חודש: מאי 2021

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"הדחוף משתנה" היא הכותרת שסת' גודין בחר לפוסט היומי שהוא העלה היום.

אני מוצא את הרעיון שלו נפלא ומרענן, זווית קצת אחרת לנושא ניהול זמן וסדרי עדיפויות שבעיניי הוא אחד הנושאים הכי חשובים ומשמעותיים לחיים.

בשני משפטים:
תמיד יש משהו דחוף, והדחוף תמיד משתנה. הדחוף הוא זמני ו"עונתי".
החשוב לעומת זאת, נשאר קבוע. מה שחשוב ממשיך להיות חשוב ואינו משתנה כל-כך מהר.

הפוסט הזה נכתב 14 שעות לאחר תחילת תוקפה של הפסקת האש עם החמאס.
מה שהיה דחוף ואפילו דחוף מאוד בימים האחרונים עומד להשתנות.
מה שהיה דחוף לפני שבועיים, התאדה לפני כשבוע וחצי כשנשמעו האזעקות ונחתו הטילים הראשונים.
אפשר להניח בביטחון מלא שמשהו דחוף חדש יופיע ממש בקרוב, כבר מחר או מחרתיים.

והדברים החשובים? הם תמיד כאן, קבועים ולא משתנים.
במקרים רבים מקבלים מאיתנו פחות תשומת לב ממה שהיינו רוצים או ממה שהם צריכים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, למידה והתפתחות, ביטחון כלכלי, נתינה, משמעות.

**
בימים האחרונים אני קורא בעונג את ספרו הנפלא של יונתן זקס "לרפא עולם שבור".

הנה סיפור מתוכו שממש אהבתי:

דון יצחק אברבנאל, המלומד והמדינאי הגדול בן המאה החמש עשרה, היה יועצם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה.
מספרים שהמלך שאל אותו פעם מהו ערך הרכוש שבבעלותו.
אברבנאל נקב בסכום מסוים.

"לא ייתכן", אמר המלך, "אין לי ספק שיש לך הרבה יותר".
"שאלת אותי", ענה אברבנאל, "על הרכוש שבבעלותי.
הרכוש שיש לי אינו בבעלותי. הוד מלכותו יכול להחרים אותו ממני מחר.
אני לכל היותר שומרו הארעי.
הסכום שציינתי הוא סכום הכסף שנתתי לצדקה.
זהו הסכום ששום כוח על פני האדמה, גם לא הוד מעלתו, יוכל לקחת ממני."

כמה חוכמה וענווה יש בתשובה הזו.
תזכורת לארעיות שלנו בעולם הזה, לכך שבכל רגע נתון הכול יכול להשתנות, שאנחנו איננו מה שיש לנו.
חשוב בעיניי להרחיב את הסיפור מעבר להיבט הצדקה החומרית.
לא ניתן לקחת מאיתנו את הנתינה והתרומה שלנו בצורות שונות, את ההשפעה שלנו על חיי אחרים, את הנוכחות שלנו ברגעים חשובים.
פעמים רבות המעשים והמחוות הללו שלנו ימשיכו להדהד גם זמן רב לאחר שאנחנו כבר לא נהיה כאן.

הרב יונתן זקס הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי, ואף זכה בתואר אבירות.
הרב זקס היה פעיל בדיאלוג בין-דתי ועסק בחשיבותה של האמונה היהודית בעולם המודרני, נושא שעליו חיבר ספרים רבים.
הוא נפטר לפני מספר חודשים בנובמבר 2020. ספריו, מחשבותיו ושיעוריו ממשיכים להדהד ולהשפיע על אנשים רבים.

**

שתי המלצות והזמנות לסיום:

1. לפני מספר שעות נרשמתי לקורס קבלת החלטות בקבוצה שיועבר על יד חן צבי.
אני עוקב אחרי חן צבי כבר תקופה מסוימת ומוצא את התכנים שלו מעניינים, מקוריים ומעמיקים, כאלו המשלבים תקשורת מקרבת ותחומים מרתקים נוספים.

כל הפרטים על הקורס + מספר הטלפון של חן צבי בקישור הבא.

אני לא בטוח אם יש עדיין מקום בקורס. מוזמנים ליצור קשר ישירות עם חן צבי ולבדוק (פרטים בקישור שלמעלה).

2. בתחילת החודש העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך.
בין היתר נגעתי בנושא של חידוד כוונה, הקשבה לעצמנו ולאחרים, גמישות תגובתית ובמודל המנהיגות המצבית של קן בלאנצ'רד.
לפני מספר ימים קיבלתי את הקלטת ההרצאה ואני שמח לשתף בה.
למרות שהתכנים ממוקדים בחניכה של אנשי חינוך, הם רלוונטיים מאוד לכל סוג של חניכת/הובלת/ליווי 1:1.

זו הזדמנות להודות לרבקה גרין שבזכותה נוצרה ההרצאה הזו. 

מוזמנים לצפות בהרצאה המלאה כאן.

**

כתמיד, הרגישו חופשיים להעביר הלאה את הפוסט ואת כל התכנים וההמלצות שבתוכו.

אם אתם מוצאים את הפוסט ואת התכנים מעוררים, משמעותיים ובעלי ערך עבורכם, אתם מוזמנים לכתוב לי כמה מילים במייל חוזר.

אם קיבלתם את הפוסט הזה ממישהו אחר, אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את הפוסטים העתידיים ישירות אליכם (קישורים למטה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.

"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.

"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

~ הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
נזכרתי בסיפור הזה הבוקר כשחשבתי על כל מה שקורה השבוע.
חשוך השבוע.
הימים הללו קשים, מורכבים ועצובים.

מספר מחשבות שעולות בי ושאני רוצה לשתף:

– חשוב מאוד לשמור על עצמנו, על יקירנו ועל שכנינו בימים הללו.

– במיוחד עכשיו חשוב לקחת אחריות על תשומת הלב שלנו, על הדבר שאנו מתמקדים בו ועל החומרים שאנו צורכים בימים הללו.

– כדאי לזכור שאנחנו לא רואים הכול ולא יודעים הכול. קורים הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מודעים להם. מה שאנחנו רואים שוב ושוב בלופ חדשותי או ברשתות החברתיות, זה לא בהכרח הדבר היחיד או העיקרי שקורה. הלוואי והיינו רואים בלופים חדשותיים וברשתות החברתיות גם את כל המחוות המדהימות של עזרה הדדית, אכפתיות, חמלה ואהבה.

– חשוב להיזהר מהכללות. משיפוט של ציבורים שלמים. אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. וחשוב גם להישמר מעצימת עיניים. מפרשנות מיטיבה ואופטימית מדי לתופעות הרסניות ומדאיגות.

– יש להכיר בכך שהמצב מורכב. שאין פתרונות פשוטים. הלוואי והיו. אף אחד לא יכול לפתור את זה ביום אחד, בשבוע או בחודש, לא משנה באיזו נחרצות הוא מדבר. הרבה היו רוצים ואף אחד לא יכול.

– ואף אחד גם לא יכול להרוס הכול ביום אחד. זה מאוד מורכב ולא הכול אבוד. להיזהר מפטליזם. לא הכול נחרב. זה לא הסוף של שום דבר. זה עוד שלב בדרך המאתגרת שאנו עוברים.

– מה שאנו רואים וחווים עכשיו הוא הפירות והתוצרים של תפיסות, אמירות, החלטות, תהליכים ופעולות שנעשו בעבר. את הפירות של התפיסות, ההחלטות והפעולות שמתרחשות עכשיו נראה בעתיד. הלילה הכי ארוך בשנה הוא גם הנקודה שבה משתנה המגמה והימים מתחילים להתארך.

-אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים. כל הזמן. מה שאנחנו עושים משנה. לכל אמירה או פעולה, קטנה כגדולה יש השפעה חשובה. בתקופה הזו במיוחד חשוב להפחית רע ולהרבות טוב ברמה האישית, המשפחתית ובמעגלי ההשפעה שלנו.

– חשוב להמשיך להאמין. להמשיך להתפלל. לזכור את סטוקדייל.

לאביתר בנאי יש שורה חזקה באחד השירים שלו – "חיים גדולים נולדים מכאב". מי ייתן ומתוך הכאב והעצב שאנו חווים השבוע יווצרו חיים נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דלתות מסתובבות" הוא אחד הסרטים האהובים עלי.
הסרט מציג בצורה מבריקה כיצד שניה אחת (הגעה בזמן לרכבת או פספוס שלה) משפיעה על גווינית' פלאטרו גיבורת הסרט ועל חייה שמתפתחים בשני כיוונים שונים ובלתי צפויים.
על-פי הסרט למזל ולאקראיות יש השפעה עצומה על חיינו.

אני מאמין גדול בארעיות ובכך שבכל רגע נתון דברים שאינם בשליטתנו יכולים להתרחש או להשתנות.
ולצד זאת אני מאמין גדול גם ביכולת שלנו ליצור, להשפיע, לבחור את תגובתנו ולפעול.

האם החיים הם מסע של גורל-מזל, של גילוי או של יצירה?

התפיסה שהחיים הם מסע של מזל או של גורל מניחה שדברים יתפתחו כפי שהם אמורים להתפתח, שמה שצריך לקרות יקרה.
על פי תפיסה זו לאירועים חיצוניים, לגורל, לכוח חיצוני כלשהו ואולי אפילו למקריות יש השפעה עצומה על חיינו שאינה נופלת (וכנראה עולה) מההשפעה של הבחירות והמעשים שלנו.
העתיד שלנו הוא תוצר של אירועים אקראיים או של תסריט שנכתב ונקבע מראש, שבדרך כלל איננו מודעים לו.

התפיסה שהחיים הם מסע של גילוי מניחה שהדברים (אנחנו, אחרים, מצבים) הם כפי שהם וחשוב שנגלה איך הם בדיוק.
לדוגמא: אם אנחנו מאמינים שיש לנו יכולות וחוזקות מסוימות, חשוב שנגלה אותם בכדי שנוכל למצוא לעצמנו את הקריירה או את מערכת היחסים המתאימה לנו.
בכדי לעשות זאת נמלא שאלוני אבחון או נעבוד עם מטפלים ויועצים שיעזרו לנו להבין את עצמנו לעומק ולבחור בחירות מתאימות.
דוגמא נוספת: כשאנחנו מתלבטים האם לקבל הצעת עבודה שקיבלנו, לעבור לדירה באזור כלשהו או להתחתן עם בן הזוג המסוים, אנו מנסים להבין האם העבודה, הדירה ובן הזוג מתאימים לנו.
ההנחה היא שיש תשובה כזו או אחרת ושבדרכים שונות ניתן לגלות אותה או לפחות להתקרב אליה.

התפיסה שהחיים הם מסע של יצירה מניחה שהדברים נוצרים תוך כדי תנועה ושמה שנעשה ישפיע יותר מכל מאפיין שניתן לראות כרגע.
על פי תפיסה זו העתיד טרם נקבע וגם לא ניתן לחזות אותו. מה שיתפתח יושפע הרבה יותר ממה שנעשה ומאיך שנהיה והרבה פחות מאיך שאנחנו ואחרים כרגע.
התשובה לשאלה האם כדאי לנו לקבל את הצעת העבודה המסוימת הזו, לבחור בבן הזוג הזה או לעבור לדירה שאנו מתלבטים לגביה, היא שזה בעיקר תלוי בנו ובמה שנעשה מזה.

**
אם החיים הם מסע של גורל-מזל, עלינו פשוט להתקדם במסלול שלנו, לחיות את החיים, ולבטוח בכך שמה שצריך לקרות יקרה.
עבור אנשים מסוימים זו יכולה להיות תפיסה מלחיצה ומייאשת, שכן מה שנעשה לא כל-כך משנה, ובכל רגע הכול יכול להתהפך.
עבור אנשים אחרים זו יכולה להיות תפיסה מרגיעה ומשחררת, המאפשרת להם לקבל את החיים כפי שהם.

אם החיים הם מסע של גילוי ומה שיקרה מושפע מאוד מהבנה מעמיקה (את עצמנו, הבנת אחרים ומצבים) ומבחירה מדויקת במה שנכון עבורנו, עיקר האחריות שלנו הוא לגלות את "האמת" ולבחור נכון.
בדרך זו ישנם שני כשלים עיקריים שעלולים לפגוע בנו ובדרך שלנו: האחד – שלא נבין או נגלה את "האמת", השני שלא נבחר נכון.

אם החיים הם מסע של יצירה ומה שיקרה מושפע מאוד ממה שנעשה ומאיך שנהיה, הרי שיש לנו אחריות מלאה למחשבות-מילים-רגשות-מעשים שלנו והרבה מאוד גמישות ואפשרויות בחירה.

**
לאורך שנים האמנתי שהחיים הם מסע של גילוי ושהאתגר העיקרי הוא להעמיק את ההקשבה ואת ההבנה בכדי להגיע לראייה יותר צלולה ובהירה שתאפשר לנו לקבל החלטות, לבחור נכון ולעשות צעדים מדויקים בעולם מורכב ורב-מימדי.

היום אני מאמין שהחיים הם במידה רבה מסע של יצירה ושהאתגר הוא ליצור ברמה יומיומית את המציאות שאנו רוצים לראות, לחוות ולחיות.

לפני מספר ימים לקחתי חלק בתהליך דיאלוגי בין מנהל ומנהלת בכירים החווים הרבה קונפליקטים בחודשים האחרונים ומחפשים לשפר את מערכת היחסים שלהם.
בסיומה של הפגישה שאלה אותי המנהלת: "מה אתה אומר? יש לזה סיכוי?"
"אני מאמין שכן", עניתי, "זה מורכב וזה יכול להתפתח בצורות שונות."

מסע של יצירה.

**
השבוע העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך (אולי אשתף בהקלטה בקרוב), העברתי סדנת תקשורת מקרבת לכעשרים משתתפים, לקחתי חלק במפגש מאמנים במסגרת תוכנית מרגשת שהושקה אתמול והשתתפתי בעשרות פגישות ושיחות עסקיות.

ברמה כזו או אחרת באתי במגע (השפעתי עליהם והושפעתי מהם) עם מאות אנשים שיש לי עמם הכרות מעמיקה, מסוימת או שפגשתי אותם השבוע לראשונה.

בחיבור ל"דלתות מסתובבות", אם לשניה אחת ולפעולה אחת (הגעה לרכבת או פספוס שלה) יכולה להיות השפעה כל-כך גדולה על חיינו, הרי שפוטנציאל ההשפעה, היצירה והשינוי של שבוע כדוגמת השבוע הזה הינו אינסופי, משהו שקשה מאוד לתפוס.

אני לא יודע מה אתכם.
אותי זה מסקרן ומרגש…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר