לפני זמן מה ידידה סיפרה לי שבמהלך נהיגה ברכבה הראייה שלה התערפלה והיא החלה לראות כפול למשך מספר דקות.
לאחר התייעצות עם רופא המשפחה שלה היא נשלחה לסדרת בדיקות מקיפה בניסיון להבין מה מקור הבעיה. החשש העיקרי היה שהראייה הכפולה נובעת מגידול כלשהו במוח.
לשמחתה ולהקלתה הרבה של ידידתי כל הבדיקות הראו על תפקוד מוח תקין.
מתח עצום התפוגג והיה ניתן לחזור לשגרה.
**
לפעמים כשקורה לנו משהו לא צפוי ולא רצוי אנחנו מסתכלים אחורה ולומדים להעריך מחדש את מה שלקחנו קודם כמובן מאליו.
בדיעבד אנחנו מבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן, שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך, אבל מסיבות שונות התקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים אז מעניינים אחרים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.
חנוך דאום מיטיב לתאר בספרו הנפלא "החיים הם תקופה קשה" סיטואציה דומה שהוא ואשתו חוו:
"הלכנו לעשות צילום ואמרו שלאחר שבועיים נקבל תשובה, ובשבועיים האלה אתה עובר רכבת הרים רגשית.
אתה חושב על החיים, על כמה שבעצם הם היו טובים אליך.
על כמה שאתה רוצה שהם יימשכו לנצח, ככה, כמו שהם.
ואתה מקבל על עצמך להיות אדם טוב יותר אם רק הכול יהיה בסדר.
אלה באמת שבועיים שאתה מבין שבסופם יכול להיות שהכול יתהפך עליך.
שהחורף של חייך יגיע.
ואתה שם לב בשבועיים האלה, עד כמה בימי שגרה אנחנו מכירים טובה ליומיום המיטיב שלנו,
עד כמה שאנו אדישים למה שלפתע אנחנו מבינים שהוא נשגב: החיוך של ילדינו, הרגעים בהם המשפחה יושבת לאכול, התנומה שאתה תופס בין הערביים במרפסת, השמש שמאירה מעל הים.
אתה פתאום מתגעגע לחיים שלך, למרות שהם עדיין מתקיימים, ויש לך רק בקשה אחת: שזה יימשך.
שכל האור והשפע והטוב שאתה לא תמיד שם לב אליו והזוגיות הזו, הגורל המשותף שלך ושל אשתך שלעיתים כבר נהיה מובן מאליו, שהכול יהיה כשהיה."
**
המקרים הללו עוררו בי מספר שאלות:
– אם היינו ב"גן עדן" עכשיו, האם היינו יודעים שאנחנו שם? איך זה היה מרגיש?
– יכול להיות שאנחנו בסוג כזה של גן עדן ממש כאן ועכשיו ואנחנו לא מודעים לכך כיון שאנו מוטרדים מזוטות?
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו מושלם כל הזמן.
כשאנחנו חווים קושי, תסכול או מצוקה זהו אינו בהכרח סימן לכך שמשהו לא בסדר או שטרם הגענו ל"גן-העדן" שאנו שואפים אליו.
לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן (המשפחה, הקריירה, הבריאות, מזג האויר, המצב במדינה, ..) זה לחיות בגיהינום.
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים, אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.
עיקר הסבל שאנחנו חווים אינו תוצר של של נסיבות או אירועי חיים, אלא של הפער שבין הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה, לבין מה שקורה בפועל.
יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך, ולגלות את זה רק בדיעבד.
איזה פספוס עצום זה לחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת, ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.
**
חנוך דאום טוען בהמשך הקטע שמרגע שאנו מקבלים בשורות טובות (כמו במקרה של ידידתי),
רובנו חוזרים להתעצבן מהדברים הקטנים מיד (כמו למשל פקק תנועה או משפט מעצבן של מישהו בעבודה), לפעמים תוך דקות ספורות.
אני מסכים עם האמירה הזו וגם מאמין שזה לא חייב להיות כך. שיש לנו את היכולת לשנות את זה.
אני מאמין שאפשר ללמוד "לחיות בגן-עדן", להפחית סבל ולהעצים שמחה, להנות יותר מהדרך ומהשגרה היומיומית "הרגילה".
בדומה לדברים אחרים, זוהי מיומנות שניתן לפתח.
שתי תרגולות יומיות לדוגמא שעוזרות לי בכך הם "הכרת תודה" ו-"חגיגות-אבל".
כתבתי על כך מספר פעמים בעבר ואף הצגתי את הכלים הללו (לצד מספר כלים נוספים) בהרצאה "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".
"שיהיה מטלטל מספיק ולא מטלטל מדי" הוא איחול שאני מאחל לעצמי ולאחרים שפוגשים אתגר או קושי מאיימים במיוחד.
"מטלטל מספיק" שידחוף אותנו לעשות את השינויים המיטיבים בחיינו, מבלי שיהיה "מטלטל מדי".
הביטוי "חיים מלאים" שאתו אני מסיים את הפוסטים שאני כותב הוא תזכורת לכך שבכל רגע נתון אנחנו חווים גם וגם.
ומכיוון שכך, כדאי להתאמן שוב ושוב בלראות את הטוב (שתמיד קיים) ולחוש שמחה והכרת התודה על צרכים שמתמלאים, כמו גם לא להיבהל יותר מדי מהקשיים שאנו חווים ומהבעיות שאנו פוגשים שגם הם חלק מ"החבילה" וימשיכו ללוות אותנו.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
נ.ב. הזהירו אותי לא לקרוא את "החיים הם תקופה קשה" במקומות ציבוריים כיון שהוא מצחיק בטירוף וגורם לפרצי צחוק בלתי נשלטים. בימים האחרונים אני מתענג על הספר הזה בכל ערב. מומלץ בחום רב !!! ניתן לרכוש אותו רק ישירות דרך האתר של חנוך.