי.
עמדתי מולו והסתכלתי עליו.
אחרי כמה שניות התקרבנו, 
בדקנו זה את זה,
והחלטנו ללכת הביתה ביחד.

התחלתי לקרוא אותו כבר בבוקר שלמחרת 
וסיימתי לקרוא אותו עוד באותו יום.

אני מניח שכמעט כולם שמעו על יעל ארד,
ויכולים לחבר את השם לפרצוף ולהישג – "המדליסטית האולימפית הראשונה של מדינת ישראל".
אני מתאר לעצמי שהרבה פחות מכירים את הדרך יוצאת הדופן שיעל עברה.

כשמשהו נוגע בי באופן עמוק, 
הוא מעלה בי דמעות של התרגשות.
עם "ראשונה" זה קרה מספר פעמים.

**
"אני חוויתי חיים חסרי פשרות.
הסתכלתי על הצלחה באופן חד ממדי לחלוטין: אפס או אחד. 
מדליה או לא, אלופה או לא, מנצחת או לא.
לא היתה לי את הפריווילגיה והיכולת להסתכל על הממדים האחרים.
אז לא היתה לי פילוסופיה. היה לי רק אינסטינקט, אופי ושיגעון.
כשאני מסתכלת לאחור על מה שעברתי, אני מבינה עד כמה אנחנו כספורטאים נוקשים עם עצמנו בלית ברירה.

החיים האמיתיים הם לא כאלה.
בחיים האמיתיים להצלחה יש כמה ממדים.
הצלחה היא לא פרס נובל או מדליה, ולא צריך להיות הכי טובים בעולם כדי לחוות הצלחה.
כל מטרה שאדם מציב לעצמו ומשיג אותה היא הצלחה.
רק מעטים זוכים להיות נשיא ארצות הברית, לעשות אקזיט, למצוא את התרופה למחלה חשוכת מרפא, להגיע לחלל או לזכות במדליה אולימפית.
ההצלחה של 99.5% מהאנשים האחרים היא להשיג את הדבר שהם סימנו כמטרה שלהם:
להתקבל למסלול לימודים שעליו חלמו מילדות ולסיימו בהצלחה, להתקבל לעבודה נחשקת, להוציא ספר ביכורים, לבנות מוניטין.

בטווח הארוך אנחנו צריכים להתוות כמה ממדים למטרה שלנו ולסמן את אלו שחשובים לנו:
להרוויח הרבה? להיות בעל מקצוע טוב? ליהנות מהסיפוק?
אנשים רבים לא נהנים מהצלחות הביניים שלהם, כי עדיין לא נגעו בשמים הפרטיים שלהם.
אנחנו חוטאים לעצמנו כשאנחנו לא רואים את ההצלחות שלנו לאורך הדרך.
כשאנחנו צובעים את המטרות בכמה ממדים, היכולת ליהנות מההתקדמות גדולה יותר."

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד (עמודים 262-263).

**
אולימפיאדה מתקיימת אחת לארבע שנים.
במקצה מסוים, בענף מסוים, יש מקום לשלוש מדליות בלבד.
לספורטאי יש חלון גיל מצומצם שבמהלכו הוא מסוגל להתמודד באולימפיאדה. 
וזהו. 
או שאתה שם או שלא.
או שאתה משיג את זה או שלא.
כשהצלחה מוגדרת כ-"מדליה אולימפית",
קל מאוד למדוד את זה וקשה מאוד להשיג את זה.

הצלחה בחיים היא הגדרה אישית המשתנה בין אדם לאדם ומשתנה בין אדם לעצמו עם השנים.
הצלחה בחיים היא מעבר לזכייה או אי-זכייה במדליה אולימפית.
הצלחה בחיים היא מעבר לתואר שאנו נושאים, לתפקיד שאנו ממלאים או לגודל חשבון הבנק שלנו.

השאלה הראשונה שאשאל את המשתתפים בסדנת המשתחררים בבוקר ראשון הקרוב,
היא מהי הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
אני בספק אם למישהו מהם תהיה תשובה.
חשוב שהשאלה תישאל, כדי שהגלגלים יתחילו לזוז.
בשעות שאחרי נעבוד על זה כדי להגיע להגדרה ראשונית כלשהי.
כשיש הגדרה בהירה, גדל משמעותית הסיכוי להגיע לשם.

**
במשך שנים הוא נחשב למנהל מבריק ומוערך, התקדם במהירות ומילא תפקידים בכירים ומאתגרים.
לפני מספר ימים תוקשר שינוי ארגוני ברמת החטיבה ובו הוצגו המנהלים השונים עם תפקידיהם המעודכנים.
רבים הופתעו לגלות שלאותו מנהל מצליח אין תפקיד מוגדר לאחר השינוי.
הם לא "מצאו אותו" במבנה הארגוני החדש.
מנהל החטיבה הודה לו על פועלו ומנהיגותו עד כה וציין שפרטים לגבי תפקידו הבא יתוקשרו בהמשך.
זו בדרך כלל אמירה המסמנת את סוף דרכו של מנהל בארגון מסוים.
אני לא מכיר אותו אישית, אבל שמעתי עליו.
הוא בשנות הארבעים לחייו.
קריירה משמעותית מקבלת תפנית.
אין לי מושג מה עובר עליו ומה הפרטים שמאחורי השתלשלות העניינים הזו.
כמו תמיד, ישנן שמועות.
האמת… זה פחות משנה…
תקופה חדשה מתחילה.
הגדרות חדשות להצלחה, תהיות לגבי כיוון, 
התנפצות של מציאות מסוימת לצד פוטנציאל ואפשרויות למציאות אחרת.
יכול להיות שמתחיל להתבשל כאן משהו בריא לטווח הארוך.
אולי זה זמן לא רע לשינוי.

"טוב" או "רע", "הצלחה" או "כישלון", "התקדמות" או "נסיגה" הן הגדרות סובייקטיביות שלנו.
פרשנויות אישיות שאנו מלבישים על מה שקורה, כשאנו מסתכלים על דברים בפרספקטיבה מסוימת.

עפ"י הסינים, הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
יכול להיות שעכשיו מתחיל להינטע העץ שבעוד עשר שנים יראה את תפארתו ופירותיו.

גם אם זה לא מרגיש כך עכשיו…

**
תזכורת:

בכל רגע זה עלול להשתנות.
בכל יום זה עלול לקבל תפנית.
יש לנו השפעה גדולה ואין לנו שליטה.

כדאי שהדרך תהיה שווה את זה.
שדברים חשובים יקבלו מענה ותשומת לב כבר עכשיו.

דרך ששווה את זה היא דרך שאנו שלמים איתה.
שתורמת להתפתחות שלנו ומשרתת את חיינו.

"לאן רוצים להגיע" הוא חלק חשוב בהגדרת ההצלחה.
"איך רוצים ללכת" הוא חלק לא פחות חשוב.

הצלחה = דרך + תוצאה.

**
"ואז הוא הסתכל עלי ואמר: 'ארדו סאן, אני הייתי אלוף עולם ליום אחד !'
אמרתי לו: 'קאשי וואזאקי, אתה היית אלוף עולם שמונה שנים, מדוע אתה אומר שהיית אלוף עולם ליום אחד?'
'אני הייתי אלוף העולם ליום אחד', התעקש, 
'ביום לאחר התחרות ידעתי שאם אמשיך לחשוב שאני הכי טוב מכולם, 
אסתובב כמו טווס, אתאמן קצת פחות, אזלזל מעט במתחרים שלי.
הם לעומתי ילמדו היטב את הטכניקות שלי וישאפו לנצח אותי 
וכך אגיע לתחרות הבאה כשאני עלול להפסיד.
אני הייתי אלוף העולם ליום אחד.
ביום שנגמרה התחרות הנחתי את המדליה בארון וחזרתי להתאמן כאילו לא קרה דבר, 
וזו הסיבה שהייתי אלוף עולם שמונה שנים'. "

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד.

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
ביום שאחרי אני כבר לא.
אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם ליום אחד, אולי אצליח לזכות בתואר שוב ושוב במשך שנים.

שף, מומחית, קצין ביחידה מובחרת, אומן, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים סטטיים שאנשים נושאים.
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.

אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
ברגע הזה.

איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

כשאנו נשענים על התארים, הדרגות, התפקידים והתעודות שלנו,
מאבדים את הרעב והתשוקה,
מפסיקים ללמוד ומפסיקים "לספק את הסחורה",
זה יכול להיות סימן שכדאי לנו לקחת הפסקה או לחשב מסלול מחדש.

**
את הקטע הבא מצאתי מסתובב ברשת.
כתבה אותו Bunmi Laditan, והוא מתחבר לי לחשיבות של הגדרת הצלחה.
במקרה הזה הצלחה בהורות.
הציטוט המקורי באנגלית, בהמשך למטה.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית לנוחיות הקוראים.
למרות שהתרגום אינו מדויק, נראה לי שהרעיון יעבור….

"איך להיות אמא בשנת 2017:
ודאו כי הצרכים האקדמיים, הרגשיים, הפסיכולוגיים, הנפשיים, הרוחניים, הגופניים, התזונתיים והחברתיים של ילדיכם מתמלאים, תוך הקפדה שלא לעורר גירויים רבים מדי, לא לעורר גירויים מעטים מדי, להימנע מטיפול תרופתי לא ראוי, לא לעטוף אותם יותר מדי, לא להזניח אותם יותר מדי, להקפיד על יצירת סביבה נקייה ממסכים, ממזונות מעובדים או מהונדסים גנטית, מאנרגיה שלילית, מפלסטיק, המאופיינת על-ידי פעילות גופנית, מודעות חברתית, בצורה שוויוניות וגם סמכותיות, תומכת וגם מעודדת לעצמאות, עדינה ומאפשרת אך לא מתירנית מדי, נקייה מחומרי הדברה, בבית רב -לשוני, דו-קומתי, בעדיפות לרחוב ללא מוצא, עם גינה, ו-1.5 אחים או אחיות בהפרשים של לפחות שנתיים על מנת לאפשר התפתחות תקינה, וגם לא לשכוח שמן קוקוס.

איך להיות אמא פשוטו כמשמעו בכל דור אחר לפנינו:
להאכיל אותם לפעמים."

**
"How To Be A Mom in 2017: 
Make sure your children's academic, emotional, psychological, mental, spiritual, physical, nutritional, and social needs are met while being careful not to overstimulate, understimulate, improperly medicate, helicopter, or neglect them in a screen-free, processed foods-free, GMO-free, negative energy-free, plastic-free, body positive, socially conscious, egalitarian but also authoritative, nurturing but fostering of independence, gentle but not overly permissive, pesticide-free two-story, multilingual home preferably in a cul-de-sac with a backyard and 1.5 siblings spaced at least two year apart for proper development also don't forget the coconut oil.

How To Be A Mom In Literally Every Generation Before Ours: 
Feed them sometimes."

**
הצלחה.
כמה רעש.
כמה בלבול.
כמה אנרגיה מבוזבזת.
לאיזו רשימה אינסופית ובלתי אפשרית של ציפיות ואילוצים אנו מכניסים את עצמנו.
כמה לחץ.
כמה אכזבות.
כמה סבל.

תחת הגדרות הצלחה מסוימות, הכישלון מובטח.

**
לאחר שסיימתי את "ראשונה",
בחרתי לכתוב ליעל מייל עם כמה מילים אישיות.
שיתפתי אותה בקטעים שהיו משמעותיים עבורי
והודיתי לה על מספר מתנות שקיבלתי מהקריאה.
כתבתי ושלחתי…
בתוך זמן קצר, הגיעה תגובה מיעל.
אישית, לבבית, אנושית, מרגשת…

תגובה שכזו אינה מובנת מאליה.
ועם זאת, במקרה הנוכחי, היא לא הפתיעה אותי.
ידעתי שהיא תגיע…
בשנה שעברה, כשגילי, תלמידת כיתה ד',
בחרה לשלוח ליעל מייל אישי,
תוך כדי עבודת בית ספר שהיא כתבה עליה,
היא זכתה מיד לתגובה אישית חמה ולהזמנה לבבית.

זה הרבה מעבר להישג ולתוצאה.
זו הדרך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

— לקריאת פוסטים קודמים ניתן לבקר באתר

— להזמנת הרצאה או סדנה, אתם מוזמנים להיות בקשר באמצעות מייל חוזר…