בין אהבה לפחד

ישנם שני סוגי אנרגיה: אהבה ופחד.
ביטחון, שלווה, שמחה, וודאות הם מופעים של אנרגיית אהבה.
חשש, כעס, שנאה, ספק הם מופעים של אנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי רגשות: נעימים ולא-נעימים.
רגשות נעימים הם סמנים לאנרגיית אהבה.
רגשות לא נעימים הם סמנים לאנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי תנועות: בעד ונגד. 
תנועת "בעד" מחובר לרצון שמשהו יקרה.
תנועת "נגד" מחוברת לאי-רצון, או לרצון שמשהו לא יקרה.

**
ההבדל בין תנועת "בעד" לתנועת "נגד" הוא הבדל אנרגטי:
תנועת בעד היא תנועה אנרגטית של הרחבה והתפשטות.
תנועת נגד היא תנועה אנרגטית של צמצום וכיווץ.
תנועת בעד נובעת מאנרגיית אהבה שביטויה רגשות נעימים.
תנועת נגד נובעת מאנרגיית פחד שביטויה רגשות לא-נעימים.

**
פעולה הנראית זהה על פני השטח יכולה לנבוע מכוונה שונה ומאנרגיה שונה.

הבחירה לעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.
הבחירה להימנע מלעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.

דוגמא:

יובל מתלבט האם להישאר במקום עבודתו או לעזוב אותו.
הוא לא בטוח שזה המקום הנכון עבורו ושומע על חברים אחרים שמרויחים יותר במקומות אחרים.

א. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא לא בטוח שימצא משהו טוב יותר והוא חושש לוותר על מה שיש לו. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית פחד ותנועת נגד.

ב. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא מעריך את הגמישות, אוהב את האנשים ונהנה מהאתגר המקצועי.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

ג. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שנמאס לו מהמצב הקיים, מכך שלא מעריכים או מתגמלים אותו מספיק.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית כעס (מופע של אנרגיית פחד) ותנועת נגד.

ד. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שמתחשק לו לנסות כיוון אחר והוא נמשך לעיסוק מסוים או לסביבה אחרת. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

**
דוגמא נוספת:

"הישרדות" היתה לאורך שנים אחת הסדרות האהובות עלי.
למרות שבעיני רבים היא לא נחשבת לאיכותית במיוחד, נהניתי מאוד לצפות בה, בדר"כ ביחד עם בני משפחתי.

השנה, לאחר צפייה בפרקים הראשונים של העונה הנוכחית, בחרתי להפסיק לצפות "בהישרדות".

על פני השטח זוהי פעולת הימנעות, התרחקות, הפסקה של משהו.

ממה נובעת הבחירה שלי? מה שורש הפעולה?

אם הבחירה להפסיק לצפות בעונה הנוכחית נובעת מהרצון "לחנך" את ערוץ 13, או למחות על השפעה מזיקה בפריים-טיים, הרי שזוהי אנרגיית נגד המבוססת על כעס (שהוא מופע של פחד).

אם הבחירה להפסיק לצפות נובעת מרצון לנצל טוב יותר את הזמן שלי ולמלא אותו בדברים שאני נהנה מהם, הרי שזוהי אנרגיית בעד המבוססת על אהבה.

במקרה הזה יש גם וגם:
יש בי אנרגיית כעס (הנובע מהמחשבות שלי) שערוץ 13 עושה שימוש לרעה במשאבים העומדים לרשותו בכדי לקדם רייטינג.
בנוסף, יש בי אנרגיית אהבה המבוססת על הרצון להיטיב עם עצמי ועם הזמן הפנוי שלי ולבחור בחופשיות משהו שמתאים לי יותר מבין מגוון אפשרויות.

**
עפ"י עיקרון הקארמה, לאנרגיה ולכוונה הנמצאות בבסיס הפעולה שלנו, יש השפעה על הפעולה והתוצאה. 
לפעמים ההשפעה תהיה גלויה ומפורשת ולפעמים היא תהיה חבויה.

הפעולה והתוצאה נובעות מהמקור, כשם שהפרי נובע מהשורש.

תפוח הינו הפרי של זרע התפוח.
עגבניה הינה הפרי של זרע העגבניה.

הכוונה והאנרגיה הן השורש והזרע של הפעולות והתוצאות.

פעולה המונעת מאנרגיית "נגד" מבוססת פחד (או כעס), 
תהיה בעלת איכות אנרגטית של פחד (או כעס) שתבוא לידי ביטוי גם בפעולה וגם בתוצאה.

איכות הפעולה והתוצאה שלי מושפעת מאיכות הכוונה והאנרגיה שלי. 
האנרגיה והכוונה שמהן אני פועל, משפיעות עלי ועל הסביבה שלי לא פחות מהדבר שאני אומר או עושה.

**
אחריות אישית

בשלב די מוקדם בחיי למדתי שאני אחראי למילים ולמעשים שלי.
בשלב מאוחר יותר למדתי שאני אחראי גם למחשבות ולרגשות שלי.
הרעיון בפוסט הנוכחי מרחיב את האחריות גם למרחב הכוונה והאנרגיה.

**
בין הטריגר לתגובה

סטיבן קובי מחדד בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
את הרעיון ש"בין הטריגר לתגובה ישנו מרחב ושבמרחב הזו טמונים החופש והעוצמה שלנו".
ההבדל בין אנשים ריאקטיביים לפרואקטיביים הוא שהראשונים "מופעלים" ע"י הטריגר ומגיבים אינסטינקטיבית בעוד שהאחרונים בוחרים את התגובה שלהם ולוקחים עליה אחריות.

השבוע התחדדה לי תובנה מרגשת:
המרווח שבין הטריגר לתגובה אינו רק המרווח שבו אנו יכולים לעצור ולבחור את הפעולה שלנו. 
זהו גם המרווח שבו אנו יכולים* לעצור, ליצור ולבחור את "שורש הפעולה" שלנו,
דהיינו את האנרגייה המחשבתית-רגשית העומדת בבסיס הפעולה.
המרווח שבו אנו יכולים לבחור להתמקד ברצוי על פני הלא-רצוי, 
באנרגית "בעד" של אהבה וקבלה, על פני אנרגית "נגד" של פחד, כעס ושנאה.

(*יכולים = יש לנו את האפשרות. 
לא בטוח שיש לנו את הרצון או את המיומנות, אבל האפשרות קיימת.)

**
בין אהבה ופחד

בשבועות האחרונים אני "משחק" עם האנרגיות שלי:
אני מתבונן בסקרנות איזו תנועה אנרגטית עומדת בבסיס מה שאני אומר ועושה:
מתי אני מונע יותר מאנרגיית אהבה ומתי אני מונע יותר מאנרגיית פחד.

עד כה יש בזה משהו מהנה, מושך ומסקרן עבורי.
מהנה, מושך ומסקרן = סימן לתנועת בעד.

בינתיים אני ממשיך…

תצטרפו…?

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הרעיונות המרכזיים בפוסט הזה מבוססים על תפיסות וחומרים ממגוון מקורות. בין היתר: 
סטיבן קובי, תקשורת מקרבת, אסתר וג'רי היקס, בודהיזם, דיפאק צ'ופרה, גארי זוקאב ולאחרונה גם סדנת "אימפקט" של מתי הרלב.

11 למידות אישיות על רצון

בשבועיים האחרונים, בהמשך לפוסט "פיתוח מומחיות", "שיחקתי" קצת עם הרצון שלי.
("שיחקתי" = בדקתי בסקרנות מה קורה איתו ואיתי בכל מיני מצבים.)

הנה 11 למידות אישיות על הרצון שלי:

1. לפעמים אני יודע מה אני רוצה ולפעמים איני יודע.
כששואלים אותי "מה אתה רוצה עכשיו?", לא תמיד אני יודע.
לא תמיד יש לי העדפה או רצון.

**
2. לפעמים אי-הידיעה היא ביטוי של חוסר אמון או חוסר לגיטימציה.
אני לא יודע מה אני רוצה כי אני לא בטוח אם זה משנה או אם מותר לי לרצות.
("מה זה משנה מה אני רוצה, אם ממילא נעשה את זה ככה…").

**
3. לפעמים אני יודע מה איני רוצה ועדיין איני יודע מה אני כן רוצה.
ידיעת ה-"מה-לא", אינה מגיעה בהכרח עם ידיעת ה- "מה-כן".
אני יודע שלא מתחשק לי לאכול פיצה, ואני לא בטוח מה כן מתחשק לי לאכול.

**
4. ידיעת המה-לא יכולה להיות שלב בדרך למה-כן. 
כמו במשחק "חם-קר", אחרי כמה "קר", הכיוון של "חם" יכול להתבהר. 
בשונה מהמשחק "חם-קר", ידיעת מה-לא אינה מצביעה בהכרח על מה-כן.

**
5. לפעמים אני רוצה להתרחק ממשהו ולפעמים אני רוצה להתקרב למשהו. 
במצבים מסוימים זה יכול להישמע אותו דבר, וזה לא.
לרצות פחות קונפליקטים ולרצות יותר הרמוניה זה לא אותו דבר.
לרצות לא להיות חולה ולרצות להיות בריא זה לא אותו דבר.
לרצות לא לסבול ולרצות להנות זה לא אותו דבר.

**
6. לפעמים אני יודע מה אני רוצה או מה איני רוצה, ואני מעדיף לא לבטא את זה בקול רם.
יכול להיות שאגיד "לא משנה לי" למרות שכן משנה לי.
או שאגיד "אני לא יודע", למרות שאני כן יודע.
כשזה קורה, מעניין להתבונן בסיבה שזה קורה.

**
7. אחת הסיבות לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי מישהו ייפגע.
ואז, גם כשאני יודע מה אני רוצה, החשש שמישהו ייפגע גדול יותר מהרצון לדבר המסוים.
כששאלו אתמול בסדנה "מי רוצה לתרגל עכשיו?", רציתי לומר "אני" אבל היססתי, כי לא רציתי "להידחף" ושזה יבוא על חשבון מישהו אחר.

**
8. סיבה נוספת לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי אני אפגע.
יכול להיות שכשאגיד מה אני רוצה, יתעלמו מזה, או יסרבו לזה, או יתנגדו לזה, או ידחו את זה.
ואז… אולי יתנגדו אלי, או ידחו אותי.
ואז.. אני אתאכזב, אתבאס, או אפגע.

**
9. סיבה שלישית לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שהרצון אינו לגיטימי מאיזושהי סיבה. 
שאני לא "אמור" לרצות את זה.
ושגם אם אני רוצה את זה, זה לא לגיטימי לבקש את זה במצב הזה או מהאדם הזה.

**
10. נתינת מקום לרצון שלי עוזרת לו להתממש.
המשפט "מתחשק לי להמשיך את הטיול ולא ולחזור הביתה עדיין, מתאים לך?",
שונה מהמשפט "האם מתאים לך להמשיך את הטיול או לחזור הביתה?".

**
11. הרצון שלי משתנה.
רצון הוא משהו חי ודינמי.
הבדיקה "מה אני רוצה?", היא למעשה תמיד בדיקה "של מה אני רוצה עכשיו?".
מה שאני רוצה עכשיו יכול להיות שונה ממה שארצה אחר כך.
לא באמת ניתן לדעת מה ארצה אחר-כך.

**
בדיקה ב Live: מה אני רוצה עכשיו…?

לסיים את הפוסט הזה ולשלוח אותו. להתפנות לדברים אחרים.

עד כאן 11 למידות על רצון. אני מקווה שהפוסט בעל ערך עבורכם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אולי גם למידות ותובנות על הרצון שלכם, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אין עדיין פרטים נוספים על קבוצת התרגול והלמידה ברוח "ארבע ההסכמות" שהוזכרה בפוסט הקודם. אולי בקרוב…

הדמות הראשית בחיי

בסרט של חיי אני מגלם את הדמות הראשית.

לצידי ישנן דמויות משנה רבות.
לחלקן תפקידים יותר משמעותיים, ולחלקן פחות.

כל אחת מדמויות המשנה בסרט של חיי,
היא הדמות הראשית בסרט של חייה,
סרט שבו אני מגלם דמות משנה, משמעותית יותר או פחות עבורה.

*****
מספר ציטוטים בנושא של דון מיגל רואיז (מחבר "ארבע ההסכמות") מתוך ספרו "קול הידיעה":

"המשכתי לחקור את סיפור חיי, וגיליתי, שכל פרטי הסיפור שלי סובבים סביבי.
כמובן, כך צריך להיות, משום שאני מהווה את מרכז התפיסה של עצמי, והסיפור מסופר מהזווית שלי.
הדמות הראשית שחיה בסיפור שלי מבוססת על אדם שאכן קיים – זו האמת.
אני יוצר את הדמות של "מיגל", והיא רק תמונה המבוססת על הדברים שאני מסכים להאמין בהם לגבי עצמי.
אני משליך את הדימוי שלי על אנשים אחרים בחברה, והם קולטים את ההשלכה הזו, משנים אותה, ומגיבים אליה בהתאם לסיפורים שלהם.

לאחר מכן גיליתי, שבגלל שזה הסיפור שלי, אני יוצר דימוי גם לכל אחת מדמויות המשנה המככבות בסיפורי.
דמויות המשנה מבוססות על אנשים שקיימים באמת, אך כל דבר שאני מאמין בו ביחס אליהן, הוא סיפור שיצרתי בעצמי.
אני יוצר את הדמות של אמי, את זו של אבי, את הדמות של כל אחד מאחי ואחיותי, חברי, אהובי, ואפילו את הדמויות של הכלב והחתול שלי.
אני פוגש אדם, ואני מסווג אותו, אני שופט אותו על סמך כל הידע שבתודעתי.
באופן זה אני מאחסן את הדימוי שלו בזיכרוני.

בסיפור שלי כל אחד מכם הוא דמות משנה פרי יצירתי, ואני ואתם מגיבים אחד אל השני.
אתם משליכים את הדברים שאתם רוצים שאאמין בהם ביחס אליכם, ואני משנה אותם, בהתאם לאמונותי.
כעת אני בטוח שאתם מה שאני מאמין שאתם.
אני עשוי אפילו לומר למישהו, "אני מכיר אותך", כשלמעשה, אינני מכיר אותו כלל.
אני מכיר רק את הסיפור שיצרתי ביחס אליו.
לקח לי זמן מה להבין, שהסיפור היחיד שאני מכיר, הוא הסיפור שאני יוצר ביחס לעצמי."

**
"האמת היא, שאנחנו יודעים רק את מה שאנחנו יודעים, 
והדבר היחיד שאותו אנו יודעים באמת, הוא הסיפור שלנו."

**
"משעה שגיליתי שאנשים יוצרים את סיפוריהם וחיים בתוכם, לא יכולתי עוד להמשיך לשפוט אותם.
איך יכולתי להתיחס לדבריהם באופן אישי, כאשר אני יודע שאני אך ורק דמות משנה בסיפורים שלהם?
ברור לי, שבזמן שהם מדברים אלי, הם בעצם מדברים אל דמות המשנה בסיפורם.
כל מה שאנשים אומרים עלי, הוא אך השלכתו של הדימוי שקיים אצלם.
אין לזה שום קשר ממשי אלי.
אינני מתייחס לשום דבר באופן אישי, בעיני, זהו בזבוז זמן.
תשומת ליבי ממוקדת ביצירת הסיפור שלי."

**
"הבעיה אינה נעוצה בדמויות המשנה בסיפורנו.
הדברים שמשתקפים אלינו מהן, הם אך ורק השלכה של האמונות שלנו וזו בעיה משנית.
הבעיה העיקרית קשורה לדמות הראשית בסיפור.
אם איננו אוהבים את הסיפור שלנו, זה משום שאיננו אוהבים את אמונותינו ביחס לדמות הראשית.
יש רק דרך אחת לשנות את הסיפור שלנו, והיא שינוי האמונות שלנו ביחס לעצמנו.

זהו צעד גדול ומשמעותי במסע המודעות.
אם ננקה את השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי עצמנו, 
כמעט כבמטה קסם נתנקה גם מכל השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי זולתנו.
או אז, ישתנו גם דמויות המשנה בסיפורנו.
אין זה אומר שנחליף אדם אחד באחר – דמויות המשנה יישארו אותן דמויות, רק האמונות שלנו ביחס אליהן ישתנו.
בעקבות שינוי האמונות ישתנו ההשלכות שלנו על הזולת, ועם השינוי הזה, ישתנו יחסי הגומלין בינינו.
האופן שבו אחרים תופסים אותנו, ישתנה, ועם השינוי הזה, דמות המשנה שאנו מגלמים בסיפור שלהם, תשתנה אף היא.
בדיוק כמו גל שמפזר אדוות על פני המים, אנו משנים את עצמנו, והכול סביבנו משתנה."

**
"כאשר אנו מגיעים לרמת המודעות הזאת, 
קל יותר להתייחס באופן לא אישי אל דבריהם של אנשים אחרים.
ידוע לנו שכל אדם סביבנו הוא מספר סיפורים, ושכל אחד מעוות את האמת.
הדבר שאנו חולקים איש עם רעהו הוא תפיסתנו בלבד, זוהי רק נקודת המבט שלנו.
זה טבעי לגמרי, מכיוון שהדבר היחיד שיש לנו הוא נקודת המבט שלנו.
באמצעות נקודת המבט אנחנו מתארים את כל הדברים שאנו עדים להם."

*****

לדמות הראשית שגילמה אותי השבוע בסרט של חיי היתה אינטראקציה עם מספר דמויות משנה:

א. עם אחת מדמויות המשנה, התפתח קונפליקט הדדי, 
שבו כל אחת מאיתנו האמינה שהדמות האחרת פגעה בה ועשתה לה עוול.
האפיזודה הזו "התבשלה" בינינו במשך מספר שבועות.
הדמות הראשית בסרט שלי, החליטה לסיים את הפרק המשותף הנוכחי ולהמשיך הלאה.

א.1. כשהדמות הראשית בסרט שלי הבינה שהיא רק דמות משנית בסרט של דמות ראשית אחרת,
זה עזר לה לקחת את מה שקורה באופן פחות אישי ולשחרר.
היא הרגישה פחות צורך להוכיח, לשכנע, להצדיק, להילחם, או לנצח, 
וגם פחות צורך להתקרב, להשלים או לפתור בהרמוניה.

ב. עם דמות משנה נוספת (המגלמת חברה שאני מעריך ואוהב),
שוחחתי מספר פעמים השבוע וניסיתי לסייע לה במשהו.
האינטראקציה היתה נעימה. 
הדמות הראשית מקווה שדמות המשנה הזו תמשיך להופיע בסרט שלי.

ג. עם דמות משנה שלישית, הייתי בקשר חברי קרוב בעבר.
בשנים האחרונות התרחקנו והקשר בינינו ניתק.
בסיפור של הדמות הראשית, ייתכן היה שם איזשהו "עניין".
השבוע, לשמחת הדמות הראשית בסרט שלי, התחדש הקשר, בתחושת הקלה נעימה.

ד. משהו באינטראקציה שלי עם דמות משנה רביעית משתנה בימים אלו.
בשבוע שעבר זה עורר בדמות הראשית המגלמת אותי כעס, תסכול, חוסר סבלנות, וגם עצב.
השבוע, לאחר שיחה ומספר אינטראקציות נוספות עם אותה דמות משנה, 
הדמות הראשית המגלמת אותי חשה הרבה יותר קירבה, רוגע, הכרת תודה ואיזון.

ה. פגישה שהיתה מתוכננת להתקיים עם דמות משנה חמישית בוטלה פעמיים בהתראה קצרה השבוע.
בעבר, הדמות הראשית בסרט שלי, היתה כועסת, שופטת, נפגעת ומנתקת מגע במצב כזה.
השבוע, לצד כעס ותסכול, עלתה יותר סקרנות, שמחה ואפילו התרגשות.
הדמות הראשית ודמות המשנה בסרט שלי מתכננות להיפגש בשבוע הבא. מעניין איך זה יתפתח…

**
למילים יש כוח.
תפיסה מייצרת מציאות.
להחלפת הביטוי "אני" בביטוי "הדמות הראשית בסרט שלי" יש השפעה עצומה.
לפחות על הדמות הראשית בסרט שלי …

תודה על הקריאה ועל הנוכחות שלכם בסרט חיי.
אני שמח להיות דמות משנית בסרט חייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח מאוד לקרוא. ולהגיב או לא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני שוקל לפתוח בקרוב קבוצת למידה ותרגול ברוח "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז6 מפגשים וירטואליים. עדכנו אם זה מעניין אתכם ואשלח לכם פרטים נוספים כשיהיו…

פיתוח מומחיות

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר