לפני כחודש פתחתי חשבון השקעות וביצעתי רכישה של אגרות חוב.
הפעם האחרונה שהשקעתי בבורסה היתה לפני כמה שנים טובות. בלשון המעטה, זה לא תחום שאני מיומן בו.
מספר ימים לאחר ההשקעה, כשאיגרת החוב שקניתי עלתה בשלושה אחוזים הרגשתי שמחה וסיפוק. שלושה אחוזים בפחות משבוע !
כמה שעות לאחר מכן, בדקתי מה עשתה מניית זום בשנה האחרונה. אני זוכר שבאמצע מרץ 2020, כשחצי מדינה עברה לעבודה מהבית, שקלתי לרכוש מניות של זום.
שלושת האחוזים של איגרת החוב שלי החווירו אל מול מאות האחוזים ש"הפסדתי" מאי-ההשקעה שלי במניית זום.
הלאה..
בשבוע שעבר התפרסמה כתבה על חברת סטארט-אפ מצליחה שגייסה מאות מיליוני דולרים לאחרונה.
מהתמונה של שלושת היזמים ניבט אלי פרצופו המחייך של זיו, אחד היזמים וחבר קרוב לליבי שאני ממש אוהב ומעריך.
לצד השמחה הגדולה עבורו, הרגשתי גם צביטת קנאה קלה.
רק לפני מספר שנים יעצתי לו וליוויתי אותו בפרויקט מסוים שהוא עשה.
הוא היה בתחילת הקריירה העסקית שלו ואני כבר הייתי מנהל מנוסה.
איזו דרך הוא עשה מאז, ואיזו דרך אני עשיתי. איפה הוא ואיפה אני.
**
למרות שכסף אינו הדבר הכי חשוב בחיי, ויש בי הכרת תודה גדולה על מצבי הכלכלי, שתי הדוגמאות הללו שנוגעות בכסף "הפעילו" אותי. במקרה של זיו, הנושא הוא לא רק כסף כמובן.
הצלחה, התפתחות, תחושת ערך ודימוי עצמי הם גם חלק מהעניין כאן.
הנה דוגמא נוספת:
בשבוע התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן (הפרק יעלה ביום ראשון הקרוב).
כשערן סיפר לי על ראיון נפלא שהיה לו עם אריק זאבי מספר ימים לפני, הדופק שלי התחיל להאיץ והמחשבה הראשונה שקפצה לי היתה "אני לא בליגה שלו".
**
את ההשוואות הללו ודומות להן, אני פוגש בתוכי וסביבי שוב ושוב. הן לא משהו שאני גאה בו או נהנה ממנו.
אני חווה אותן יותר מכפי שהייתי רוצה, ולפעמים השפעתן עלי גדולה יותר משהייתי רוצה שתהיה.
מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת קורא לתופעה הזו "תני השוואות" – שיפוטי השוואה פנימיים המייללים בתוכנו כמו תנים.
בתקופה הזו, חלק מחברות ההייטק נמצאות בעיצומם של תהליכי קידומים ועדכוני שכר.
רבים מהעובדים זוכים להעלאות שכר, קבלת דרגות ומענקי בונוסים.
אחת התופעות המרתקות בהקשר הזה שאני רואה סביבי שוב ושוב היא המהירות שבה אנשים עוברים משמחה על העלאת שכר או קידום בדרגה לתסכול מכך שמישהו קיבל יותר מהם או קודם בדרגה לפניהם.
חשוב להדגיש: לא מדובר באנשים תאבי בצע, חמדנים או לא ערכיים.
עבור חלק מגדול מהאנשים העלאת השכר והקידום הם ביטוי להערכה, הכרה, מקצועיות, התפתחות והוגנות.
**
להשוואות הללו יש השפעה עצומה על שביעות הרצון, האושר ועל איכות החיים שלנו. הן יכולות להיות מסוכנות והרסניות.
בשנים האחרונות למדתי לעבוד איתן ולהפחית את השפעתן עלי ועל חיי.
בדומה למיומנויות אחרות, עבודה עם "תני השוואה" היא מיומנות שניתן לתרגל ולפתח. הנה מספר דרכים מומלצות:
זה מתחיל במודעות.
חשוב לשים לב לכך שאנו מופעלים.
לשים לב שמצב הרוח שלנו משתנה כי שמענו שמישהי מרוויחה יותר מאתנו או כי ראינו פוסט על קריירה-הורות-זוגיות שנראית הרבה יותר טובה מהקריירה-הורות-זוגיות שלנו.
נקודת המפתח שממש קריטית להבין כאן היא שהתסכול, כעס, קנאה, תקיעות, חוסר ביטחון או ייאוש שאנו חווים אינם נובעים מהמצב הכלכלי–קריירה-הורות-זוגיות שלנו אלא מההשוואות שלנו.
**
המודעות מאפשרת לנו בחירה.
כשאנחנו מודעים לכך ש"הופעלנו", אנו יכולים לבחור מה אנו עושים עם זה.
למשל: התנתקות מהרשת החברתית שבה קראנו את הפוסט, או שליחת פירגון מהלב לאדם שאנחנו גם שמחים עבורו וגם אולי קצת מקנאים בו.
אחת החוכמות הגדולות היא להתרחק מראש מסביבות ומאירועים שמפעילים אותנו.
צעד פרואקטיבי חשוב יכול להיות סינון והפחתת החומרים שאנו צורכים ושמהווים טריגרים חזקים עבורנו כמו למשל רשתות חברתיות המתוכננות ללחוץ לנו באפקטיביות רבה על בלוטת ההשוואות שלנו .
**
בשנים האחרונות הפכתי להיות בררני מאוד בנוגע לניוזלטרים שאני מנוי עליהם.
אין לי בעיה עם אנשים שמנסים למכור (אני אוהב לקנות מאנשי מקצוע שנותנים ערך גבוה), אבל פיתחתי רגישות גבוהה למיילים ולמסרים אפקטיביים מאוד הנכתבים בידי אנשים מיומנים מתוך כוונה להפעיל אותי (כי למרות שאני מודע לנושא, אני עדיין מופעל).
**
פעם רציתי להתרומם מעבר להשוואות הללו.
האמנתי שיגיע שלב שבו כבר לא אפגוש אותן. היום אני מבין שהן כאן כדי להישאר.
למרות שאני לא נהנה מהן, אני יותר בקבלה לעצם הימצאותן. הפסקתי לצפות שהן ייעלמו.
כש"תני השוואה" מתחילים ליילל בתוכי, אני שם לב לכך שאני "מופעל" ולא רואה בכך סימן שמשהו בי לא בסדר או לא מספיק מפותח.
אני די בטוח שכולנו חווים את ההשוואות הללו בצורה כזו או אחרת ושזה חלק ממנגנון ביולוגי הישרדותי חשוב וקדום המוטמע בנו.
**
הנה נקודת מבט נוספת שאני נהנה לשחק איתה:
מרשאל רוזנברג מציע "להנות ממופע תני ההשוואות" – להסתכל על עצמנו מהצד ולראות בפליאה, אולי אפילו בשעשוע באיזו מהירות ועוצמה אנחנו מופעלים, למרות שאנו מודעים לנושא הזה.
**
אני רוצה לקנח בשאלה שהפכה להיות מרכזית מאוד בחיי בשנים האחרונות: "מה זה מספיק?"
זו הגירסה שלי למשפט "איזהו עשיר? השמח בחלקו" וניסיון להפוך את הרעיון הזה לקונקרטי וישים ביום-יום.
תמיד אנחנו יכולים להרוויח יותר, או להיות במקום טוב יותר בקריירה-זוגיות-הורות-בריאות-אושר שלנו, אבל האם המקום שאנו נמצאים בו עכשיו הוא טוב מספיק עבורנו? ואם לא, לאן בדיוק אנחנו מכוונים?
כשאני מתבונן על מצבים בצורה הזו ומגדיר לעצמי את "המספיק שלי" זה נותן לי המון שקט ובהירות.
לא ממקום של התפשרות המובילה לבינוניות ולחוסר התפתחות, אלא ממקום של מה באמת חשוב לי ומה אני באמת צריך, בניגוד למה שהסביבה שלי משדרת או מנסה למכור לי.
לפני כשנה, כשפתחתי תוכנית ליווי קבוצתית שאלתי את עצמי מה צריך להיות מספר המשתתפים המינימלי והמקסימלי לפתיחת הקבוצה.
מכיוון שהתוכנית הזו בערה בתוכי וממש רציתי להוציא אותה לפועל התשובה המדויקת עבורי באותו זמן היתה שאני יוצא לדרך גם עם ארבעה משתתפים, ושבכל מקרה עם לא יותר מארבעה עשר.
ההגדרה הזו נתנה לי שקט כיון שידעתי שבמתווה הזה אוכל לפתוח את הקבוצה בוודאות ובקלות יחסית.
מספר ימים לאחר פירסום התוכנית, כשהגעתי למספר המשתתפים המקסימלי סגרתי את ההרשמה.
סביר להניח שהפסדתי הכנסה מסוימת, אך הרווחתי שקט, מיקוד ומחויבות לאיכות שכיוונתי אליה.
"מה זה מספיק?" היא שאלה עוצמתית ואפקטיבית, המנטרלת רעש, יוצרת מיקוד ומעצימה שמחה.
**
כתמיד, אני מקווה שהפוסט הנוכחי בעל ערך ומשמעותי עבורכם. אתם מוזמנים להעביר אותו הלאה ולהמליץ לאנשים נוספים להצטרף לניוזלטר שלי.
אתם מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט. אשמח מאוד לשמוע מכם. ניתן לעשות זאת במייל חוזר או באתר.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
נ.ב. שתי המלצות חמות לסיום:
חפשו את הפודקאסט "עושים שינוי" שבו ערן שטרן מראיין את אריק זאבי.
ואז חפשו את הפודקאסט "43 שניות" של אריק זאבי והתחילו בראיון שלו עם אדיר מילר.
תענוג צרוף להקשיב לשני הפרקים הללו. אני בטוח שתודו לי עליהם !