בסיפור הידוע על הגוזל והביצה, ילד קטן מבחין בביצה שנסדקת ובגוזל המתקשה לצאת ממנה.
מתוך רצון לעזור לגוזל, הילד שובר את קליפת הביצה ומאפשר לגוזל לצאת החוצה, אך מגלה שהגוזל אינו יכול לעוף כיון שכנפיו לא התפתחו מספיק.
כנפיו של הגוזל מתחזקות בזכות הדחיפות החוזרות ונשנות של קליפת הביצה העוטפת אותו, פעולה שעליו לבצע בעצמו ללא עזרה מסביבתו.
מתי משהו שאנו עושים עבור מישהו אחר (או שמישהו עושה עבורנו) זה עזרה בריאה ומיטיבה, ומתי זו פגיעה בהתפתחות ובבניית יכולות עצמיות?
**
פרופסור יונה סאלק היה רופא יהודי אמריקאי שפיתח את החיסון המוצלח הראשון כנגד שיתוק ילדים הנגרם על ידי נגיף הפוליו.
אחד המשפטים שלו שאני ממש אוהב ושמרבים לצטט:
”תפקידם של הורים לתת לילדים שורשים וכנפיים.
שורשים – כדי שיידעו היכן הבית ומהו, וכנפיים – כדי שיוכלו לעוף הכי גבוה והכי רחוק שהם יכולים“.
שורשים זה הבסיס הערכי. הבית. הקן. הביטחון במקום שהם תמיד יכולים לחזור אליו.
כנפיים זה הפוטנציאל. ההתפתחות. האמון והביטחון ביכולת שלהם להתמודד, ליפול, לקום ולהצליח.
פרופסור סאלק מדגיש את חשיבות האיזון של גם וגם. גם שורשים וגם כנפיים.
זה רלוונטי לא רק לילדים, אלא לכל אדם באשר הוא, כמו למשל לעובדים ומנהלים בארגונים.
בסוף השבוע האחרון יצאתי עם רועי בני ועם עוד מספר אבות ונערים לטיול בנחל דרגה שבמדבר יהודה, שבכדי לעבור אותו יש לרדת בטבעות ולגלוש בעזרת חבלים במפלים בגובה של עד 15 מטרים.
במהלך המסלול חשבתי לעצמי מה הקו העדין שבין להדריך את הילדים היכן להניח את הרגל בכל צעד וצעד, לבין לתת להם לפתח ביטחון ועצמאות, להרגיש את המפל ואת עצמם.
לנפילה, פיזית או רעיונית, יש מחירים, לפעמים יקרים וכואבים מאוד.
מה האיזון הנכון שבין להדריך, לשמור, לגונן ולהורות לבין לאפשר, לסמוך ולעודד להתנסות?
חלק ממה שילדינו צריכים זה לגדל ביטחון בעצמם, בגוף שלהם, בשיקול הדעת שלהם, לדעת להקשיב לעצמם, לללמוד מה הם מסוגלים לעשות ברגע נתון ומה לא, מתי משהו מסוכן מדי ועדיף לא לעשות אותו ומתי הוא קצת מפחיד אבל מספיק בטוח.
לעזור למישהו לגדל כנפיים זה להאמין בו, לראות את המקום שהוא יכול לצמוח אליו ולתת לו לעבור-לחוות את הדרך בעצמו.
**
עידית ברק הנפלאה מוסיפה בשירה "כנפיים" נדבך משלים לשורשים ולכנפיים:
כנפיים/ עידית ברק
אַל תְּסַפְּרוּ לִי
שֶׁכְּדֵי לָעוּף
כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ
זֶה זוּג כְּנָפַיִם
אִם רוֹצִים לָעוּף
יֵשׁ לִדְאֹג
שֶׁיִּהְיוּ גַּם שָׁמַיִם
על פי עידית ברק, שורשים וכנפיים לא מספיקים. צריך גם שמיים.
שמיים הם המרחב שבו ניתן להתפתח, לעוף וגם להתרסק.
בחויה שלי, "להיות שמיים" עבור מישהו זה גם לתת לו מספיק מרחב וחופש פעולה שהוא יוכל להתנועע בתוכו,
וגם להיות הסביבה המכילה והמקבלת שבתוכה הוא יכול לצמוח בצורה בריאה.
כשמכניסים כפית מלח לכוס מים, המים הופכים להיות בלתי נסבלים.
לעומת זאת, כשמכניסים את אותה כפית מלח לאגם, האגם "מכיל" את המלח מבלי להיות מושפע ממנו.
שמיים הם משהו גדול ורחב ויציב ומכיל.
אם "כנפיים" מתמקד בחיזוק יכולות, בניית תחושת מסוגלות ופיתוח ביטחון עצמי, הרי ש"שמיים" מתמקד בפשוט להיות. בנוכחות שקטה ומאפשרת שרק נמצאת.
"שמיים" שמה דגש על הסביבה שמקיפה אותנו ושאנחנו מושפעים ממנה מאוד.
"השמיים" שלנו הם האנשים הסובבים אותנו, הנורמות והערכים של המשפחה שלנו ושל הארגון שאנו חלק ממנו, המרחב שבתוכו אנו חיים, גדלים ופועלים.
בשונה מצמחים, כבני אדם אנחנו יכולים לבחור בסביבה שלנו, להתאים אותה לצרכינו, לשנות אותה ובמצבים מסוימים גם להחליף אותה.
בסביבה ארגונית "שמיים" זו קבוצה שבאמת אכפת לה ממני כאדם וכעובד, אנשים המחויבים אלי, רואים אותי ומחזיקים אותי.
שמיים זה מרחב מספיק גדול וחופשי שאני יכול לנוע בו או פשוט להיות בו.
זה מקום שמאפשר לי להביא לידי ביטוי גם את החוזקות והעוצמות שלי וגם את החששות וההתלבטויות שלי מבלי להבהיל, להכביד או להיפגע.
**
כהורים, מורים או מנהלים אנחנו יכולים להיות לתת שורשים, כנפיים ושמיים –
גם לצקת יסודות בריאים וקן בטוח, גם לעודד-לדחוף-להאמין, וגם לתת מרחב שקט ופשוט להיות שם בנוכחות.
המילים של יונה סאלק ועידית ברק עוררו בי מספר שאלות:
– אילו שורשים וכנפיים גידלתי? מי עזר לי לגדל אותם? איפה השמיים שלי עכשיו?
– באינטראקציה עם אדם אחר – מה הוא הכי צריך כרגע – שורשים, כנפיים או שמיים? ומה אני צריך?
– עבור מי אני שמיים? למי אני יכול לעזור לגדל כנפיים או להעמיק שורשים?
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר