מחבר: Ronny Weinberger

יש משהו בחג הזה שיותר קשה לי מבדרך כלל.
עברו כבר הרבה חגים בשנה וחצי מאז שפרצה המלחמה הזו,
וזו הפעם השנייה שאנחנו מציינים את פסח.
אז למה הפעם זה מרגיש יותר קשה מהפסח הקודם או מחגים אחרים?
אני לא בטוח.

אולי זו העייפות המצטברת כבר מעל שנה וחצי.
אולי זה גובה הלהבות וכל מה שקורה במדינה באינטנסיביות מטורפת בחודשים האחרונים.
אולי, בשונה מהפסח הקודם, שבו היינו בחשש כבד ובחוסר וודאות לגורל החטופים,
בחג הזה, יש לנו וודאות גבוהה לתנאים הקשים ולעינויים שהם עוברים.
אולי זה האמון שנשחק במקבלי ההחלטות, בתהיות בנוגע למלחמה במתכונתה הנוכחית,
בשברון הלב ממו"מ שלא הבשילו ומהסכמים קודמים שסוכלו או לא יצאו לפועל.
ואולי, זה שילוב של כל אלו ועוד.

**
השבוע זכיתי להקשיב לשני פודקסטים טריים עם רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הרש ז"ל,
שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשביעי לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח.
ההקשבה לרייצ'ל, עם כל הכאב, האנושיות והעוצמה שבה, נוגעת ללב ומחזקת מאוד.
השיחות הללו איתה כל-כך שונות מהברברת האינסופית, הרדודה ומלאת הרעל ברשתות.
הפודקאסטים הוקלטו באנגלית.
אם יש ביכולתכם להקשיב לשיחות באנגלית, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.
בתחתית הפוסט תמצאו את הקישורים המתאימים. 

**
הנה דוגמא ל-5 נקודות שאני לוקח מההקשבה לרייצ'ל:

א. "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."
אור לוי ואלי שרעבי שחזרו מהשבי, מספרים על משפט שהרש אמר להם, שנחרט בהם וחיזק אותם מאוד.
הרש ציטט משפט מתוך ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות",
שלפיו מי שיש לו "למה" מספיק חזק לחיות עבורו יכול לשאת כל "איך".
עבור רייצ'ל הידיעה שבנה לא היה שבור, חיזק אחרים, והיה שם עבורם מנחמת מאוד.
ובנוסף, היא לוקחת את המשפט הזה כסוג של הנחייה עבורה.
בעקבות בנה היא קראה שוב ושוב את "האדם מחפש משמעות".
בהשראת המסר מהרש ובמבט קדימה, רייצ'ל עסוקה עכשיו בחיפוש ובהגדרת ה"למה" שלה.
החיים לא נגמרים עם הטרגדיה הזו, הם משתנים.
ובינתיים, המטרה המרכזית שמניעה אותה בימים אלו היא לפעול ללא הרף להחזרתם של 59 החטופים.

**

ב. "פיונים במשחק"
רייצ'ל שיתפה בתחושה קשה שעם הזמן היא הבינה שרובנו "פיונים" (כלי משחק) קטנים,
במשחק מורכב המשוחק על ידי מספר מצומצם של שחקנים שמשפיעים על כולנו.
לדבריה חשוב להכיר בכך למרות הכאב והתסכול העצום שבידיעה הזו.
ההכרה החשובה הזו אינה מרפה את ידיה או גורמת לה להתייאש.
שינוי עמוק מתחיל מהכרה במצב.
רייצ'ל ממשיכה לעשות את כל שביכולתה תוך מיקוד במה שהכי חשוב. עבורה זה שחרור החטופים.
אני מוצא באמירה הזו שלה קריאה לפתוח את הראש ולפתח חשיבה-פעולה ערנית, ביקורתית ועצמאית.

**

ג. "דיינו" – תרגול הכרת תודה.
רייצ'ל וג'ון הם אנשים מאמינים ושומרי מצוות.
רייצ'ל מתארת את החלק של "דיינו" בהגדה של פסח כסדנה לתרגול הכרת תודה.
היא מחברת את זה ליום-יום שלה בשיתוף קורע לב,
ומספרת שהיא וג'ון בעלה מוצאים נחמה והכרת תודה בכך שיש להם קבר לבכות עליו,
בכך שג'ון זכה לזהות את הרש לפני קבורתו,
ובכל הסיפורים שהם שמעו על בנם מאור לוי, אלי שרעבי ואחרים.

**

ד. תמיכה חשובה במשפחות – משמרת 101
מייד עם הקימה מהשבעה והשלושים, רייצ'ל וג'ון חזרו לעשייה אינטנסיבית למען החזרת החטופים.
לדבריה, משמרת 101, הישיבה השקטה בלבן, ללא מילים ועם הרבה כוונה ותמיכה,
היא פעולה אדירה בחשיבותה עבור המשפחות, כזו שנותנת להן כוח בל יתואר.
זכיתי לשבת מספר פעמים במשמרת 101 במרחק של מטרים ספורים מרייצ'ל, ג'ון ומשפחות נוספות.
אם הנושא הזה קרוב ללבכם, בבקשה בבקשה הגיעו והצטרפו למשמרות הבאות.

**

ה. "כהרף עין"
זו אולי הנקודה הכי חשובה ומחזקת שאימצתי לעצמי מהקשבה לרייצ'ל.
רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין.

**
אלו הקישורים לשתי השיחות עם רייצ'ל גולדברג פולין:

שיחה עם תמר איש שלום , שיחה מצולמת עם דן סינור

**
למצוא את ה"למה" שלנו,
להכיר תודה על מה שבחלקנו,
לעשות בהתמדה את ה"עבודה" שלנו,
לפעול בנחישות למען מטרה ראויה,
להאמין ששינוי אפשרי,
אולי הוא ממש כאן מעבר לפינה.

בתפילה שנזכה לראות את כל החטופים חוזרים כהרף עין, לחזרתם בשלום של כל החיילים ולהחלמתם המלאה של כל הפצועים. 

שבת של שלום,
חג מיטיב,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מתנה לשבת –
אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים:

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה
הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
…
הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים
הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

~ מתוך "מושלמים כפי שאנחנו" מאת ברנה בראון

**
"אם אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כדי לשחרר אנשים להיות פחות מדוכאים ולהסתדר טוב יותר עם משפחתם,
אבל איני מלמד אותם, בו-בזמן, להשתמש באנרגיה שלהם כדי לשנות במהירות מערכות בעולם,
אז אני חלק מהבעיה.
אני למעשה מרגיע אנשים, עושה אותם שמחים יותר לחיות בתוך המערכות כפי שהן,
ולכן אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כסם מרדים."

~ מרשל רוזנברג (יוצר גישת התקשורת המקרבת), 2005
**
"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

~ "מילים טובות" מאת שניקה שקד

**
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
"בתוך השנאה שיש בעולם,
מצאתי בתוכי אהבה בלתי מנוצחת.
בתוך הדמעות, נדמה לי שיש חיוך בלתי מנוצח.
בתוך הכאוס, גיליתי שיש בי שלווה בלתי מנוצחת.
הבנתי בעיצומו של חורף, שבתוכי שוכן קיץ בלתי מנוצח.
וזה משמח אותי, כי לא משנה כמה קשה העולם דוחף אותי,
בתוכי יש משהו טוב שדוחף בחזרה."

~ אלבר קאמי

**
"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

~ פרנסיס וולר

**
"אומץ זוהי איכות שמחיה וממריצה את ליבנו תוך כדי ההליכה בדרך.
אם טבען של קהות ועייפות הוא לסגת מאתגרים ומקשיים, טבעו של אומץ לב הוא הפוך.
אומץ נטען באנרגיה כשהוא פוגש אתגר.
משימות קשות מהוות השראה עבורו, ולעיתים הוא אפילו יצא ויחפשן.
כשאומץ לב נוכח, ניענה לאתגרים השונים העשויים להופיע בדרך למטרה,
ולא נירתע ממחשבה על קושי או מגודל המשימה."

~ ג'וזף גולדסטין

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

~ מתוך "הרגלים אטומיים" מאת ג'יימס קליר

**
"מרחוק כל דבר נראה נס
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע
של ההולך לפניו
ואת נוע ירכיו הגדולות"

~ מתוך "ניסים" מאת יהודה עמיחי

**
מה אני לוקח מכאן?

גבולות
אחריות
חמלה
אהבה
שלווה
מילים טובות
כוונה
אמת
הדבר הנכון
אמונה
אומץ
כוח
שינוי
חיים

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,
הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.
בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,
חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,
או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.
בשונה מאנשים שמגיבים לפוסטים ברשתות ששם היד על המקלדת יכולה להיות קלה ומתלהמת,
כשאנשים הנמצאים ברשימת התפוצה של הבלוג שלי בוחרים להגיב לי,
זה נעשה במייל אישי, שחשוף לעינינו בלבד,
ובתוך הקשר של מערכת יחסים מסוימת (גם אם רק וירטואלית) שנוצרה בינינו.

אני רוצה לשתף אתכם בשתי תגובות ששלחתי לשני אנשים שונים,
שבחרו לכתוב לי מייל אישי בהתייחסות לפוסט שהעליתי בשבוע שעבר.
אני במכוון שומר על פרטיותם של האנשים ולא משתף במה שהם כתבו לי, אלא רק בתגובה שלי אליהם.
(שתי התגובות שלי מנוסחות כאן בלשון זכר, זה לא היה כך בהכרח בתגובה המקורית).

לאדם אחד כתבתי:
"שלום,
תודה רבה רבה שכתבת לי.
כשקראתי את המילים שלך הרגשתי קירבה וחיבור.
התחלת בדרך שרואה אותי ומכבדת את המקום שלי והמשכת בשיתוף במקום שלך ובדרך שבה אתה רואה את הדברים.
אני ממש מעריך את המייל שלך בעיקר משום שניכר שדעותינו שונות.
שיהיה שבוע טוב ומבורך,
בהערכה רבה, רוני"

לאדם השני כתבתי:
"שלום,
תודה שכתבת לי.
מתוך ההתיחסות, תשומת הלב והזמן שהקדשת לכתיבה נראה שאכפת לך ושהמדינה חשובה לך.
ניכר מדבריך גם שאתה מעריך אותי.

ניכר שדעותינו שונות. וזה בסדר כמובן מבחינתי.
לכן אני אפילו מעריך עוד יותר את העובדה שאתה קורא את דבריי ומגיב.

אין לי רצון וכוונה להיכנס איתך לשיח פוליטי אתך או עם קוראים אחרים, לנסות לשכנע אותך או להקשיב לנימוקים שלך על המצב.
אני כותב מתוך רצון להרבות טוב בעולם, בדרך שאני מאמין שהיא מיטיבה ומודע לכך שאולי אני טועה.
יש לי חברים רבים שדעותיהם שונות משלי ושיש בינינו הערכה הדדית ואהבה.
כשאני מעוניין בשיח על פוליטיקה או המצב אני עושה זאת בערוצים אחרים,
בפגישות פנים על פנים המאפשרות הרבה יותר העמקה והקשבה.

חשוב לי שתדע שהיה לי קשה מאוד לקרוא את המילים שלך ואת האופן שבו אתה מתנסח.
גם בגלל מילים מסוימות כמו "___", "____",
שהשתמשת בהן וגם בגלל הפסקנות הנחרצת בנוגע למגוון נושאים, אנשים ועמדות השונות משלך.

לכן, זו הפעם האחרונה שאגיב להתייחסות שלך שתנוסח בסגנון הזה.

שוב תודה על האכפתיות ועל כוונותיך הטובות.
אני מאחל לך, למשפחתך ולכל העם שלנו, שנדע ימים טובים, בריאים ובטוחים,
מלאים בערבות, אהבה ומחויבות הדדית.

שבוע טוב ומבורך,
חיים מלאים,
רוני "

**
בחרתי להקדיש את הפוסט השבוע לתגובות הללו,
כי חשוב לי להדגיש את נושא האחריות האישית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו תמיד,
ועל אחת כמה וכמה בתקופה המתוחה והטעונה הזו.

כל אחד מאיתנו משפיע על סביבתו (במשפחה, בעבודה, במדינה),
גם באמצעות הדרך שבה הוא מתנהל וגם באמצעות ההתנהלות שהוא מוכן לקבל בסביבתו.

לכל אחד מאיתנו יש אחריות גדולה על הדרך שבה אנחנו באופן אישי מתבטאים ופועלים.
האחריות הזו גדלה שבעתיים כשהשיח וההתנהלות סביבנו מושפעים על ידי כוחות חזקים ובעלי עניין
שמטרתם לפלג, להסית, לפגוע באמון ולהגביר שנאה וקיטוב.

הצד המשלים והלא פחות חשוב של זה, הוא מה אנחנו מוכנים לקבל בסביבתנו.
מה אנחנו מאפשרים ומה אנחנו מעודדים.
איפה אנחנו שמים גבול ברור.
איזו התנהגות אנחנו רוצים להחליש ואיזו להעצים.

אנחנו מושפעים מהמנהיגים שלנו ומהסביבה שלנו. חשוב להיות מודעים לכך.
אבל אנחנו גם משפיעים על הסביבה שלנו ועל המנהיגים שלנו.
גם אם איננו בעלי תפקיד הובלה רשמי או ידוענים עם חשיפה גבוהה,
יש לנו אחריות רבה שחשוב להכיר בה.
אנחנו יוצרים את המציאות שבה אנו חיים ומשפיעים עליה.

**
קבלו הצצה לחלק מהלו"ז שלי בשבוע החולף:

ביום ב' לקחתי חצי יום חופש ועליתי לירושלים לשבת מספר שעות במשמרת 101.
זו ישיבה שקטה, ללא מילים קריאות או שלטים, כולם בלבן, שכל מהותה תמיכה במשפחות החטופים.
לכאורה, רק יושבים כמה שעות ולא עושים כלום.
אפשר לתהות האם זה בכלל משפיע על מקבלי ההחלטות.
אני באופן אישי לא מתעסק בזה.
זה בטוח משנה למשפחות שהתמיכה הזו מאוד חשובה להן.
אני את העבודה שלי אעשה ואמשיך לעשות.

ביום ג' הנחיתי מפגש נוסף של קבוצת חילונים, דתיים לאומיים וחרדים.
במפגש הנוכחי בחרנו לגעת בנושאים מורכבים, מתוך רצון להבין יותר לעומק את האחר.
יצאנו מאזור הנוחות ונתנו מקום לכאב, לפחד, לכעס ולייאוש.
אנשים אמיתיים שיתפו בצורה ישירה, לא ערוכה ולא מתווכת את המקום שהם נמצאים בו.
ברמה האישית המפגש הזה חידד לי שוב עד כמה פערי התפיסה שלנו יכולים להיות עמוקים.
באיזו מהירות אנחנו מופעלים ממשפט או ממילה גם כשהכוונות שלנו טובות.
זה כל כך מורכב.

ביום ה' השתתפתי בהפגנת מחאה בכיכר "הבימה", הייתי אחד מתוך עשרות אלפים שהיו שם.
לצד תמיכה במשפחות וחתירה לחיבור ישיר ולדיאלוג מקרב וכן,
חשוב לי מאוד גם להשתתף במחאה נחושה וחוקית.
למרות שמחאה שונה במהותה ובאנרגייה שלה מתמיכה במשפחות או מהנחיית מפגש מקרב,
אני לא רואה סתירה ביניהן.
כולן חשובות ומשלימות זו את זו.
יתרה מזו – אני מאמין שכולן הכרחיות בימים הללו.

**
קריאה לפעולה:

ללא קשר לעמדתכם הפוליטית, עשו צעד קדימה.
אל תשבו כמתבוננים מהצד.
צאו מאזור הנוחות שלכם.
הכירו בכך שגם אתם מושפעים/נשטפים על ידי מכונות התעמולה והרשתות.
צמצמו חשיפה לערוצים מזיקים שמרבים רע ומלבים שנאה,
אך היזהרו מלהתכנס בעצמכם ולטמון את הראש בחול.
בחרו פעילות שבהלימה לערכים שלכם ולמה שחשוב לכם ותמכו בה בצורה אקטיבית.
הוו דוגמא אישית בסביבתכם למה שאתם רוצים לראות בעולם.
שימו גבול ברור למה שאתם לא רוצים לראות.
הטילו ספק,
חישבו עצמאית,
פגשו אנשים אמיתיים,
הרבו טוב.

אנשים שואלים אותי אם אני אופטימי או פסימי.
אופטימיות ופסימיות הן נקודות מבט מוגבלות בעיניי.
אני לא זה ולא זה.
אני מאמין שהמצב מורכב, שהוא יכול להתפתח בדרכים שונות, ושמה שאנחנו עושים משנה.

אני מתמקד באחריות שלי ובלעשות את העבודה שלי במשמרת שלי.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.
הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.
תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות.

אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:
איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני השחרור,
זכיתי להגיע שוב ושוב לכיכר החטופים בת"א, לעצרות חטופים בכפר סבא,
למשמרות 101 ולמעגלי שיח עם המשפחות.
איזה מזל שלקחתי חלק, תמכתי והייתי שם גם ברגעים קשים ונמוכים,
בימים שלא היתה עסקה על הפרק,
וכשבכיכרות היו הרבה פחות אנשים מכפי שיש עכשיו.

**
רבים מהאנשים שאני פוגש חולקים איתי את תחושת הסיפוק הזו
על ש"היינו שם", "עשינו את זה", "תמכנו במשפחות", "נתנו מעצמנו".
לעתים זה בהקשר של משפחות החטופים, ולעתים זה בהקשרים חשובים נוספים:
תמיכה במשפחות השכולות, ליווי הפצועים,
תמיכה במשפחות המילואימניקים שמשרתים, עזרה למשפחות המפונים ועוד ועוד.

הרבה יותר קשה ומאתגר לצאת מהבית ולתמוך במשפחות,
כשבכיכר יש רק מאות בודדות ולא אלפים רבים,
כשאין עסקה קונקרטית על הפרק,
כשלא בטוח אם מה שאנחנו עושים משנה,
כשיש לנו תוכניות אחרות,
וכשמזג האויר חם מדי או קר מדי.

אני כותב את זה לא כדי להרים לעצמי או לשפוט אחרים שהתנהלו אחרת.
אני משתף אתכם בתחושה הזו של חגיגה פנימית, אותנטית ומפתיעה עבורי,
חגיגה על שזכיתי לעשות זאת ושלא פיספסתי את ההזדמנות,
תחושה של סיפוק ושביעות רצון.
כי ממש בקלות יכולתי לפספס את זה, לא להיות שם,
לוותר, להתייאש, להפנות מבט או להישאב לעניינים יומיומיים שוטפים.

אני כותב את המילים הללו גם לעצמי וגם לכם,
כי נראה שהעניינים מתחממים עכשיו,
ושהתקופה הקרובה הולכת להיות קשה, מורכבת ואינטנסיבית.
במיוחד עכשיו, כשקשה, לא נוח, מציף ומייאש, זה בדיוק הזמן להיות ולעשות.

**
אתמול בבוקר, התעוררתי במצב-רוח ירוד,
כנראה בהשפעת עייפות מצטברת, פיזית, רגשית ונפשית, אחרי מספר ימים אינטנסיביים.
במקור לקחתי חופש ותיכננתי לעלות לירושלים,
אבל השילוב של העייפות ומצב הרוח הירוד, ביחד עם הקור הירושלמי והתחזית לגשם,
הפכו את הבוקר הזה לקשה עבורי ולא ממש התחשק לי לנסוע לבירה.

בספרו "טיפות במדבר" חילי טרופר מספר על שיחה שהיתה לו לפני מספר שנים עם גדי אייזנקוט,
בימים שבהם אייזנקוט שקל את דרכו הפוליטית והתלבט לאיזו מפלגה להצטרף.
"עד כמה הדילמה הזו מכבידה עליך?" שאל חילי את אייזנקוט.
"כבד זה עניין יחסי" ענה לו איינזקוט, וסיפר על אחת ההחלטות הכבדות שהוא חווה כרמטכ"ל.
כשנה לאחר אותה שיחה נפל גל בנו של גדי אייזנקוט במלחמת "חרבות ברזל" בעזה.
ההגדרה "משהו כבד שיושב עליך" קיבלה משמעות נוראה ואישית מאוד.

הסיפור של טרופר ואייזנקוט "העיר" אותי והזכיר לי שבדומה ל"כבד", גם "קשה" זה עניין יחסי.
אנשים כמוני שיכולים להרשות לעצמם לשקול להישאר בבית בגלל גשם או קור,
עייפות, אי-נוחות או ספק, נמצאים במקום שונה מאוד מאחרים שזו לא אופציה עבורם.

בתוך דקות ארזתי תיק ועליתי לירושלים ליום נוסף, להיות לצד משפחות החטופים ולהשתתף בהפגנות.

**
אני רוצה לקנח ב"תפילת הרופא" שנכתבה על ידי הרמב"ם.
פגשתי את הטקסט הזה על שולחן עבודתו של רופא שביקרתי במשרדו השבוע:

"אֵל עֶלְיוֹן,
טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ,
אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ,
שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה,
וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב וְרַע,
בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי,
רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי,
כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה לִיְצִיר כַּפֶּיךָ.

אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי."

הטקסט הזה נוגע בי ומרגש אותי.
הענווה והמודעות למגבלות האנושיות,
התפילה לאומץ לב ולכוח לעשות את העבודה שלנו,
הכמיהה לאהבת האדם, לעשיית טוב, ליושרה ולאמת.

מי ייתן והמנהיגים הפוליטיים שלנו ישאו תפילה דומה,
ויחזיקו כוונה דומה לשרת את העם והמדינה שלנו.

עד שזה יקרה, עלינו לעשות את העבודה שלנו.

התקופה הקרובה עומדת להיות מאתגרת, אינטנסנבית וקשה.
זה בדיוק הזמן להתרומם, לצאת מעצמנו ומהבתים שלנו, לעשות מאמץ,
ולתמוך במטרות חשובות ובאנשים שצריכים אותנו עכשיו.
זה בדיוק הזמן להיות הדבר שאנו רוצים לראות יותר ויותר בעולם ובמדינה שלנו.

כדי שבעוד זמן מה, כשנסתכל אחורה,
נוכל לחגוג ולחוש שביעות רצון וגאווה גדולה,
מהידיעה שהיינו שם ושעשינו את העבודה שלנו.

זו גם אחריות גדולה.
וגם זכות עצומה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשהתחלתי את השבוע לא הכרתי עדיין את בטי מרטין ואת העבודה שלה.
ואז ביום שני בבוקר, בקבוצת וואטסאפ של מנחים לתקשורת מקרבת,
מיכאל פינקל הזכיר את שמה ושלח קישור לסרטון שבו היא מסבירה על "מעגל ההסכמה" שהיא פיתחה.
ביום שלמחרת כבר צפיתי בהרצאה המוקלטת שלה (45 דקות) והמשכתי לפודקסט שהיא התארחה בו.
ביום רביעי הגעתי אל האתר שלה ושם מצאתי סרטונים נוספים וגם חומרי קריאה שניתן להוריד.
באותו יום הורדתי לעצמי את הספר שלה באודיבל ומאז אני מקשיב לו בעניין ובהתלהבות ולומד המון.
עוד רגע אכתוב כמה מילים על התכנים שלה, אבל בינתיים בא לי לחלוק אתכם את ההתרגשות של הגילוי:
נראה לי שהתחלתי ללמוד, לתרגל ולעסוק "בצורה רצינית" מודעות ומערכות יחסים לפני יותר מ20 שנים,
אבל עד השבוע לא נתקלתי בבטי מרטין ובעבודה שהיא עושה ומלמדת כבר כבר עשרות שנים.
ומרגע שנתקלתי, אני לא מפסיק לקרוא, להקשיב ולצפות בתכנים שלה.
הם מעוררים בי תנועה חזקה של מחשבות ורגשות.
אני מוצא בהם הרבה עומק (רעיונות משמעותיים שטרם שמעתי),
פשטות (בטי מעבירה אותם בדקות ספורות ובמילים ברורות ללא מושגים מורכבים),
ופרקטיות (חיבור לתרגילים מעשיים ולהתנהלות יומיומית).

בטי מרטין עוסקת בדינמיקות של מערכות יחסים.
באמצעות שני פרמטרים (מי עושה את הפעולה ומי מקבל/נותן),
היא יוצרת מפה בת ארבעה רביעים (זה הכלי של "מעגל ההסכמה")
ומעמיקה מאוד בנושא של קבלה ונתינה, רצון ומוכנות, גבולות, מודעות, רגשות ומגע.
אולי בהמשך אכתוב פוסט שממוקד יותר בתוכן ובכלים שלה.

אני בוחר לציין בפוסט הזה את בטי מרטין ואת עבודתה,
גם כי זה חי בי ומתחשק לי לחלוק אתכם את ההתרגשות שלי,
וגם כי אם אתם לא מכירים את העבודה שלה עדיין (כפי שאני לא הכרתי) כדאי לכם מאוד להכיר.
זה הקישור לאתר של בטי מרטין שבו תמצאו הרבה סרטונים וחומרים.

**
בשיטוט בחנות ספרים הבוקר נתקלתי בספרו החדש של חילי טרופר "טיפות במדבר".
שמעתי עליו כבר לפני כמה שבועות, אבל זו הפעם הראשונה שלקחתי אותו לידיים.
בדומה לספריו הקודמים "מקום בעולם" ו"שביל בעולם" גם הספר הזה נוגע, מעורר מחשבה ומרגש מאוד.
חילי משתף בסיפורים, תובנות, חוויות ומחשבות.
בעוד שספריו הקודמים התמקדו במידה רבה בנושאי חינוך,
הספר הנוכחי עוסק גם בפוליטיקה, בקרע הפנימי ובאירועים האינטנסיביים שאנו חווים בשנים האחרונות.
התחלתי לעלעל בספר בעמידה ולאחר כמה דקות מצאתי בחנות כיסא והתיישבתי מרותק לחצי שעה נוספת.
כשקמתי לצאת מהחנות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה:
הלב שלי היה קצת יותר פתוח, עם יותר עצב ויותר הכרת תודה, וגם תקווה וכמיהה שיהיה פה אחרת.

**
אפרופו כמיהה ותקווה שיהיה פה אחרת –
השבוע זכיתי להנחות מפגש מיוחד (ראשון בסדרה) במועדון של קיבוץ נחשונים.
איתי בחדר היו כעשרים משתתפות ומשתתפים, חילוניים, דתיים וחרדים, מקיבוץ נחשונים, אלעד, ובארות יצחק,
שבחרו להגיע כדי להתחבר, להקשיב, להכיר, ולגעת באומץ גם בדברים מורכבים ושנויים במחלקות.
הזכות הזו נפלה בחלקי תודות לכרמית מנחשונים ואייל מאלעד שהקימו את הקבוצה כבר לפני כשנתיים,
ולעידו מעמותת "ניפגשים" שעשה את החיבור לקבוצה.
זה כל כך מרגש.
וכל כך מורכב.
גם כשיש הרבה רצון, כוונה טובה ונכונות,
אנחנו במרחק משפט אחד מלהיות "מוקפצים" ו"מופעלים".
ועם זאת אני מאמין שאפשר לבנות אמון, ללמוד להתקרב, ולעשות ביחד יותר טוב מרע.

**
את כל הדברים הללו חוויתי ופגשתי השבוע.
וגם זכיתי להשתתף בעצרת בכיכר החטופים בשבת,
ולתמוך במשפחות החטופים במאהל בגין באמצע השבוע,
ולטייל עם אשתי בהר שוקף ובקעת אלון בכרמל היפהפה והפורח.

החיים מלאים והם גם וגם.

לסיום, ציטוט של ג'וזף גולדסטין, אחד המורים המובילים למיינדפולנס:

"אומץ זוהי איכות שמחייה וממריצה את ליבנו תוך כדי ההליכה בדרך.
אם טבען של קהות ועייפות הוא לסגת מאתגרים ומקשיים, טבעו של אומץ לב הוא הפוך.
אומץ נטען באנרגיה כשהוא פוגש אתגר.
משימות קשות מהוות השראה עבורו, ולעיתים הוא אפילו יצא ויחפשן.
כשאומץ לב נוכח, ניענה לאתגרים השונים העשויים להופיע בדרך למטרה,
ולא נירתע ממחשבה על קושי או מגודל המשימה."

אני מאחל לעצמי ולנו,
שלא נתבלבל, לא נתיאש ולא נוותר,
שנהיה אמיצים, טובי לב וחכמים,
שנתמקד במה שחשוב,
ושנתרום לכך שיהיה פה טוב יותר. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"בוקר טוב, עוד דקה האוכל מוכן, בוא."
איזה כיף לשמוע את המשפט הזה. סימן שיום שישי.
בכל יום אחר הוא היה יוצא מהבית כבר בחמש בבוקר ואנו נפגשים רק בערב.
יום שישי זה היום החופשי שלו.
גם בריח של הבצל המטוגן והנקניק שממלא את הבית אי אפשר לטעות.
ארוחת הבוקר השבועית של שלושתנו. היא, הוא ואני.
בזמן שהוא מעיר אותי היא מחזיקה כוננות במטבח.
שומרת על המקום שלה, מוודאת שאף אחד לא ייקח לה כלום.
כלבת הרחוב הזו שאימצה אותי בכיתה ג' יודעת דבר או שניים על הישרדות.
בלילת הביצים שזורמת בלחישה רוחשת למחבת, משקיטה את הקופצנות של הבצל והנקניק ומחברת את שלושתם לאחד.
כשאני נכנס למטבח, שתי דקות לאחר מכן, חבילת פיתות טריות וחצי קילו חומוס מהמעדנייה של זמירה כבר על השולחן.
אני מניח עליהן את ידי ונהנה מהחמימות הנעימה שהן מפיצות.
אבי מכבה את הגז, מוריד את המחבת ומחלק את הביצים.
אחת לקיקי, אחת לי ואחת לו.
ראשונה מקבלת קיקי. תמיד. הביצה שלה מוגשת לעיתון שעל הרצפה לצד התנור. היא אפילו לא פוזלת לכיוון.
המנה הזו כבר מובטחת והיא תהנה ממנה בהמשך. הקטע עכשיו הוא להשיג כמה שיותר מאחרים.
אני מקבל שני. הביצים לא מספיקות לנחות בצלחות שלנו וקיקי כבר דורשת את שלה.
יללות קלות ומנומסות הופכות לנביחות קולניות. או שתיתנו לי משלכם או שאני עושה לכם טרור.
אני זורק לה חתיכה מהביצה השלי והיא תופסת אותה באויר. קניתי שלוש שניות של שקט.
בעוד רגע כשהיא תשתכנע שאין לה מה לחפש אצלנו יותר, היא תפנה לעיתון שלה ותיתן לנו לדבר כדורגל.

**
מקיקי נפרדתי בגיל עשרים ואחת.
היא היתה בת שלוש-עשרה, עיוורת וחרשת, מתקשה ללכת.
באותו בוקר היא ביקשה לצאת, לראשונה מזה חודשים ארוכים.
קומה שלישית בלי מעלית. ירדה ולא חזרה. יומיים הקדשתי לחיפושים אחריה ולא מצאתי אותה.
כנראה הרגישה שזמנה הגיע ומצאה לה פינה נסתרת למות בה בשקט.

**
מאבי נפרדתי בפורים, לאחר חודשים ארוכים ואינטנסיביים של מאבק במחלה הקשוחה הזו.
יש בי הכרת תודה עצומה לאמי היקרה, שלשמחתי עדיין איתנו, שטיפלה בו במסירות אין קץ בכל אותה תקופה.
למרות שאבי נפטר בלילה שבין חמישי לשישי,
בחרנו לתת לבנותינו הנרגשות ללכת מחופשות לבית הספר וחיכינו עם ההודעה לצהריים כדי לא להרוס להן.

**
אתמול מלאו 15 שנים לפטירתו של אבי.
זיכרון של אובדן משפחתי התערבב עם אבל לאומי ביום הלוויתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס.
את המקום של קיקי תפסו מייקי – 40 קילו של לב ענק ומלא שערות,
וקייטי – חתולת רחוב ג'ינג'ית קשוחה שלא רואה אף אחד ממטר.
שלושת ילדיי היום גדולים מהילד שהייתי אז,
ואני בגיל שאבי היה כשהכין את הביצים עם הנקניק באותם ימי שישי.

**
כשאני נזכר ברגעי החסד הקבועים של שישי בבוקר אני חש צביטה רכה של געגוע עצוב-מתוק.
משהו בי כמה לאותם רגעים יומיומיים ושגרתיים של להיות ביחד,
להנאה עמוקה מארוחה פשוטה וטעימה כשהחיים היו קצת פחות מורכבים,
ולתחושת הביטחון שמישהו דואג עבורי להכול בזמן שאני ישן.
אני רק צריך לגלוש מהמיטה ולהגיע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,
השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.
לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,
אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,
התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.
תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות לצוף ולרגשות לזרום.
זה היה פחות או יותר בזמן שבו ארבעת ארונות הקבורה היו בדרכם לזיהוי באבו כביר.
בזמן שניגבתי את החומוס המעולה של נרי,
עננים הספיקו לכסות את השמש ולהסתיר אותה לכמה רגעים,
עד שהיא שוב הצליחה לחמוק, לצאת החוצה, להאיר ולחמם.
חצי שעה לאחר מכן, כשהייתי בדרך הביתה, השמיים התכסו בעננים אפורים-שחורים וגשם התחיל לרדת.

למזג האויר יש השפעה גדולה עלי.
השמש מרימה את מצב הרוח שלי ומעוררת בי הרבה שמחה.
במיוחד בחורף, בימים קצרים כשקר ומחשיך מוקדם,
חצי שעה של התחרדנות בשמש עם קפה טעים היא תענוג שקשה להתחרות בו.
גשם ושמיים שחורים גורמים לי להתכנס ומורידים את האנרגייה שלי.

יש הקבלה ברורה בין מזג האויר החיצוני לבין אירועים חיצוניים נוספים,
שגם עליהם אין לי שליטה, ושגם הם משפיעים על מזג האויר הפנימי שלי.
החזרה של גופות וחללים מעוררת בי עצב ואבל, חזרה של חטופים חיים מעוררת בי שמחה והקלה.

בימים האחרונים זה הרגיש כאילו השמש והגשם שיחקו ביניהם "מלחמה",
במעברים קצרים ומהירים, שלא כל כך אופיינים באזור שלנו.
הצטרפו אליהם למשחק התנודתי הזה מספר אירועים, חלקם מתוכננים וחלקם בלתי צפויים,
שמרגישים כמו רכבת הרים אינטנסיבית במיוחד, מעברים רגשיים מורכבים המטלטלים את הלב והנפש.

איך מגבירים איזון פנימי ומפתחים יציבות כשבחוץ כל כך סוער ומטלטל?
כשכוחות חיצוניים כל כך חזקים פועלים סביבנו עכשיו?

שני טקסטים שפגשתי השבוע נגעו בי מאוד ומתחברים לי לנושא הזה.
האחד של ג'וזף גולדסטין והשני של רבי נחמן:

**
"על פי חוק הקרמה, כל פעולתינו הרצוניות – בגוף, בדיבור ובמחשבה – יישאו פרי בהתאם למניע שמאחוריהן.
פעולות המושרשות בתאווה, בשנאה או בבורות, יביאו לתוצאות בלתי רצויות.
פעולות המושרשות באי תאווה, אי שנאה ואי בורות יביאו למופעים שונים של שמחה ורווחה.
…
אולם אין די בהבנה של חוק הקרמה.
עלינו להתאמן ולהביא אותו לידי ביטוי בחיינו.

כשאנחנו רגע אחד לפני פעולה, או כשתודעתנו טרודה מאוד במחשבות ורגשות,
האם נזכור להתבונן בכוונה, במניע שלנו?

האם נדע לשאול את עצמנו:
"האם פעולה או מצב תודעה זה מיומנים או בלתי מיומנים?
האם אני רוצה לטפח או לזנוח אותם?
לאן כוונה זו מובילה? האם אני רוצה ללכת לשם?"

~ מתוך "מיינדפולנס" מאת ג'וזף גולדסטין

**

"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר.

כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן
ואי אפשר להם לספר מה שבלבם.
והם היו רוצים לספר
אך אין להם בפני מי לספר
ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם.
והם הולכים מלאים יסורים ודאגות

וכשבא אדם עם פנים שוחקות
יכול להחיות אותם ממש.

ולהחיות אדם
אינו דבר ריק
כי הוא דבר גדול מאד."

~ מתוך שיחות הר"ן, מג (שיחות של רבי נחמן מברסלב אשר ערך תלמידו רבי נתן)

**
אין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו,
ויש לנו הרבה מאוד השפעה על מה שקורה בתוכנו.

אין לנו שליטה על מה שאנשים אחרים עושים ואומרים,
ויש לנו אחריות מלאה והרבה יותר שליטה על הבחירות והפעולות שלנו.

בהרבה ענווה חשוב להכיר במוגבלות, במושפעות ובפגיעות שלנו בימים הסוערים הללו.
ומתוך ההכרה הזו, חשוב לשמור על עצמנו, לעגן, לייצב, לנשום,
ולרתום את כוח כוונותינו ופעולותינו לערוצים שמרבים טוב לאנשים ובעולם.

מה זה אומר תכל'ס?

כשאנו מתמקדים בעצמנו:
לנטרל ולהפחית השפעות שמזיקות לנו, להגביר ולהעצים השפעות שמחזקות אותנו.

כשאנו מתמקדים באחרים ובעולם:
להתרחק מחשיבה-דיבור-עשייה שמרבה סבל ונזק בעולם,
להתחבר לחשיבה-דיבור-עשייה שתומכים באדם, במשפחה או בפרויקט חשוב ושמרבים טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בימים האחרונים חידדתי לעצמי כוונה בנוגע למיקוד תשומת הלב שלי בתקופה הזו.

חידוד כוונה אישי עם חזרת חלק מהחטופים:

"לשחרר את החטופים השבים ואת משפחותיהם.
לאפשר להם לעבור עם משפחותיהם ועם אנשי המקצוע את מסע הריפוי שלהם ולהימנע מעיסוק בענייניהם.

למקד את תשומת הלב בחטופים שעדיין שם.
להמשיך לתמוך בהם ובמשפחותיהם ככל שיידרש."

**
חידוד הכוונה הזה חשוב מאוד בעיניי.
אני מאמין שהוא שומר על מי ששב ועל משפחותיהם,
מגן עלי, ומחזק את מי שעדיין שם ואת משפחותיהם.

מה זה אומר ביום יום?
להתנתק מהמסכים והרשתות, להתמקד בעניינים שלנו ולתמוך במשפחות החטופים.

את האמהות של לירי אלבג, קרינה ארייב ועומר ונקרט ראיתי והרגשתי מקרוב מספר פעמים,
כשישבתי לצידן עם עוד כמה מאות משתתפים במשמרות 101, לפני שלירי וקרינה שוחררו.
מרגע שלירי וקרינה חזרו אני רוצה לתת להן ולמשפחות שלהן את המרחב שהן זקוקות לו.
אין לי צורך או רצון לשמוע מהן ולראות אותן.
במקום זאת אני רוצה להמשיך לשבת לצד ניבה ונקרט, ללכת לכיכר במוצ"ש,
לשלוח אנרגיה ולתמוך במשפחות שיקיריהם עדיין שם.

אין לנו שליטה על הרשתות החברתיות ועל המדיה.
יש לנו הרבה יותר שליטה על תשומת הלב שלנו ועל הבחירות שלנו.
"ריאליטי חטופים" הוא ביטוי קשה שלא נוח לי אפילו לכתוב אותו, אבל ככה זה מרגיש.
זו לא סדרת ריאליטי.
כוחות חזקים ואפקטיביים נלחמים על תשומת הלב שלנו עכשיו,
לוחצים לנו על נקודות רגישות ו"מפעילים" אותנו בצורה לא מיטיבה שלא משרתת אותנו.
מאות שעות של פאנלים נמרחים, פרשנים שלא מפסיקים לברבר, סרטונים שרצים בלולאות אינסופיות.
הם עושים את "העבודה" שלהם, ואנחנו לא חייבים להשתתף במשחק הזה.

יש לנו בחירה.
ויש לנו אפשרות אחרת.
באחריותינו לשמור על עצמנו ולעזור כמיטב יכולתנו למי שאפשר.

**
השבוע חזרתי לקרוא את הפוסטים שכתבתי בחודש הראשון של המלחמה.
תיעוד של מחשבות ורגשות מאפשר לנו לחזור אחורה כמו במכונת זמן, להתגבר על הזיכרון שמתעתע.

את "מחשבות אישיות" כתבתי ביום שישי הראשון שלאחר ה-7 לאוקטובר.

שבוע לאחר מכן את "המשפט ששינה הכול".

שבוע לאחר מכן את "מה שנולד עכשיו".

ולאחריו את "להיות פתוחים לאפשרות".

4 פוסטים, 4 נקודות בזמן מהחודש הראשון למלחמה.
לא להאמין שעברו כבר יותר משנה וארבעה חודשים, ביום ב' הקרוב זה יהיה 500 ימים.

האתגר של מרתון ארוך ומתמשך ללא נקודת סיום מוגדרת,
שונה מאוד מהקושי של ריצה קצרה ואינטנסיבית.

אנחנו במרתון עכשיו, ולא נראה שזה הולך להסתיים בקרוב.

כל אחד מארבעת הפוסטים הללו עוזר לי בדרכו במרתון שלי.
ביחד הם מהווים עבורי סוג של מצפן פנימי ושל עוגן,
תזכורת לאחריות שלי, תרופה לחוסר אונים, פתח לתקווה.

שמתי אותם כאן למקרה שהם יעזרו גם לכם.
אולי קראתם אותם בעבר ותרצו לקרוא אותם שוב.
ואולי זו תהיה הפעם הראשונה שתקראו אותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני זמן מה ידידה שאני מעריך פירסמה פוסט בפייסבוק.
היא שיתפה באירוע מאתגר בבית הספר של בנה:
העניין הוא איזשהו משחק שנוהגים לשחק שם ושהיא ממש לא אוהבת.
הרבה מעבר ללא אוהבת –
היא מאמינה שהוא מסוכן ופוגעני.

היה נראה שהיא די נסערת כשהיא פרסמה אותו,
ושהנושא חשוב לה מאוד.
היא סיימה את הסטטוס בבקשה לתגובות
ותגובות אכן התחילו לזרום.
בקצב גבוה.

ניתן לקטלג את התגובות שהופיעו למספר סוגים עיקריים:

מספר אנשים שפטו אותה.
אמרו לה שהיא יוצאת מפרופורציות.
שתירגע.
שזה בסך הכול משחק
ושלא תנפח את זה ליותר ממה שזה.

אחרים התחברו מאוד.
אמרו שהם לגמרי מבינים
שזה איום ונורא.
שצריך לעצור את זה
ולא לתת לזה להתדרדר.

היו כמה שסיפרו את הסיפור שלהם.
מה זה מזכיר להם.
איך הם חוו את המשחק הזה בתור ילדים.
מקרים דומים שהם מכירים מילדיהם.

היו כאלו ששאלו שאלות.
ביקשו עוד פרטים לגבי האירוע.
ניסו להשלים את התמונה,
לקבל עוד מידע.

ואז הגיעה תגובה אחת שונה.
אחרת.
תגובה שלפחות בניתוח שלי,
השפיעה על מהלך הדיון הווירטואלי.
נקודת תפנית.
תגובה קצרה בת שורה אחת בלבד, משהו בסגנון הבא:

"את מוכנה לשתף קצת יותר במה יש באירוע הזה עבורך?"

התגובה הזו מאוד שונה מהאחרות.

זו תגובה אמפטית שמנסה להבין את האדם שפרסם את הסטטוס.
מפנה אליו את תשומת הלב ואת הקשב.
בלי לשפוט.
בלי להביע דעה.
גם בלי לחקור.
מזמינה אותו להגיד יותר.

להזמנה הזו היתה השפעה משמעותית ומידית.
ידידתי ענתה במהירות בכמה שורות.
היא ענתה מהר גם לתגובות האחרות לפני כן,
אבל המענה הזה היה שונה.
היא חידדה את מה שמפריע לה.
שיתפה בחשש שלה שילדים יפגעו מהמשחק.
ברמות שונות: פיזית, חברתית, נפשית.
לדעתה הוא מעודד אלימות,
ויוצר תפיסות מעוותות שיכולות להשתרש ולהתקבע.
היא גם סיפרה משהו אישי מהחוויה שלה כילדה בסיטואציה דומה.

בחוויה שלי, אחרי השיתוף הזה של ידידתי,
הדיון קיבל אנרגיה אחרת.
היה יותר ברור מה יש שם עבורה ולמה זה כ"כ חשוב.
ושהעניין הוא יותר מסתם דעה עקרונית על משחק כזה או אחר.

להזמנה בסגנון "את מוכנה לשתף קצת יותר במה יש באירוע הזה עבורך?" יש הרבה עוצמה.

זה יכול להיות גם במילים קצת אחרות, כמו למשל:
"אתה יכול להגיד על זה עוד כמה מילים?"
"נשמע שיש פה משהו חשוב עבורך, את מוכנה לפרט?"
"תוכל להסביר קצת יותר?"
"מה הכי מרגיז/מתסכל/משמח/מרגש אותך בסיפור הזה?"

מה שמשותף לכל ההזמנות הללו הוא שהן ממוקדות במספר.
בניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
בהפניית תשומת הלב אליו.
בהקשבה אליו.
למילים, לרגשות ולצרכים שלו.
אגב, אין שום דבר רע בתגובות האחרות.
הן פשוט שונות. לא תגובות אמפטיות.

לעתים הדבר שאנו הכי צריכים כשאנו שואלים שאלה או מבקשים תגובה הוא:
עצה.
דעה.
פרספקטיבה.
עידוד.
חיזוק.
סיפור.
רעיון.
פתרון.

ולפעמים אנו פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.
יקשיב לנו.
יהיה אתנו.
יבין אותנו.
לעומק.

אם חשוב לך לתת למישהו מענה מדויק לצרכים שלו
מומלץ לשאול את עצמך בסקרנות "מה האדם הזה צריך ממני עכשיו?"
וכמובן שאם אפשר כדאי לשאול גם את האדם עצמו את אותה שאלה.
זו אמפתיה במהותה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר