הספר "מלכוד 22" שנכתב על ידי גוזף הלר יצא לאור בארצות הברית בשנת 1961.
הוא זכה להצלחה עולמית, תורגם לשפות רבות והיה לרב-מכר ברבות ממדינות המערב.
"מלכוד 22" נחשב לאחת היצירות הספרותיות הבולטות במאה העשרים, ואף עובד לקולנוע בשנת 1970.
מספרים על ג'וזף הלר שבאחת המסיבות שהוא השתתף בה,
ניגש אליו חברו הסופר קורט וונגוט ואמר לו:
"ג'ו, אתה יודע שהמארח שלנו במסיבה הזו, שהוא מיליארד ובעלים של קרן גידור,
מרוויח ביום אחד יותר ממה שאתה הרווחת ותרוויח כל חייך מ"מלכוד 22"?
"יכול להיות", ענה הלר, "אבל אני גם יודע שלי יש משהו שלו אין".
"באמת? מה זה?", שאל וונגוט.
"מספיק. לי יש מספיק."
**
תחושות של שמחה, הכרת תודה ושביעות רצון,
מושפעות הרבה פחות ממה שיש לנו, והרבה יותר מהדרך שבה אנו מתייחסים למה שיש לנו.
לפני מספר שנים ליוויתי יזם מצליח שעשה 3 אקזיטים לפני שביקש לעבוד איתי.
הדבר הכי חזק שעלה בשיחות בינינו זה התסכול שלו מכך שהוא לא מצליח מספיק.
"למה אתה מתכוון?", שאלתי אותו, "לי נראה שאתה מצליח מאוד, גם כלכלית וגם עסקית."
"אני מצליח ברמה מסוימת," הוא ענה,
"כל האקזיטים שלי היו קטנים יחסית, בשווי של עשרות מיליוני דולרים.
לא כמו של כמה מחבריי הטובים שעשו אקזיטים של מאות מיליונים ויותר."
אל תקפצו למסקנה שמדובר ביזם רדוד שהדבר היחיד שמעניין אותו זה כסף, כי זה ממש לא הטיפוס.
חלק מעסקיו המצליחים הם חברתיים,
ולצד עבודתו הוא משקיע הרבה זמן, אנרגייה וכסף בעזרה לאנשים ולקהילות.
מה שרק מגביר את הטרגיות של המצב.
היזם המצליח והמוערך הזה, שכבר הבטיח את הוודאות הכלכלית שלו ושל משפחתו,
לא חווה תסכול ואומללות בגלל כמות הכסף שיש (או אין) לו,
אלא בגלל הדרך שבה הוא מסתכל על מה שיש לו.
רוצים מתכון בטוח לאומללות?
צרו לעצמכם קבוצת ייחוס להשוואה שלחברים בה יש משהו שלכם אין,
והתמקדו כל הזמן בפער הזה שבינכם לבינם.
זה יכול להיות שכר חודשי, דרגה, כותרת של תפקיד בעבודה, דגם של מכונית, גודל של בית או כל דבר אחר.
לא משנה מה אתם בוחרים, כל עוד תבחרו משהו ותתמקדו בפער, תצליחו לחוש תסכול, אומללות וחוסר שקט.
**
לא צריך ללכת רחוק או להסתכל על אחרים שמושפעים מהתופעה הזו:
אני מרגיש את התסכול, הכעס, השיפוטיות והאומללות האלו בתוכי,
בכל פעם שאני נסחף אחר ההשוואות הללו, לעתים לכמה מחבריי הקרובים והאהובים ביותר.
המודעות לתופעה הזו ולהשפעתה עלינו היא נקודת התחלה טובה,
כיון שהיא מגבירה את המוטיבציה שלנו לשינוי ומחדדת את הרצון ליותר שקט, שמחה והכרת תודה.
יש משהו אנושי וטבעי בהשוואות לאחרים ובמיקוד בפער, אך זו לא גזירת גורל.
גם כשזה קשה, אנחנו יכולים להתאמץ ולשנות את נקודת המבט ואת התפיסה שלנו.
הרצון לעוד וליותר (כסף, בריאות, חופש, הצלחה, זוגיות, משמעות, אהבה) אינו שלילי במהותו.
כשהוא מאוזן עם הכרת תודה, שביעות רצון, שלווה ושמחה על מה שכבר כאן כרגע,
הוא כוח מניע טבעי, חשוב ובריא התורם להתפתחות שלנו.
וכאן נכנס ה"מספיק" של ג'וזף הלר:
במקום להתמקד בפער ובכל פעם למצוא קבוצת ייחוס חדשה שמאמללת אותנו,
אנחנו יכולים לסמן לעצמו מספר או יעד שהוא "המספיק" שלנו.
אם אנחנו כבר שם נוכל להכיר על כך תודה, לחגוג את זה ולהנות מכך. כל מה שמעבר זה בונוס.
ואם אנחנו לא שם עדיין, נוכל לנוע לכיוון, ולחגוג את ההתקדמות ואת הפער שהולך ומצטמצם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר