ביום שני השבוע שחר ביתי הבכורה השתחררה מהצבא.
הבוקר אירחנו אצלנו ביחד עם המשפחות של פז ובר (שתי חברותיה לשירות ולשחרור), שתיית פרידה מרגשת בנוכחות כמה עשרות חיילות וחיילים.
לאחר בראנצ' מפנק ושיחה חופשית החל סבב פרידות שבו ניתנה הזדמנות לכל מי שרצתה לומר כמה מילים אישיות לשלוש הבנות שמשתחררות.
בשונה מפרידות רשמיות שנעשות "לפרוטוקול" (הייתי בלא מעט כאלו), הפרידה הזו היתה מרגשת במיוחד:
במשך כשעה וחצי לא הפסיקו הדמעות, הקולות חנוקים והצחוקים, כששחר-פז-בר יושבות במרכז ומקבלות אינסוף אהבה, הערכה והכרת תודה.
מרגש לשמוע את כל מה שאומרים לך ועליך, ומרגש הרבה יותר להיות נוכח כשאומרים את זה לילדים שלך.
נראה שרק לפני דקה וחצי היא התגייסה וכתבתי את "שבת ראשונה, שבת אחרונה".
מדהים בעיניי שבתוך שנתיים ושמונה חודשים, נערה מתבגרת שמסיימת י"ב עוברת טרספורמציה עמוקה בסביבה זרה ושונה מזו שהיא מורגלת בה, בחברת אנשים שהיא אינה מכירה ובתחום עיסוק חדש לחלוטין.
בפרק זמן של פחות משלוש שנים היא הופכת מתלמידה ונחנכת למישהי שמובילה משימות, אחראית על תחומים, חונכת אנשים, דואגת להם ומפתחת אותם.
מה הפך את התקופה הזו לכ"כ מיוחדת ומשמעותית?
מהשיחות עם ביתי ומהקשבה למה שנאמר בשתיית הפרידה היום שלושה דברים מרכזיים קופצים לי:
עשייה משמעותית שנהנים ממנה + למידה והתפתחות אישית ומקצועית + חברים טובים שכיף להיות ולעבוד איתם.
שלא כמו באגדות, לא הכול מושלם או כיפי.
בשירות כזה יש גם לא מעט חלקים פחות נעימים, תסכולים מאטימות של מערכת, קונפליקטים, עייפות מנסיעות ארוכות, לחץ מתמשך, כמיהה לחופש עם חברות שכבר השתחררו ושלל אתגרים נוספים.
אבל נראה שכעשייה משמעותית ומהנה + התפתחות אישית ומקצועית + חברים טובים נפגשים הם נותנים את הטון ו"צובעים" את החוויה.
אולי יש פה "נוסחה" שאפשר לשכפל גם בשלבים נוספים של החיים:
מה אם היינו חושבים על קריירה כעל מסע מתמשך ומרובה מעברים הבנוי מפרקים בני 3-5 שנים כשבכל פרק אנו מתמקדים ב"שלישיה" – עשייה משמעותית ומהנה, התפתחות אישית ומקצועית וסביבה אנושית כיפית, תומכת ונעימה?
בכדי לפגוש את "השלישייה", המעבר או שינוי הפרק אינם מחייבים עזיבה של מקום עבודה או פרידה מחברים לדרך שאנו ממש נהנים לעבוד איתם.
מעברים ופרקים חדשים יכולים להיווצר או להתקיים בתוך מסגרת קיימת.
בדרך כלל, העניין הוא פחות המסגרת החיצונית ויותר התהליך והחוויה הפנימיים שלנו:
בלי קשר לשם החברה שאנו עובדים בה, לכותרת התפקיד שלנו ולאיך זה נתפס בעיני אחרים –
עד כמה העשייה משמעותית ומהנה עבורנו?
עד כמה אנו מרגישים גדילה והתפתחות אישית ומקצועית?
עד כמה אנו אוהבים את האנשים שאנחנו עובדים עימם ונהנים להיות בחברתם?
כתמיד, אני מקווה שהפוסט היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
מוזמנים לכתוב לי כמה מילים ומה המחשבות/תחושות/פעולות שעולות בכם כשאתם קוראים את זה.
בנוסף, אם טרם צפיתם בהרצאת "פיתוח קריירה בעולם החדש", תוכלו לעשות זאת מהקישור הבא.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר