"זה מדהים ששמחה היא החלטה.
אתה בטוח ששמחה, כמו גם אהבה,
הן רגשות שבאים לך מבחוץ, לא תלויים בך,
אבל לאט-לאט אתה מבין עד כמה שמחה ואהבה הן פשוט החלטות.
אז החלטנו להיות שמחים."
~ מתוך הספר "האידיוט המושלם" מאת אילן הייטנר.
נתקלתי בציטוט הזה לפני מספר שבועות.
מישהי שאני מעריך בחרה לשים אותו כתמונת רקע בחשבון הפייסבוק שלה.
הוא נשאר איתי מאז וחזרתי אליו הבוקר…
**
יש שמחה כרגש ויש שמחה כפעולה.
יש אהבה כרגש ויש אהבה כפעולה.
יש דאגה כרגש ויש דאגה כפעולה.
יש כעס כרגש ויש כעס כפעולה.
**
המון אנשים דואגים עכשיו.
דאגה כרגש.
הרבה מאוד אנשים "עובדים בלדאוג עכשיו".
דאגה כפעולה.
**
הרגשות הם טבעיים, לגיטימיים וחשובים.
כולנו חווים ומרגישים אותם.
חשוב לתת להם מקום, להכיר בהם ולא לנסות להתעלם מהם או להדחיק אותם.
חשוב באותה מידה גם לא לתת להם את כל המקום.
לא לתת להם לנהל אותנו.
**
הפעולות הן תוצר של הבחירות שלנו.
משהו שאנחנו מחליטים ואז מבצעים.
פעולות הן עבודה שאנחנו יכולים לעשות.
פעולות הן בידיים שלנו.
באחריותנו.
**
רגש יכול להניע לפעולה.
כשאני מודאג יכול להיות שאבחר לקרוא כותרות ב-ynet, או לעשות פעילות גופנית כלשהי.
פעולה יכולה לעורר רגש.
כשאקרא עוד כמה כותרות ב-ynet כנראה שהדאגה שלי תתעצם.
כשאעשה פעילות גופנית כנראה שאחוש קצת יותר רוגע ושלווה.
רגש-פעולה הוא מעגל שמזין את עצמו.
יש לנו אפשרות לנתב את מעגל ההזנה הזה. להשפיע עליו.
**
דן לסרי כתב בספרו "הורות לחירות":
"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.
עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."
**
חלק מהקוראים עלולים לחוות את הפוסט הזה כביקורת.
כחוסר רגישות כלפי אנשים שאולי נמצאים במצוקה עכשיו.
כהתייחסות שיפוטית קרה ולא חומלת.
אם מישהו "במקום נמוך", מודאג מאוד, מתקשה לתפקד,
הדבר האחרון שהוא צריך זה שמישהו יטיף לו שהוא עושה משהו לא בסדר.
**
כשאני כותב את הטקסט הזה אני כותב אותי גם לעצמי.
הקטע אינו לעבור ממצב של דאגה והצפה למצב של שמחה ואהבה.
הקטע הוא להבין שזה בידיים שלנו. באחריותנו.
שיש לנו מה לעשות. שאנחנו יכולים.
ואז.. לעשות פעולה כלשהי, צעד קטן ככל שיהיה, בכיוון שמשרת אותנו או משרת אחרים.
שאולי יסייע לנו לעבור מדאגה לקצת קצת פחות דאגה, ולקצת קצת יותר שמחה…
**
2 הזמנות להעמקה ולהמשך למידה:
א. אתמול במסגרת הבלוג היומי כתבתי את "הדאגה שלך לזקנים ולקשישים לא עוזרת להם".
אולי תרצו לקרוא אותו.
ואם אתם כבר שם, תנו מבט גם בשאר הפוסטים היומיים שעלו השבוע.
ב. השבוע קיימתי הרצאה ובה הצגתי מספר כלים מעשיים להתנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים.
הדגש בהרצאה היה על ניהול עצמי, על פעולות יומיומיות שניתן לעשות, בתקופות אינטנסיביות שבהן יש חשיבות מוגברת לשימור עצמי ולתחזוקה פנימית.
מוזמנים לצפות בהקלטת ההרצאה בקישור הבא.
**
לסיום, ציטוט נפלא נוסף של דן לסרי:
"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.
אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.
הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא ע ב ו ד ה ז ר ה ."
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר