חוזה עם אלוהים

במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.
זה היה ערב קורע לב.
הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,
כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.
לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.
בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,
וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו תמונותיהם של כרמל, הרש, עדן, אלכסנדר, אלמוג ואורי זכרונם לברכה.

בתוך פחות מ-24 שעות חזרנו להשתתף בהפגנת הענק בבגין,
כשהפעם אנחנו חלק ממאות אלפים ולא מאלפים בודדים.
להפתעתי, דווקא באותו לילה ובבוקר שלמחרת חוויתי נפילה במצב רוחי:
הרגשתי חשש, עייפות גדולה וייאוש מחלחל שההפגנה הגדולה הזו היתה רק אירוע נקודתי,
שמהר מאוד תשומת הלב תעבור למשהו אחר, שגם העניין הזה יחלוף ויישכח,
ושכל המאמצים להחזרת החטופים ולשיפור המצב לא ישנו דבר.

ואז, מתוך המקום השפוף הזה נזכרתי בג'וליה קמרון ובחוזה שלה עם אלוהים.
ג'וליה קמרון (שכתבה עשרות ספרים ומחזות) מתארת בספרה "דרך האמן" את שגרת העבודה שלה:
שגרה יומיומית של עשייה-כתיבה שהיא דבקה בה גם כשאין לה חשק או השראה,
וגם כשהיא לא בטוחה אם מה שהיא כותבת מעניין, איכותי או מקדם אותה.
היא קוראת לזה "חוזה עם אלוהים", חוזה שלפיו "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."
במקרה של ג'וליה זו יכולה להיות כתיבה יומית של 1000 מילים לספר חדש שהיא עובדת עליו.
החוכמה היא "להופיע" בכל בוקר ולעשות את העבודה שלנו, באשר היא.
ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו,
גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים או אם זה משנה משהו.
אנו מתמקדים במה שבשליטתנו ולוקחים עליו אחריות,
תוך תקווה ואמונה שכוחות נוספים (אלוהים, העולם, אנשים אחרים) ידאגו לשאר.

**
אני מוצא משהו משחרר ומרים ב"חוזה עם אלוהים" של ג'וליה.
התפקיד שלה הוא להופיע ולעשות את העבודה שלה.
היא לא יודעת לאן זה מוביל והיא לא מתעסקת בזה.
באופן דומה, גם אני רוצה לעשות חוזה עם אלוהים או עם היקום.
ואולי בעצם זה חוזה עם עצמי.
אני אדאג למה שבאחריותי ו"הוא" ידאג לשאר.
בתחילת המלחמה עם כל הלחץ של הימים הראשונים והקירבה של כפר סבא לשטחים, 
רצתי לעשות רישיון לנשק ורכשתי לעצמי אקדח חדש.
חשבתי לעצמי שאני, את החלק שלי אעשה.
אינני יודע אם זה יספיק או לא, אבל את החלק שלי אעשה.
אני מתעסק במה שבשליטתי ובאחריותי,
ולא בוחר את פעולותיי על בסיס חישובים עתידיים או תוצאות מובטחות.

בחודשים האחרונים, כשאני מגיע עם משפחתי במוצ"ש לכיכר החטופים אני עושה זאת כי אני רוצה,
וכי זו דרכי להביע תמיכה במשפחות היקרות, ולא כי אני בטוח שזה ישנה או יעזור.
אני יוצא להפגנה כי חשוב לי לתרום את חלקי ולהפגין נוכחות ברחובות.
אני שמח על הבחירה שלי וגאה בפעולה שלי,
גם כשאיני בטוח אם ועד כמה זה ישנה.
אני אדאג לחלק שלי.

**
יש משהו לא טריויאלי בלהסכים להיות אחד מתוך רבים,
לעשות את העבודה שוב ושוב, מכל הלב ובנפש חפצה,
מבלי לדעת אם ועד כמה זה משנה.

במורכבות שבה ההבנה שלי מוגבלת,
אני גם רוצה להישאר פתוח גם לאפשרות של הפתעה לטובה,
שיום אחד דברים ישתנו ופתאום דברים ייראו אחרת.

אני כבר מספיק מנוסה בכדי לדעת שאני לא יודע הכול,
ושמה שנראה דמיוני או בלתי אפשרי יכול במהירות להפוך למציאותי ויומיומי.
זה נכון לשני הכיוונים – גם לכיוון הרצוי והמשמח וגם לכיוון הלא רצוי והמלחיץ.
ולפיכך, אין זה מתפקידי לחשוב יותר מדי קדימה ולנסות לחזות ולנחש.
עלי להופיע, לתרום את חלקי ולעשות את העבודה שלי.

**
במקרה של ג'וליה קמרון העבודה היא כתיבה יומית, אבל מהי בעצם העבודה שלנו בתקופה הזו?
זו שאלה חשובה שכל אחד צריך להשיב עליה לעצמו.

אני רוצה לעשות את העבודה שלי במשפחתי, בארגון שלי באינטל ובמדינה שלי.
במשפחה שלי אני רוצה להמשיך להיות שם עבור בני משפחתי,
לתמוך בהם ולהוות דוגמא אישית חשובה ומיטיבה.

באינטל אני רוצה למלא את תפקידי,
לפעול לטובתם של העובדים והמנהלים בארגון, לסייע כמיטב יכולתי בתקופה מורכבת שהארגון עובר כרגע.

במדינה אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, להשמיע את קולי,
לתמוך אקטיבית בדברים שאני מאמין בהם ושאני רוצה לקדם.

בעזרת הכתיבה שלי (שהפוסט הזה הוא חלק ממנה) אני רוצה להרבות טוב,
לעודד תקווה וקירבה, להוות דוגמא אישית להחזקת מורכבות ולאי-התלהמות.

זה המקום שאני נמצא בו כרגע,
זה המקום שאני רוצה להיות בו,
והיום זה יום מעולה להופיע ולעשות את העבודה שלי.

תצטרפו אלי..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

האדם שאני הופך להיות

מה המטרה שלכם? לאן אתם רוצים להגיע?
על שתי השאלות הללו נכתבו אינספור ספרים ומאמרים. 
בחיפוש קצר תמצאו שלל פודקאסטים והרצאות מוקלטות בנושא. 
ניתן להגדיר יעדים אישיים, עסקיים, בריאותיים, משפחתיים, חברתיים, כלכליים ועוד ועוד.
מטרה מוגדרת היטב ממקדת אותנו ומגדילה משמעותית את הסיכוי שנגשים אותה.
השפעתה של הגדרת מטרות ויעדים על חיינו עצומה.

אבל לא פחות חשוב מהגדרת המטרה וממיקוד בהגעה אליה,
זה המיקוד בדרך עצמה ובצעד הנוכחי.

אקהרט טולה כותב בספריו "כוחו של הרגע הזה" ו"ארץ חדשה":

באופן אישי אני חווה את עצמי במסע מתמשך שלא נגמר.
אישי.
משפחתי.
ארגוני.
פיננסי.
חברתי.

לא אחת, וגם עכשיו, זה יכול להיות מאתגר ולא פשוט.

עבורי, בכל המימדים הללו זה פחות עניין של להגיע ליעד סופי או למקום מסוים,
ויותר לצעוד בכיוון רצוי, להקפיד על איכות הצעדים שלי ולהצליח להנות מהדרך.
שמחה יומיומית והנאה מהדרך הן לא פריבליגיה עתידית שתגיע כשהכול יסתדר,
אלא אפשרות עכשווית קיימת שיש להקדיש לה תשומת לב וליצור אותה גם עכשיו.

הנה מספר דברים שאני מאחל לעצמי בדרך המתמשכת:

– להתכוונן ולהצליח להרבות טוב לעצמי, לאנשים סביבי ובעולם.
– לשמור על הלימה בין מה שאני אומר למה שאני מתכוון.
– לחיות על פי הערכים המובילים שלי.
– להמשיך ללמוד, לחוות ולהתפתח.
– לשמוח ולהנות מהדרך.

גם כשזה קשה.
גם כשזה מצריך אומץ, מאמץ או כשיש לזה מחיר.

לרוב, השאלות "האם נגיע או לא נגיע?" ו-"מה צריך לעשות כדי להגיע לשם?" מעסיקות אותנו לא מעט.
השאלה "מי האדם שאני הופך להיות להיות בדרך לשם?" מסקרנת, חשובה ומשמעותית הרבה יותר.

מי האדם שאני הופך להיות עכשיו במסע הנוכחי שאני עובר במשפחה, בעבודה ובמדינה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שיתוף אישי במשהו קטן

שיתוף אישי:
אני נקי מ-Ynet כבר שלושה שבועות שלמים.
בעשרים ואחד הימים האחרונים לא נכנסתי לשם אפילו פעם אחת.

עד לא מזמן, בכל יום הייתי נכנס לאתר הזה כמה פעמים ביום כדי להתעדכן.
אני לא יודע כמה פעמים בדיוק, אולי עשרות ביום.
לפעמים סתם כשהיה לי רגע פנוי, משעמם, או כשחיכיתי למשהו או למישהו.
בכל פעם שהייתי קורא את הכותרות-כתבות, הייתי מרגיש את ההשפעה המיידית של זה עלי.
בטח ובטח כשהייתי עובר על הטוקבקים.
לרוב לא היה ניתן להבחין בהשפעה הזו מהצד (המשכתי להיראות אותו דבר),
אבל התכנים היו מפעילים אותי.
הכותרות היו מעוררות בי כעס או פחד או ייאוש או שנאה.
נדיר שהן היו מעוררות בי משהו אחר.
וככה זה נמשך ונמשך.
ליתר דיוק, ככה אני המשכתי והמשכתי.
למרות שאני לא מחזיק מעצמי כמישהו שמכור לחדשות,
ואני כבר מזמן לא מאמין לכל מה שאני קורא,
ואני לגמרי מבין את החשיבות של לשים לב לתכנים שאני צורך.

עד לפני שלושה שבועות כשהחלפתי את Ynet בפיד מבזקי החדשות של "כאן".

מאז, אני נכנס לפיד הזה מספר פעמים ביום,
כי עדיין חשוב לי להכיר אירועים חדשותיים מרכזיים שקורים.
בשלושים שניות או פחות אני סורק את העדכונים האחרונים,
שמוגשים כמשפטים קצרים, עובדתיים יחסית,
ללא כותרות ענק בצבעי אדום או שחור,
ועם הרבה פחות פרובוקציות למשיכת תשומת הלב שלי.

וכך, בזכות הבחירה לשנות ערוץ ובזכות האחריות והמשמעת האישית להתמיד בזה,
זרעי הכעס, הפחד, הייאוש והשנאה שקיימים בתוכי מקבלים הרבה פחות השקייה יומיומית מערכתית.

ההשפעה של השינוי הקטן-גדול הזה ממש מורגשת.
ואחרי 21 ימים זה כבר הרגל שממש קל להמשיך איתו.

התחשק לי לשתף אתכם בזה,
כי בתקופה הנוכחית מלאת הקושי וחוסר הוודאות,
זו דוגמא קונקרטית, זמינה ומעשית לשינוי מיטיב ומיידי,
שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעשות אם רק נבחר.

שינוי פנימי מייצר שינוי חיצוני.

צעד קטן יכול להוביל לתנועה גדולה. 

מוזמנים לנסות בעצמכם ולהעביר את זה הלאה – פיד מבזקי החדשות של כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבות אחרי שבוע ביוון

לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.
זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,
ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,
אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה.

יש בי חגיגה כפולה עכשיו.
גם על מספר ימים מהנים מאוד שבילינו ביחד, עם הרבה טבע, נופים, טיולים, חוויות ואוכל טעים,
וגם על כך שבשבוע הנוכחי המצב בארץ התפתח כפי שהוא התפתח ולא מעבר לזה.
תוך כדי כתיבת המילים הללו אני שם לב שיש בי גם הרבה הקלה.
חוסר הוודאות עדיין עצום והחשש מהסלמה בטחונית גבוה.
אבל לפחות עכשיו אני כאן, חזרה בארץ, קרוב לכל ילדיי (שלא כולם טסו איתנו) ולאמי.

הנה שלוש מחשבות שחזרתי איתן:

1.
בשבוע שעבר הקדשתי את הפוסט השבועי ל"כוונת הלב בעיצומו של מאבק".
כשרק התחלתי לכתוב אותו, עוד לפני שהוא התגבש, הטקסט הראשוני שכתבתי (ולא פרסמתי) היה:
"בעוד כמה שעות נצא לחופשה משפחתית.
או שלא.
אין וודאות.
קשה לצפות איך דברים יתפתחו בשעות הקרובות." 

"בימים רגילים" יש לרובנו תחושת וודאות מסוימת וביטחון אישי בנוגע לעתיד הקרוב שלנו.
בתקופה האחרונה זה ממש לא ככה.
חוסר הוודאות גדול והרבה מאוד יכול להשתנות מקצה לקצה בזמן קצר.
שום דבר כבר אינו מובן מאליו.
קשה לתכנן קדימה. ובמקרים מסוימים לא בטוח שכדאי.
החלטות ופעולות שלא בשליטתנו ובהשפעתנו יכולות לטלטל את חיינו.
איך מתכננים טיול לחו"ל בתקופה כזו?
אני בחרתי לסגור כרטיסי טיסה ומלון רק ללילה הראשון.
כל השאר היה עדיין פתוח בעת ההמראה.
את הרכב השכרתי שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה.
המחשבה היתה לצמצם הפסדים במקרה של ביטול.
אם הטיסה תצא לפועל אדאג לשאר, כולל העמקה במסלול הטיול.

2.
האם זה לגיטימי לטוס, לטייל, להנות ולבלות, כשכל כך הרבה משפחות לא יכולות לאפשר את זה לעצמן,
וכל כך הרבה אנשים נלחמים ומתמודדים עם דברים מורכבים, קשים וכואבים בתקופה הזו?
זה לא אגואיסטי?
והאם אפשר בכלל להתנתק ולהנות בתקופה כזו?
הקולות הללו קופצים בתוכי מדי פעם.
האחריות למשפחתי ולזמן איכות ביחד עכשיו הם לא בהכרח על חשבון אחרים.
בתקופות אינטנסיביות וממושכות חשוב לתת מקום גם לעצירות, למנוחה, לכיף.
חיים מלאים. גם וגם.
כשנחתנו באתונה הורדתי מידי השמאלית את הצמיד הצהוב של BringThemHomeNow.
כל השבוע הסתובבתי איתו כשהוא בכיסי.
הבוקר, כששבנו לשדה התעופה באתונה, החזרתי את הצמיד למקומו הקבוע בחודשים האחרונים.

3.
זה נכון שבימים האחרונים לא פרצה מלחמה אזורית,
אבל גם השבוע, כמו בכל החודשים האחרונים, כמות האירועים והאינטנסיביות שלהם הם ברמה חריגה מאוד.
איך הגעתי למצב שבו אני מרגיש הקלה מהמצב בשבוע שבו יש עדיין מעל מאה חטופים,
אזעקות, הפצצות וטילים בדרום ובצפון, עשרות אלפי מפונים, חיילים שנהרגים בכל שבוע,
ומאה וחמישים רעולי פנים יהודים שמבצעים פרעות בכפר ג'ית בשומרון?
איך מגיעים למצב שמרגישים הקלה בשבוע כזה..??
נראה שיכולת ההסתגלות שלנו גם במצבים קיצוניים גבוהה מאוד.
אירועים שלא יכולנו לדמיין הפכו להיות המציאות המוכרת והיומיומית.
המצב הלא נורמלי שקורה עכשיו הפך להיות הנורמלי החדש.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת ואינטנסיבית מאוד.
מנגנונים אנושיים טבעיים לצד מנגונים מערכתיים חזקים פועלים עלינו בעוצמה עכשיו.
חשוב לשים לב, להיזהר מקהות רגשית ומנירמול יתר של המצב הזה.
וחשוב גם לשמור על עצמנו ולא להיסחף.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כוונת הלב בעיצומו של מאבק

תירגול מעמיק בחיים מלאים

איך מגבירים מוטיבציה?

כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם בעצם מתכוונים לשאול:
"איך גורמים לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
לעשות את מה שאני רוצה שהוא יעשה?"

**
כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם מניחים או מאמינים שלעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
אין מספיק מוטיבציה ושצריכה להיות לו יותר.

**
5 נקודות שכדאי לחשוב עליהן או לשקול אותן בהקשר של מוטיבציה:

1. בכל רגע נתון, ב 100% מהמקרים, לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר] יש מוטיבציה. למשהו.

2. לפעמים המוטיבציה אינה לדבר שהיית רוצה שיהיה לו או במידה שהיית רוצה שיהיה לו.

3. אחת הדרכים להגביר מוטיבציה היא להקשיב לה. למוטיבציה.

4. דרך נוספת להגביר מוטיבציה היא להתייחס בכבוד לאדם שמולנו ולצרכים שלו.

5. דרך שלישית להגביר מוטיבציה היא לאפשר בחירה.
כשלגיטימי להגיד "לא" או "לא עכשיו", הסיכוי ל"כן" אמיתי גדל.

**
"איך מגבירים מוטיבציה?" הוא כלי מספר 49 בסדרת "52 כלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אם אהבתם את המסר הנוכחי אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל שאר 51 הכלים.
ניתן לעשות זאת בקלות בקישור הבא ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון בסדרה,
ובהמשך, בכל שבוע כלי אפקטיבי ויישומי נוסף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות

מאז 2012, לקראת כל סוף שבוע אני משתדל לשלוח פוסט "טרי" לרשימת התפוצה שלי.
"טרי" משמעו שהוא נכתב בזמן אמת מתוך נושאים וחומרים שחיים בי כרגע,
ושהוא לא "מיחזור" של משהו שכתבתי בעבר.

האמונות החצי-סמויות שעומדות בבסיס של ההתכווננות הזו הן ש"טרי" עדיף מ"ממוחזר",
או שאם אשלח משהו שכבר כתבתי עליו (גם אם לפני מספר שנים),
שאולי זה יהיה משעמם עבור קוראים שכבר פגשו את זה בעבר,
ושאני לא "אספק את הסחורה" של ערך גבוה ועניין.

אמונות (או הנחות) יכולות לשרת אותנו או לפגוע בנו,
לעזור לנו לצמוח או להגביל אותנו.

כל ההקדמה הזו היתה כדי לעזור לעצמי לחלוק אתכם שוב,
פוסט שכתבתי לפני 4 שנים, יולי 2020, בחודשים הראשונים של הקורונה.
הוא נקרא "שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות" והוא מבוסס על הרצאת TED של לוסי הון
שחקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים,
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני":
חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי הון מציגה (ומציעה) מספר דרכי חשיבה-פעולה מעשיות וזמינות,
שיכולות להיות קריטיות להישרדות ולעמידות במצבים קשים.

נזכרתי בפוסט הזה כשהנחיתי בימים האחרונים שני מפגשים לבני ובנות זוג של משרתי/ות מילואים,
שהיו מרגשים, נוגעים ומשמעותיים מאוד עבורי.
הקריאה בפוסט הזה שוב השבוע החזירה לי מיקוד וחדות להתמודדויות שלי ושלי אנשים שאני מלווה,
וגם הזרימה לי קצת "חמצן" ועוררה בי תחושת רווחה פנימית מסוימת.

אני מקווה שתהנו ותמצא את זה משמעותי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מילים טובות

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אני אוהב אותך ותומך בך במסעך"

מרלו מורגאן זכתה לחיות במשך מספר חודשים בקרב שבט אבוריג'ינים במדבריות אוסטרליה.
היא התלוותה אליהם למסע בן אלפי קילומטרים במדבר אאוטבאק הצחיח,
צעדה לצידם, חוותה מקרוב את דרך חייהם ולמדה את דרכי הריפוי שלהם,
המבוססות על חוכמה וידע בני 50,000 שנים.
בספרה המרתק "מסר האנשים האמיתיים" היא משתפת בחוויותיה ובתובנותיה מאותו מסע.
באחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר מתארת מורגאן מנהג מרגש,
המשמש את השבט ברגעי הלידה ותחילת חיים, כמו גם ברגעי הפטירה והפרידה:

**
בקרב שבט "האנשים האמיתיים" כל תינוק שנולד שומע את המילים הללו עם כניסתו למסע החיים הזה.
כל אדם שנפטר שומע את המילים הללו בסיומו של המסע הנוכחי ועם יציאתו למסע הבא.
סופו של מסע הוא גם תחילתו של מסע חדש.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" ולעשות בו שימוש גם בימים "רגילים".
לא צריך לחכות לרגעי לידה או מוות, בכדי לומר לאדם שאנו פוגשים,
במילים, במבט, בחיבוק, או בכוונת לב שקטה:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

ובאופן דומה, אפשר גם להיזכר בכך שאיננו לבד במסע החיים הזה,
ולהוקיר במילים או בהכרת תודה שקטה את האנשים המלווים אותנו במסענו:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו גם נסיים אותו.
כולנו כאן לזמן מוגבל, חלק מהרשת האנושית,
משפיעים ומושפעים, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים.

עכשיו חיים.

**
לפני מספר חודשים, לאחר סיום הכשרת מנחים בעמותת "בשביל המחר" כתבתי על "להסכים לצאת למסע".
באותו זמן לא הכרתי עדיין את שש הנשים ושבעת הגברים המופלאים,  
שבשבועות האחרונים נכנסו עמוק לליבי ולחיי.

השבוע, ביום שני בצהריים, ליד מסוע המזוודות בשדה התעופה בן גוריון,
נתנו חיבוק אישי וקבוצתי אחרון לימים הקרובים, עד הפעם הבאה שניפגש.
יש בי הכרת תודה עצומה על שזכיתי לפגוש ולהכיר כל אחד ואחת מכם,
הכרת תודה על העשייה האמיצה, הנדיבה, מעוררת ההשראה ומצילת החיים שלכם. 
תודה על המוכנות שלכם לצאת למסע הזה, להתמסר, לבטוח ולפתוח את הלב,
על שהכנסתם אותי לחייכם ושאיפשרתם לי לצעוד לצדכם.

לכל אחד ואחת מכם אני רוצה לומר: "אני אוהב אותך ותומך בך במסעך".

**
יש בי הכרת תודה לסיגל, שותפתי היקרה, שגם היתה המנחה במסע שעברתי עם הצוות שלי לפני כשנתיים,
הכרת תודה לעמותת "בשביל המחר", לענת, תומר, מירי, יונית, טל, דורון ומיה ורבים אחרים,
על היצירה, ההחזקה וההובלה של היצירה המופלאה הזו, שמחוללת אינספור אדוות של ריפוי, חיבור ואהבה.
הרגשתי אתכם קרובים ועוטפים בימים הללו.

"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

~ אַבְרָהָם חַלְפִי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר