חודש: דצמבר 2021

אחד התרגילים המעניינים שאני אוהב לעשות מדי פעם זה לשים לב לכך שמשהו נוגע בי בצורה מיוחדת ואז לבדוק בסקרנות מה יש בדבר הזה עבורי.
הנה דוגמא לאירוע שנגע בי ותפס את תשומת לבי בארבעים ושמונה השעות האחרונות:
חבר שהספיד את אביו בהלוויתו סיפר על משפט שאביו חזר ואמר לו לאורך שנים רבות: "תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר".
כשהקשבתי לקולו השבור של חברי החלו לעלות דמעות בעיניי. משהו בי ננגע והתרגש מאוד.

כשמשהו תופס את תשומת לבנו בעוצמה (התרגשות, אהבה, כעס, פחד וכו') הוא מעיד המון עלינו ועל מה שמעסיק אותנו.
הרגשות והמחשבות שעולים בנו מושפעים הרבה יותר מהפרשנות האישית ומהחוייה הסוביקטיבית שלנו והרבה פחות מהעניין האוביקטיבי לכשלעצמו.

כשאנחנו מזהים שטריגר מסוים מעורר בנו תגובה חזקה, אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה יש בו שמפעיל אותנו בצורה כזו.
בדיקה קשובה שכזו יכולה לעזור לנו לגלות משהו על עצמנו, לחדד או לדייק עניין שחשוב לנו.

אז מה יש ב""תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר" שכל-כך נוגע בי?

ראשית יש פה עיקרון מנחה לחיים שמדבר אלי.
אני מתחבר לתמציתיות, לפשטות ולחדות שלו. לערכים שהוא מצביע עליהם.
תעשה טוב ותהיה טוב זה מה שחשוב.
לא מספיק רק לדבר או להתכוון, חשוב גם לעשות.
לא מספיק רק לעשות, חשוב גם להיות.
"להיות טוב" זה גם להיות אדם טוב וגם להיות טוב במה שאתה עושה.
יש משהו במשפט הזה שמשלב עשייה והוויה. חומר ורוח.

**
הנקודה השניה שנוגעת בי היא המיקוד בטוב.
מה זה "טוב"?
ההגדרה הזו אישית ויכולה להשתנות בין אנשים ומצבים.
הטוב שלי זה לא בהכרח הטוב שלך.
עשיית טוב אינה חייבת להיות הצלת חיים או אלטרואיסטיות יוצאת דופן, אלא גם מחווה אנושית קטנה.
"לעשות טוב ולהיות טוב" מתחילים בכוונה.
לעשות משהו מתוך כוונה להרבות טוב בעולם שונה מאוד מלעשות משהו שנראה טוב כדי שיצא לנו מזה משהו.
עשיית טוב והוויית טוב אינם שמורים לאנשים מסוימים – הם רלוונטיים לכל אדם בכל גיל ובכל מצב.

**
המשפט הזה יכול לשמש כעוגן בעולם דינמי, מורכב, אינטנסיבי ומלא רעשים וטריגרים.
כשאני מאמין שהכול יסתדר אם אהיה טוב ואעשה טוב, זה נותן לי שקט וביטחון.
אני יכול להתמקד בזה ולחסוך אנרגייה רגשית של כעס-פחד-אשמה-דאגה.
כשאני מאמין שאם אהיה טוב ואעשה טוב הכול יסתדר, אני לא אחראי להחזיק את כל העולם על כתפיי ואני חווה פחות לחץ מעשייה מאומצת ומתישה.
במצבים מורכבים ובצמתי החלטות מאתגרות זה יכול להיות מצפן ערכי השומר עלינו:
הדברים פשוטים יותר מכפי שהם עלולים להיראות או להיחוות.
רק תדאג לעשות טוב ולהיות טוב וכל השאר יסתדר.
יש במשפט הזה אמונה בסיסית עמוקה היכולה להוות מגדלור לחיים שלמים.

**
"תעשה טוב ותהיה טוב" מתמקד בהווה, ברגע הנוכחי.
מה שעשית בעבר כבר מאחוריך.
מה שחשוב באמת הוא מה שאתה עושה עכשיו.
מה שחשוב באמת הוא לא הסיפור שאתה מספר-מתחזק על מי שאתה אלא איך אתה עכשיו.
האם אתה רגיש, קשוב, נדיב, אמיץ ממש עכשיו?

המיקוד בהווה מדגיש את חשיבות הדרך.
העניין המרכזי הוא לא להגיע ליעד מסוים, לכבוש פסגה או להשיג תוצאה אלא לעשות טוב ולהיות טוב בדרך אליהם.

**
אני רוצה להוסיף למשפט הזה את צמד המילים "גם לעצמך".
"תעשה טוב (גם לעצמך) ותהיה טוב (גם לעצמך), וכל השאר יסתדר."
להרבות טוב בעולם זה גם בעולם הפנימי שלנו.
חשוב מאוד שנעשה טוב ושנהיה טובים גם לעצמנו ולא רק לאחרים.
להיות טובים לעצמנו זה להיות קשובים, חומלים, אוהבים, רגישים ומכבדים.
לעשות טוב לעצמנו זה לדאוג לצרכים החשובים שלנו ולרווחתנו הפיזית, הרגשית והנפשית.

**
כשהקשבתי לאייל חברי מספיד את אביו, נזכרתי גם באבי ובפרידה שלי ממנו לפני קרוב לשתים עשרה שנים, באותו גיל ומאותה מחלה.
בדומה לאייל, גם אני קיבלתי המון מאבי.
במקרה של אבי זה לא הגיע בצורת משפט מרכזי אחד שהוא נטע בי, אלא דרך דוגמא אישית חזקה ולמידה מתמשכת מתוך הרבה אירועים, שיחות ומצבים.
נראה שגם אייל וגם אני זכינו במשהו שאינו מובן מאליו.

הפוסט הזה נכתב בהשראתו ולזכרו של שאול ורדי מקיבוץ נען, בעל עיטור הגבורה ממלחמת ששת הימים שהלך לעולמו השבוע בגיל 78.

תעשו טוב ותהיו טובים, גם לאחרים וגם לעצמכם,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול חגגתי שלושה חודשים מלאים של תרגול מדיטציה יומי.
לפני כשלושה חודשים כתבתי על התלבטות בנוגע להרגל מסוים שאני שוקל להתחייב אליו. 
עכשיו אתם יודעים… זה ההרגל :–)

משהו חזק שמעסיק אותי בשבועות האחרונים, כנראה בהשפעת תרגולי המדיטציה, הוא ההשפעה העצומה שיש למחשבה אחת, למשפט אחד או לפעולה אחת.

תרגול המיינדפולנס מאפשר לי לראות את ההשפעה המיידית שיש למחשבה שחולפת בי על הרגשות והתחושות שלי, ועד כמה הכול דינמי ומשתנה.
כשעולה בי מחשבה על מישהו שאמר לי משהו שלא אהבתי זה מעורר בי כעס, תסכול ושיפוטיות.
כשעולה בי מחשבה על משהו נחמד שאמרו לי זה מעורר בי שמחה וחמימות.
למרות ששני האירועים הללו קרו בעבר, אני מושפע מהם כרגע.
למחשבה אחת שעוברת דרכי יש השפעה מיידית על הרגש-תחושה שלי ועל מחשבות-פעולות ההמשך שהיא מובילה אליהן.

**
מחוץ לתרגול המיינדפולנס שלי עם עצמי זה אפילו יותר עוצמתי:
בכל אינטראקציה עם אדם אחר – פנים אל פנים, מדוברת או כתובה – אני משפיע ומושפע.
בכל אינטראקציה יש הזדמנות להיטיב או להרע, "להרים" או "להוריד", לחזק או להחליש.
הנקודה הזו רלוונטית לא רק למפגש או אינטראקציה עם מישהו אחר.
היא רלוונטית גם למפגש עם מחשבה, עם מילים ועם תמונות שיכולות להגיע אלינו דרך ספרים, כתבות, רשתות חברתיות או מקלט הטלוויזיה.

כמה אינטראקציות כאלו יש במהלך מפגש בן כחצי שעה עם בן-בת זוג או קולגה לעבודה? עשרות לפחות.
כמה אינטראקציות כאלו אנו חווים ביום נתון..? אינספור.
עד כמה אנו מושפעים מהאינטראקציות הללו? הרבה יותר ממה שאנו חושבים או מבינים.
ואם למחשבה-מילה-פעולה אחת יש השפעה כל כך גדולה, איזו השפעה יש למכלול האינטראקציות שאנו חווים ביום או בחודש..?

**
חשוב להיות מודעים לכך ולשים לב להשפעה שיש למפגשים הללו עלינו, להיות מסוגלים לייצר מרווחים בין הטריגרים שאנו פוגשים לבין התגובות המנטליות-רגשיות-תקשורתיות-מעשיות שלנו.
אפשר וחשוב לבחור את הסביבות (המנטליות – חברתיות – פיזיות וכו') שאנו חיים בהן.

וחשוב לא פחות להכיר בהשפעה שלנו על אחרים ועל העולם.
להבין את הפוטנציאל העצום שיש בזה, כמו גם את גודל האחריות והחשיבות.

**
כשאנו יוזמים אינטראקציה, אנו יכולים להחזיק כוונה מיטיבה ולבחור במודע לעשות צעד כלשהו, כמו למשל: לומר משהו, לשלוח הודעה, לנקוט בפעולה.

כשאנו מגיבים לטריגר שמישהו אחר יוזם באינטראקציה אתנו, אנו יכולים להכיר בטריגר שפוגש אותנו, להבחין בהשפעה שלו עלינו ולבחור בתגובה שלנו.

לכאורה ניתן להבחין בין מצבים שאנחנו יוזמים לבין מצבים שמישהו אחר יוזם ושאנו מגיבים אליהם.
אני לא בטוח שבאמת ניתן לקבוע האם משהו הוא יוזמה או תגובה, ולמען האמת זה לא ממש משנה.

כל מפגש וכל אינטראקציה הם הזדמנות להרבות טוב או להרבות רע, להגביר שמחה או להגביר סבל, לשרת או להזיק. 
אין מפגשים ניטרליים ואין תנועות או צעדים שאין להם השפעה.

עבורי יש ברעיון הזה משהו עמוק, מרתק, מרגש ומסעיר בעל פוטנציאל אינסופי, הן להתפתחותי כאדם והן להשפעה שלי על אחרים ועל העולם.

איך זה עבורכם..?
איך ההשפעה של הפוסט המסוים הזה עליכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע סיפרתי לחבר על בעיה מקצועית שמטרידה אותי בעבודה ושאני משקיע בה לא מעט אנרגיה.
במשך מספר דקות שיתפתי אותו בפרטים שונים כדי שיבין את ההקשר, את מהות האתגר ואת ההשלכות.
הוא הקשיב לי בתשומת לב וכשהרגיש שסיימתי לשתף שאל אותי: "ואיך אתה עם זה..?"
השאלה הזו גרמה לי לעצור. בשניה אחת היא הסיטה את תשומת לבי מהבעיה ומהסיפורים שלי עליה, אלי ואל מה שאני חווה.

**
מספר ימים לאחר אותה שיחה ידידה שיתפה אותי במשהו אישי שמישהו במשפחתה עובר.
זה נשמע אתגר לא פשוט וכשהקשבתי לה יכולתי לשמוע את המורכבות ולהבין חלק מההשפעה על הסביבה הקרובה.
תוך כדי השיתוף ידידתי התמקדה במה שעובר על אותו בן משפחה ועל הדרך שבה כנראה הוא חווה את האירוע.
לאחר מספר דקות קצב הדיבור שלה הפך לאיטי יותר ומשהו בשפת הגוף שלה קצת השתחרר.

"ואיך את עם כל העניין הזה…?" שאלתי אותה.

ידידתי השתתקה, הנמיכה את מבטה ויכולתי לראות שמשהו עובר עליה.
ההזמנה שלי גרמה לה להפנות תשומת לב פנימה ולשים את עצמה במרכז.

**
אני מוצא משהו חזק ועוצמתי בארבע המילים הללו – "ואיך את/ה עם זה…?"

על פי מרטין בובר, המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו.
כשאנחנו שואלים אדם "ואיך אתה עם זה?" אנחנו בעצם מסמנים לו שהוא במרכז תשומת הלב שלנו.

לעתים כשאנשים משתפים במשהו זה מגיע עם הרבה פרטים ועם לא מעט סיפורים ופרשנויות.
כשמשהו מאתגר, מדאיג או מכעיס אותנו, אנחנו יכולים לדבר על "המשהו" או על עצמנו.
הזמנת "ואיך את עם זה?" מעבירה את מרכז תשומת הלב מ"המשהו" אלינו.

"ואיך את עם זה?" היא שאלה המתמקדת בכאן ובעכשיו.
גם אם האירוע שאנו מדברים עליו התרחש לפני מספר ימים, השאלה ו"איך אתה" מתייחסת לרגע הנוכחי ולמה שעובר עלינו כרגע.
יכול להיות שאנו במקום דומה למקום שהיינו בו לפני מספר ימים ויכול מאוד להיות שאנחנו במקום שונה לחלוטין.

באופן אישי, הרבה יותר קל לי להקשיב לאתגרים של אחרים מאשר לשתף בקושי שאני חווה.
לעתים אני נמנע לשתף באתגרים שאני חווה כדי לא להעמיס על אנשים אחרים.
במצבים מורכבים יש לי תחושה ש"כובד השיתוף" יכול להבהיל או להלחיץ את האדם.
כשחברי שאל אותי "ואיך אתה עם זה?", הרגשתי תחושת ביטחון.
הוא לא נלחץ או נבהל מהשיתוף, לא קפץ לעזור לי בעצה ולא שיתף אותי במחשבות שלו.
הוא שידר לי רוגע ויציבות, נשאר ממוקד בי, אמפטי, סקרן ורגוע ואפשר לי להעמיק את החיבור הפנימי שלי.

הכול בסדר.
אין דרמה.
אני כאן אתך.

**
מה דעתכם..?

אם אתם אוהבים את הפוסט הנוכחי ומוצאים בו ערך אולי תרצו להירשם לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שמכילה את מיטב הכלים שאני למדתי ושפיתחתי בשנים האחרונות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפעמים אתה מבין את החשיבות של משהו שקורה לך או שמישהו אומר לך רק בדיעבד.
אחת הדוגמאות המשמעותיות לכך עבורי התרחשה לפני קרוב לשלושים שנה במהלך השירות הצבאי שלי בשייטת 13.
סיימתי קורס קצינים והתחלתי לעבוד על הכנות למבצע ראשון כקצין המוביל כוח לוחמים.
זה לא היה המבצע הראשון שהשתתפתי בו כלוחם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק מרכזי בתכנון נוהל הקרב ובהובלתו.
כלוחם, עיקר הזמן במהלך עבודה על מבצע מוקדש להכנת ציוד, השתתפות בתדריכים, בתחקירים ובאימונים.
בין לבין יש לא מעט הפוגות והפסקות.
כקצין, אתה עושה כל מה שהלוחמים עושים והרבה מעבר לכך: תכנונים, תיאומים, הכנת תדריכים, הצגות לדרגים מאשרים ועוד.
בדרך כלל אתה מתעורר לפני כולם, מתרוצץ בלי הפסקה במהלך היום והולך לישון אחרי כולם.
העומס נובע לא רק מכמות המשימות אלא גם מכובד האחריות, מהחשיבות שבתשומת לב לפרטים הכי קטנים ולמגוון גורמים ומרכיבים שיש לקחת בחשבון.
כקצין צעיר ולא מנוסה אני זוכר את התחושה שתמיד חסר זמן, שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתי ואת הלחץ והחשש שהכוח שלי ואני לא נהיה מספיק מוכנים למשימה.

במהלך ההכנה לאותו מבצע, יומיים לפני תחילתו, כשאני בשיא הלחץ עם המון דברים שלא הספקתי לעשות, המפקד שלי מתעקש שאעזוב הכול לשעה וחצי ואשתתף באימון גופני פלגתי.
ברגע הראשון הופתעתי. לא העליתי על דעתי שזה משהו שהוא יבקש או ידרוש ממני, בטח שלא בזמן כזה.
לאחר מספר דקות, כשהבנתי שהוא לא מתכוון לוותר לי, זה עורר בי המון כעס.
איך הוא מעז להתעקש איתי על הדבר הזה כשאני עסוק במשהו כל-כך חשוב? איך אפשר להשוות בכלל אימון גופני להכנה למבצע??
זה ממש גובל בחוסר אחריות מצידו !!!
בסופו של דבר, עצרתי את ההכנות ויצאתי לאימון הגופני ממורמר ומתוסכל.
שעה וחצי לאחר מכן חזרתי במרץ להכנות.
המבצע יצא לדרך כמתוכנן והתבצע בצורה חלקה ומיטבית.
תחושת חגיגה והקלה גדולה.
אפשר "לרדת מכוננות" ולחזור לנשום …

**
למרות שהערכתי מאוד את המפקד שלי ושהמבצע היה מוצלח, לקח זמן עד שתחושות הכעס והתסכול שהיו לי כלפיו השתחררו.
בפעמים הבאות, זה כבר לא הפתיע אותי כשהוא התעקש על אותם אימונים גופניים.
בהמשך, עם קצת יותר ניסיון ופרספקטיבה, למדתי להבין את החשיבות שבהתעקשות הזו.

התובנה הבסיסית ביותר (חשבתי עליה כבר במקרה הראשון) היא שכושר גופני הוא מיומנות קריטית בשייטת.
במציאות האינטנסיבית של השייטת בכל רגע נתון עובדים על מבצע חשוב ותמיד יש משהו דחוף לעשות שעדיין לא עשינו.
ההתעקשות על ההשתתפות בריצה מדגישה את החשיבות של הנושא הזה.

משהו שלקח לי קצת יותר זמן להבין (למעשה הבנתי אותו די מהר אך לקח לי יותר זמן להודות בו) הוא שאיכות ההכנה שלי למבצע עלתה בצורה משמעותית לאחר האימון הגופני.
העצירה של ההכנה האינטנסיבית והקדשת הזמן לאימון גופני גם שחררה לחץ גופני-נפשי שהיה בי וגם חידדה וריעננה את המחשבה שלי.
לא רק שההכנה לא נפגעה, כנראה שהיא אפילו השתפרה.

האסימון בנוגע לתובנה השלישית והכי משמעותית נפל לי רק בשנים האחרונות:
כשהמפקד שלי מתעקש איתי על אימון גופני כשאני בעיצומן של הכנות למבצע מלחיץ, הוא בעצם משדר לי שעם כל הכבוד ללחץ שלי הוא לא נלחץ מזה כמוני.
בתור מפקד מנוסה שעבר כבר הרבה מאוד מצבים כאלו הוא מאותת לי שהכול בסדר, ושלמרות הלחץ שלי חשוב מאוד גם לשמור על שגרה בריאה ומאוזנת.
רק בדיעבד הבנתי שהחיוך המעצבן שלו וההתעקשות שאעצור את ההכנות ואצא לאימון גופני לא מביעים זלזול או חוסר אחריות, אלא להיפך:
הם מחווה עוצמתית, מרגיעה ומחזקת של הבעת אמון וביטחון בי, ביכולות שלי ובהכנות שכבר עשיתי.
בהקפדה הזו הוא למעשה שומר עלי ועוזר לי לשמור על שגרה בריאה, על איזון ועל פרופורציות.

**
העצירה לאימון גופני היא דוגמא ל"עוגן של שגרה" המוטבע עמוק בתרבות הארגונית ובמציאות האינטנסיבית של השייטת.
כשלוחמים יוצאים לאימון גופני אף אחד לא מסתכל על זה כעל מותרות או כבזבוז זמן, אלא כעל משהו לגיטימי וחשוב מאוד.
סביר מאוד להניח שאלמלא המפקד שלי היה מתעקש איתי, לא הייתי מפתח לעצמי (ובהמשך גם לפקודים שלי) את היכולת והלגיטימציה לעצור ולצאת לריצה.

כיום, העבודה היומיומית העיקרית שלי היא בסביבות ארגוניות אינטנסיביות, דינמיות ומרובות לחצים.
בשונה מהשירות הצבאי, בדרך כלל לא מדובר במבצעים היכולים להגיע למצבים מסכני חיים, אלא בפרויקטים עסקיים ובתהליכים ארגוניים.
הדבר המעניין הוא שלמרות שהעיסוק שונה מאוד, תחושות הלחץ, האינטנסיביות והשחיקה דומות.
בחודשים האחרונים התחדדו לי ארבעה עוגנים של שגרה המתאימים לסביבות הארגוניות והעסקיות שבהן אני עובד:

1. עוגן החגיגות (תשומת לב להצלחות, שמחות ודברים שאנו שבעי רצון מהם)
2. עוגן הכאבים (נוכחות עם קושי, עצב וכאב)
3. עוגן הכרת התודה (עצמית ולאחרים)
4. עוגן הלמידה (מתוך העשייה והחוויה)

כל העוגנים הללו מצריכים עצירה והפניית קשב אליהם.
כל אחד מארבעת העוגנים הללו הוא גם לגיטימי וגם קריטי, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת הארגון.
בשונה מהעוגן של האימון הגופני בשייטת, ארבעת העוגנים הללו אינם מוטמעים באופן עמוק בתרבות הארגונית ובתפיסה האישית של מרבית הארגונים והמנהלים שאני עובד עימם.

רוצים לשמוע על זה יותר? כתבו לי כמה מילים ואולי אקדיש לכך את אחד הפוסטים הבאים.
רוצים לפתח את העוגנים הללו בארגון שלכם? צרו איתי קשר…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני מספר שנים היתה לי הזכות ללמוד עם ד"ר יאיר כספי במסגרת תוכניתו "פסיכולוגיה ביהדות".
הוא אחד המורים המשפיעים על חיי וחלק מהמושגים ומהרעיונות שקיבלתי ממנו מלווים אותי גם כיום.

הדבר הכי חזק שלקחתי מתהליך הלימוד עם יאיר הוא ההכרה באנושיות ובמוגבלות האנושית.
גם שלי, וגם של כל אלו שסביבי.

בשבועות האחרונים יצא לאור ספר חדש של יאיר כספי – "ספר הכישרונות".
104 הכישרונות בספר הם כישרונות שברגע הראשון יכולים להפתיע כי איננו רגילים לחשוב עליהם ככישרונות.
כמו למשל: הכישרון לא לקבל את עצמך, הכישרון לא להכיל, הכישרון לכעוס והכישרון לא להיות אותנטי.

וכך הוא כותב בפרק הפותח את הספר:
"ספר הכישרונות הוא הזמנה למהפיכה תודעתית הנוגעת במגוון הרגשות העמוקים והלא-מדוברים של הקורא.
הוא מגלה לך שהתברכת בכישרונות רבים, אותם חשבת בטעות לפגמים, ומעניק לך את הכוח להיות אנושי ולהאמין שחולשה בקבלתה נעשית חוזקה."

מניסיון, הקריאה בספר מעוררת התרגשות ופחד, הקלה וכאב, שמחה ועצב.

**
הנה דוגמא מתוך הספר לאחד הכישרונות המסקרנים:

הכישרון להיות לא מאושר

"עד לעת החדשה אנשים שמחו אם היתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו.
היום אנו דורשים מעצמנו להיות מאושרים.
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו, ישאף לחיים מלאים, ישמח ויתענג על טובו של העולם.
ויעזוב מקום שעושה אותו אומלל.

אך האושר, שהיה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם.
אומרים שאפשר לזכות בו אם מפתחים לו כישרון.
ומי שלא הגיע אליו – אשם.
אנשים בודקים כל שעה אם טוב להם או לא.
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן.

האנשים שלא זכו בכישרון להיות לא מאושרים לפעמים, שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים.
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה שלא מתאימה לי, ואולי צריך להחליף את מקום המגורים, או לקנות משהו שאין לי, או להתגרש, או להחליף את המין.

אושר נעשה למקצוע לימודים.
בקורס לאנשים מאושרים יש גילוי אחר על מצב האדם אותו בדרך כלל מעלימים: רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.

האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון. כשהשירות איטי. כשהצ'יפס סתמיים.
לא מחשיבים שמחות בינוניות. שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם.
הם יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים.
לא כדאי להתחתן אתם כי הם לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן.
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים.
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים.

האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות, בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא.
הם יכולים לבחור משימות קשות. לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות.
לשאת תקופות של תסכול. לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב. לעבור מחסור.
לבחור שותף לאהבה וברית, שאולי בדבר אחד אינו מתאים. לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות.
לשמוח באוכל פשוט. ליהנות ממזג אוויר נחמד.

האנשים שלא חייבים להיות מאושרים שמחים יותר."

**
הפוסט הזה יצא פחות אישי ופחות מושקע מכפי שרציתי שהוא יהיה.
נכנסתי לזמנים אחרונים כי חשוב לי לשלוח אותו לפני כניסת השבת.
תיכננתי להיכנס קצת יותר לעומק לאחד מ"הכישרונות" שלי ולחבר אותו למשהו שהעסיק אותי השבוע.
אני עוצר כאן ושולח את הפוסט.
אולי חלק מהכישרון שחשוב שאפתח זה הכישרון לכתוב פוסטים לא מושלמים או פחות מושקעים :).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר