מחשבות אחרי שבוע ביוון

לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.
זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,
ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,
אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה.

יש בי חגיגה כפולה עכשיו.
גם על מספר ימים מהנים מאוד שבילינו ביחד, עם הרבה טבע, נופים, טיולים, חוויות ואוכל טעים,
וגם על כך שבשבוע הנוכחי המצב בארץ התפתח כפי שהוא התפתח ולא מעבר לזה.
תוך כדי כתיבת המילים הללו אני שם לב שיש בי גם הרבה הקלה.
חוסר הוודאות עדיין עצום והחשש מהסלמה בטחונית גבוה.
אבל לפחות עכשיו אני כאן, חזרה בארץ, קרוב לכל ילדיי (שלא כולם טסו איתנו) ולאמי.

הנה שלוש מחשבות שחזרתי איתן:

1.
בשבוע שעבר הקדשתי את הפוסט השבועי ל"כוונת הלב בעיצומו של מאבק".
כשרק התחלתי לכתוב אותו, עוד לפני שהוא התגבש, הטקסט הראשוני שכתבתי (ולא פרסמתי) היה:
"בעוד כמה שעות נצא לחופשה משפחתית.
או שלא.
אין וודאות.
קשה לצפות איך דברים יתפתחו בשעות הקרובות." 

"בימים רגילים" יש לרובנו תחושת וודאות מסוימת וביטחון אישי בנוגע לעתיד הקרוב שלנו.
בתקופה האחרונה זה ממש לא ככה.
חוסר הוודאות גדול והרבה מאוד יכול להשתנות מקצה לקצה בזמן קצר.
שום דבר כבר אינו מובן מאליו.
קשה לתכנן קדימה. ובמקרים מסוימים לא בטוח שכדאי.
החלטות ופעולות שלא בשליטתנו ובהשפעתנו יכולות לטלטל את חיינו.
איך מתכננים טיול לחו"ל בתקופה כזו?
אני בחרתי לסגור כרטיסי טיסה ומלון רק ללילה הראשון.
כל השאר היה עדיין פתוח בעת ההמראה.
את הרכב השכרתי שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה.
המחשבה היתה לצמצם הפסדים במקרה של ביטול.
אם הטיסה תצא לפועל אדאג לשאר, כולל העמקה במסלול הטיול.

2.
האם זה לגיטימי לטוס, לטייל, להנות ולבלות, כשכל כך הרבה משפחות לא יכולות לאפשר את זה לעצמן,
וכל כך הרבה אנשים נלחמים ומתמודדים עם דברים מורכבים, קשים וכואבים בתקופה הזו?
זה לא אגואיסטי?
והאם אפשר בכלל להתנתק ולהנות בתקופה כזו?
הקולות הללו קופצים בתוכי מדי פעם.
האחריות למשפחתי ולזמן איכות ביחד עכשיו הם לא בהכרח על חשבון אחרים.
בתקופות אינטנסיביות וממושכות חשוב לתת מקום גם לעצירות, למנוחה, לכיף.
חיים מלאים. גם וגם.
כשנחתנו באתונה הורדתי מידי השמאלית את הצמיד הצהוב של BringThemHomeNow.
כל השבוע הסתובבתי איתו כשהוא בכיסי.
הבוקר, כששבנו לשדה התעופה באתונה, החזרתי את הצמיד למקומו הקבוע בחודשים האחרונים.

3.
זה נכון שבימים האחרונים לא פרצה מלחמה אזורית,
אבל גם השבוע, כמו בכל החודשים האחרונים, כמות האירועים והאינטנסיביות שלהם הם ברמה חריגה מאוד.
איך הגעתי למצב שבו אני מרגיש הקלה מהמצב בשבוע שבו יש עדיין מעל מאה חטופים,
אזעקות, הפצצות וטילים בדרום ובצפון, עשרות אלפי מפונים, חיילים שנהרגים בכל שבוע,
ומאה וחמישים רעולי פנים יהודים שמבצעים פרעות בכפר ג'ית בשומרון?
איך מגיעים למצב שמרגישים הקלה בשבוע כזה..??
נראה שיכולת ההסתגלות שלנו גם במצבים קיצוניים גבוהה מאוד.
אירועים שלא יכולנו לדמיין הפכו להיות המציאות המוכרת והיומיומית.
המצב הלא נורמלי שקורה עכשיו הפך להיות הנורמלי החדש.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת ואינטנסיבית מאוד.
מנגנונים אנושיים טבעיים לצד מנגונים מערכתיים חזקים פועלים עלינו בעוצמה עכשיו.
חשוב לשים לב, להיזהר מקהות רגשית ומנירמול יתר של המצב הזה.
וחשוב גם לשמור על עצמנו ולא להיסחף.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כוונת הלב בעיצומו של מאבק

תירגול מעמיק בחיים מלאים

איך מגבירים מוטיבציה?

כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם בעצם מתכוונים לשאול:
"איך גורמים לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
לעשות את מה שאני רוצה שהוא יעשה?"

**
כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם מניחים או מאמינים שלעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
אין מספיק מוטיבציה ושצריכה להיות לו יותר.

**
5 נקודות שכדאי לחשוב עליהן או לשקול אותן בהקשר של מוטיבציה:

1. בכל רגע נתון, ב 100% מהמקרים, לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר] יש מוטיבציה. למשהו.

2. לפעמים המוטיבציה אינה לדבר שהיית רוצה שיהיה לו או במידה שהיית רוצה שיהיה לו.

3. אחת הדרכים להגביר מוטיבציה היא להקשיב לה. למוטיבציה.

4. דרך נוספת להגביר מוטיבציה היא להתייחס בכבוד לאדם שמולנו ולצרכים שלו.

5. דרך שלישית להגביר מוטיבציה היא לאפשר בחירה.
כשלגיטימי להגיד "לא" או "לא עכשיו", הסיכוי ל"כן" אמיתי גדל.

**
"איך מגבירים מוטיבציה?" הוא כלי מספר 49 בסדרת "52 כלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אם אהבתם את המסר הנוכחי אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל שאר 51 הכלים.
ניתן לעשות זאת בקלות בקישור הבא ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון בסדרה,
ובהמשך, בכל שבוע כלי אפקטיבי ויישומי נוסף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות

מאז 2012, לקראת כל סוף שבוע אני משתדל לשלוח פוסט "טרי" לרשימת התפוצה שלי.
"טרי" משמעו שהוא נכתב בזמן אמת מתוך נושאים וחומרים שחיים בי כרגע,
ושהוא לא "מיחזור" של משהו שכתבתי בעבר.

האמונות החצי-סמויות שעומדות בבסיס של ההתכווננות הזו הן ש"טרי" עדיף מ"ממוחזר",
או שאם אשלח משהו שכבר כתבתי עליו (גם אם לפני מספר שנים),
שאולי זה יהיה משעמם עבור קוראים שכבר פגשו את זה בעבר,
ושאני לא "אספק את הסחורה" של ערך גבוה ועניין.

אמונות (או הנחות) יכולות לשרת אותנו או לפגוע בנו,
לעזור לנו לצמוח או להגביל אותנו.

כל ההקדמה הזו היתה כדי לעזור לעצמי לחלוק אתכם שוב,
פוסט שכתבתי לפני 4 שנים, יולי 2020, בחודשים הראשונים של הקורונה.
הוא נקרא "שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות" והוא מבוסס על הרצאת TED של לוסי הון
שחקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים,
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני":
חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי הון מציגה (ומציעה) מספר דרכי חשיבה-פעולה מעשיות וזמינות,
שיכולות להיות קריטיות להישרדות ולעמידות במצבים קשים.

נזכרתי בפוסט הזה כשהנחיתי בימים האחרונים שני מפגשים לבני ובנות זוג של משרתי/ות מילואים,
שהיו מרגשים, נוגעים ומשמעותיים מאוד עבורי.
הקריאה בפוסט הזה שוב השבוע החזירה לי מיקוד וחדות להתמודדויות שלי ושלי אנשים שאני מלווה,
וגם הזרימה לי קצת "חמצן" ועוררה בי תחושת רווחה פנימית מסוימת.

אני מקווה שתהנו ותמצא את זה משמעותי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מילים טובות

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אני אוהב אותך ותומך בך במסעך"

מרלו מורגאן זכתה לחיות במשך מספר חודשים בקרב שבט אבוריג'ינים במדבריות אוסטרליה.
היא התלוותה אליהם למסע בן אלפי קילומטרים במדבר אאוטבאק הצחיח,
צעדה לצידם, חוותה מקרוב את דרך חייהם ולמדה את דרכי הריפוי שלהם,
המבוססות על חוכמה וידע בני 50,000 שנים.
בספרה המרתק "מסר האנשים האמיתיים" היא משתפת בחוויותיה ובתובנותיה מאותו מסע.
באחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר מתארת מורגאן מנהג מרגש,
המשמש את השבט ברגעי הלידה ותחילת חיים, כמו גם ברגעי הפטירה והפרידה:

**
בקרב שבט "האנשים האמיתיים" כל תינוק שנולד שומע את המילים הללו עם כניסתו למסע החיים הזה.
כל אדם שנפטר שומע את המילים הללו בסיומו של המסע הנוכחי ועם יציאתו למסע הבא.
סופו של מסע הוא גם תחילתו של מסע חדש.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" ולעשות בו שימוש גם בימים "רגילים".
לא צריך לחכות לרגעי לידה או מוות, בכדי לומר לאדם שאנו פוגשים,
במילים, במבט, בחיבוק, או בכוונת לב שקטה:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

ובאופן דומה, אפשר גם להיזכר בכך שאיננו לבד במסע החיים הזה,
ולהוקיר במילים או בהכרת תודה שקטה את האנשים המלווים אותנו במסענו:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו גם נסיים אותו.
כולנו כאן לזמן מוגבל, חלק מהרשת האנושית,
משפיעים ומושפעים, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים.

עכשיו חיים.

**
לפני מספר חודשים, לאחר סיום הכשרת מנחים בעמותת "בשביל המחר" כתבתי על "להסכים לצאת למסע".
באותו זמן לא הכרתי עדיין את שש הנשים ושבעת הגברים המופלאים,  
שבשבועות האחרונים נכנסו עמוק לליבי ולחיי.

השבוע, ביום שני בצהריים, ליד מסוע המזוודות בשדה התעופה בן גוריון,
נתנו חיבוק אישי וקבוצתי אחרון לימים הקרובים, עד הפעם הבאה שניפגש.
יש בי הכרת תודה עצומה על שזכיתי לפגוש ולהכיר כל אחד ואחת מכם,
הכרת תודה על העשייה האמיצה, הנדיבה, מעוררת ההשראה ומצילת החיים שלכם. 
תודה על המוכנות שלכם לצאת למסע הזה, להתמסר, לבטוח ולפתוח את הלב,
על שהכנסתם אותי לחייכם ושאיפשרתם לי לצעוד לצדכם.

לכל אחד ואחת מכם אני רוצה לומר: "אני אוהב אותך ותומך בך במסעך".

**
יש בי הכרת תודה לסיגל, שותפתי היקרה, שגם היתה המנחה במסע שעברתי עם הצוות שלי לפני כשנתיים,
הכרת תודה לעמותת "בשביל המחר", לענת, תומר, מירי, יונית, טל, דורון ומיה ורבים אחרים,
על היצירה, ההחזקה וההובלה של היצירה המופלאה הזו, שמחוללת אינספור אדוות של ריפוי, חיבור ואהבה.
הרגשתי אתכם קרובים ועוטפים בימים הללו.

"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

~ אַבְרָהָם חַלְפִי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תרופת הפלא

תרופת הפלא א':
איזה חומר ניתן לפזר על אדמה שהוזנחה במשך שנים,
ושכעת היא מלאת עשבים שוטים, קוצים וצמחי בר,
אשר יהפוך אותה לגינה פורחת ומלאת עצי פרי בתוך שעתיים?

תרופת הפלא ב':
איזו שיטה מהפכנית ניתן להפעיל במערכת יחסים שהוזנחה במשך עשור,
ושכעת היא מלאת מטענים, שיפוטים, פצעים מוגלתיים וחוסר אמון,
אשר תהפוך אותה למופלאה, מלאת אהבה וקירבה בתוך יומיים?

תרופת הפלא ג':
איזו נוסחת קסמים מתאימה למצב כלכלי,
המאופיין במינוס גדול, משכנתא שלא נסגרת, חובות תופחים ואפס חסכונות,
ויכולה להביא לרווחה כלכלית, עכשיו ובעתיד, לנו ולילדינו בתוך שבועיים?

תרופת הפלא ד':
באיזה רעיון פורץ דרך ניתן להשתמש עם גוף שהוזנח במשך שנים,
ושכעת הוא מוצף בחולי, ניקוטין, תזונה לקויה ובריאות ירודה,
אשר ינקה את העורקים, יאזן את הערכים ויאפשר לאדם המחובר אליו לרוץ מרתון בתוך חודשיים?

תרופת הפלא ה':
האם יש תכנית פורצת דרך, ראש ממשלה, שר, רמטכ"ל או מפכ"ל המתאימים למצב הקיים, לאלימות, לפערים, לפיגועים ולפילוג,
אשר יפתרו את הבעיות, יחזירו את הביטחון, השלווה והשפיות ויאפשרו לנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם שכנינו? בתוך שעתיים, יומיים, שבועיים או חודשיים?

**
המציאות שאנו חווים עכשיו (תהא אשר תהא),
ברמה האישית, המשפחתית, החברתית, הלאומית והעולמית
היא תוצר של השקעה (תהא אשר תהא) עקבית ומתמדת לאורך שבועות, חודשים ושנים.
לא לכל מצב ולא בכל רגע יש תרופת פלא או פתרון קסם מיידי.
לעתים לא ברור מה אפשרי וכמה זמן זה ייקח.

אבל תמיד תמיד יש כמה דברים שאפשר להתחיל לעשות:
א. לעצור את ההזנחה וההתדרדרות – רק היום לייצר פחות נזק וסבל, להפסיק לחפור את הבור.
ב. לשנות את המגמה – רק היום להשקיע בתשתיות, באהבה, בסובלנות, בחינוך, בריפוי.
ג. "לרדת למגרש" – רק היום להפסיק להתלונן, לרכל ולהתקרבן. לעשות איפה וכמה שאפשר.
ד. להמשיך לנשום – רק היום להחזיק מעמד, להחזיק כוונה, לשמור על תקווה.

**
את הפוסט הזה כתבתי ופירסמתי באוקטובר 2015 לפני קרוב לעשור,
בזמן שנראה כל כך רחוק ובמקום שנראה כל כך שונה מהתקופה הנוכחית.

מדהים (ולא מפתיע) כמה הוא רלוונטי ומדויק גם היום.

מומלץ להישמר מהבטחות או מציפיות לתרופות פלא ולפתרונות קסם.
עניינים מורכבים צריכים את הזמן שלהם.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.

רק היום. 

בהרבה נחישות, אורך רוח, התמדה, אהבה ותקווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כיוון הריפוי

יש בי הכרת תודה עצומה לדליה שלפני מספר שנים הכירה לי את רחל נעמי רמן והמליצה לי לקרוא את ספריה.
"ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח" הם מהספרים המרגשים, האנושיים והמשפיעים שקראתי.
מאז, בהרבה מאוד סדנאות ותהליכים שאני מנחה, אני מזכיר אותה ואת ספריה, משתדל "להעביר את זה הלאה".

בימים האחרונים אני זוכה להנחות מטעם עמותת "בשביל המחר" מסע עיבוד חוויתי, משמעותי ועוצמתי
עם שותפה מופלאה ועם קבוצה יוצאת דופן של 13 נשים וגברים מעוררי השראה.
אתמול באחד ממעגלי השיתוף הכרתי להם את רחל נעמי רמן
ואת הרעיון שלה בנוגע "לשלוש דרכים להיות עם אנשים".

**
את הציטוט הבא של רחל נעמי רמן שאהוב עלי במיוחד,
אני רוצה להקדיש בהרבה הערכה, הכרת תודה ואהבה לשש הנשים ושבעת הגברים שסיגל ואני זוכים לצעוד איתם ולצידם השבוע.

"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תפילה לשבוע הקרוב

בספרו "מי מת", סטיבן לוין מזכיר את רעיון "ההכנה המושלמת לחיים" (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית),
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו,
חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו הוא שלב מעבר הכרחי,
המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים "שלנו" שבקרוב יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.
ואולי זהו אינו רק שלב מעבר, אלא הרגע עצמו (גם אם הוא לא מרגיש לנו ככה),
שבו יש חשיבות עצומה למה שאנחנו עושים ולאופן שבו אנחנו נמצאים עם אנשים אחרים.

**
בשונה מסטיבן לוין, אני לא בטוח שבהכרח קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
אבל אולי זה לא כזה משנה.
הנה דוגמא לסיפור חלופי שאני משחק איתו בשנים האחרונות:
מה אם במקום אירוע אחד מיוחד שלשמו נולדנו,
אנו צפויים לעבור דרך מאה רגעים מיוחדים או מאה מפגשים משמעותיים עם אנשים,
שבמהלכם תהיה לנו השפעה חשובה וייחודית על העולם ועל חיי אחרים?

איננו יודעים מי האנשים ומה האירועים הללו.
אין לנו מושג כמה מהאנשים-אירועים הללו כבר פגשנו ואיך השפענו עליהם,
ועם כמה מהם אנו צפוייים להיפגש בהמשך הדרך.

**
כוחם של סיפורים ושל רעיונות הוא בהשפעתם עלינו,
בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון "הרגע האחד" או "100 הרגעים" מעורר בי את המחשבות הבאות:

יש סיבה לכך שאני כאן עכשיו.
מה שאני עושה משנה ומשפיע, גם כשאינני מודע לכך.
חשוב לשמור על ערנות, פתיחות, ענווה וסקרנות כלפי אנשים ומצבים,
שכן בכל רגע אני עשוי לפגוש אדם או אירוע שלשמו נולדתי,
ושעבורו עברתי את ההכנה וההתפתחות שהביאו אותי לכאן.

**
לסיום, אני רוצה לשתף בחידוד כוונה (תפילה אם תרצו) לקראת השבוע הקרוב:

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר