מחשבות על עומס

השבועיים האחרונים שלי היה מלאים בלא מעט אתגרים וקשיים.
איבדתי סבלנות מספר פעמים, הייתי יותר לחוץ מכפי שאני רוצה ולא תמיד הגבתי בצורה מיטבית.
חלק מהעניין נובע מעומס ומהצפה, מריבוי של עניינים, מאתגרים מנטליים ורגשיים.
אני בטוח שאני לא היחיד שחווה שבועות כאלו.

כשאני מתבונן על השבועות האחרונים שלי ושל אנשים סביבי אני מזהה שם סוגים שונים של עומס:
יש עומס פיזי הנובע מחוסר שעות שינה, עייפות, כאבים פיזיים, רעב וכו'.
יש עומס רגשי הנובע ממורכבות של מצבים המעוררים בנו תחושות שונות, מעניינים רגישים, או רגשיים או לא פתורים שיושבים עלינו ומעסיקים אותנו.
יש עומס מנטלי הנובע מריבוי דברים שאנו חושבים עליהם או מנסים לקדם אותם.

כשאנו מרגישים הצפה מעניין לברר האם זו הצפה פיזית, רגשית או מנטלית, ואולי היא שילוב של גם וגם.
ההכרה במשהו היא צעד חשוב ראשון ביכולת לעכל, לעבד, להחזיק ולהתמודד אתו.

נלסון מנדלה, נשיא דרום-אפריקה לשעבר וחתן פרס נובל לשלום נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
במהדורות החדשות שלאחר פטירתו, צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו: "עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. הרווחתי את הזכות הזאת."

יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.
ויש בכך גם משהו שמעורר עצב…

הזכות לעצור, לנוח ולהנות מהמקום שאנו נמצאים בו אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם, שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים ולצבור כמות מסוימת של השגים בכדי להרוויח אותה.
מותר וחשוב לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מהכאן והעכשיו.
כבר עכשיו.

אבל איך עושים את זה?
איך מיישמים את הרעיון הזה בחיים אינטנסיביים ומרובי עניינים?

אולי חלק מהעניין הוא להכיר במוגבלות שלנו ובכך שאנחנו אולי יכולים לעשות פחות ממה שהיינו רוצים.
לתת לעצמנו לגיטימציה לומר "כן" או "לא", לגיטימציה לא לעשות כל מה שמבקשים מאיתנו ולא לחזור כל הודעה, טלפון מייל שאנחנו מקבלים.

להכיר באנושיות שלנו ובכך שאולי אנחנו מתפקדים פחות טוב מכפי שהיינו רוצים או פחות טוב מאנשים אחרים שאנו משוים עצמנו אליהם.
כמו למשל זה שאנחנו לחוצים או מתוסכלים, או חסרי-סבלנות, או כעוסים או פוחדים יותר מכפי שהיינו רוצים או יותר מכפי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנו צריכים להיות.

לתת מקום לקושי, לתסכול ולעצב שלנו על כך שאם היה לנו קצת יותר זמן, או קשב או משאבים אחרים,
היינו יכולים להיות במקום אחר במערכות היחסים שלנו, בפרויקט שאנו מריצים או בקריירה שלנו,
כיוון שזה לא משהו שהוא מעבר ליכולותינו באופן כללי אבל זה משהו שהוא מעבר ליכולתינו כשזה מגיע עם כל מה שיש לנו על הצלחת.

וגם להכיר בזכות ובחובה שלנו לעצור ולנוח. 

מה דעתכן-ם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה

אני אוהב לקרוא מאז שאני זוכר את עצמי.
לספרים יש השפעה גדולה עלי.
לפעמים משפט מסוים שאני קורא בספר הולך איתי שנים.
כך היה עם "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
קראתי את הספר הזה לפני כעשרים שנה, פעם אחת בלבד.
משפט אחד מהספר תפס אותי חזק בזמן הקריאה והולך איתי כבר שני עשורים.
מעניין שאני זוכר בעיקר אותו ושאיני זוכר תכנים או מסרים אחרים מהספר.

**
"אבא שלי הכניס לי את המסר הזה היטב לראש בזכות עקשנותו שהפכה לסימן המסחרי שלו:

חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה.

מאז הקפדתי על הכלל הזה, לעיתים עד כדי כך שנקלעתי לצרות עם אלה שמחשיבים הזדמנויות קלילות יותר.
אני נוטה לטפל ברגעים הקשים בחייהם של אנשים טוב יותר מאשר ברגעים המשמחים, אולי מפני שאני משתדל לשמור על זמני ועל כוחותיי למקרה שבהם אזדקק להם באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון – כראש עיר ערכתי יותר מ-200 חתונות.
אני אוהב לאכול, אני אוהב מוסיקה, ואני אפילו נהנה מריקוד.
אבל כל אחד אוהב חתונות.
לוויות זה דבר קשה.
זו הסיבה שזקוקים לכם, ושאם אתם מופיעים יש לכך משמעות גדולה יותר.
האירועים השמחים – חתונות, מסיבות, ארוחות ערב מפוארות – כולם דברים נהדרים. והם חשובים;
מנהיג חייב להצטרף לאנשים בהנאה מהגמול לעבודה קשה ולהקרבה.
אבל ברגעים הקשים ביותר, כשמישהו שאתה מגלה אכפתיות כלפיו מחפש תשובות או קובר אדם יקר לו – אז נמדדת גדולתו של מנהיג."

~ מתוך "מנהיגות", רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, עמוד 209.

**
כשאנחנו בוחרים לפנות זמן ולהיות עם מישהו שחווה קושי או אבל, אנו מסמנים לו שאנחנו רואים אותו ושהוא בעדיפות עבורנו.
במציאות אינטנסיבית ומלאה במטלות ופגישות, כמעט תמיד זה כרוך בארגון מחדש של לוח הזמנים ובוויתור על דברים אחרים.
אבל יותר משאנו מסמנים משהו לאדם האחר, אנו מסמנים את החשיבות של מערכות יחסים ושל קשר אנושי לעצמנו.

**
הטקסט של ג'וליאני נחרט בי ומדבר אלי מאוד, אבל יש בו משהו אחד שמרגיש לי פחות מדויק ושהייתי משנה אותו:
המילים "חובה", "חייב", "צריך" מופיעות בו מספר פעמים.
הדיוק שלי לעצמי הוא שנוכחות בלוויות ובמצבים קשים אינה בגדר חובה.
מנהיג (או אדם) לא צריך או חייב להיות במקום מסוים. הוא יכול לבחור להיות שם.

קצת ענווה…

העולם לא סובב סביבנו. אנחנו לא אלוהים ולא הסגנית שלו.
נהיה או לא נהיה, כנראה שאנשים יסתדרו בלעדינו.

יש יותר מדרך אחת להיות עם ולצד אנשים.
אם אנחנו לא באמת פנויים לזה או לא מסוגלים להיות נוכחים, עדיף להגיד "לא" מתוך בחירה, מאשר "כן" מתוך חובה או "צריכיזם".

**
ומשהו חשוב לסיום:
כשאנחנו מאוד רוצים להגיע לביקור או להיות עם מישהו, ואיננו מגיעים לכך בגלל התחייבויות קודמות, עומס משימות, או מקומות אחרים שאנו "צריכים" להיות בהם, זה כנראה זמן טוב לעצור ולבדוק:
אולי משהו יצא מכוונון.
אולי נוצר אצלנו איזשהו בלבול פנימי.
ייתכן שזה זמן טוב לעדכן את סדרי העדיפויות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך שדברים מתפתחים…

השבוע תוך כדי נסיעה לעבודה בחרתי (שלא כהרגלי) להקשיב לפלייליסט שירים בספוטיפיי.
לאחר מספר שירים המוזיקה נקטעה ע"י פרסומת לפודקאסט בשם "הכירו את".
הפודקאסט נשמע לי מסקרן ולאחר הנסיעה חיפשתי אותו ונרשמתי אליו.
לאחר ההרשמה הקדשתי 3-4 דקות לריפרוף על הפרקים השונים ונמשכתי לאחד מהם – "בודהיזם ותורת הקוואנטים".
בחרתי להוריד לעצמי את הפרק, ובבוקר שלאחר מכן תוך כדי נסיעה לחיפה הקשבתי לו.
הפרק היה משמעותי עבורי ויצר בתוכי תנועה מחשבתית חדשה ורעננה שכוללת מספר חידודים ורעיונות. ממש נהניתי להקשיב לד"ר נעמה אושרי הנפלאה ולשיחה המרתקת שלה עם ד"ר יואב בן דב.
בימים האחרונים המלצתי על הפודקאסט ועל הפרק המסוים למספר אנשים שונים.
וכעת, אני בוחר להקדיש לכך את הפוסט הנוכחי שייקרא ע"י כמה אלפי אנשים.

**
ההתרחשות הזו, הדרך שבה דברים מתהווים ומתפתחים מרתקת אותי:
– מה היה קורה אם במקום להקשיב לספוטיפיי באותו יום הייתי מקשיב לרדיו, משוחח בטלפון או מקשיב לפודקאסט?
– מה היה קורה אם הייתי משדרג את חשבון הספוטיפיי שלי ל"פרימיום" (כפי ששקלתי לעשות מספר פעמים בעבר) והפרסומות לא היו קוטעות את המוזיקה?
– מה היה קורה אם "הכירו את" לא היו בוחרים לפרסם בספוטיפיי?
– מה היה קורה אם לא הייתי שם לב לפרסומת על הפודקאסט "הכירו את", או שהיא היתה עוברת לידי ולא הייתי עוצר לחפש את הפודקאסט לאחר הנסיעה?
– מה היה קורה אם הייתי מוצא את הפודקאסט לאחר הנסיעה אך בוחר שלא להתחבר אליו?
– מה היה קורה אם הייתי מתחבר אליו, אך מוריד פרק אחר בנושא אחר ולא את הפרק המסוים שהקשבתי לו?
– מה היה קורה אם בזמן ההקשבה לפודקאסט מוחי היה טרוד בדברים אחרים או שהייתי מקבל שיחת טלפון שהיתה קוטעת את ההקשבה?
– מה היה קורה אם לא הייתי מתחבר לפרק המסוים הזה (כפי שקורה לפעמים), או שלא הייתי ממליץ עליו למספר חברים?
– מה ההשפעה של כתיבה על הפודקאסט "הכירו את" בפוסט המסוים הזה? לאן זה יתגלגל ומי יפגוש את זה?
– איך דברים היו מתפתחים אם הפודקאסט הזה לא היה נוצר, או שהפרק המסוים שמשך אותי לא היה נוצר?

**
נקודה מרכזית שריתקה אותי בפרק שהקשבתי לו נגעה בקשר שבין סיבתיות לאקראיות, ולמשקל של כל אחת מהן על חיינו.
הפוסט הנוכחי מתמקד באירועון מקומי אחד (הקשבה לפרק מסוים בפודקאסט מסוים) ובניסיון להבין ולראות חלק מהנסיבות ומרצף האירועים שהובילו אליו, כמו גם חלק מהפעולות וההשפעות שנוצרו בעקבותיו.
האירועון הזה הוא רק אחד מתוך אלפי התרחשויות, מפגשים ואינטראקציות שחוויתי במהלך אותו יום.
וכל אותן אלפי התרחשויות הן רק במהלך יום מסוים אחד.

לבחירות "גדולות" בנקודות זמן מסוימות יכולה להיות השפעה ישירה, מיידית ועצומה על חיינו, כמו למשל: האם לבחור בטיפול רפואי כזה או אחר? האם להגיד "כן" או "לא" להצעת הנישואים? האם להישאר או לעזוב את מקום העבודה?
חוסר תשומת לב רגעית על הכביש יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

ועם זאת, השפעה או מושפעות אינסופית לא חייבת להיות "דרמטית" – מרבית הבחירות או האירועים שאנו חווים אינם עניינים של חיים ומוות, ואינם מובילים להסתעפויות שניתן להצביע עליהן בצורה ישירה כמשנות חיים. 

בחודשים האחרונים מהדהדת בי תחושה חזקה של היותי חלק מרשת אינסופית של קשרים וחיבורים שבכל רגע נתון מושפעת מאינספור גורמים ומשפיעה על אינספור אנשים ומצבים.

"משעמם לי" הוא משהו שכבר מזמן לא חוויתי.
בכל נקודת זמן, לכל מקום שאני מפנה את תשומת ליבי, אני פתאום רואה ומרגיש עוד ועוד תנודות-קוּרִים-הקשרים המחברים בינינו ומשפיעים עלינו.

יש בזה משהו מרגש, מרתק ובעיקר מעורר ענווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מפגש מחזור והכנה לחיים

בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום.
חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים.
יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות.
חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
יש תוכנית כלשהי אבל היא נתונה לשינויים והיא ממש לא מחייבת.
עושים מה שמתחשק באותו רגע ואם לא מתחשק פשוט לא עושים.

במהלך הימים הללו ממש נהניתי והתמלאתי מהשילוב של צחוקים ושל בדיחות שטותיות (חלקן אותן בדיחות מלפני 30 שנים) ושל שיחות עומק ושיתופים אינטימיים.
יש משהו בגיל הזה (כולנו באזור 50) שעוזר לקלף חלק מהשכבות והמסכות, לשאול שאלות, להתבונן ולהקשיב.

**
רגע לפני שנפרדנו, מישהו אמר שצריך להיפגש יותר, לא רק אחת לכמה שנים.
"נראה לי שניפגש שוב במהלך החודשים הקרובים," אמרתי, "ולאו דווקא בנסיבות מתוכננות."
"למה אתה מתכוון?" שאלו אותי.
"היינו פה ביחד בימים הללו ושמענו את השיתופים של חלק מאיתנו – אתגרים והתמודדויות של ליווי הורים מבוגרים וטיפול בהם. סביר להניח שבשנים הקרובות נחווה לא מעט פרידות."

אפשר לא להגיד את זה (כדי לא "לפתוח עין") או לא לחשוב על זה (כי אולי זה מלחיץ מדי) אבל זה טבע הדברים.
כשם שבגילאי 20-35 יש גל של חתונות ושל לידות כשאנשים בונים את המשפחות שלהם, כך בגילאים מתקדמים יותר ישנם גלים של פרידות מהורים, של גיוס הילדים הבוגרים ושל הולדת נכדים.

כשאמרתי את מה שאמרתי הערכתי שזה יקרה בקרוב, אבל לא הערכתי כמה קרוב.
מספר שעות לאחר הפרידה, ביום ראשון בשש בבוקר, אחד החבר'ה שלח הודעה שאביו נפטר במהלך הלילה לאחר התמודדות עם מחלה קשה.
ב 15:00 נפגשנו בהלוויה להיות לצידו ולחלוק כבוד לאביו.

**
החיים הם גם וגם, והם קורים ממש עכשיו.

הטקסט שקיבלתי השבוע מסיון רהב מאיר (מומלץ בחום להצטרף למייל או לוואטסאפ היומי שלה) הרגיש לי ממש מדויק ומבטא את הרעיון הזה בצורה חדה ונפלאה:

הרב יואל שפיץ נזכר השבוע במה ששמע בכיתה י' מהרב עדין שטיינזלץ, על ניצול זמן בחיים:

"אחד התלמידים שאל את הרב פעם כיצד הלימודים בתיכון אמורים להכין אותנו לחיים.
מייד כשהחבר אמר 'הכנה לחיים', נדלק זיק בעיניו של הרב והוא אמר:

תראה, השאלה שלך בנויה על ההנחה הרווחת, שבית הספר מכין אתכם לחיים.
ואני רוצה לשאול אתכם: מתי בדיוק יתחילו אותם 'חיים' שאתם צריכים להתכונן אליהם?
התלמידים ענו שאולי אחרי הישיבה, או כשנתחתן, או כשנצא לעבוד.
הרב הקשיב ואמר: אם תשבו ותחכו שהחיים יתחילו – לא תגיעו אליהם אף פעם.
בכל שלב תגלו שאתם רק רוצים לסיים אותו, ולהתחיל כבר את 'החיים'.
מהר מאוד תמצאו את עצמכם עם ילדים, כשאתם מנסים להכין אותם ל'חיים' שלהם, ובגיל שישים תתגעגעו פתאום לגיל שלושים ול'חיים' שהיו לכם אז.

אז כדאי שתפנימו ותבינו שלא כדאי לחכות לחיים שיגיעו. החיים זה עכשיו.
כל מה שקורה איתכם – זה החיים.
אדם צריך לחיות בכל רגע כאילו הרגע הזה, בין אם הוא קשה, בין אם הוא יפה ובין אם הוא קצת סתמי – הוא-הוא החיים".

**
החיים הם גם וגם.
הם שילוב של רגעים עצובים ושמחים, משמעותיים ומשעממים, קשים ומהנים.
החיים הם מה שקורה לנו ממש עכשיו ומה שאנו חווים ברגע זה.
מה שקורה כרגע (הלוויה לא מתוכננת, פקק תנועה, ביטול פגישה חשובה, אתגר משפחתי וכו') הוא לא הפרעה לחיים שצריך להתגבר עליה כדי לחזור למסלול המתוכנן.
פטירת אביו של חבר היא גם אירוע עצוב, גם משהו שמשבש את היום ומשנה תוכניות וגם הזדמנות להיות עם מישהו.
בנוסף זוהי תזכורת המזמינה אותנו לעצור ולשאול מה באמת חשוב לנו.

כל מה שאנחנו עושים וחווים עכשיו הוא לא הכנה או חזרה גנרלית לחיים.
הוא ה-חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר