את המסר השבוע אני כותב ממונטנגרו הנפלאה, במהלך טיול של מספר ימים עם בני רועי.
השעה כרגע היא קרוב לאחת אחר חצות בלילה שבין חמישי לשישי.
מחר (יום שישי) מתוכנן לנו יום עמוס שיתחיל מוקדם בבוקר ויסתיים מאוחר בלילה.
אני בוחר לכתוב גם השבוע ולשלוח את המסר לפני כניסת השבת, למרות שאני לא חייב.
אין שום בעיה בלקחת הפסקה, זה אפילו חשוב.
ועדיין, מתחשק לי לכתוב…
הטעינה בסוללת המחשב שממנו אני כותב כרגע נמוכה ותסתיים בעוד כחצי שעה (אולי פחות) ואין לי מטען.
המשמעות היא שמה שלא אצליח לכתוב בדקות הקרובות כבר לא יישלח השבוע.
יש בזה משהו קצת מלחיץ… ועם זאת גם מקדם…
דדליינים עוזרים לנו לסיים דברים.
מגבלה, כמו מגבלת זמן בסוללה, יכולה לחדד אותנו.
משהו חזק שמהדהד בי כרגע:
השעות הראשונות במונטנגרו היו ואוו.
הטבע כאן חזק ועוצמתי.
מדהים לראות את כל הירוק הזה, את ההרים, הנהרות, הקניונים והאגמים.
היום הראשון היה מופלא והתחשק לי רק לשאוף את כל היופי הזה פנימה עוד ועוד.
נסיעה של שלוש-ארבע שעות עברה כמו כלום ונהניתי מכל קילומטר.
היום השני עדיין היה מדהים ומרומם נפש.
ביום השלישי זו כבר היתה התחלה של שגרה.
ביום הרביעי החלטנו לוותר על אגם יפהפה כי כמה כאלו אפשר לראות.
המהירות שבה אנו מסתגלים לדברים תמיד מפתיעה אותי, גם אלו שיותר נעימים לנו וגם אלו שיותר מאתגרים אותנו.
כמה מהר אנו מתרגלים לדברים טובים שנכנסים לחיינו ומתחילים לקבל אותם כמובן מאליו?
כמה מהר מצב לא רצוי (כמו מחלה או פיטורים), הופך להיות חלק מהמציאות יומיומית שלנו מרגע שהוא נכנס לחיינו?
האם יש דרך להאט את "קצב ההתרגלות" באותם מצבים רצויים כך שנוכל להמשיך להתרגש, להעריך ולהתלהב,
כדי שלא נפסיק לראות בעיניים רעננות ולחוות כמו בהתחלה?
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר