מאתמול בצהריים, מייקי (גור הכלבים בן החצי שנה שלנו) צולע.
הוא בקושי דורך על הרגל השמאלית-הקדמית וכשנוגעים לו באזור הירך הוא מיילל בכאב.
לאחר בדיקות וצילומים, ההערכה היא שיש לו דלקת כלשהי ושהוא צריך לנוח מספר ימים ולהימנע ככל האפשר מפעילות גופנית.
יש משהו מלחיץ בסיטואציה שמשהו כמו זה מופיע ככה פתאום מבלי שיהיה ברור מה המקור שלו ולאן הוא יתפתח.
בינתיים מייקי בעיקר שוכב לו בסלון ונח.
אחת לכמה שעות הוא מתרומם בקושי ויוצא לעשות את צרכיו, לאכול או לשתות.
כשאני מתבונן בו, מלטף אותו ומזרים לו אהבה אני נזכר בקטע שכתב טיך נהאת האן, מורה הזן הויטנאמי, בספרו "How to Rest" (תרגום חופשי שלי):
"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."
**
בדומה למייקי גם אני הרגשתי לא במיטבי בימים האחרונים.
אצלי זה היה פחות פיזי ויותר רגשי: האנרגיה שלי היתה נמוכה, "הופעלתי" בקלות על-ידי דברים שונים שאנשים אמרו או עשו ומצב הרוח שלי היה די ירוד.
אחד הדברים החשובים שלמדתי עם השנים הוא לא לסמוך יותר מדי על החשיבה שלי במצבים כאלו.
כשאני במקום נמוך, החשיבה-רגש שלי "עכורים" ומלאים בשיפוטיות, פסימיות, מיקוד בחצי הכוס הריקה, בלבול, כעס, חוסר סבלנות ותסכול.
בשונה מחיה פצועה ביער שמנתקת מגע ונעלמת לכמה ימים, השבוע המשכתי להתנהל בעולם, אבל פחות.
כשאני במקום נמוך אנרגטית, אני משתדל להפנות פחות משאבים החוצה ויותר משאבים פנימה, פחות לחשוב או לעשות ויותר להיות:
אני מוריד הילוך, מצמצם אינטראקציות עם אנשים אחרים, לוקח הפסקות ומפנה יותר מקום למנוחה, קריאה, כתיבה, ספורט, שהייה בים וזמן התאוששות עם עצמי.
**
אתמול בלילה, תוך כדי הליכה בחוף הים הקשבתי לאקהרט טולה (מחבר "כוחו של הרגע הזה") שהתייחס לשיעור החמישי מתוך הספר "קורס בניסים".
שיעור 5: "לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב"
ברעיון הזה אפשר להשתמש לגבי כל אדם, מצב או אירוע שלדעתנו גורמים לנו סבל ומעוררים בנו כעס, פחד, תסכול, דאגה או אי-שקט.
הכוונה בשיעור הזה היא לשים לב לכך שכשאנו מוטרדים ממשהו, זה לא בגלל הסיבה המסוימת שאנו מייחסים לאדם-מצב-אירוע, אלא בגלל המחשבה שלנו.
במקרה של מייקי, המקור לאי-השקט והדאגה שלי אינו הצליעה שהופיעה אתמול וטרם חלפה, אלא המחשבות שלי על מייקי, על הצליעה ועל העתיד.
משהו שנאמר לי על ידי מישהו קרוב בשבוע שעבר עדיין מקפיץ ומכעיס אותי בכל פעם שאני נזכר בו.
"לעולם איני כועס מהסיבה שאני חושב" מזכיר לי שמקור הכעס שלי אינו האדם או האמירה שלו, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי על אותו אדם ועל הסיטואציה.
השיעור הזה אינו מטה קסם שמטרתו לשנות מיידית את המחשבות והרגשות.
כשאני "מחזיק" את הרעיון הזה ונזכר באמירה של אותו אדם, הכעס עדיין נוכח אבל קצת פחות. אני פחות מזוהה איתו ויותר יכול להיות איתו.
יש פה תזכורת נוספת לכך שכדאי לקחת את החשיבה שלנו בערבון מוגבל.
לא לשנות אותה באופן מיידי מקצה לקצה (מ"הכול בגללו" ל"הכול בגללי"), אלא להשאיר מקום לספק ולסקרנות שפותחים פתח לאפשרויות נוספות.
**
"לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב" יכול להיתפס כרוחניקיות ניו-אייג'ית ואולי אפילו כבריחה או אי-התמודדות עם מצבים ואנשים.
בעיניי, פחות חשוב לנתח את המשפט ולהחליט אם הוא נכון או לא, והרבה יותר מעניין לשים לב אם ואיך הוא משפיע עלינו.
אתמול בערב, כשהקשבתי לאקהרט ולשיעור הזה תוך כדי הליכה על חוף הים בהרצליה, הם עצרו את הלופ המתמשך של מחשבות ממוחזרות, הפחיתו את הכעס, אי-השקט, המותשות, הדאגה והעצב, ועוררו בי התרגשות, סקרנות ורוגע.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר