"חשבתי שיעניין אותך" כתבה לי רקפת לפני שבוע בדיוק ושיתפה בסיפור הבא שפירסמה אילנה שריג בפייסבוק:
"האנתרופולוגית מרגרט מיד נשאלה ע״י סטודנטים, מה לדעתה היה הסימן הראשון להיווצרות של חברה אנושית?
הם ציפו שמרגרט תדבר על קרסי דייג, כלי חרס עתיקים או אולי אבני טחנה.
אבל היא אמרה שהסימן הראשון לאנושיות הוא עצם ירך שבורה שהתאחתה.
היא הסבירה שאין אף בעל חיים שיכול לשרוד רגל שבורה.
לא יהיה לו די כוח לברוח מסכנה, להגיע לבור המים או לדאוג לעצמו למזון.
אף חיה לא תשרוד את פרק הזמן שלוקח לעצם להתאחות.
עצם ירך שהתאחתה היא עדות לכך שמישהו הקדיש את זמנו לשאת אותך למקום בטוח ולדאוג לצרכיך עד שתחלים.
עזרה לאחר בשעת משבר.
שם מתחילה האנושיות.
אמרה מרגרט ריד."
תודה לרקפת ולאילנה שריג על הסיפור הזה…
**
הסיפור על מרגרט מיד הזכיר לי סיפור נוסף:
לפני כמה עשרות שנים,
רבים מתושבי האי הסקוטי "מול" (Mull) התפרנסו מדיג.
עד שנות השישים של המאה הקודמת,
(טרם "כניסת" המקררים לאי),
נהגו הדייגים להניח על שולחנם של שכניהם,
את כל הדגים שמעבר ליכולתם לאכול או למכור באותו יום.
המוגבלות הטכנולוגית יצרה ועודדה,
תרבות של נתינה, ערבות הדדית ושיתוף,
שממנה נהנינו כל תושבי האי,
ומן הסתם גם יצורי הים.
מתבונן מהצד היה יכול להבחין בדבר מוזר:
התושבים לא נהגו לומר "תודה" זה לזה.
אפילו אותו אדם שעל שולחנו הונח במתנה דג טרי ועסיסי,
פשוט שתק ולא אמר דבר.
מחוות הנתינה הללו התקבלו בטבעיות.
זה רק זה ולא מעבר לזה.
שום דבר מיוחד.
באחד הימים הבחין בכך זר שביקר באי,
ושאל בסקרנות את אחד המקומיים לפשר העניין.
המקומי שתק מספר שניות ואז הסביר:
"בשתיקתם, הם (מקבלי הדגים) אומרים לנו (נותני הדגים)
שאם באותו יום, או בכל יום אחר,
נאבד בים ולא נחזור ממנו,
הם, בניהם וצאצאיהם שטרם נולדו,
ידאגו להאכיל את בנינו ואת צאצאינו שטרם נולדו,
בכל יום שיהיו רעבים."
**
את הסיפור הזה העליתי לפני חמש שנים בדיוק (ערב פסח 2015)
בפוסט "חוכמה של דייגים" בהשראת אחד ממאמריה של מיקי קשתן.
אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט המלא בקישור הבא.
שני סיפורים קצרים.
על אנושיות.
על ערבות הדדית.
על חיבוריות.
על אכפתיות.
**
אחד הדברים המיוחדים בתקופה הנוכחית הוא שקורה בה המון.
לצד אינספור מילים, ניתוחים, פרשנויות, דעות, שיתופים, סיפורים, הערכות,
תחזיות, תיאוריות, מודלים, כתבות, נתונים, מחדלים, מספרים, גרפים ותגובות,
המפורסמים ונשלחים ללא הרף,
נוצרים בכל יום, כאן ועכשיו, גם אינספור סיפורים אנושיים אותנטיים, מרגשים, מעוררי השראה והערכה.
ממש כאן אצלנו, בשכונה הים תיכונית שלנו.
חג שמח, הרבה חופש ובריאות,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר