על חומוס, מיינדפולנס ורבי נחמן

אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,
השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.
לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,
אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,
התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.
תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות לצוף ולרגשות לזרום.
זה היה פחות או יותר בזמן שבו ארבעת ארונות הקבורה היו בדרכם לזיהוי באבו כביר.
בזמן שניגבתי את החומוס המעולה של נרי,
עננים הספיקו לכסות את השמש ולהסתיר אותה לכמה רגעים,
עד שהיא שוב הצליחה לחמוק, לצאת החוצה, להאיר ולחמם.
חצי שעה לאחר מכן, כשהייתי בדרך הביתה, השמיים התכסו בעננים אפורים-שחורים וגשם התחיל לרדת.

למזג האויר יש השפעה גדולה עלי.
השמש מרימה את מצב הרוח שלי ומעוררת בי הרבה שמחה.
במיוחד בחורף, בימים קצרים כשקר ומחשיך מוקדם,
חצי שעה של התחרדנות בשמש עם קפה טעים היא תענוג שקשה להתחרות בו.
גשם ושמיים שחורים גורמים לי להתכנס ומורידים את האנרגייה שלי.

יש הקבלה ברורה בין מזג האויר החיצוני לבין אירועים חיצוניים נוספים,
שגם עליהם אין לי שליטה, ושגם הם משפיעים על מזג האויר הפנימי שלי.
החזרה של גופות וחללים מעוררת בי עצב ואבל, חזרה של חטופים חיים מעוררת בי שמחה והקלה.

בימים האחרונים זה הרגיש כאילו השמש והגשם שיחקו ביניהם "מלחמה",
במעברים קצרים ומהירים, שלא כל כך אופיינים באזור שלנו.
הצטרפו אליהם למשחק התנודתי הזה מספר אירועים, חלקם מתוכננים וחלקם בלתי צפויים,
שמרגישים כמו רכבת הרים אינטנסיבית במיוחד, מעברים רגשיים מורכבים המטלטלים את הלב והנפש.

איך מגבירים איזון פנימי ומפתחים יציבות כשבחוץ כל כך סוער ומטלטל?
כשכוחות חיצוניים כל כך חזקים פועלים סביבנו עכשיו?

שני טקסטים שפגשתי השבוע נגעו בי מאוד ומתחברים לי לנושא הזה.
האחד של ג'וזף גולדסטין והשני של רבי נחמן:

**

**
אין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו,
ויש לנו הרבה מאוד השפעה על מה שקורה בתוכנו.

אין לנו שליטה על מה שאנשים אחרים עושים ואומרים,
ויש לנו אחריות מלאה והרבה יותר שליטה על הבחירות והפעולות שלנו.

בהרבה ענווה חשוב להכיר במוגבלות, במושפעות ובפגיעות שלנו בימים הסוערים הללו.
ומתוך ההכרה הזו, חשוב לשמור על עצמנו, לעגן, לייצב, לנשום,
ולרתום את כוח כוונותינו ופעולותינו לערוצים שמרבים טוב לאנשים ובעולם.

מה זה אומר תכל'ס?

כשאנו מתמקדים בעצמנו:
לנטרל ולהפחית השפעות שמזיקות לנו, להגביר ולהעצים השפעות שמחזקות אותנו.

כשאנו מתמקדים באחרים ובעולם:
להתרחק מחשיבה-דיבור-עשייה שמרבה סבל ונזק בעולם,
להתחבר לחשיבה-דיבור-עשייה שתומכים באדם, במשפחה או בפרויקט חשוב ושמרבים טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חידוד כוונה וחזרה לחודש הראשון של המלחמה

בימים האחרונים חידדתי לעצמי כוונה בנוגע למיקוד תשומת הלב שלי בתקופה הזו.

חידוד כוונה אישי עם חזרת חלק מהחטופים:

**
חידוד הכוונה הזה חשוב מאוד בעיניי.
אני מאמין שהוא שומר על מי ששב ועל משפחותיהם,
מגן עלי, ומחזק את מי שעדיין שם ואת משפחותיהם.

מה זה אומר ביום יום?
להתנתק מהמסכים והרשתות, להתמקד בעניינים שלנו ולתמוך במשפחות החטופים.

את האמהות של לירי אלבג, קרינה ארייב ועומר ונקרט ראיתי והרגשתי מקרוב מספר פעמים,
כשישבתי לצידן עם עוד כמה מאות משתתפים במשמרות 101, לפני שלירי וקרינה שוחררו.
מרגע שלירי וקרינה חזרו אני רוצה לתת להן ולמשפחות שלהן את המרחב שהן זקוקות לו.
אין לי צורך או רצון לשמוע מהן ולראות אותן.
במקום זאת אני רוצה להמשיך לשבת לצד ניבה ונקרט, ללכת לכיכר במוצ"ש,
לשלוח אנרגיה ולתמוך במשפחות שיקיריהם עדיין שם.

אין לנו שליטה על הרשתות החברתיות ועל המדיה.
יש לנו הרבה יותר שליטה על תשומת הלב שלנו ועל הבחירות שלנו.
"ריאליטי חטופים" הוא ביטוי קשה שלא נוח לי אפילו לכתוב אותו, אבל ככה זה מרגיש.
זו לא סדרת ריאליטי.
כוחות חזקים ואפקטיביים נלחמים על תשומת הלב שלנו עכשיו,
לוחצים לנו על נקודות רגישות ו"מפעילים" אותנו בצורה לא מיטיבה שלא משרתת אותנו.
מאות שעות של פאנלים נמרחים, פרשנים שלא מפסיקים לברבר, סרטונים שרצים בלולאות אינסופיות.
הם עושים את "העבודה" שלהם, ואנחנו לא חייבים להשתתף במשחק הזה.

יש לנו בחירה.
ויש לנו אפשרות אחרת.
באחריותינו לשמור על עצמנו ולעזור כמיטב יכולתנו למי שאפשר.

**
השבוע חזרתי לקרוא את הפוסטים שכתבתי בחודש הראשון של המלחמה.
תיעוד של מחשבות ורגשות מאפשר לנו לחזור אחורה כמו במכונת זמן, להתגבר על הזיכרון שמתעתע.

את "מחשבות אישיות" כתבתי ביום שישי הראשון שלאחר ה-7 לאוקטובר.

שבוע לאחר מכן את "המשפט ששינה הכול".

שבוע לאחר מכן את "מה שנולד עכשיו".

ולאחריו את "להיות פתוחים לאפשרות".

4 פוסטים, 4 נקודות בזמן מהחודש הראשון למלחמה.
לא להאמין שעברו כבר יותר משנה וארבעה חודשים, ביום ב' הקרוב זה יהיה 500 ימים.

האתגר של מרתון ארוך ומתמשך ללא נקודת סיום מוגדרת,
שונה מאוד מהקושי של ריצה קצרה ואינטנסיבית.

אנחנו במרתון עכשיו, ולא נראה שזה הולך להסתיים בקרוב.

כל אחד מארבעת הפוסטים הללו עוזר לי בדרכו במרתון שלי.
ביחד הם מהווים עבורי סוג של מצפן פנימי ושל עוגן,
תזכורת לאחריות שלי, תרופה לחוסר אונים, פתח לתקווה.

שמתי אותם כאן למקרה שהם יעזרו גם לכם.
אולי קראתם אותם בעבר ותרצו לקרוא אותם שוב.
ואולי זו תהיה הפעם הראשונה שתקראו אותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על משחק מסוכן, נוכחות ואמפטיה

לפני זמן מה ידידה שאני מעריך פירסמה פוסט בפייסבוק.
היא שיתפה באירוע מאתגר בבית הספר של בנה:
העניין הוא איזשהו משחק שנוהגים לשחק שם ושהיא ממש לא אוהבת.
הרבה מעבר ללא אוהבת –
היא מאמינה שהוא מסוכן ופוגעני.

היה נראה שהיא די נסערת כשהיא פרסמה אותו,
ושהנושא חשוב לה מאוד.
היא סיימה את הסטטוס בבקשה לתגובות
ותגובות אכן התחילו לזרום.
בקצב גבוה.

ניתן לקטלג את התגובות שהופיעו למספר סוגים עיקריים:

מספר אנשים שפטו אותה.
אמרו לה שהיא יוצאת מפרופורציות.
שתירגע.
שזה בסך הכול משחק
ושלא תנפח את זה ליותר ממה שזה.

אחרים התחברו מאוד.
אמרו שהם לגמרי מבינים
שזה איום ונורא.
שצריך לעצור את זה
ולא לתת לזה להתדרדר.

היו כמה שסיפרו את הסיפור שלהם.
מה זה מזכיר להם.
איך הם חוו את המשחק הזה בתור ילדים.
מקרים דומים שהם מכירים מילדיהם.

היו כאלו ששאלו שאלות.
ביקשו עוד פרטים לגבי האירוע.
ניסו להשלים את התמונה,
לקבל עוד מידע.

ואז הגיעה תגובה אחת שונה.
אחרת.
תגובה שלפחות בניתוח שלי,
השפיעה על מהלך הדיון הווירטואלי.
נקודת תפנית.
תגובה קצרה בת שורה אחת בלבד, משהו בסגנון הבא:

"את מוכנה לשתף קצת יותר במה יש באירוע הזה עבורך?"

התגובה הזו מאוד שונה מהאחרות.

זו תגובה אמפטית שמנסה להבין את האדם שפרסם את הסטטוס.
מפנה אליו את תשומת הלב ואת הקשב.
בלי לשפוט.
בלי להביע דעה.
גם בלי לחקור.
מזמינה אותו להגיד יותר.

להזמנה הזו היתה השפעה משמעותית ומידית.
ידידתי ענתה במהירות בכמה שורות.
היא ענתה מהר גם לתגובות האחרות לפני כן,
אבל המענה הזה היה שונה.
היא חידדה את מה שמפריע לה.
שיתפה בחשש שלה שילדים יפגעו מהמשחק.
ברמות שונות: פיזית, חברתית, נפשית.
לדעתה הוא מעודד אלימות,
ויוצר תפיסות מעוותות שיכולות להשתרש ולהתקבע.
היא גם סיפרה משהו אישי מהחוויה שלה כילדה בסיטואציה דומה.

בחוויה שלי, אחרי השיתוף הזה של ידידתי,
הדיון קיבל אנרגיה אחרת.
היה יותר ברור מה יש שם עבורה ולמה זה כ"כ חשוב.
ושהעניין הוא יותר מסתם דעה עקרונית על משחק כזה או אחר.

להזמנה בסגנון "את מוכנה לשתף קצת יותר במה יש באירוע הזה עבורך?" יש הרבה עוצמה.

זה יכול להיות גם במילים קצת אחרות, כמו למשל:
"אתה יכול להגיד על זה עוד כמה מילים?"
"נשמע שיש פה משהו חשוב עבורך, את מוכנה לפרט?"
"תוכל להסביר קצת יותר?"
"מה הכי מרגיז/מתסכל/משמח/מרגש אותך בסיפור הזה?"

מה שמשותף לכל ההזמנות הללו הוא שהן ממוקדות במספר.
בניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
בהפניית תשומת הלב אליו.
בהקשבה אליו.
למילים, לרגשות ולצרכים שלו.
אגב, אין שום דבר רע בתגובות האחרות.
הן פשוט שונות. לא תגובות אמפטיות.

לעתים הדבר שאנו הכי צריכים כשאנו שואלים שאלה או מבקשים תגובה הוא:
עצה.
דעה.
פרספקטיבה.
עידוד.
חיזוק.
סיפור.
רעיון.
פתרון.

ולפעמים אנו פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.
יקשיב לנו.
יהיה אתנו.
יבין אותנו.
לעומק.

אם חשוב לך לתת למישהו מענה מדויק לצרכים שלו
מומלץ לשאול את עצמך בסקרנות "מה האדם הזה צריך ממני עכשיו?"
וכמובן שאם אפשר כדאי לשאול גם את האדם עצמו את אותה שאלה.
זו אמפתיה במהותה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אינטראקציה עם אנשים "קשים"

השבוע הגיע אלי קטע מיומנו של קב"ן (קצין בריאות הנפש) במילואים של חטיבה 7,
ובו מספר המלצות עשה ואל תעשה לחיילים שיוצאים הביתה לאחר לחימה ושירות אינטנסיבי.
כשעברתי על ההמלצות של אותו קב"ן, הבנתי שמרבית הסעיפים הללו רלוונטיים לא רק ללוחמים, אלא לכולנו.

מתוך שבע עשרה ההמלצות שהיו שם, אחת תפסה את תשומת ליבי במיוחד:

"להמעיט במפגשים עם אנשים קשים.
יש את המתשאלים, יש את המזדהים, יש את היועצים,
כדאי לבחון מי לא עושה לי טוב ולהתנכר לתקופה הקרובה.
אל תעשו מה שלא טוב לכם.
מותר לכם להיות קשובים לעצמכם ולהגיד ״לא״."

עשר נקודות חשובות שאני רוצה להדגיש ולהעמיק בחיבור להמלצה המסוימת הזו:

א. אנחנו מושפעים מאינטראקציות חברתיות ומהאנשים שאנו בקשר איתם.

ב. ללא קשר לכוונת האנשים שאנו פוגשים או למידת הקירבה שלהם אלינו
(הם יכולים להיות בני משפחה או חברים קרובים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו),
יש כאלו שמרימים אותנו ויש כאלו שמורידים אותנו ואת האנרגיה שלנו.

ג. תשאול, הזדהות וייעוץ הם 3 סוגים נפוצים של אינטראקציות שיכולות להיות לא מיטיבות.

ד. אם נפנה תשומת לב למצבנו לפני, תוך כדי ולאחר מפגש, נזהה בקלות האם האינטראקציה מילאה או רוקנה את המצבר שלנו.

ה. במצבים שבהם רמת האנרגיה שלנו מוגבלת ואין לנו יותר מדי "ספיירים",
חשוב במיוחד להיות במודעות למי ולמה מרים ומוריד אותנו.

ו. התחשבות בצרכים שלנו ובמה שמיטיב איתנו היא לגיטימית.

ז. אנחנו יכולים לבחור להתרחק או להתקרב, להגיד "כן", "לא" או "לא עכשיו".
האחריות היא שלנו והבחירה היא עלינו.

ח. כשם שחשוב לזהות את סוגי האנשים והמפגשים שמורידים אותנו,
כך אפשרי וחשוב לזהות את סוגי האנשים והמפגשים שמחזקים אותנו ומיטיבים איתנו.

ט. כשם שאנשים שאנו באינטראקציה איתם משפיעים עלינו בצורות שונות, כך גם אנו משפיעים על אחרים.

י. כדאי לפתח סקרנות ומודעות בנוגע להשפעה שלנו על אחרים:
ללא קשר לכוונות שלנו – האם אנשים מתמלאים ומתחזקים באינטראקציה איתנו או שאולי להיפך?

**

אני מקווה שהפוסט תורם לכם, מחזק אתכם ובעל ערך עבורכם.
אם זה המצב מוזמנים לכתוב לי כמה מילים וגם להעביר אותו הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

החזקת כוונה בחמש דקות

אתמול קיימנו בחטיבה שלי באינטל את יום המחלקה השנתי שלנו.
זו מסורת של למעלה מעשור, תמיד בינואר,
שבה אנחנו מסכמים את השנה שעברה ופותחים את השנה הקרובה בהשתתפות של כל העובדים.
זהו יום שלם שכל פעם נעשה קצת אחרת, ושתמיד יש פה סיכומים עסקיים, מטרות קדימה ועניינים מקצועיים,
לצד פעילות חברתית, אינטראקציה אנושית, הרבה צחוקים, יצירתיות והפתעות נחמדות.
זו הפקה די מורכבת שמעורבים בה הרבה אנשים ושבדרך כלל היא מובלת ע"י הצוות המופלא שלי.

אתמול במהלך הנסיעה הביתה, לאחר שהסתיים האירוע ויכולתי לשחרר מיקוד ודריכות,
חשבתי שהפעם היה ביום הזה משהו שונה, ועלתה בי הרבה הכרת תודה.

את היום הקודם קיימנו ב 22.1.24, לפני כשנה, ביום ה-107 למלחמה.
היתה בחדר הרבה דריכות, דאגה ועצב, וגם הרבה תקווה שזה יסתיים בקרוב.
כל כך הרבה דברים ואירועים קרו מאז בחטיבה שלנו ובמדינה.
באותו זמן היינו בעיצומו של סבב לחימה ראשון כשעשרות רבות מהעובדים.ות שלנו ומבני ובנות הזוג שלהם.ן במילואים.
היינו אז לפני שרשרת אירועים במדינה, מספר סבבי מילואים נוספים, אלפי ימים במצטבר לחבר'ה שלנו,
ולפני הרבה מאוד שינויים וטלטלות שאינטל עומדת לעבור ושישפיעו גם עלינו.

לקיים את האירוע השבוע, ולראות בחדר את כל עשרות העובדים שהם או בני-בנות הזוג שלהם היו במילואים,
חלקם בלחימה עצימה מאוד, זה לא מובן מאליו.
לחשוב על כל מה שכל אחד מאיתנו עבר השנה, ולהצליח להיפגש שוב במתכונת הזו, זה לא מובן מאליו.
היכולת של מאות העובדות והעובדים להיות ביחד במהלך השנה הזו, בהרבה מאוד עזרה הדדית, אכפתיות, תמיכה אנושית וחיפוי מקצועי, זה לא מובן מאליו.
עוגן של אנושיות, יציבות וודאות בתוך מציאות מורכבת ואינטנסיבית.
אתמול בחדר היה חסר לנו גלעד, שמשרת במילואים עכשיו, ושגיסו אבינתן אור עדיין חטוף.

לפני שהלכנו הביתה, אחרי "בועה" של יום שלם, הזכרנו זה לזה שאנחנו חלק מאירוע שגדול יותר מהחדר הזה, וביקשנו לסיים את היום בטקס קצר של החזקת כוונה.

אלו המילים שאמרתי להם בהכנה קצרה להחזקת הכוונה:

"לפני סיום ורגע לפני שכל אחד מאיתנו חוזר לביתו ולמשפחתו אנחנו רוצים לעשות פה ביחד פעילות קצרה של החזקת כוונה.
אפשר לקרוא לזה תפילה, שליחת אנרגיה, או לתת לזה כל שם אחר. השם לא ממש משנה.
המטרה של הדקות הקרובות היא לשלוח תפילה, כוחות או אנרגיה למי שזקוק לכך.
על פי גישות מסוימות יש השפעה לתפילה-אנרגיה שאנו שולחים גם אם איננו רואים את ההשפעה הזו.
כשעושים משהו כזה בקבוצה, גם אם לזמן קצר, יכולה להיות לזה השפעה גדולה.
אני רוצה להציע מספר הכוונות שיכולות לעזור במיקוד תשומת הלב והכוונה בדקות הקרובות,
הרגישו חופשיים להיעזר בהן או להתעלם מהן.
– ניתן להתמקד באדם מסוים שקרוב ללבכם, בקבוצה כלשהי כמו למשל החטופים או החיילים, או לכוון לאוכלוסיה רחבה יותר.
– ניתן להיעזר בתפילה שמופיעה לכם בכרטיסיות שקיבלתם או בכל טקסט אחר שמרגיש לכם יותר מדויק עבורכם.
– ניתן לאחל איחול ספציפי שאתם מקווים שיתממש (כמו למשל חזרה בשלום או החלמה מפציעה) וניתן גם לאחל משהו כללי כגון "לטוב העליון" של האנשים שאתם חושבים עליהם (גם אם לא ברור לנו מה זה אומר בדיוק).
– בדקות הקרובות אין נכון ולא נכון, לכו עם מה שמרגיש לכם מדויק עבורכם, בעיניים פקוחות או עצומות.
– בבקשה שמרו על השקט עד גמר החזקת הכוונה המשותפת והשתדלו להתמסר לתרגיל ללא הסחות צד."

בשתי הדקות של ההכנה להחזקת הכוונה הרגשתי איך האנרגיה בחדר משתנה.
אלו היו חמש דקות עוצמתיות ושקטות מאוד.
מעבר חד מהמקום שהיינו בו דקה לפני ודקה אחרי.

**
זו התפילה שחילקנו להם בכרטיסיות (מצאתי אותה ברשת, אני לא בטוח מי כתב אותה):

את חמש הדקות של החזקת הכוונה אתם יכולים לאמץ לעצמכם, למשפחות ולארגונים שלכם.
ניתן לפתוח איתה או לסגור אותה את היום,
להחזיק אותה בפקק תנועה או ברמזור אדום. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הכנה לימים הקרובים

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.
בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.
על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.
בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.
המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו אתכם.

לב קוגן כותב:

"אני כל הזמן האחרון הזה, והזמן האחרון הזה הוא כבר נצח , פחדתי מהרגע הזה שיתחילו לחזור החטופים.
לא התעמקתי בפחד. לא חקרתי אותו. קצת שמתי אותו בצד.
והיום , תוך כדי נהיגה דימיינתי. עם כל הגוף דימיינתי. היום דימיינתי איך הראשונים מתחילים לחזור.
לפני זה אפילו מזה פחדתי. מלדמיין. דמיינתי איך הם יוצאים מהרכב של הצלב האדום ומועברים לצהל.
הדימיון היה ממשי. מאוד מורגש. ובאותו רגע שהדימיון עלה פילח את גופי כאב חד.
הוא היה דומה לכאב שהרגשתי כשהחטופים חזרו בגל הקודם הרחוק כל כך. רק שהפעם הכאב היה חזק פי מלא. הרגשתי את הכאב שלהם. הרגשתי את הכאב של המשפחות שלהם. כאב דוקר שמעוות את כל הגוף.
זה הגיע בלי מילים. ובלי צבעים. ובלי תמונות. רק כאב. נקי.

הבנתי שמזה פחדתי. פחדתי מלהרגיש את הכאב הזה.
הבנתי שהדימיון הזה הוא תרגולת למה שהולך להיות פה באוויר בשבועות הקרובים.
הגוף שלי חכם והוא מכין אותי כשבאמת צריך.
וזה לא שלא היה פה כאב לפני זה. ברור שהיה.
אבל משהו בחזרה שלהם הביתה תוקע לי מקוש בלב.

וכן אני הולך מאוד לשמוח. וכן אני הולך להגיד תודה. וגם הולך להיות פה ממש כואב בזמן הקרוב.
ואני מרגיש שלעוד הרבה אנשים הולך להיות ממש כואב בזמן הקרוב. וכולנו נראה אחד את השני ברחוב.
וכולנו נראה אנשים שמתנהגים את הכאב הזה. וחלקם ידברו אותו. וחלקם יסתירו הכול. גם מעצמם.
ולזה בא לי להיות מוכן.
בא לי להעמיס על הכתפיים שלי שקים מלאים בחמלה וענווה. ולקוות שיספיק לי.
שיספיק לכולנו.

יאללה כבר!"

**
חגי לובר כותב :

"ממשלת ישראל החליטה, ככל הנראה, להגיע להסכמה עם חמאס –
שחרור חטופים תמורת רוצחים והפסקת המלחמה.
האם המחיר בלתי נסבל ואסור לשלם אותו? – יתכן.
האם שחרור החטופים מצדיק את תשלום המחיר? – יתכן.

יש מחיר אחד שאסור לנו לעשות לעצמינו בעקבות העסקה,
והוא – פירוקה של החברה הישראלית, בגלל דיון רווי שנאה והשמצות חריפות ובגלל מעשים פוליטיים נמהרים.

תמכו או בקרו את העסקה, עיתויה, ומחירה, בצורה עניינית, מבלי ליצור גלי הדף נוראיים ומבלי לפגוע במשפחות חטופים וחללים.
אל תגידו "מותם של חיילי צהל היה לשווא" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק אלמנות, יתומים ושכולים.
אל תגידו "היה אפשר לעשות את העסקה קודם ולהציל חטופים שמתו סתם" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק משפחות חטופים.
גם אם אתם תומכים בעסקה, אל תקלו, לצורך אפולוגטי, במחיר הדמים הנורא של שחרור מחבלים סיטונאי, והפסקת השמדת יכולות ושלטון חמאס בעזה.
זו אמירה חסרת רגישות וחסרת שחר, שגורמת, בצדק להתקוממות ולתגובות נגד חריפות.
גם אם אתם מתנגדים לעסקה, אל תקלו בסבלם של החטופים, ובצורך הדחוף לשחרר אותם,
זו אמירה נוראה ומקוממת, ערכית, ומוסרית, ואנושית, וגם היא גורמת, בצדק, לתגובות נגד חריפות.

גלו אחריות, התעלו לגודל השעה."

**
המילים של לב ושל חגי מצליחות להיות קול צלול וחומל בעיצומה של מורכבות עצומה ואינטנסיבית.

מלב אני לוקח את המיקוד בתהליך ובחוויה האישיים.
לשים לב למה שעובר עלי, להתכונן לשבועות אינטנסיביים ורגשיים מאוד של גם וגם.
הגם וגם הזה של כל מה שחי בי עכשיו ובכל השנה הזו ימשיך לחיות, רק כנראה בעוצמות הרבה יותר גבוהות:
שמחה, עצב, הכרת תודה, פחד, כאב, אבל, הקלה, מועקה, ודאות וחוסר ודאות.

מחגי אני לוקח את ההכרה במורכבות של המצב,
ואת האחריות האישית למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחיילים, ולחברה הישראלית.
חגי מדגיש כמה חשוב להימנע משיפוטיות משטיחה ומרדדת של כל אדם ודעה השונים ממני ומדעתי,
ובעיקר הוא קורא להפגיון רגישות, אמפטיה ואנושיות לכל מי שסביבנו.

גם לב וגם חגי מדגישים את החשיבות של חמלה ושל ענווה, פנימה והחוצה, בשבועות הקרובים.

**
אני רוצה להצטרף אליהם ולחלוק אתכם כמה מילים שכתבתי לעצמי הבוקר:

להתכונן למעבר דרך רגשות עזים.
אחריות אישית בנוגע למה שניחשף אליו, מה שיצא לנו מהפה ומה שנבחר לעשות.
שימור עצמי.
אחריות לסביבה ולשיח. לשמור על שיח נקי ומכבד.
לזכור שאנחנו תמיד תורמים (בצורה מיטיבה או מזיקה) ושאין תרומה נייטרלית.
לא לשפוך את הכאב, הזעם והפחד שלנו על אחרים.
חשוב להכיר במושפעות שלנו מהמצב –
גם מאירועים אמיתיים שמתרחשים וגם מטריגרים הנובעים מכותרות, הודעות ותגובות של אנשים אחרים.
חשוב להיות בענווה.
אנחנו יותר מושפעים ממה שאנחנו חושבים ואנחנו פחות יודעים ממה שאנחנו חושבים.

יראת כבוד למורכבות. לזכור שאנחנו לא יודעים הכול. 
לזכור שכשמישהו מתבטא בצורה שאנחנו לא מבינים או שמטריגה (מלשון טריגר) אותנו,
זה הרבה פעמים ביטוי לכאב, לפחד ולכעס שלו.
מותר לאב שבנו חטוף לחשוב שעדיף לא לעשות את העסקה הזו.
זה לא סימן לכך שהוא לא אוהב את בנו, לא רוצה שהוא ושאר החטופים יחזרו, או שהוא פנאט קיצוני. מותר לו.
תפקידנו אינו להעריך אחרים כרגע, לתת להם ציונים, לנתח ולאפיין אותם.

תפקידנו להיות כוח מיטיב בימים הקרובים.
לשמור על עצמנו וליצור גלים של חמלה, ריפוי ואהבה בעולם.
לתת מספיק מקום לעצב ולאבל כדי שיוכלו לנוע, לקבל את הקשב הנחוץ להם, לעבור עיבוד.
אבל ועצב צריכים את המקום שלהם.
להתחבר לרצון להיטיב ולתת לו להוביל אותנו –
להיטיב עם החטופים ועם משפחותיהם, להיטיב עם הלוחמים, עם משפחות שכולות, עם החברה והמדינה.
לדבוק בכוונה מיטיבה שתעזור לנו לעבור דרך התקופה הזו.
לרצות בטובתנו שלנו ובטובתם של כל המעורבים גם כשאיננו יודעים מה בדיוק זה אומר.

אנחנו לקראת "ים גבוה", הולכים להיות מטולטלים מאוד.
זה כל כך מורכב. וכל אדם עולם ומלואו.
בימים הקרובים יהיה הרבה צורך בחמלה. בהקשבה. ברוגע. בנשימה. באיזון ובייצוב.
בתמיכה. בלתת מקום. בחיבוק אוהב. בטוב לב. פנימה והחוצה. 

התקופה הקרובה היא הזדמנות לחיות את מה שאנחנו רוצים לראות יותר בעולם.
הזדמנות לפעול בצורה מיטיבה עבורנו ועבור אחרים.
הזדמנות לתרגול מעמיק אל מול כוחות פנימיים וחיצוניים, נטיות והרגלים,
במצב מורכב, מאתגר ואינטנסיבי מאוד מבחינה רגשית.

עסקת החטופים שצפויה להיחתם היא לא הסוף של שום דבר.
היא עוד צעד בדרך המתמשכת הזו שלוקח אותנו לשלב הבא של המסע הזה שלנו.

לאט לאט, יום ועוד יום, בהרבה כבוד, עדינות, נחישות ואהבה.

מוזמנים להעביר את זה הלאה אם מרגיש לכם שתהיה לזה השפעה מיטיבה על מישהו.
מוזמנים גם לכתוב לי כמה מילים אם מתחשק לכם.

מי יתן ונזכה לראות בקרוב את כל החטופות והחטופים חוזרים למשפחותיהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לגדל עיניים חדשות

מרסל פרוסט אמר ש"מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות".
פעמים רבות, אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשנות את המציאות היא לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלים על המציאות.
רחל נעמי רמן מציעה בספרה הנפלא "ברכות סבי" תרגיל מעניין של שינוי ראייה.
היא קוראת לו "לגדל עיניים חדשות":
בסוף כל יום, מזמינה אותנו רחל, עצרו לכמה דקות, הרהרו בשלוש השאלות הבאות וכתבו את מה שעולה לכם:

1. מה הפתיע אותי היום?
2. מה נגע לליבי היום?
3. מה עורר בי השראה היום?

שאלות יכולות להיות כלי רב-עוצמה למיקוד מחשבות ותשומת לב.
כשאנחנו מחפשים דברים שהפתיעו אותנו (הכוונה בצורה נעימה), נגעו לליבנו או עוררו בנו השראה,
אנו מגדילים משמעותית את הסיכוי שנצליח למצוא כאלו ולבוא איתם במגע.
לתרגיל יומי כזה יש השפעה כפולה:
ההיזכרות במה שהפתיע אותנו, נגע לליבנו ועורר בנו השראה משפיעה עלינו מיידית ומעוררת בנו רגשות נעימים.
כשאנו נזכרים באירועים הללו אנחנו "צורבים" אותם בתודעתנו, ו"מאריכים את הקיום שלהם",
שכן אלמלא העצירה וההיזכרות הם היו מתאדים ונשכחים.
בנוסף, עצם התרגול, מגדל את היכולת שלנו לראות עוד מ"הסוג הזה".
מה שאנו מתמקדים בו הולך וגדל בחיינו.
זו הסיבה שרחל נעמי רמן קוראת לזה "לגדל עיניים חדשות".
המציאות תישאר אותה מציאות, אך מה שישתנה זו הדרך שבה אנו רואים וחווים אותה.

ברוח התרגיל, אם יש משהו שאתם רוצים לגדל בחייכם (לראות ולחוות עוד ועוד),
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לעשות זאת היא לחפש עוד ועוד דוגמאות שבהן הדבר הזה כבר נמצא.
אני אוהב להוסיף ל3 השאלות של רחל נעמי רמן שתי שאלות נוספות, שתי איכויות שאני רוצה לגדל בחיי.

4. מה עורר בי שמחה היום?
5. מי ומה עוררו בי הכרת תודה היום?

**
מומלץ מאוד לעשות את התרגיל הזה ברמה יומית.
לחמש עשרה דקות ממוקדות של רפלקציה וכתיבה יכולה להיות השפעה עצומה על חייכם.
אבל גם אם התרגול היומי "גדול עליכם", אני ממליץ לעשות את זה לפחות פעם בשבוע.

הנה דוגמא אמיתית וטריה מהשבוע שלי לתשובות שעולות כשאני חושב על חמש השאלות הללו.
(לכל אחת מהשאלות הללו עלו לי תשובות רבות. בכדי לא להעמיס בחרתי להביא תשובה אחת).

1. מה הפתיע אותי השבוע?
באמצע השבוע גיליתי להפתעתי בסדנה שהעברתי לקבוצה כלשהי של מנהלים,
שבחצי השני של היום הם צפויים לפגוש מנחה אחרת, מתי הר-לב, שאני מאוד אוהב ומעריך ושמזמן לא נפגשנו.
בסופו של דבר לא יצא לנו להיפגש פיזית באותו יום,
אך בזכות "הגילוי" הזה היתה לנו שיחת טלפון כיפית ומרימה, ואולי ניפגש בקרוב.
אם אתם עדיין לא מכירים את מתי, ממש כדאי לכם להכיר אותה.
אולי תתחילו מהפודקסט המשובח שלה או מאחת הסדנאות שהיא מעבירה.

2. מה נגע לליבי השבוע?
ביום ג' בערב זכיתי לקחת חלק באירוע של תנועת "חמש אצבעות",
בהשתתפות משפחות שכולות שבניהן ובנותיהן בוגרי התנועה נפלו ב"חרבות ברזל".
היה מרגש מאוד לחוות את החיבור העמוק בין מובילי התנועה למשפחות,
לשמוע מההורים השכולים עד כמה "חמש אצבעות" השפיעו על ילדיהם,
ולראות את המחויבות של מובילי התנועה להמשך פעילות וקשר שייטיבו עם המשפחות ועם אלפי בני נוער.
נגע לליבי במיוחד רגע שבו סיפרו משהו על אחד מהנופלים כשאימו יושבת בחדר ומקשיבה בעיניים דומעות מעצב והתרגשות.

3. מה עורר בי השראה השבוע?
השבוע הקשבתי לפודקאסט שבו התארח מעוז ינון ולאחר מכן צפיתי בהרצאת טד בהשתתפותו.
מעוז ינון הוא פעיל שלום ויזם מעורר השראה ששכל את הוריו ב 7.10.
בכל פעם שאני מקשיב לו אני מתמלא באנרגייה ובתקווה.

4. מה עורר בי שמחה השבוע?
השמש הנעימה שהיתה היום.
הפשטות של לשבת בשמש, לשתות קפה שחור חזק ולצאת לריצה של חצי שעה כיפית בפארק.

5. מי ומה עוררו בי הכרת תודה?
מכל 5 השאלות, זו בעיניי השאלה הכי חשובה והכי משפיעה.
את השאלה הזו אני שואל את עצמי כל יום, מספר פעמים ביום.
דוגמא אחת מהשבוע:
תודה לחבר לעבודה שחשב עלי והביא לי ספר שהוא אוהב ושחשב שגם אני אתחבר אליו.
השבוע, כששמע שעדיין לא התחלתי לקרוא בו, הפציר בי שאנסה לפחות את שני הפרקים הראשונים.
הבוקר, בזמן הקפה ולפני הריצה, לקחתי את הספר לידיים ונשאבתי אליו. עוצמתי ומרגש מאוד.
אז תודה לחבר היקר הזה על המחשבה, ועל הספר, ועל הדחיפה לקרוא בו.

**
אהבתם את הפוסט ובא לכם לכתוב לי כמה מילים?
אשמח לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

2 עוגנים (רפלקציה אחורה ומבט קדימה)

השבוע, תוך כדי פגישה עם חבר, נזכרתי במכתב שכתבתי לעצמי במהלך שירותי הצבאי,
רגע לפני פעילות מבצעית מורכבת כלשהי.
לאחר הפגישה שלחתי לאותו חבר פוסט שכתבתי לפני יותר משנתיים –
שבו אני מזכיר את המכתב הזה במבט רפלקטיבי של שלושים שנה אחרי.
תו"כ שחזרתי לקרוא את הפוסט שוב בעצמי,
התגלגלתי לפוסט נוסף שכתבתי באותה תקופה בהפרש של שבועיים ביניהם,
שנקרא "מבחן השבוע האחרון".

מתחשק לי לשתף אתכם בכמה תחושות ומחשבות שעלו בי כשחזרתי לשני הפוסטים הללו השבוע:

למרות השוני ביניהם והעובדה שכל פוסט נוגע בנושא אחר,
שניהם עוררו בי תחושת התרגשות והיו חזקים מאוד עבורי.
הנושאים המרכזיים שלהם ממשיכים להעסיק אותי ולגעת בי.
הם ממש רלוונטיים עבורי גם בימים הללו, שנתיים ורבע לאחר שנכתבו.

**
הפוסטים נכתבו באוגוסט-ספטמבר 2022, במציאות שונה מאוד מהמציאות הנוכחית:
חודשים ספורים לפני ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה המשפטית,
שנה וקצת לפני השביעי לאוקטובר, המלחמה וכל שרשרת האירועים שתתרחש בעקבותיהם.
באותה נקודת זמן שבה נכתבו הפוסטים,
לא היה לי מושג מה צפוי לנו, אילו שינויים עצומים עומדים להתרחש,
וכמה אינטיסביים ומורכבים יהיו חיינו בעוד רגע.

המחשבה שלמרות שהעולם ושמציאות חיינו השתנו מאוד בשנתיים הללו,
הנושאים המרכזיים בפוסטים הללו נשארים רלוונטיים (אולי אפילו יותר מתמיד),
מעוררת בי תחושה של יציבות, סוג של עוגן בחיים מטולטלים ומלאי חוסר וודאות.
הרעיונות של הכרת תודה ו-"מבחן השבוע האחרון" (או הנוכחי),
משמשים כמצפן פנימי מקרקע שמתווה כיוון ועוזר לשמור על שפיות ועל תפקוד יומיומי.

**
זה לא רק עניין של איפה הייתי/היינו לפני שנתיים ורבע ואיפה אני/אנחנו עכשיו.
זה גם מה קרה במהלך השנתיים הללו, איך חיינו, מה עשינו, מה חשבנו ואיך הרגשנו.
עולה בי הכרת תודה, התרגשות ושמחה,
כשאני חושב על כך שהתפיסות והכלים הללו (הכרת תודה ו"מבחן השבוע")
היו איתי לכל אורך הדרך בתקופה הזו, גם בימים הכי נמוכים ובשבועות הכי מאתגרים.

מסע החיים שלנו מתהווה יום אחר יום ושבוע אחר שבוע.
לא הכול תלוי בנו ואין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו.
למזל ולגורמים רבים נוספים יש השפעה גדולה על חיינו.
עם זאת, חשוב לזכור שיש לנו בחירה והשפעה על ההתנהלות שלנו.
מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.

**
כשם שבספטמבר 2022 לא היה לנו מושג מה אנו צפויים לחוות ולעבור בשנתיים הקרובות,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, אנחנו לא באמת יודעים מה צופן העתיד,
ואיך תיראה מציאות חיינו האישית, המשפחתית, החברתית, הארצית והעולמית.
לכל מי שמדבר בסימני קריאה או בנחרצות בנוגע לתסריט כזה או אחר,
אני ממליץ לטפח מעט ענווה ולגדל קצת יותר ספק.

הרפלקציה וההתבוננות לאחור, מחזקת אותי גם בהסתכלות קדימה ובמחשבות על העתיד:
כשם שאז לא היה לנו מושג, כך גם עכשיו אין לנו מושג.
בסבירות גבוהה, הכרת תודה ו"מבחן השבוע",
ימשיכו להיות רלוונטיים, חשובים, מייצבים ומחזקים גם בעתיד הלא ידוע ומלא אי-הוודאות.

בתוך המורכבות, חוסר הוודאות והקושי, אנחנו יכולים להגדיר לעצמנו את תפקידנו ואת העבודה שלנו:
רק השבוע –
לחוות (גם) שמחה והכרת תודה,
לחיות מתוך בחירה ולקיחת אחריות,
ולוודא שהמחשבות, המילים והפעולות שלנו הן בהלימה לערכים שלנו ולמה שבאמת חשוב.

אם נקפיד על כך רק השבוע,
ואז רק בשבוע הבא, וכך הלאה שנה שלמה,
אולי נזכה להתבונן אחורה בסוף השנה הבאה,
בסיפוק, בהתרגשות, בהכרת תודה ובענווה עמוקה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה

בפוסט הנוכחי בחרתי ללקט אוסף של ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה.
תזכורות למה שקל לשכוח וחשוב לחזור אליהם שוב ושוב.

הרגישו חופשיים להעביר אותם הלאה, ולהפיץ אותם בעולם.

"אנחנו מסוכנים כאשר איננו מודעים לאחריות שלנו בנוגע לדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים."

"כל אלימות היא תוצאה של אנשים המטעים את עצמם להאמין שהכאב שלהם נובע מאנשים אחרים, ולכן אותם אנשים ראויים לעונש."

"שלום דורש משהו קשה בהרבה מנקמה או מהפניית הלחי השנייה;
הוא דורש אמפתיה לפחדים ולצרכים שלא זכו למענה, שהם המניע לכך שאנשים תוקפים זה את זה.
מתוך מודעות לרגשות ולצרכים הללו, אנשים מאבדים את הרצון לתקוף בחזרה,
כיוון שהם מסוגלים לראות את הבורות האנושית שמובילה לתקיפות הללו.
במקום זאת, מטרתם הופכת להיות יצירת קשר אמפתי וחינוך
שיאפשרו להם להתעלות מעל האלימות וליצור מערכות יחסים של שיתוף פעולה."

"כשמישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.
זה המקום שבו הקרב מתחיל.
הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.
כאשר אתה פוסע בנתיב עצבי שוב ושוב, הוא הופך להרגל.
לעתים קרובות, נתיב זה מוביל לכעס, פחד או השתוקקות.
אלפית שנייה מספיקה כדי להגיע לאותו היעד: כעס והרצון להעניש את מי שהעז לגרום לך לסבול.
התודעה והמוח ניתנים לעיצוב מעצם טבעם.
אתה יכול לשנות את תודעתך, את מוחך ואת הדרך שבה אתה חושב ומרגיש.
בעזרת תרגול, אתה יכול ליצור נתיבים עצביים חדשים המובילים להבנה, חמלה, אהבה וסליחה."

"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מסוכן יותר, המסב יותר הרס וחורבן, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת."
אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מיטיב יותר, מתודעה מאומנת ומטופחת."
"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לסבל רב, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת."
"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לרווחה ואושר מתודעה מאומנת ומטופחת."

"עצם הניסיון לשמור על הלב שלכם פתוח הוא פתיחות הלב.
כשאתם מנסים לשמור על הלב שלכם פתוח, ייתכן שתמצאו שהוא אינו פתוח,
אבל אנשים עם לב סגור לא מנסים לפתוח את ליבם."

"הדרך שבה רוב האנשים פותרים את בעיית שברון הלב שלהם היא על ידי סגירת הלב.
פחות לב פירושו פחות שבר."

"הנכונות להיות בנוכחות עם לב שבור אינה חולשה חסרת אונים למרות שייתכן שזה ירגיש כך.
במצבים קיצוניים, להסכים להיות עם לב שבור זו פעולה אקטיבית ורבת עוצמה,
המהווה מענה ישיר להתמודדות עם לב סגור."

"בתקופה כזו אין תגמול על לב פתוח.
לעת עתה, עצם המאמץ לשמור על לב פתוח צריך להיות התגמול של עצמו."

"בתקופת משבר מרחב התגובות האפשריות מצטמצם.
בין האפשרויות קיים גם המאמץ לנסות לשמור על לבכם פתוח,
הנובע מההכרה שאם לא תעשו זאת, זה עלול להזיק מאוד לכם, לאנשים סביבכם ולחיים."

"אתם בעמדת מיעוט כשאתם מוכנים לאפשר ללב השבור את המרחב שלו,
מבלי לתרגם אותו באופן מיידי ולא בשל, לתגובה כוחנית בניסיון לפתור דברים."

"חוכמה ואבל, בעיני, הם בלתי נפרדים. הם תאומים לא זהים.
חוכמה ואבל לוחשים זה לזה ללא הרף.
הם בדרך כלל לא צועקים או צורחים, ולכן קשה לשמוע אותם.
אבל אולי אחד התפקידים של אדם מלא צער היום יכול לכלול טיפוח זיכרון של הזמן בו הדברים לא היו כך,
ולדמיין את האפשרות שדברים יכולים להיות אחרת."

"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

"כל התנהגות מספקת צורך.
רבים מאיתנו בוחרים להישאר קורבנות מפני שזה מעניק לנו רישיון לא לעשות דבר למען עצמנו.
לחופש יש מחיר.
אנחנו נדרשים להיות אחראים להתנהגות שלנו –
לקבל אחריות גם במצבים שלא גרמנו להם או בחרנו בהם."

"חופש הוא מנהג לכל החיים – בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום.
בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים:
המודעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני, וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך.
התקווה מאפשרת לנו להיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו."

"אם העולם יירפא באמצעות מאמצים אנושיים,
אני משוכנעת שזה יקרה בזכות אנשים פשוטים,
אנשים שאהבתם לחיים גדולה אף יותר מפחדם."

"היו נדיבים עם הכוחות והכישורים שלכם.
הם אינם הרכוש הפרטי שלכם, והם צומחים כאשר משתפים אותם."

"הוּא [רַבִּי טַרְפוֹן] הָיָה אוֹמֵר:
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה
וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה …"

**
רק היום –
להאמין,
לקחת אחריות,
לעשות את העבודה שלנו,
להמשיך ללמוד ולהתאמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אין דבר כזה מחר

בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.
המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".
מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,
ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.
זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.

כמה דקות לאחר שצפיתי בסרטון, נפל לי האסימון ונזכרתי מאיפה אני מכיר אותו.
אבידע בכר מבארי הופיע בסדרת "היום שלא נגמר" בכאן11 ועם המילים שלו בחרו לסיים את הסדרה.
קטע הסיום איתו היה מרגש ועוצמתי,
במיוחד לאור הסיפור האישי שלו וההכרות עם מה שהוא ומשפחתו עברו באותן שעות טרגיות בממ"ד.

המסר החשוב של אבידע הוא לעשות היום את מה שחשוב ולא לדחות למחר, כי מחר אולי יהיה מאוחר מדי.
אני בטוח שהרעיון הזה לא מפיל אתכם מהכסא ושזו לא הפעם הראשונה ששמעתם אותו.
כל מי שחי פה אי-אילו שנים כבר חשב אותו לעצמו.
כן, זה חשוב וברור, ועדיין קשה ליישם את זה.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שהרעיון הזה מתאים לא רק לעשייה אלא גם להרגשה.
כשם שחשוב לעשות עוד היום את מה חשוב ולצבור חוויות,
כך חשוב לחוות עוד היום שמחה, הנאה והכרת תודה.
חשוב להרגיש ולחוות את זה עוד היום, במקום לחכות לעתיד מדומיין כלשהו או ליום שבו "דברים יסתדרו".

זה לא פשוט וזה לא קל.
קשה ליישם את הרעיון של לעשות מה שחשוב עכשיו כי החיים לוחצים ומסלילים.
קשה עוד יותר ליישם את הרעיון של להרגיש היום שמחה, נחת והכרת תודה במציאות הנוכחית באשר היא. 
אנשים רבים לא בטוחים שזה אפשרי בכלל, אולי זה נשמע להם כמו קשקוש ניו-אייג'י בשקל.
היכולת לחוות רגש מסוים ללא תלות בנסיבות חיינו עלולה להישמע בלתי אפשרית ודמיונית.
אבל היא לגמרי אפשרית.
זו מיומנות שאפשר ללמוד אותה, לתרגל ולטפח אותה.
אני מאמין שהיא חלק ממהות החיים, ממה שבאנו ללמוד ולהטמיע כאן.
להצליח להנות מהדרך, בכל מקום ושלב אנו נמצאים בו.

**
איך עושים את זה?
איך "מפעילים את הכפתור" ומרגישים שמחה והכרת תודה?
הדרך הבסיסית היא לשאול את עצמנו על מה אנו שמחים או מכירי תודה עכשיו,
להפנות לשם קשב ותשומת לב ולתת לזה מקום.
הדבר שאנו מקדישים לו תשומת לב הולך וגדל בחיינו.
לשאלות יש כוח והן משפיעות על המחשבות והתחושות שמגיעות בעקבותיהן.
כשנפנה את זרקור תשומת לבנו למה מעורר בנו שמחה והכרת תודה עכשיו נמצא עוד ועוד דברים כאלו.
בשנים האחרונות אני נוהג לפתוח רבים מהבקרים שלי בתרגול שכזה.
אני שואל את השאלות וכותב לעצמי את מה שעולה.
ההשפעה היא גם רגעית וגם ארוכת טווח.
החיבור לשמחה ולהכרת התודה משנה את מצב הרוח הנוכחי באותו רגע.
עם הזמן זה הופך להיות הרגל מחשבתי-רגשי, שריר מפותח שקל יותר להפעיל אותו.

אין פה שיקוי פלא או קיצור דרך לשינוי חיים ברגע.
כמו מים שחוצבים סלע בהתמדה ובעקביות,
שמחה והכרת תודה הן איכויות שיש לחשוב, להרגיש ולטפח בכל יום.

**
אבידע מנסה "לנער" אותנו כדי שלא נגיע למצב שבו נצטער על משהו חשוב שלא עשינו אמרנו.
יום שבו לא עשינו משהו חשוב מספיק ולא היינו עם אנשים שחשובים לנו הוא יום מבוזבז.
אני רוצה להצטרף אליו ולהוסיף – יום שבו לא חווינו שמחה והכרת תודה הוא יום מפוספס שלא יחזור.

החיים שלנו מלאים גם בשמחה וגם בעצב, ותמיד ימשיך להיות בהם מימד של סבל וכאב.
לעולם לא יגיע השלב שבו הכול יהיה מושלם ומותאם בדיוק לציפיות ולרצונות שלנו.
ההכרה בזה יכולה לשרת אותנו ולסייע לנו להפסיק לחכות ליום דמיוני שכזה,
או לחשוב שמשהו לא בסדר אם היום הזה עדיין לא הגיע.
אפשר להרגיש גם היום שמחה, אהבה, נחת והכרת תודה,
לצד (ולא במקום) עצב וכאב.

גם המימד הפעולתי-עשייתי וגם המימד הרגשי-חוויתי מגיעים עם הבטחה ועם אחריות.
ההבטחה היא ש"זה אפשרי".
האחריות היא ש"זה עלינו ואנחנו אלו שצריכים לעשות את זה" – למקד תשומת לב, לחוות ולתרגל.
אם אנחנו ברי-מזל למדנו את זה בילדותינו מהורינו או ממורה כלשהו,
ואם לא זכינו ללמוד ממישהו שמבין וחי את זה לעומק, עדיין נוכל לטפח את זה לעצמנו,
ואז "להוריש" את זה לילדינו.

הלוואי שבקרוב נזכה לבשורות טובות ולחזרת כל החטופים.
כל חטוף וחטופה שחוזרים, וכל חטוף או חטופה שנשארים בשבי הם עולם ומלואו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר