הבוקר פגשתי חברה חדשה.
הכרתי אותה דרך חבר ותיק.
שמה מרי אוליבר.
משוררת צעירה.
בת 80.
איך נפגשנו?
חבר שלי (שהוא גם מורה שלי וגם לא יודע שאנחנו חברים)
המליץ לי (ולעוד כמה עשרות או מאות אלפי קוראים) על מספר אתרים.
באחד מהם מצאתי ראיון מוקלט עם מרי אוליבר.
כותרת הראיון – "להקשיב לעולם" – משכה אותי.
הבוקר הקשבתי לו בדרך לעבודה.
*****
הנה שיר אחד קטן שצוטט בראיון ושממש נגע בי:
**
I Go Down To The Shore
I go down to the shore in the morning
and depending on the hour the waves
are rolling in or moving out,
and I say, oh, I am miserable,
what shall-
What should I do? And the sea says
in its lovely voice:
Excuse me, I have work to do.
― Mary Oliver, A Thousand Mornings
*****
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו בצורה חופשית לעברית לנוחיות קוראים שימצאו בכך ערך:
" אני יורדת לחוף בבוקר
ובהתאם לשעה, הגלים שוטפים פנימה או החוצה,
ואני אומרת, הוי, אני אומללה,
מה עלי לעשות?
והים אומר בקולו האהוב:
סליחה, יש לי עבודה לעשות."
*****
לאן זה לוקח אותי?
פרספקטיבה ופרופורציות.
אין דרמה.
אנחנו חלק ממשהו גדול מאתנו.
להמשיך לעשות את העבודה שלנו.
יום יום.
גם היום.
חיים מלאים. יום יום.
