תרגול תשומת הלב הרביעי – על דיבור אוהב והקשבה עמוקה
"מתוך מודעות לסבל הנגרם ע"י דיבור ללא תשומת-לב וחוסר היכולת להקשיב,
אני מתחייב/ת לטפח דיבור אוהב והקשבה בחמלה, כדי להקל על סבל וכדי להביא לפיוס ושלום
בתוכי, באחרים ובקרב אומות וקבוצות אתניות ודתיות שונות.
ביודעי שמילים יכולות להסב אושר או לגרום סבל,
אני מתחייב/ת לדבר בכנות ולהשתמש במילים שמעוררות בטחון, שמחה ותקווה ושמובילות ליתר הבנה.
אני נחוש/ה בדעתי להימנע מלדבר מתוך כעס.
בשעת כעס אתרגל נשימה והליכה מודעות כדי שאוכל לזהות את הכעס,
להתבונן לעומק בשורשיו, ובייחוד בתפיסותיי המוטעות ובאי יכולתי להבין את הסבל שבי ובאחר/ת.
אדבר ואקשיב באופן שיעזור לי ולאחר/ת להשתחרר מסבלנו ולגלות את דרך המוצא ממצבים קשים.
אני נחוש/ה בדעתי לא להפיץ ידיעות שאני לא בטוח/ה בהן
ולא להשתמש במילים שעלולות לזרוע מחלוקת או להביא משפחה או קהילה לידי פירוד.
אתרגל חריצות נכונה כדי לטפח את יכולתי להבין, לאהוב, לשמוח ולהגיב בשוויון נפש
וכדי להתמיר צעד אחר צעד את הכעס, האלימות והפחד המצויים עמוק בתודעתי."
~ מתוך "חמשת תרגולי תשומת הלב"
**
אני חושב שנחשפתי לטקסט הזה לראשונה לפני מספר שנים.
יכול להיות שכשאתם קוראים אותו אתם מתרגשים ומתמלאים בהשראה,
ויכול להיות שהוא נשמע לכם מתייפייף או רוחני מדי,
כזה שאולי מתאים לסדנאות מדיטציה אבל לא לעולם האמיתי.
עלי, יש לקטע הזה השפעה חזקה.
הקריאה בו נוגעת בי, מרגשת אותי ומרחיבה לי את הנשימה.
הוא מסמן לי סוג של כוכב צפון לשאוף אליו,
מעורר בי שאלות (כמו למשל בנוגע לנחישות שלא לדבר בשעת כעס),
ומשקף לי גם התקדמות בדרך שאני עושה וגם פערים בהתנהלות היומיומית שלי.
אבל יותר מהכול, הוא מזכיר לי את האחריות המלאה שלי
למחשבות, לתפיסות, לבחירות ולתגובות שלי,
בכל מציאות חיצונית שהיא.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר