אני זוכר רגע אחד במהלך שירותי הצבאי, בתחילת שנות העשרים לחיי.
סיימנו את כל ההכנות והתדריכים האחרונים לפעילות מבצעית מורכבת,
והיו לנו כמה שעות פנויות עד ליציאה.
חלק מהחבר'ה הלכו לשים את הראש ולנוח, אחרים ישבו ביחד, שתו קפה, דיברו וצחקו.
הייתי קצת לחוץ ודי מתוח, לא התחשק לי ללכת לישון או לפטפט עם החבר'ה.
בחרתי לשבת באיזו פינה שקטה ולקחת זמן שקט לעצמי.
הרהרתי בדרך שעברתי עד כה בחיי, בשנות ילדותי ונערותי,
חשבתי על בת הזוג שלי, על המשפחה ועל החברים.
מדי פעם עלו לי זיכרונות ממצבים שונים בחיי, חוויות, מפגשים ורגעים.
לאחר מספר דקות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה, ושאני מוצף בהכרת תודה.
עלתה בי מחשבה שאני בר-מזל,
שעד כה זכיתי לחיות ולחוות חיים מלאים ומשמעותיים,
שגם אם הכול ייגמר בקרוב זה עדיין היה שווה את זה,
ושכל מה שיקרה מכאן והלאה זה בונוס.
**
השבוע, במהלך אחת מכתיבות הבוקר שלי נזכרתי ברגע הזה,
וחשבתי על כך שגם היום, כשלושים שנים אחרי, אני בתחושה דומה:
הכרת תודה עצומה על כל מה ומי שבחיי עכשיו, ועל הדרך שעברתי ושחוויתי.
נראה שעד כה קיבלתי "בונוס של שלושים שנה":
שלושה עשורים שבהם התהוו חיים שלמים מלאי שמחה ועצב, חגיגות וקשיים:
חתונה, ילדים, פרידות מאנשים קרובים, לימודים, קריירה, חברים והמון רגעים ואירועים משמעותיים.
מה שעברתי עד גיל עשרים היה רק פתיח ראשוני קטנטן לדרך המופלאה שהתפתחה מאז.
הכרת התודה הזו אינה משהו אקראי או נדיר שחוויתי בשתי נקודות זמן שונות,
אלא איכות רגשית המלווה אותי לאורך השנים, גם בתקופות קשות ומאתגרות במיוחד.
בדומה לאותו רגע בצבא, אני שם לב שהיא נמצאת שם כמעט תמיד,
לעיתים גלויה ומורגשת ולעיתים מוסתרת מאחורי לחץ, כעס או פחד רגעיים.
קצת כמו שמש חורפית מחממת שגם כשהיא חבויה מאחורי שכבת עננים היא עדיין שם.
הביטוי החזק של הכרת התודה הזו בחיי,
היא המחשבה שלאורך כל השנים אני שמח על המסע והמשא הייחודי שלי,
ושגם ברגעים הכי קשים ומורכבים,
אין אדם בעולם שהייתי רוצה להתחלף איתו או להיות במקומו.
**
יש משהו בפרספקטיבה הזו שמעודד ומרגיע אותי:
אם במשך שלושים שנה, עם כל השינויים, ההתפתחויות והמעברים,
זו ממשיכה להיות התחושה-חוויה-מחשבה הדומיננטית,
אז יש סיכוי לא רע שזה ימשיך ככה, ושגם בעוד שלושים שנה,
כשהחיים שלי ייראו אחרת לגמרי, בצורה שאני לא יכול לצפות ושקשה לי לדמיין,
עדיין אחוש הכרת תודה, שמחה ויראת כבוד עמוקה לחיים.
אינני אומר את המילים הללו בביטחון מלא, בשאננות או בקלות דעת,
אלא בענווה ובידיעה שאין לי מושג איך דברים יתפתחו.
מהמקום הזה,
אולי אפשר להעמיק את הכרת התודה והחגיגה על מה שיש,
לקחת אחריות, לעבוד על מה שחשוב לשנות,
להיות גאים בדרך שאנו עוברים ובאדם שאנו גדלים להיות.
**
לקינוח, שלוש המלצות חמות, שהן גם שלוש הכרות תודה לדברים שקיבלתי ושנגעו בי:
א. השבוע גיליתי את הפודקאסט הנהדר "ספר אחד" (אחיו הצעיר של "שיר אחד"),
והאזנתי לפרק מרגש שבו אתגר קרת מספר על חייו על הדרך שבה נוצר ספרו הראשון "צינורות".
ב. ברוח תחילת שנת הלימודים, לפני מספר שנים קראתי סיפור עוצמתי שסיפר שוקה דינור.
"עצימת עיניים" הוא סיפור מעורר השראה על השפעה אינסופית של פעולה אחת של מורה אחד ברגע מכונן אחד.
פה תמצאו את האתר של שוקה דינור על שלל סיפוריו. מומלץ בחום להצטרף לרשימת התפוצה שלו ולקבל את הסיפורים ישירות למייל.
ג. השבוע הזמנתי וקיבלתי את ספרו החדש של חנוך דאום – "החיים הם רק תקופה."
ספרו הראשון של חנוך, "החיים הם תקופה קשה", עורר בי פרצי צחוק חזקים ובלתי נשלטים.
אני מקווה שהספר החדש יעמוד בסטנדרט הזה.
ניתן לרכוש את ספריו של חנוך רק דרך האתר שלו, ולא ניתן למצוא אותם בחנויות או ברשתות הספרים.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר