אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים.
לפני כשעתיים הג'ודוקה הישראלית רז הרשקו ניצחה בקרב ועלתה לחצי הגמר באולימפיאדה.
היא במרחק ניצחון אחד ממדליה, ואם תנצח בשני הקרבות הבאים היא תזכה במדליית זהב.
מרגש לראות אותה עולה על המזרן ונלחמת.
אתמול ישבנו כל המשפחה ביחד בסלון וחגגנו בשמחה מתפרצת את המדליות של פיטר פלצ'יק וענבר לניר.
בראיון המרגש איתה מייד לאחר הגמר, סיפרה ענבר שהיא התחרתה עם גומיית שיער צהובה,
כדי לתמוך בחטופים ובמשפחותיהם.
קשה לעצור את הדמעות כשרואים את החיבוק בין פיטר פלצ'יק למאמנו אורן סמדג'ה,
שזכה גם הוא במדליית ארד לפני 32 שנים, וששכל את בנו שנפל בעזה לפני מספר שבועות.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
והחיים עכשיו מלאים ממש.
נדמה שבימים האחרונים עקב ריבוי ואינטנסיביות האירועים מדברים פחות ופחות על החטופים.
האם העסקה מתרחקת? מה יהיה איתם ועם המשפחות שלהם?
ועם כל החיסולים, הטילים, הפיגועים, ההתקפות והאיומים –
מה יתפתח בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים?
אתמול הודיע פאט גלסינגר, מנכ"ל אינטל העולמית,
שאינטל צפויה להתחיל תהליך בצמצום עלויות וכ"א.
15 אלף עובדי אינטל ברחבי העולם צפויים לפרוש מרצון או להיות מפוטרים.
15 אלף עובדים זה 15 אלף משפחות.
כעובד וכמנהל באינטל הידיעה הזו לא חולפת לידי.
כמה מהעובדים המושפעים יהיו בישראל? כמה מהם בארגון שאני חלק ממנו?
נדמה שריבוי החזיתות הוא לא רק בהיבט הבטחוני-צבאי.
אנשים מתמודדים עם חזיתות שונות בחייהם – משפחה, בריאות, פרנסה, עתיד המדינה.
לפעמים זה מרגיש כמו סיפור דמיוני, ניסוי שמישהו מריץ עלינו.
הפרקים הכי אינטנסיביים של הסדרה "פאודה"
נראים כמו משחק ילדים בהשוואה לשרשרת אירועים שאנו חווים בחודשים האחרונים.
הדברים הקשים ביותר כרגע לרבים מאיתנו הם חוסר הוודאות והתחושה של אובדן השליטה.
פמה צ'ודרון כותבת על זה:
"הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר,
בתקווה לחיים נוחים ובטוחים יותר.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד."
ועוד היא כותבת:
"חרדה, שברון לב ורוך הם סימניו של מצב הביניים.
זה מסוג המקומות שאנו בדרך כלל רוצים להימנע מהם.
האתגר הוא להישאר באמצע, במקום להיגרר למאבק או לתלונה.
האתגר הוא להניח למצב לרכך אותנו במקום להפוך אותנו לקשים ומפוחדים.
יצירת אינטימיות עם התחושה המעיקה של הימצאות-באמצע-שום-מקום גורמת ללבנו להיות רך יותר.
כאשר אנחנו מספיק אמיצים כדי להישאר במצב הביניים הזה, החמלה מתעוררת מעצמה.
כאשר אנחנו לא יודעים מה מתרחש, לא מקווים לדעת ולא מעמידים פנים שאנו יודעים –
אנחנו יוצרים נגישות אל החוסן הפנימי שלנו."
ברמה האישית, אני מנסה למנף את התקופה האינטנסיבית הזו לתרגול יומי מתמשך ומעמיק:
– תרגול של שמחה, הכרת תודה וקבלה מדי יום ביומו. גם ובמיוחד בתקופה כזו.
– אימון בנוכחות עם כל מה שעולה, ובכלל זה פחד, דאגה ורגשות לא נעימים נוספים.
– מיקוד תשומת הלב במה שחשוב, לקיחת אחריות ועשייה כמיטב יכולתי במעגלי השליטה וההשפעה שלי.
– תרגול ענווה והכרה במוגבלות ובאפסות שלי, שחרור עד כמה שאפשר של מה שאינו בשליטתי.
– תרגול בלהחזיק מעמד.
– להחזיק תקווה.
– לנשום עמוק.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
והחיים עכשיו מלאים ממש.
בהצלחה רבה לרז הרשקו ולשאר הספורטאים שלנו באולימפיאדה.
בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר