השבוע תוך כדי ביקור בספרייה העירונית בכפר סבא, פגשתי שני ספרים שמשכו את תשומת ליבי.
"החוכמה שבחוסר הביטחון – מסר לעידן החרדה" נכתב על ידי אלן ווטס בשנת 1951 ונראה שמילותיו רלוונטיות היום לא פחות מבעבר.
"הכול דפוק – ספר על תקווה" נכתב ע"י מארק מנסון בשנים האחרונות, כשבעים שנים לאחר "החוכמה שבחוסר הביטחון".
אני אוהב את הכתיבה של מנסון ומוצא אותה זורמת, חדה, מעוררת מחשבות ולפעמים פרובוקטיבית.
ווטס ומנסון נוגעים שניהם בנושאים כגון משמעות החיים, תקווה ונוכחות.
מעניין לקרוא את הספרים שלהם, הנוגעים בנושאים דומים אך בסגנונות ובזמנים שונים.
"אם זה עבד בסטארבקס, במקום לכתוב את שמותיהם של אנשים על הקפה שלהם, הייתי כותב את הדבר הבא:
'יום אחד, אתה וכל מי שאתה אוהב תמותו.
ומעבר לקבוצה קטנה של אנשים לפרק זמן קצר ביותר, מעט מאוד ממה שאתה אומר או עושה יהיה אי-פעם בעל חשיבות כלשהי.
זאת האמת הלא נוחה של החיים, וכל דבר שאתה חושב או עושה הוא רק הימנעות מורכבת ומאומצת ממנה.
אנחנו גרגירי אבק קוסמי חסרי כל חשיבות, מתרוצצים ומתנגשים אלה באלה על נקודה כחולה זעירה.
אנחנו מדמים לעצמנו את חשיבותנו.
אנחנו ממציאים לעצמנו מטרה, אך האמת היא שאנחנו שום דבר ולא כלום.
תיהנה מהקפה הדפוק שלך.' "
~ זוהי אחת מפסקאות הפתיחה של הספר "הכול דפוק – ספר על תקווה" / מארק מנסון
**
"כמעט כולנו מקנאים לפעמים בחיות.
הן סובלות ומתות, אבל לא נראה שהן עושות מזה עניין גדול.
נראה שחייהן אינם מסובכים במיוחד.
הן אוכלות כשהן רעבות וישנות כשהן עייפות, ונראה כאילו האינסטינקט שולט בתוכניות המעטות שלהן לעתיד ולא החרדה.
עד כמה שאנו יודעים, כל חיה עסוקה כל כך במה שהיא עושה כרגע עד שהיא אף פעם לא חושבת לשאול אם לחיים יש משמעות או עתיד.
בשביל החיה, האושר טמון בהנאה מהחיים בהווה – לא בביטחון שפרוש לפניה עתיד שעולו הנאה.
…
כדי שהחיה תהיה מאושרת, מספיק שהרגע הזה יהיה מהנה.
אבל לאדם זה כלל לא מספיק.
הוא מעוניין הרבה יותר בזיכרונות מהנים ובציפיות לעתיד – בייחוד בציפיות.
כשאלה מובטחים לו, הוא יכול להשלים עם הווה אומלל מאוד.
ללא הבטחה זו, הוא יכול להיות אומלל מאוד בעיצומה של הנאה פיזית מיידית.
למשל, אדם היודע שבעוד שבועיים הוא צריך לעבור ניתוח.
בינתיים הוא אינו מרגיש כאב פיזי; יש לו אוכל בשפע; הוא מוקף בחברים ואהבה; הוא עובד בעבודה שבדרך כלל מעניינת אותו מאוד.
אבל יכולתו להנות מהדברים הללו נשללת ממנו ומתחלפת באימה מתמדת.
הוא אינו שם לב למציאות המיידית שסביבו.
תודעתו מוטרדת ממה שטרם הגיע.
הוא אינו חושב על כך בצורה מעשית, מנסה להחליט אם הוא צריך לעשות את הניתוח או לא או לדאוג לבני משפחתו ולענייניו במקרה שימות.
ההחלטות הללו כבר נעשו.
במקום זאת הוא חושב על הניתוח באופן שאינו מביא תועלת, וכך הורס את ההנאה הנוכחית שלו בחיים וגם לא תורם דבר לפתרון של שום בעיה.
אבל הוא אינו יכול להפסיק.
זוהי הבעיה האנושית הטיפוסית.
מושא האימה אינו חייב להיות ניתוח בעתיד הקרוב.
זו יכולה להיות בעיית שכר הדירה של החודש הבא, מלחמה או אסון חברתי מאיים, שאלת היכולת לחסוך מספיק כסף לזקנה או חרדת מוות.
ה'ספוילר' הזה של ההווה אפילו לא חייב להיות פחד מהעתיד.
זה יכול להיות משהו מן העבר, איזה זיכרון של פציעה, פשע או חוסר שיקול דעת ש'רודף' את ההווה מלווה בתחושות של טינה או אשמה.
כוחם של הזיכרונות הללו והצפיות הללו חזק כל כך עד שלרוב בני האדם העבר והעתיד אינם אמיתיים כמו ההווה אלא אמיתיים יותר ממנו.
אי אפשר לחיות את ההווה באושר, אלא אם כן העבר 'הוסדר' והעתיד נראה מבטיח."
~ הקטע מתוך "החוכמה שבחוסר הביטחון" מאת אלן ווטס
**
עד כאן המילים של ווטס ומנסון.
באופן אישי אני מוצא בטקסטים הללו פרספקטיבה רחבה שקצת מרגיעה אותי ומורידה אצלי את מפלס הדרמה, וגם בהירות שמחדדת אותי.
מילים "עושות לי" את זה, והמילים הללו, גם של מנסון וגם של ווטס מושכות ומרגשות אותי.
ומה אתכם?
אתם מתחברים לציטוטים הללו?
מה הם מעוררים בכם?
**
השבוע, ערבה גרזון-רז ואני שוחחנו על חופש בארגונים ועם עצמנו.
במהלך השיחה נגענו במספר נקודות, ביניהן: שתי הנחות יסוד וטעויות נפוצות בנוגע לחופש, הזוגיות החשובה של חופש ומחויבות, למה חשוב גם לשכירים לפתח מיינדסט של עצמאיים ואיך תפיסה של שותפות משפיעה על ראיונות עבודה והתנהלות יומיומית בארגון.
לקראת סוף השיחה סיפרתי לערבה בספונטניות שאני מאמין שזו זכות לעבוד איתי.
לפעמים אנו אומרים דברים מתוך רצון למשוך תשומת לב, להצטייר בצורה מסוימת או לעורר פרובוקציה.
הרגשתי כיף וחמימות שהמשפט הזה נאמר בטבעיות, בנינוחות, ובשמחה, מבלי לעוף על עצמי ומבלי להתבייש. לא הייתי מעז לומר אותו בצורה הזו לפני מספר שנים.
אני באמת מאמין בו ובאותה נשימה אני מאמין שאיני כזה נדיר או מיוחד ושיש אנשים רבים נוספים שזו זכות לעבוד איתם.
בנוסף, אני מרגיש זכות ענקית שאינה מובנת מאליה לעבוד עם האנשים, הלקוחות והשותפים שאני עובד איתם היום.
אפשר לצפות בהרצאה המלאה כאן.
מומלץ להתחבר לערוץ היוטיוב של ערבה – CoCreating Our Future – ולצפות במגוון הרצאות מרתקות, פותחות ומעוררות השראה בנושאים שונים.
**
ביום שני השבוע יצאה לדרך תוכנית "חיים מלאים" עם מפגש שהוקדש ל-"החזקת כוונה".
כשחבר שאל אותי למחרת בבוקר איך נפתחה התוכנית, אמרתי לו שמרגיש לי שזו התוכנית הכי משמעותית שיצרתי אי-פעם.
תוך כדי שאמרתי לו את זה שמתי לב שאני מופתע מעצם האמירה.
לאורך השנים האחרונות יצרתי לא מעט סדנאות וקורסים במגוון תצורות ולמגוון קהלים.
התוכנית המסוימת הזו היא לא הכי ארוכה מבחינת השעות שלה, לא הכי גדולה בהיבט של מספר המשתתפים ולא הכי רווחית.
אז למה היא מרגישה לי כמו הדבר הכי משמעותי שיצרתי?
זה ממש מסקרן אותי ואני עדיין מנסה להבין.
נראה לי שזה קשור לכך שהתוכנית משלבת את כל הנושאים שמעניינים אותי ושכל מפגש הוא יצירה סינרגטית מקורית של מגוון גישות, מורים והתנסויות חיים ייחודיות המתחברים יחדיו סביב נושא המפגש.
יכול להיות שמשהו נוסף שתורם לתחושה הזו הוא הקבוצה האינטימית (כ-15 משתתפים) המאפשרת שיח אישי, אינטראקטיבי ומעמיק.
ביום שני הקרוב נקדיש את המפגש לנושא של "הגדרת הצלחה".
עד יום שני הקרוב ניתן עדיין להצטרף לקבוצה ולתוכנית.
וניתן גם לרכוש את הקלטות ומצגות התוכנית.
פרטים, הרשמה והצטרפות בקישור הבא.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר