אדם יצא לחופשה והתהלך לו להנאתו בחוף ים בודד.
כל החוף היה מלא בכוכבי ים קטנים שנשטפו מן הים החוצה בשעת הגאות.
עכשיו בשפל, כאשר הים נסוג, נשארו כל כוכבי הים על החול החם.
עד שעת הגאות הבאה קרוב לוודאי שרובם כבר יתייבשו וימותו.
לפתע ראה ילד קטן המרים כוכב ים אחד אחרי השני ומחזיר אותם לים.
"ילד חביב.." אמר האיש, "צפיתי בך ובמה שאתה עושה.
יש לך לב טוב ובטח שיש לך כוונה טובה, אבל האם שמת לב אילו חופים ארוכים יש כאן?
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים גוססים ברגע זה על החול לאורך קילומטרים רבים מכאן?
האם אתה חושב שמה שאתה עושה כאן כרגע משנה בכלל משהו למישהו?"
חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים אחד נוסף, העיפו למים ואמר: "כן. זה משנה לכוכב הים האחד הזה."
– אנונימי
***
הרצאת ה TED הזו, על השפעתה של פייסבוק על החלטה קריטית בבריטניה היתה חזקה מאוד עבורי.
היא התחברה לי למחשבות ולאירועים נוספים הקשורים לרשת החברתית הזו, ועוררה לא מעט מחשבות, כמו גם כעס וחשש.
כוחות חזקים פועלים בעולם ומשפיעים עלינו.
אני ממש ממליץ לכם לפנות לעצמכם 15 דקות ולצפות בהרצאה הזו.
כנראה שממקומי כרגע איני יכול לשנות בצורה ישירה את מדיניות פייסבוק.
אין לי השפעה ישירה על האסטרטגיה העתידית של החברה העסקית הזו או על מקבלי ההחלטות בה.
בדומה לילד שעל חוף הים, אין לי יכולת להציל את כל כוכבי הים.
יש לי יכולת להציל כוכב ים אחד, או שניים, או חמישה.
יש לי יכולת לשנות את הרגלי השימוש שלי בפייסבוק.
אני יכול להחליט האם ואיך אני ממשיך להתנהל ברשת הזו.
יש לי שליטה מלאה על עצמי והשפעה מסוימת על סביבתי.
להחלטות שאקח ולבחירות שאבחר יש השלכות.
לעת עתה אני בוחר להישאר ברשת החברתית הזו ולצמצם את השימוש שלי בה.
יכול להיות שבהמשך זה ישתנה.
העניין בעיניי הוא לא האם פייסבוק "טובים" או "רעים",
אלא איך אני בוחר להתנהל עם פייסבוק.
הקטע עבורי הוא לא האחריות של פייסבוק, אלא האחריות שלי.
**
לפני כשנתיים, מסיבות אידיאולוגיות, אחרי לא מעט מחשבות על כך לאורך תקופה,
החלטתי לצמצם את צריכת הבשר שלי.
רק לצמצם.
לא להפסיק.
קיבלתי 2 החלטות:
1. להפסיק לאכול בשר בקר (להמשיך לאכול עוף, הודו ודגים).
2. בהשראת "ימי שני ללא בשר", לאכול צמחוני פעם בשבוע.
שאלו אותי לא מעט פעמים:
"אם זה מסיבות אידיאולוגיות, למה לא להפסיק לגמרי?
ומה ההבדל בין בשר בקר לעוף או הודו?
לא נראה לך בעייתי לבחור "לשמור" על פרות ולהמשיך לפגוע בעופות?"
התשובה שלי פשוטה:
קיבלתי החלטה שרירותית, כיון שהיה חשוב לי להפחית בצריכת הבשר וגם לא רציתי להימנע לגמרי מאכילתו.
עבורי זו לא שאלה של "אפס" או "אחד", אלא של "שליש" או "רבע".
למה דווקא כך ולא אחרת?
זה היה יכול להיות גם אחרת.
בחרתי כך, כדי להתחיל מאיפשהו.
בחרתי כך, מתוך הערכה שאוכל לעמוד בזה לאורך זמן.
היום, כשנתיים אחרי, אני עדיין נמנע לגמרי מצריכת בשר בקר,
ומספר הימים הצמחוניים שלי עלו ליומיים-ארבעה בשבוע.
אני לא יכול לעזור לכל כוכבי הים, הפרות, הדגים והעופות.
אני יכול לעזור לכמה מהם.
**
האם צמצום השימוש שלי בפייסבוק וההימנעות שלי מאכילת המבורגר באמת משפיעים בצורה כלשהי…?
זה אחוזון כל-כך קטן בתוך ים של תעשייה ובעלי עניין חזקים ועתירי משאבים.
אני לא יודע עד כמה זה משפיע על התעשייה או על החברה.
זה משפיע עלי.
**
המסר הזה נכתב במהלך יום השואה.
מה כבר יכול לעשות "אדם מהשורה" (יהודי, גרמני, הולנדי, פולני…) אל מול מערכות גדולות וחזקות?
ואם הוא עושה משהו, האם זה בכלל משנה?
האם זה שווה את המחיר?
מספר מחשבות לסיכום:
1. זה לא הכול או כלום.
המחשבה הדיכוטומית של "0" או "1" יכולה לשתק ולהגביר את חוסר האונים.
השאלה "מה בכל זאת ניתן לעשות במצב הנוכחי?" בדרך כלל תוביל לתשובה השונה מ"כלום".
2. מה שאנחנו עושים משפיע על החברה, לפעמים יותר מכפי שאנו מבינים.
הבחירות שלי הן תוצר של חשיפה לפוסטים, סרטונים, ספרים והרצאות של אנשים אחרים.
פירות שצמחו מזרעים ומחשיפה מתמשכת, שבשלב כלשהו הבשילו להחלטות.
3. עד כמה זה באמת משפיע על החברה ועל המערכות הגדולות?
אני לא בטוח לגבי זה. יכול להיות שההשפעה זניחה או קטנה ממה שהיינו רוצים שתהיה.
הבחירות שלנו, במיוחד כשמדובר בבחירות בערכים שחשובים לנו, בוודאות משפיעות עלינו.
4. זו שאלה של מיקוד.
האם אנו מתמקדים במערכות ובעולם החיצוני או בעצמנו?
האם אנו מתמקדים במה שמחוץ לשליטתנו או במה שאנו יכולים לעשות ולשנות?
5. פיתוח חמלה
כשאנו בוחרים להיפתח לדברים מסוימים אנו מאפשרים לעצב, פחד, ייאוש וחוסר אונים לעלות.
זו לא רק החשיפה לכאב וסבל שמסביבנו, אלא גם לאלו שבתוכנו.
כשאני מפחית את צריכת בשר הבקר ממניעים אידיאולוגיים, ועדיין ממשיך לאכול עופות,
אני חי באיזשהו קונפליקט פנימי שאינו פשוט: "אני תורם פחות לתעשייה הזו, אך עדיין תורם".
בדיוק במצבים הללו של חשיפה לסבל חיצוני ופנימי, חשוב לפתח חמלה: גם לאחרים וגם לעצמנו.
לפתח את היכולת להיות נוכחים ממקום אכפתי ואוהב, גם כשיש גבול למה שאנו יכולים או מוכנים לעשות.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר