הבלוג של רוני ויינברגר

"ניפגש בשבוע הבא, בעזרת השם…"
"בעזרת השם, אגיע מחר בשמונה."

בעבר כשהייתי שומע את צירוף המילים "בעזרת השם" בתוך משפט הוא היה מעורר בי אי נוחות.
לא היה ברור לי אם ועד כמה האדם שאתו קבעתי מחוייב או אחראי.
"בעזרת השם" התפרש אצלי כ"קבענו, אבל אני עוד לא בטוח לגבי זה."

בשנים האחרונות אני שומע את זה אחרת.
כיום אני מתייחס ל"בעזרת השם" פחות כסימן לחוסר מחוייבות או בריחה מאחריות
ויותר כתזכורת לארעיות ולענווה.

הגירסא האישית שלי ל"בעזרת השם" היא "אולי".
"אולי" היא תזכורת עבורי לכך שכדאי ורצוי לתכנן תכניות,
ועם זאת חשוב לזכור שאין לנו באמת וודאות של מאה אחוז.
שהחיים דינמיים ובכל רגע דברים יכולים להשתנות.

את "אולי" אומר לעצמי בדרך כלל בלב.
לא כפתח יציאה לאי עשייה, בריחה מאחריות וחוסר מחוייבות,
אלא כתזכורת לארעיות ולענווה.

עד כאן להיום. ניפגש מחר בפוסט היומי הבא. אולי.

חיים מלאים. יום יום.

בד"כ כשמנהלים או הורים שואלים "איך ניתן להגביר מוטיבציה אצל עובדים/ילדים?"
הם בעצם מתכוונים לשאול:
"איך לגרום לעובדים/ילדים לעשות את מה שאנחנו רוצים שהם יעשו (ועדיף בלי להתלונן)?"

*****
שלוש עובדות על מוטיבציה:

1. לגרום לאנשים לעשות מה שאתה רוצה שהם יעשו ומוטיבציה הם שני דברים שונים.
לאיזה מביניהם אתה מתכוון כשאתה שואל על מוטיבציה?

2. לעובדים, ילדים ובני אדם תמיד יש מוטיבציה. למשהו.
לפעמים המשהו הזה שונה ממה שהיית רוצה שהוא יהיה.

3. אחת הדרכים הכי אפקטיביות להגברת מוטיבציה היא הקשבה אמפטית לא שיפוטית.
מה את לומדת כשאת מקשיבה לעובד או לילד שלך ובאמת מנסה להבין אותו? מה חשוב לו? למה יש לו מוטיבציה?

חיים מלאים. יום יום.

יכול להיות שהסיבה שעדיין לא עשית את זה
אינה שאתה לא יודע,
או שאין לך מספיק זמן,
או שאין לך את התמיכה שאתה צריך,
או שאת מחוייבת לדברים אחרים כרגע,
או שעדיין לא החלטת לגבי זה,
או שזה לא מספיק מדויק עבורך,
או שהתזמון לא משהו,
או שלא מבינים אותך.

יכול להיות שהסיבה שעדיין לא עשית את זה
היא פשוט מכיון שאת/ה מפחד/ת.

לפעמים זו סיבה מספיק טובה לא לעשות משהו.

אם זו הסיבה כדאי לקרוא לילד בשמו.
להפסיק להתחבא. להפסיק לתרץ.
ואז… לבדוק בסקרנות –
מה בדיוק מפחיד אותך שם?
מה לא היית רוצה שיקרה?
מה לא היית רוצה להרגיש?

חיים מלאים. יום יום.

טאטוא החול מתחת לשטיח לא באמת מנקה את הבית.
פתח ניקוז המתמלא באשפה ייסתם עם הזמן ויביא להצפה.
כתם חלודה יכול להתפשט ולפרק מתכת.
מי שמתעלם מחור בשן יגיע לעקירה או לטיפול שורש.
למטענים לא מטופלים יש נטייה להצטבר ולהתפוצץ.
גם אם מאוד רוצים,
לא ניתן לזרוק משהו (או מישהו) לחצר האחורית (או למרתף)
מבלי לפגוש אותו (בגירסא המפותחת שלו) בהמשך.

בעיות שמתעלמים מהן לא נוטות להתאדות.
בעיות לא מטופלות אינן נוטות להעלם.
חשיבה חיובית, מנטרות ומדיטציות חשובות ועוזרות, אך לא בהכרח מספיקות.

חיים מלאים. יום יום.

יום שישי השחור כבר כאן.
הילולת Black Friday שמציפה גם אותנו.
עשרות אחוזים, מאות מבצעים, עשרות אלפי לקוחות.
רק היום, רק עכשיו.
אנשים קונים דברים שהם לא צריכים
בכסף שאין להם
כדי להרשים אחרים שלא אכפת להם.

השבוע פגשתי לראשונה שני שירים:
האחד של ארקדי דוכין,
השני של אברהם טל.
ארקדי ואברהם מעלים בחדות, בפשטות,
עם לחן נפלא ובלי הרבה מילים,
דברים שנוגעים ומתקשרים לנושא "הזה".

במילים שלי:
רעש אינסופי,
מרדף שלא נגמר,
הליכה לאיבוד,
בלבול, בריחה,
כאב, בדידות.

במילים שלהם (מספר שורות לדוגמא):

"יותר מדי" / ארקדי דוכין

"יותר מדי הייטק
יותר מדי עובדים
יותר מדי ידיים
מקצועות מיותרים
יותר מדי ג'אנק פוד
יותר מדי סרטים
ומי בכלל צריך
כל כך הרבה צעצועים?

יותר מדי מסטיק
יותר מדי עשן
עודפים של פלסטיק
עודפים של זמן"

"הימים עוברים" / אברהם טל

"הימים עוברים והשנים רצות
ואיפה את ואני באמת
ילדים הולכים אמהות בוכות
תגידי, מה פה חשוב באמת?

כמה נתעסק עוד בכאב
וכמה נתעכב עוד על השונה
ואיפה לא היינו מי שאנחנו באמת"

 

חיים מלאים. יום יום.

הוראות בטיחות למעלית:
עצרי את נשימתך.
ברח למכשיר הסלולרי שלך.
אל תצרי קשר עין.
הבט על לוח הפקדים.

ליאו בוסקאליה ("לחיות ולאהוב") מציע את התרגיל הבא:
בפעם הבאה שאתם נכנסים למעלית,
עמדו עם גבכם לדלת ועם פניכם לאנשים האחרים.
כעת הסתכלו עליהם וחייכו תוך כדי שאתם ממשיכים לנשום.
בדקו בסקרנות: מה זה מעורר בהם? מה זה מעורר בכם?

חיים מלאים. יום יום.

שני פוזלים הולכים ברחוב ומתנגשים זה בזה.
"למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך???" שואל הראשון בכעס.
"למה אתה לא הולך לאן שאתה מסתכל ??!!" משיב השני.

*****
האם אתה ב"מסלול התנגשות" ?
אם המחשבות, המילים והמעשים שלך לא מסונכרנים, סביר להניח שכן.

האם תשומת הלב, המח והגוף שלך (כרגע, היום, השבוע) בהלימה לדברים החשובים בחייך?
אם לא, סביר להניח שתפגשי "קיר" בקרוב.
השאלה היא רק איזה קיר, באיזו עוצמה ומה תהיה מידת הנזק.
כשזה יקרה, זה יהיה (כנראה) פחות מצחיק מבבדיחה.

(** תודה לדודי היקר י. על הבדיחה שכל פעם מצחיקה אותנו מחדש).

חיים מלאים. יום יום.

"למה לעזאזל לתפוס
את כל החניה ?!
חוצפנים !!!"

**
"הרכב תופס חנייה וחצי
ולא היה לנו מקום לחנות 🙁"

שתי דרכים שונות לתקשורת ולהעברת מסרים.

הדרך הראשונה מתמקדת באחר,
רואה אותו כ "לא בסדר", "אגואיסט" ו"חוצפן".
היא מניחה שהוא עשה דברים במכוון,
מתוך חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות.

הדרך השניה משתפת את האחר בהשלכות של מעשיו עלינו,
מניחה שהוא בן-אדם,
ושאולי מה שנכתוב יעבור ויגע בו.
היא מאופיינת גם בהשהיית שיפוט ובהמנעות מקפיצה למסקנות חד משמעיות.

**
שתי דרכים שונות לתקשורת ולהעברת מסרים.
כל אחת מעוררת תגובה שונה במי שהמסר מיועד עבורו,
ולא פחות חשוב – בתוכנו.
המקום שנהיה בו דקה אחרי שנכתוב את הפתק (מחשבות, רגשות, אנרגיה),
תלוי במידה רבה במה נבחר לכתוב ובאיך נבחר לפרש את המצב.

חיים מלאים. יום יום.

 

איפה תשומת הלב שלך כרגע?
א. בחזון.
ב. בתכנית.
ג. בפרטים.
ד. בבעיות.
ה. בדרמה.

ברגע נתון תשומת הלב שלך נמצאת במקום מסוים אחד.
מהמקום הזה נגזרים מחשבותיך, רגשותיך, מילותיך ומעשיך.

איפה תשומת הלב שלך כרגע?
האם שם חשוב לך שהיא תישאר?

חיים מלאים. יום יום.

בשבוע הבא אקיים סדנת יום לכתשעים מנהלים בדרגים שונים של חברה מסוימת.
לקראת סיום, בחמש עשרה הדקות האחרונות של המפגש,
יקבלו כל משתתפי ומשתתפות המפגש פתק קטן ויתבקשו לכתוב לעצמם תשובה לשאלה הבאה:

"מה הדבר או שני הדברים (כלי, תובנה, שאלה וכו') שאת/ה לוקח/ת לעצמך מהיום?"

סביר להניח שיותר מ- 50% מהם יתעלמו מההזמנה, יעבירו את הדקות האחרונות ויחכו שהסדנה תסתיים.

30%-40% ישרבטו משהו על הפתק.
כי הם ממושמעים וכי חשוב להם להיות "בסדר" עם מארגני הסדנה.

10%-20% יזקקו ויחדדו לעצמם 1-3 נקודות מפתח מרכזיות עבורם מיום העיון.
תובנה אישית, כלי מקצועי, למידה משמעותית וכו'.
ייתכן שהם ימשיכו לחשוב על כך בדרכם הביתה ובאותו ערב.

כ 3% או פחות יקחו את נקודות המפתח שלהם וינסו להטמיע אותן בשטח.
ליישם כבר למחרת בבוקר או עוד באותו שבוע.

*****
כשנכנסים בבוקר לחדר, תוך כדי היום ואפילו בסופו,
אין באמת יכולת לצפות מי מהמשתתפים יהיו בקבוצת ה 10-20% ומי בקבוצת ה 3%.
לכולם יש את חופש הבחירה, האפשרות והיכולת.
למעטים יש את הכוונה, הרצון והמשמעת.

בריצה למרחקים ארוכים,
הכוונה, הרצון והמשמעת ללמוד וליישם יוצרת הבדל עצום לאורך זמן.
הרבה יותר מתנאי הפתיחה, מהמזל ומגורמים נוספים.

למידה יכולה להתרחש בכל יום, בכל מצב ובכל מקום.
אין צורך לחכות לסדנה רשמית או להזמנה של מנחה כדי לסמן לעצמנו מה אנו לוקחים מכאן.

עצירה של כמה דקות להתבוננות ולמידה,
בגמר פגישה, לאחר פעילות, או בסופו של יום,
תהיה כנראה אחת ההשקעות היותר משתלמות שלך בעצמך. לעצמך.

תרבות של למידה משמעותית ויומיומית בארגון או בחברה,
בשונה מתרבות של אשמה וענישה,
יכולה להפוך ליתרון מקצועי, אסטרטגי ותחרותי מהמעלה הראשונה.

חיים מלאים. יום יום.