חודש: אפריל 2019

במהדורות החדשות שלאחר פטירתו של נלסון מנדלה, 
צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו:
"עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. 
הרווחתי את הזכות הזאת."

מנדלה נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, 
הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.

**
ויש בכך גם משהו שמעורר בי עצב…

"הזכות לנוח" אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם,
שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.

הזכות לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מ"הכאן והעכשיו",
היא זכות טבעית של כולנו.
כבר עכשיו.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים למרוץ, למרדף או למלחמה,
בכדי להרוויח אותה.

**
באוקטובר 2015 כתבתי על שלושה מדדים חדשים לאיכות חיים: 
זב"ד – זמן בין דאגות.
זב"כ – זמן בין כעסים.
זב"ח – זמן בין חגיגות.

ככל שהזב"ד והזב"כ גבוהים יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.
באופן דומה, ככל שהזב"ח נמוך יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.

היכולת לעצור, לנוח, להיות נוכחים עם מה שעובר עלינו כרגע,
מבלי להתעסק בעתיד או בעבר, יכולה לתרום רבות לאיכות חיינו.

**
"אני זוכר שיום אחד בשנות השבעים,
בזמן שעבדנו בעבור המשלחת הבודהיסטית-וייטנאמית לשלום בפריז, הגיעו חדשות נוראות.
הרבה אנשים נמלטו אז מוייטנאם בסירות, מה שתמיד היה מסע מאוד מסוכן.
נשקפו להם לא רק סכנות של סערות, מחסור בדלק, במזון או במים,
אלא גם סכנה של תקיפות מצד פיראטים שהיו פעילים לאורך חופי תאילנד.
הסיפור ששמענו היה טרגי – 
פיראטים על סירה, גנבו חפצי ערך ואנסו ילדה כבת אחת עשרה.
כשאביה ניסה להתערב, הוא נזרק מהסיפון.
אחרי ההתקפה, הילדה קפצה גם היא מהסיפון.
שניהם נספו.

אחרי ששמעתי את החדשות האלה, לא יכולתי לישון.
רגשות העצב, החמלה והרחמים היו כה עזים.
אבל כמתרגלים, אנחנו לא יכולים להניח לרגשות כעס וחוסר אונים לשתק אותנו.
לכן תרגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת,
כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק וכדי לנסות להבין.

דמיינתי את עצמי כילד קטן שנולד למשפחה ענייה בתאילנד, אבא שלי דייג אנאלפבית.
דור אחר דור, אבותיי חיו בעוני, ללא חינוך, ללא עזרה.
גם אני גדלתי ללא חינוך, ואולי עם אלימות.
יום אחד מישהו מציע לי לצאת לים ולהתעשר כפיראט ואני בטיפשותי מסכים, 
נואש לצאת סוף כל סוף ממעגל העוני הנורא.
ואז, תחת לחץ מהפיראטים האחרים, וללא משמר חופים שיעצור אותי, 
אני כופה עצמי על נערה צעירה ויפה.

כל חיי, איש לא לימד אותי איך לאהוב או להבין.
מעולם לא רכשתי השכלה.
איש לא הראה לי עתיד.
אם הייתם שם על סירה, חמושים ברובה, יכולתם אולי לירות בי.
יכולתם להרוג אותי.
אבל לא היה בידכם לעזור לי.

כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז,
ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים,
אם לא אעשה משהו עכשיו כדי לעזור להם.
ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם.
ליבי נמלא אנרגיה של חמלה וסליחה.
יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת עשרה, אלא גם את הפיראט.
יכולתי לראות את עצמי בהם.
זהו פרי ההתבוננות בריקות, בקיום ההדדי.
יכולתי לראות שסבל אינו רק פרטי, הוא גם קולקטיבי.
סבל יכול לעבור אלינו מאבותינו, או שהוא יכול להיות בחברה סביבנו.
ההאשמה והשנאה שלי פחתו והלכו, 
ואני הפכתי נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים.

כך, אם תקראו לי תיך נהאת האן, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הפיראט, גם אז אומר 'כן, זה אני.'
כל אלה הם שמותיי האמיתיים.
אם תקראו לי ילד עני באזור מלחמה, ללא עתיד, אומר "'כן, זה אני.'
ואם תקראו לי סוחר הנשק, שמכר את כלי הנשק שסייעו לאותה מלחמה, אומר "'כן, זה אני.'
כל האנשים הללו הם אנחנו.
אנחנו בקיום-הדדי עם כולם."

~ מתוך "אמנות החיים", מאת תיך נהאת האן, עמודים 29-31.

**
לעיתים, במהלך סדנאות אני משתף בדוגמא הזו.
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא תמיד "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

ומה לגבי דוגמאות אחרות, שאינן אונס או רצח?
מה לגבי קונפליקטים "רגילים" במשפחה, בעבודה, בקהילה?
עד כמה במצבים הללו אנו רוצים או מוכנים לנסות להבין את הצד השני?

**
יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.

אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.

כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אחד הספרים האהובים עלי הוא ספרו של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'.
פרנקל היה פסיכיאטר אוסטרי, ניצול מחנות הריכוז של הנאצים.
רבים מהאסירים סביבו הושמדו. רבים איבדו תקווה, נתפסו לייאוש ונספו.
הוא הצליח לעבור את דרך הייסורים בכך שהפעיל את הדבר שהוא בעיני פסגת החירות האנושית:
היכולת לבחור כיצד להגיב לכל אירוע שקורה לנו.
אנחנו יכולים לחפש ולא גם מעט טוב או להישבות ברע.
כמו שפרנקל כותב:
'…אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות האנוש – 
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו.' "

~ מתוך "המדריך למצוינות" / רובין שארמה

** החופש לבחור בתגובה שלנו. **

===
כשאנשים משתפים אותנו, לבקשתנו או ללא בקשתנו, במחשבות שלהם עלינו,
הם מתייחסים אלינו מבעד למסננים שלהם: 
האמונות, נקודות המבט, ניסיון החיים, הפרשנות, האג'נדה שלהם וכו'.
אנשים אף פעם לא רואים אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
הם רואים חלקים מסוימים מאתנו … 
הם רואים אותנו כפי שהם…

מרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, 
ממליץ להימנע מלהקשיב למה אנשים חושבים עלינו,
ובמקום זאת להקשיב למה שהם צריכים.

כשמישהו אומר לי שאני שתלטן, יכול להיות שחשוב לו לקבל חופש פעולה ואמון.
כשמישהו אומר לי שאני הססן, יכול להיות שחשובה לו החלטיות והתקדמות מהירה.
כשמישהו אומר לי שאני אגואיסט, אולי חשובה לו עזרה ותמיכה.

** החופש להקשיב למה אנשים צריכים במקום למה שהם חושבים עלינו **

=== 
אחד הכוחות האנושיים המופלאים הוא הכוח לדבוק בעקביות בסיפור המחזק את האמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם. 
אנחנו אלופים בלהאמין בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. 
אנחנו אלופים בלמצוא הוכחות ומידע תומך המחזק את הדברים שאנו כבר מאמינים בהם,
ולהתעלם ממידע הסותר את אותם דברים.

אם נחליט לעזוב מקום עבודה או מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור מסוים המצדיק את העזיבה.
אם נחליט להישאר באותו מקום עבודה או באותה מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור אחר המצדיק את ההישארות.

** החופש לשנות סיפור או אמונה, החופש לא להיות בטוח, החופש לא לדעת **

===
"לצחוק זה להסתכן בלהראות טיפש,
לבכות זה להסתכן בלהראות רגשן ורך,
ליצור קשר עם מישהו זה להסתכן במעורבות,
להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת עצמיותך,
לגלות את רעיונותיך, חלומותיך, ותשוקתך בפני אנשים, זה להסתכן באובדנם,
לאהוב זה להסתכן שלא יאהבו אותך בתמורה,
לחיות זה להסתכן למות,
להראות חוזק זה להסתכן בלהראות חולשה,
לעשות זה להסתכן בכישלון.
הסכנה הגדולה ביותר בחיים היא לא לסכן דבר,
האדם שאינו מסכן דבר, אינו מקבל דבר, אין לו דבר, והוא הינו שום דבר.
יתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל,
הוא איננו חי, הוא איננו אוהב, הוא מכר, איבד את החופש, האינטגריטי, הוא
עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד.
מכיון שרק אדם שנכון לסכן מבלי לדעת את התוצאה,
הוא חופשי…."

~ ליאו בוסקאליה

** החופש להסתכן… **

===

חג חירות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

1.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי בבוקר שאחרי הבחירות הוא לקרוא את שלושת הסיפורים הללו.
בין אם אתם מרוצים מתוצאות הבחירות ובין אם אתם מאוכזבים מהן, כנראה שהקטעים הללו רלוונטיים עבורכם.

**
2. 
בבוקר שאחרי הבחירות השמש זרחה 30 שניות מוקדם יותר מאשר בבוקר הבחירות, ודקה מוקדם יותר מאשר בבוקר שלפני הבחירות.
בלי קשר לתוצאת הבחירות, השמש תזרח ותשקע בשעות שלה.
בלי קשר לתוצאות הבחירות, הים ימשיך לעשות את העבודה שלו.
מה שקצת מתנגש עם אווירת "קץ העולם" או "האופוריה המטורפת" שחווים לא מעט אנשים בימים אלו.

**
3. 
בבוקר שאחרי הבחירות התעוררתי, צחצחתי שיניים, קראתי את שלושת הסיפורים מ"ארץ חדשה", התעדכנתי בתוצאות הבחירות, אכלתי משהו ויצאתי לעשות את העבודה שלי.

בדיוק כמו בבוקר שלפני הבחירות.

**
4. 
הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על הבחירות ועל איך תיראה המדינה,
משפיעים מאוד על המחשבות, הרגשות, השיחות והפעולות שלנו.
כך גם הסיפורים שאחרים מספרים לנו, ושאנו נחשפים אליהם באמצעי התקשורת, ברשתות ובקבוצות.

סיפורים הם סיפורים. 
מציאות היא מציאות.

**
5. 
הימים הללו הם ימים של אנרגיה חזקה.
אנרגיה של פחד, כעס, תסכול, ייאוש, שיפוטיות, חוסר אונים, אלימות, שנאה.
חמש דקות של חשיפה לפוסטים בפייסבוק הורידו משמעותית את מצב הרוח שלי.
לחמש דקות של הקשבה לדיבורים בגלי צה"ל היתה השפעה דומה עלי.
אף אחד לא מחוסן.

במיוחד בזמנים כאלו חשוב לשמור על עצמנו.
לבחור בקפידה את החומרים שאנו ניזונים מהם ואת הזרעים שאנו משקים בתוכנו.
זו אחריותנו.
להקשיב לשירים ולא לדיבורים על פוליטיקה, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.
להתנתק מהפייסבוק לכמה ימים, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.
להתעדכן בחדשות פעם או פעמיים ביום, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.

יש כאלו שיקראו לכך התעלמות, הדחקה או בריחה.
אני רואה את זה אחרת:
את השורות התחתונות של החדשות אנו יכולים לצרוך בשלוש דקות.
כל השאר זה סיפורים.

**
6.
על דברים מסוימים (לא רבים) יש לי שליטה.
על דברים רבים יש לי השפעה.
וחלק מהדברים הינם מחוץ לשליטתי ולהשפעתי.

הדרך שבה "בראשית" תנחת על הירח (נחיתה רכה או התרסקות) הינה מחוץ למעגל ההשפעה שלי. 
לפני שהקלפיות נסגרו, היתה לי השפעה מסוימת על הבחירות.
מרגע שהקלפיות נסגרו, הבחירות הינן מחוץ למעגל השפעתי.

במה אני מתעסק עכשיו..?
בעניינים שבשליטתי ובהשפעתי או בעניינים שמחוץ להשפעתי?

**
7.
יכול להיות שההשפעה של ראש הממשלה על חיי ועל חיי משפחתי, קטנים בסדרי גודל מההשפעה שלי על חיי ועל חיי משפחתי?
יכול להיות שההשפעה של שר החינוך על חינוך ילדיי, קטנה בסדרי גודל מההשפעה שלי על חינוך ילדיי?
ומה לגבי ההשפעה שלי על מעגלים רחבים יותר? מעבר למשפחתי?

במה אני מתעסק עכשיו..?
בעניינים שבשליטתי ובהשפעתי או בעניינים שמחוץ להשפעתי?

מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לשפר את המצב..?

**
8.
מספר רעיונות לפעולות בעלות אפשרות השפעה על הפוליטיקה במדינה:
– להתפקד למפלגה מסוימת ולהשפיע עליה.
– לעזוב או לצמצם את העבודה הנוכחית שלי ולהתחיל לעבוד במרחב הפוליטי.
– לתמוך ולקדם בצורות שונות רעיונות שחשובים לי ושאני מאמין בהם.
– להפגין.

**
9.
להתבכיין, להתלונן, להתקרבן, להאשים ולהתמרמר זה לבזבז אנרגיה, לפגוע בעצמנו ולברוח מאחריות.

שלוש אפשרויות בחירה שכשאיננו שבעי רצון מהמצב:
א. לקבל אותו כפי שהוא.
ב. לפעול לשנות אותו.
ג. לעזוב.

**
10.
יש הבדל בין להתבכיין, להתלונן, להתקרבן, להאשים ולהתמרמר על כמה אחרים והעולם לא בסדר,
לבין להקשיב לעצמי.
להקשיב לפחדים, לכעסים ולתסכולים שבתוכי.
לשים לב לחוסר האונים, לעצב, לכאב או לייאוש שבי.
כשאני מקשיב לעצמי המהות היא חיבור פנימי, נוכחות אוהבת וחומלת.

**
11.
"ערבים". "יהודים". "חרדים". "חילונים". "שמאלנים". "ימנים".
הכללות שיפוטיות שמעצימות את הבלבול, הניכור, הפילוג, הפחד, השנאה והאלימות. 
הכללות שמעודדות אותנו לחשוב במונחים של הם ואנחנו. של אויבים ובני ברית.

יש לי חברים וחברות ערבים.
יש לי חברים וחברות יהודים.
יש לי חברים וחברות חרדים.
יש לי חברים וחברות חילוניים.
יש לי חברים וחברות בעלי דיעות פוליטיות שונות.

כולנו בני אדם.
כולנו דומים זה לזה.
כולנו שונים זה מזה.

אני לא צריך שאף אחד יקבץ אותם למחנות עבורי, או יצבע לי אותם בצבעים כאלו ואחרים.

**
12.
הכרת תודה.
לאנשים רבים העובדים על נושאים חשובים ומורכבים.
לאנשים המשקיעים את מרצם וזמנם בעבודה שוחקת, מאתגרת ולא תמיד מתגמלת.
לאנשים הלוקחים אחריות, עושים, מנסים, מעזים, דוחפים, מתמודדים, לא מוותרים, ולפעמים משלמים מחירים לא פשוטים.

בזמן שאני חי את חיי ועושה את העבודה שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

לפני זמן מה, מישהו עשה משהו שלא אהבתי.
הפעולות שלו היו טריגר חזק עבורי למספר מחשבות ורגשות:
– האמנתי שהוא עשה את זה בכוונה, בצורה בוטה ומאחורי הגב שלי.
– היתה בי שיפוטיות רבה כלפיו וכלפי המעשים שלו, האמנתי שהיה אסור לו לעשות את זה.
– כעסתי על ההתנהלות שלו, על הנזק שכבר נגרם ועל הנזק שעוד עלול להיגרם.

מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור המוביל למילוי הצרכים החשובים שלנו ושל אחרים.

כשאני כועס, הדבר האחרון שמתחשק לי הוא יצירת חיבור.
הרצון האינסטינקטיבי שלי הוא להעניש את האדם, להכאיב לו, לנקום בו.
לפגוע בו כמו שהוא פגע בי.
ללמד אותו לקח.

במצב המחשבתי-רגשי-אנרגטי הזה, 
אי-השיפוטיות, ההקשבה, החיבור והחמלה, לעצמי ולאחר, הופכים להיות מאתגרים במיוחד. 
על סף בלתי אפשריים.

בנקודת הזמן הזו יש לי אפשרות לבחור.
בנקודת הזמן הזו יש לי אחריות לבחור.
במיוחד בנקודת הזמן הזו, לבחירות שלי יש חשיבות גדולה והשפעה עצומה.

**
1. בחירה ראשונה: חיבור עצמי.
לעצור. 
לנשום.
לקחת את הזמן. 
להקשיב לעצמי. 
להיות עם הכאבים והפחדים שלי.
להתמקד בעצמי ובמה שעובר עלי כרגע (ולא ב"כמה אחרים הם לא בסדר").
לפעמים קשה לעשות את זה לבד, וכדאי למצוא מישהו שיהיה איתנו ויסייע לנו להקשיב לעצמנו.

**
2. בחירה שניה: להתמקד במה שחשוב לי.
להתמקד בצרכים המרכזיים שלי.
בצרכים החשובים שלי שנפגעו ושאני רוצה לתת להם מענה,
וגם בצרכים החשובים שלי שכבר שמתמלאים.
להתמקד שבמה שאני רוצה עבורי ולא במה שאני לא רוצה.

בשתי הבחירות הראשונות, תשומת הלב מופנית פנימה, אלינו.
בשלבים אלו איננו "מתעסקים" עדיין עם האדם האחר.

**
3. בחירה שלישית: שחרור האדם מ"דמות האויב" שמוחזקת אצלי. 
היזכרות בכך שאנשים תמיד מנסים למלא צרכים חשובים שלהם, גם כשהם פועלים בדרכים שאיני אוהב או שפוגעים בי.
היזכרות בכך שנקודת המבט שלי והפרשנות שלי מוגבלת.
היזכרות בכך שאנשים מתמודדים עם דברים בחייהם שאולי איני מודע להם.
"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

הדגש הוא על "שחרור" ו-"היזכרות", כיוון שיתכן מאוד שבשלב זה יש בנו עדיין כעס ורצון לפגוע.
בשלב זה אנו בוחרים את סוג הזרעים התודעתיים שאנו משקים: 
את זרעי הכעס, האיבה, העלבון והמלחמה, או את זרעי החמלה, האהבה, טוב הלב והשלום.

**
4. בחירה רביעית: יצירת חיבור + המשכיות או היפרדות
לאחר שהקדשתי מספיק זמן לעצמי ושחררתי את האדם האחר מ"דמות האויב" שבניתי לו בתוכי, 
אוכל להקדיש תשומת לב להבנת האדם השני, נקודת המבט שלו והצרכים החשובים לו. 
לפני שהקדשתי זמן לעצמי, ולפני ששחררתי את האדם מ"דמות האויב" שלי, יהיה לי קשה מאוד (אולי בלתי אפשרי) לעשות זאת.

מהמקום הזה, נוכל לבחור להמשיך ביחד, להשקיע בקשר, לחפש דרך משותפת ופתרונות המיטיבים עם שנינו, או להיפרד, כך שמילוי הצרכים החשובים שלנו יתבצע במסגרות אחרות ועם אנשים אחרים.

הצרכים שלי חשובים לא פחות מהצרכים של האדם האחר.

הבחירה להיפרד המגיעה לאחר שחרור האדם מ"דמות האויב" ואשר מלווה בתקווה שיהיה לו טוב, מהווה גם היא סוג של חיבור,
ושונה מהותית מפרידה שבה אנו עדיין תופסים את אותו אדם כ"אויב" ומקווים שיסבול וייענש על מה שעשה.

**
אחת המנטרות של טוני רובינס ושל ביירון קייטי היא ש-"הכול קורה עבורנו, לא לנו…"
גם אירוע כואב, מקומם או מפחיד, שלא הזמנו ושקיווינו שלא יתרחש,
יכול להוות טריגר לתרגול מעמיק ולהתפתחות משמעותית המיטיבים עם חיינו.

כולנו חווים אתגרים מורכבים ופוגשים טריגרים שלוחצים לנו על נקודות רגישות ומקפיצים אותנו.
אני פחות מאמין בטריקים או כלים שמשנים לנו את מצב הרוח בשניה.
אני מאוד מאמין בלקיחת אחריות, בבחירה מודעת ובתרגול מתמשך ובלתי פוסק…

**
אני מקווה שהקטע הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אני מחזיק כוונה שהקטע הנוכחי ירבה חיבור, שלום, שמחה ושלווה, ויפחית כאב, סבל ומלחמות, בקרב אנשים ובעולם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר