אחריות וזכות

לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.
הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.
תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות.

אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:
איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני השחרור,
זכיתי להגיע שוב ושוב לכיכר החטופים בת"א, לעצרות חטופים בכפר סבא,
למשמרות 101 ולמעגלי שיח עם המשפחות.
איזה מזל שלקחתי חלק, תמכתי והייתי שם גם ברגעים קשים ונמוכים,
בימים שלא היתה עסקה על הפרק,
וכשבכיכרות היו הרבה פחות אנשים מכפי שיש עכשיו.

**
רבים מהאנשים שאני פוגש חולקים איתי את תחושת הסיפוק הזו
על ש"היינו שם", "עשינו את זה", "תמכנו במשפחות", "נתנו מעצמנו".
לעתים זה בהקשר של משפחות החטופים, ולעתים זה בהקשרים חשובים נוספים:
תמיכה במשפחות השכולות, ליווי הפצועים,
תמיכה במשפחות המילואימניקים שמשרתים, עזרה למשפחות המפונים ועוד ועוד.

הרבה יותר קשה ומאתגר לצאת מהבית ולתמוך במשפחות,
כשבכיכר יש רק מאות בודדות ולא אלפים רבים,
כשאין עסקה קונקרטית על הפרק,
כשלא בטוח אם מה שאנחנו עושים משנה,
כשיש לנו תוכניות אחרות,
וכשמזג האויר חם מדי או קר מדי.

אני כותב את זה לא כדי להרים לעצמי או לשפוט אחרים שהתנהלו אחרת.
אני משתף אתכם בתחושה הזו של חגיגה פנימית, אותנטית ומפתיעה עבורי,
חגיגה על שזכיתי לעשות זאת ושלא פיספסתי את ההזדמנות,
תחושה של סיפוק ושביעות רצון.
כי ממש בקלות יכולתי לפספס את זה, לא להיות שם,
לוותר, להתייאש, להפנות מבט או להישאב לעניינים יומיומיים שוטפים.

אני כותב את המילים הללו גם לעצמי וגם לכם,
כי נראה שהעניינים מתחממים עכשיו,
ושהתקופה הקרובה הולכת להיות קשה, מורכבת ואינטנסיבית.
במיוחד עכשיו, כשקשה, לא נוח, מציף ומייאש, זה בדיוק הזמן להיות ולעשות.

**
אתמול בבוקר, התעוררתי במצב-רוח ירוד,
כנראה בהשפעת עייפות מצטברת, פיזית, רגשית ונפשית, אחרי מספר ימים אינטנסיביים.
במקור לקחתי חופש ותיכננתי לעלות לירושלים,
אבל השילוב של העייפות ומצב הרוח הירוד, ביחד עם הקור הירושלמי והתחזית לגשם,
הפכו את הבוקר הזה לקשה עבורי ולא ממש התחשק לי לנסוע לבירה.

בספרו "טיפות במדבר" חילי טרופר מספר על שיחה שהיתה לו לפני מספר שנים עם גדי אייזנקוט,
בימים שבהם אייזנקוט שקל את דרכו הפוליטית והתלבט לאיזו מפלגה להצטרף.
"עד כמה הדילמה הזו מכבידה עליך?" שאל חילי את אייזנקוט.
"כבד זה עניין יחסי" ענה לו איינזקוט, וסיפר על אחת ההחלטות הכבדות שהוא חווה כרמטכ"ל.
כשנה לאחר אותה שיחה נפל גל בנו של גדי אייזנקוט במלחמת "חרבות ברזל" בעזה.
ההגדרה "משהו כבד שיושב עליך" קיבלה משמעות נוראה ואישית מאוד.

הסיפור של טרופר ואייזנקוט "העיר" אותי והזכיר לי שבדומה ל"כבד", גם "קשה" זה עניין יחסי.
אנשים כמוני שיכולים להרשות לעצמם לשקול להישאר בבית בגלל גשם או קור,
עייפות, אי-נוחות או ספק, נמצאים במקום שונה מאוד מאחרים שזו לא אופציה עבורם.

בתוך דקות ארזתי תיק ועליתי לירושלים ליום נוסף, להיות לצד משפחות החטופים ולהשתתף בהפגנות.

**
אני רוצה לקנח ב"תפילת הרופא" שנכתבה על ידי הרמב"ם.
פגשתי את הטקסט הזה על שולחן עבודתו של רופא שביקרתי במשרדו השבוע:

"אֵל עֶלְיוֹן,
טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ,
אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ,
שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה,
וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב וְרַע,
בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי,
רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי,
כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה לִיְצִיר כַּפֶּיךָ.

אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי."

הטקסט הזה נוגע בי ומרגש אותי.
הענווה והמודעות למגבלות האנושיות,
התפילה לאומץ לב ולכוח לעשות את העבודה שלנו,
הכמיהה לאהבת האדם, לעשיית טוב, ליושרה ולאמת.

מי ייתן והמנהיגים הפוליטיים שלנו ישאו תפילה דומה,
ויחזיקו כוונה דומה לשרת את העם והמדינה שלנו.

עד שזה יקרה, עלינו לעשות את העבודה שלנו.

התקופה הקרובה עומדת להיות מאתגרת, אינטנסנבית וקשה.
זה בדיוק הזמן להתרומם, לצאת מעצמנו ומהבתים שלנו, לעשות מאמץ,
ולתמוך במטרות חשובות ובאנשים שצריכים אותנו עכשיו.
זה בדיוק הזמן להיות הדבר שאנו רוצים לראות יותר ויותר בעולם ובמדינה שלנו.

כדי שבעוד זמן מה, כשנסתכל אחורה,
נוכל לחגוג ולחוש שביעות רצון וגאווה גדולה,
מהידיעה שהיינו שם ושעשינו את העבודה שלנו.

זו גם אחריות גדולה.
וגם זכות עצומה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מעגל ההסכמה, טיפות במדבר ואומץ

כשהתחלתי את השבוע לא הכרתי עדיין את בטי מרטין ואת העבודה שלה.
ואז ביום שני בבוקר, בקבוצת וואטסאפ של מנחים לתקשורת מקרבת,
מיכאל פינקל הזכיר את שמה ושלח קישור לסרטון שבו היא מסבירה על "מעגל ההסכמה" שהיא פיתחה.
ביום שלמחרת כבר צפיתי בהרצאה המוקלטת שלה (45 דקות) והמשכתי לפודקסט שהיא התארחה בו.
ביום רביעי הגעתי אל האתר שלה ושם מצאתי סרטונים נוספים וגם חומרי קריאה שניתן להוריד.
באותו יום הורדתי לעצמי את הספר שלה באודיבל ומאז אני מקשיב לו בעניין ובהתלהבות ולומד המון.
עוד רגע אכתוב כמה מילים על התכנים שלה, אבל בינתיים בא לי לחלוק אתכם את ההתרגשות של הגילוי:
נראה לי שהתחלתי ללמוד, לתרגל ולעסוק "בצורה רצינית" מודעות ומערכות יחסים לפני יותר מ20 שנים,
אבל עד השבוע לא נתקלתי בבטי מרטין ובעבודה שהיא עושה ומלמדת כבר כבר עשרות שנים.
ומרגע שנתקלתי, אני לא מפסיק לקרוא, להקשיב ולצפות בתכנים שלה.
הם מעוררים בי תנועה חזקה של מחשבות ורגשות.
אני מוצא בהם הרבה עומק (רעיונות משמעותיים שטרם שמעתי),
פשטות (בטי מעבירה אותם בדקות ספורות ובמילים ברורות ללא מושגים מורכבים),
ופרקטיות (חיבור לתרגילים מעשיים ולהתנהלות יומיומית).

בטי מרטין עוסקת בדינמיקות של מערכות יחסים.
באמצעות שני פרמטרים (מי עושה את הפעולה ומי מקבל/נותן),
היא יוצרת מפה בת ארבעה רביעים (זה הכלי של "מעגל ההסכמה")
ומעמיקה מאוד בנושא של קבלה ונתינה, רצון ומוכנות, גבולות, מודעות, רגשות ומגע.
אולי בהמשך אכתוב פוסט שממוקד יותר בתוכן ובכלים שלה.

אני בוחר לציין בפוסט הזה את בטי מרטין ואת עבודתה,
גם כי זה חי בי ומתחשק לי לחלוק אתכם את ההתרגשות שלי,
וגם כי אם אתם לא מכירים את העבודה שלה עדיין (כפי שאני לא הכרתי) כדאי לכם מאוד להכיר.
זה הקישור לאתר של בטי מרטין שבו תמצאו הרבה סרטונים וחומרים.

**
בשיטוט בחנות ספרים הבוקר נתקלתי בספרו החדש של חילי טרופר "טיפות במדבר".
שמעתי עליו כבר לפני כמה שבועות, אבל זו הפעם הראשונה שלקחתי אותו לידיים.
בדומה לספריו הקודמים "מקום בעולם" ו"שביל בעולם" גם הספר הזה נוגע, מעורר מחשבה ומרגש מאוד.
חילי משתף בסיפורים, תובנות, חוויות ומחשבות.
בעוד שספריו הקודמים התמקדו במידה רבה בנושאי חינוך,
הספר הנוכחי עוסק גם בפוליטיקה, בקרע הפנימי ובאירועים האינטנסיביים שאנו חווים בשנים האחרונות.
התחלתי לעלעל בספר בעמידה ולאחר כמה דקות מצאתי בחנות כיסא והתיישבתי מרותק לחצי שעה נוספת.
כשקמתי לצאת מהחנות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה:
הלב שלי היה קצת יותר פתוח, עם יותר עצב ויותר הכרת תודה, וגם תקווה וכמיהה שיהיה פה אחרת.

**
אפרופו כמיהה ותקווה שיהיה פה אחרת –
השבוע זכיתי להנחות מפגש מיוחד (ראשון בסדרה) במועדון של קיבוץ נחשונים.
איתי בחדר היו כעשרים משתתפות ומשתתפים, חילוניים, דתיים וחרדים, מקיבוץ נחשונים, אלעד, ובארות יצחק,
שבחרו להגיע כדי להתחבר, להקשיב, להכיר, ולגעת באומץ גם בדברים מורכבים ושנויים במחלקות.
הזכות הזו נפלה בחלקי תודות לכרמית מנחשונים ואייל מאלעד שהקימו את הקבוצה כבר לפני כשנתיים,
ולעידו מעמותת "ניפגשים" שעשה את החיבור לקבוצה.
זה כל כך מרגש.
וכל כך מורכב.
גם כשיש הרבה רצון, כוונה טובה ונכונות,
אנחנו במרחק משפט אחד מלהיות "מוקפצים" ו"מופעלים".
ועם זאת אני מאמין שאפשר לבנות אמון, ללמוד להתקרב, ולעשות ביחד יותר טוב מרע.

**
את כל הדברים הללו חוויתי ופגשתי השבוע.
וגם זכיתי להשתתף בעצרת בכיכר החטופים בשבת,
ולתמוך במשפחות החטופים במאהל בגין באמצע השבוע,
ולטייל עם אשתי בהר שוקף ובקעת אלון בכרמל היפהפה והפורח.

החיים מלאים והם גם וגם.

לסיום, ציטוט של ג'וזף גולדסטין, אחד המורים המובילים למיינדפולנס:

אני מאחל לעצמי ולנו,
שלא נתבלבל, לא נתיאש ולא נוותר,
שנהיה אמיצים, טובי לב וחכמים,
שנתמקד במה שחשוב,
ושנתרום לכך שיהיה פה טוב יותר. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"יש משהו בדבריך.."

את המשפט הבא אימצתי לעצמי בהשראת נזיר הזן הבודהיסטי טיך נהאת האן.

ניתן להשתמש בו בלפחות 4 סוגים של מצבים: 

א. מצבים שבהם מישהו מבקר ושופט אותך בצורה שמעוררת בך כעס או התנגדות.
דוגמאות: "עשית עבודה רשלנית", "את לא מספיק מקצועית", "עשית טעות כשאמרת את זה", "אתה לא עוזר מספיק". 

ב. מצבים שבהם מישהו מחמיא לך או נותן לך קרדיט בצורה שמעוררת בך אי-נוחות כיון שאתה חושב שזה לא מגיע לך ושהוא רואה רק היבטים מסוימים שלך.
דוגמאות: "את האדם הכי חכם/רגיש/מתחשב/מדהים שאני מכיר", "את המנהלת האולטימטיבית שכל עובד היה רוצה", "אתה ההורה המושלם". 

ג. במצבים שבהם אתה מבקר או שופט מישהו שאתה כועס עליו.
דוגמאות: "הוא אנוכי והדבר היחיד שמעניין אותו זה האג'נדה שלו", "אני לא מספיק אסרטיבי", "היא קטנונית", "הוא מתנהג בחוסר אחריות". 

ד. במצבים שבהם אתה רואה במישהו כליל שלמות בעל איכויות יוצאות דופן הראויות להערצה.
דוגמאות: "היא האדם הכי חכם/רגיש/מתחשב/מדהים שאני מכיר", "אני המנהל האולטימטיבי שכל עובד היה רוצה", "היא האם המושלמת". 

**
טיך נהאת האן קורא למשפט הזה המנטרה השישית.
המשפט הוא: "אתה צודק חלקית", ובאנגלית – "You are partially right".
ובניסוח דומה שלי: "יש משהו בדבריך". 

כשאנו אומרים למישהו או לעצמנו את המשפטים הבאים,
("אתה צודק חלקית", או "יש משהו בדבריך")
אנו אומרים למעשה שני דברים בעת ובעונה אחת:
1. יש משהו במה שאתה אומר.
2. יש מעבר למה שאתה אומר. 

**
דוגמא:
מישהו אומר לך:
"תגיד את האמת !
אתה בורח מלקבל את ההחלטה הזו כיון שאתה חושש מההשלכות וממה שיגידו.
אין לך מספיק אומץ להתמודד עם העניין הזה". 

אתה מקשיב ואומר (לעצמך בלב, או לאדם שמולך בקול רם):

"אתה צודק חלקית. יש משהו בדבריך.

אני באמת חושש. העניין הזה מלווה אותנו כבר זמן מה וטרם החלטתי לגביו. אני אכן חושש מהנזק שעלול להיגרם לי ולאחרים אם אקבל את ההחלטה, וגם מהעיכוב שבקבלת ההחלטה.

וגם: אני מתמודד עם העניין הזה. זו הסיבה שאנו מדברים עכשיו. נדרש אומץ מסוים לא לקבל החלטה נמהרת, פופוליסטית או קלה ולהמשיך לבדוק את הנושא למרות הלחץ שמופעל." 

**
המשפטים "אתה צודק חלקית" ו-"יש משהו בדבריך",
מאפשרים לנו לצאת מהדואליות והדיכוטומיות של נכון/לא-נכון, צודק/טועה, נגדי/בעדי,
להעמיק את החשיבה שלנו ולהרחיב את נקודת המבט שלנו.
הם מעוררים בנו פתיחות וסקרנות ("מעניין מה יש בדברים שלך שבאמת נכון עבורי…?")
ומפחיתים התנגדות (העמדה שבאינסטינקט הראשוני היה חשוב לתקוף אותה או להגן עליה נחלשת, ואיתה גם הצורך לתקוף או להגן).     

**
"יש משהו בדבריך" הוא כלי מספר 20 בסדרת "52 כלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים.
אם אהבת אותו ומצאת בו ערך, אולי יעניין אותך להירשם לסדרה כולה ולקבל את 51 הכלים הנוספים.
ניתן להירשם לסדרה בקישור הבא ולקבל את הכלי הראשון באופן מיידי.
לאחר מכן בכל שבוע במשך שנה שלמה, יישלח אליך כלי תודעתי-מעשי נוסף הממוקד בתקשורת ויחסים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביצה ונקניק

"בוקר טוב, עוד דקה האוכל מוכן, בוא."
איזה כיף לשמוע את המשפט הזה. סימן שיום שישי.
בכל יום אחר הוא היה יוצא מהבית כבר בחמש בבוקר ואנו נפגשים רק בערב.
יום שישי זה היום החופשי שלו.
גם בריח של הבצל המטוגן והנקניק שממלא את הבית אי אפשר לטעות.
ארוחת הבוקר השבועית של שלושתנו. היא, הוא ואני.
בזמן שהוא מעיר אותי היא מחזיקה כוננות במטבח.
שומרת על המקום שלה, מוודאת שאף אחד לא ייקח לה כלום.
כלבת הרחוב הזו שאימצה אותי בכיתה ג' יודעת דבר או שניים על הישרדות.
בלילת הביצים שזורמת בלחישה רוחשת למחבת, משקיטה את הקופצנות של הבצל והנקניק ומחברת את שלושתם לאחד.
כשאני נכנס למטבח, שתי דקות לאחר מכן, חבילת פיתות טריות וחצי קילו חומוס מהמעדנייה של זמירה כבר על השולחן.
אני מניח עליהן את ידי ונהנה מהחמימות הנעימה שהן מפיצות.
אבי מכבה את הגז, מוריד את המחבת ומחלק את הביצים.
אחת לקיקי, אחת לי ואחת לו.
ראשונה מקבלת קיקי. תמיד. הביצה שלה מוגשת לעיתון שעל הרצפה לצד התנור. היא אפילו לא פוזלת לכיוון.
המנה הזו כבר מובטחת והיא תהנה ממנה בהמשך. הקטע עכשיו הוא להשיג כמה שיותר מאחרים.
אני מקבל שני. הביצים לא מספיקות לנחות בצלחות שלנו וקיקי כבר דורשת את שלה.
יללות קלות ומנומסות הופכות לנביחות קולניות. או שתיתנו לי משלכם או שאני עושה לכם טרור.
אני זורק לה חתיכה מהביצה השלי והיא תופסת אותה באויר. קניתי שלוש שניות של שקט.
בעוד רגע כשהיא תשתכנע שאין לה מה לחפש אצלנו יותר, היא תפנה לעיתון שלה ותיתן לנו לדבר כדורגל.

**
מקיקי נפרדתי בגיל עשרים ואחת.
היא היתה בת שלוש-עשרה, עיוורת וחרשת, מתקשה ללכת.
באותו בוקר היא ביקשה לצאת, לראשונה מזה חודשים ארוכים.
קומה שלישית בלי מעלית. ירדה ולא חזרה. יומיים הקדשתי לחיפושים אחריה ולא מצאתי אותה.
כנראה הרגישה שזמנה הגיע ומצאה לה פינה נסתרת למות בה בשקט.

**
מאבי נפרדתי בפורים, לאחר חודשים ארוכים ואינטנסיביים של מאבק במחלה הקשוחה הזו.
יש בי הכרת תודה עצומה לאמי היקרה, שלשמחתי עדיין איתנו, שטיפלה בו במסירות אין קץ בכל אותה תקופה.
למרות שאבי נפטר בלילה שבין חמישי לשישי,
בחרנו לתת לבנותינו הנרגשות ללכת מחופשות לבית הספר וחיכינו עם ההודעה לצהריים כדי לא להרוס להן.

**
אתמול מלאו 15 שנים לפטירתו של אבי.
זיכרון של אובדן משפחתי התערבב עם אבל לאומי ביום הלוויתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס.
את המקום של קיקי תפסו מייקי – 40 קילו של לב ענק ומלא שערות,
וקייטי – חתולת רחוב ג'ינג'ית קשוחה שלא רואה אף אחד ממטר.
שלושת ילדיי היום גדולים מהילד שהייתי אז,
ואני בגיל שאבי היה כשהכין את הביצים עם הנקניק באותם ימי שישי.

**
כשאני נזכר ברגעי החסד הקבועים של שישי בבוקר אני חש צביטה רכה של געגוע עצוב-מתוק.
משהו בי כמה לאותם רגעים יומיומיים ושגרתיים של להיות ביחד,
להנאה עמוקה מארוחה פשוטה וטעימה כשהחיים היו קצת פחות מורכבים,
ולתחושת הביטחון שמישהו דואג עבורי להכול בזמן שאני ישן.
אני רק צריך לגלוש מהמיטה ולהגיע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר