תגית: אחריות

בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.
המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".
מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,
ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.
זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.

כמה דקות לאחר שצפיתי בסרטון, נפל לי האסימון ונזכרתי מאיפה אני מכיר אותו.
אבידע בכר מבארי הופיע בסדרת "היום שלא נגמר" בכאן11 ועם המילים שלו בחרו לסיים את הסדרה.
קטע הסיום איתו היה מרגש ועוצמתי,
במיוחד לאור הסיפור האישי שלו וההכרות עם מה שהוא ומשפחתו עברו באותן שעות טרגיות בממ"ד.

המסר החשוב של אבידע הוא לעשות היום את מה שחשוב ולא לדחות למחר, כי מחר אולי יהיה מאוחר מדי.
אני בטוח שהרעיון הזה לא מפיל אתכם מהכסא ושזו לא הפעם הראשונה ששמעתם אותו.
כל מי שחי פה אי-אילו שנים כבר חשב אותו לעצמו.
כן, זה חשוב וברור, ועדיין קשה ליישם את זה.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שהרעיון הזה מתאים לא רק לעשייה אלא גם להרגשה.
כשם שחשוב לעשות עוד היום את מה חשוב ולצבור חוויות,
כך חשוב לחוות עוד היום שמחה, הנאה והכרת תודה.
חשוב להרגיש ולחוות את זה עוד היום, במקום לחכות לעתיד מדומיין כלשהו או ליום שבו "דברים יסתדרו".

זה לא פשוט וזה לא קל.
קשה ליישם את הרעיון של לעשות מה שחשוב עכשיו כי החיים לוחצים ומסלילים.
קשה עוד יותר ליישם את הרעיון של להרגיש היום שמחה, נחת והכרת תודה במציאות הנוכחית באשר היא. 
אנשים רבים לא בטוחים שזה אפשרי בכלל, אולי זה נשמע להם כמו קשקוש ניו-אייג'י בשקל.
היכולת לחוות רגש מסוים ללא תלות בנסיבות חיינו עלולה להישמע בלתי אפשרית ודמיונית.
אבל היא לגמרי אפשרית.
זו מיומנות שאפשר ללמוד אותה, לתרגל ולטפח אותה.
אני מאמין שהיא חלק ממהות החיים, ממה שבאנו ללמוד ולהטמיע כאן.
להצליח להנות מהדרך, בכל מקום ושלב אנו נמצאים בו.

**
איך עושים את זה?
איך "מפעילים את הכפתור" ומרגישים שמחה והכרת תודה?
הדרך הבסיסית היא לשאול את עצמנו על מה אנו שמחים או מכירי תודה עכשיו,
להפנות לשם קשב ותשומת לב ולתת לזה מקום.
הדבר שאנו מקדישים לו תשומת לב הולך וגדל בחיינו.
לשאלות יש כוח והן משפיעות על המחשבות והתחושות שמגיעות בעקבותיהן.
כשנפנה את זרקור תשומת לבנו למה מעורר בנו שמחה והכרת תודה עכשיו נמצא עוד ועוד דברים כאלו.
בשנים האחרונות אני נוהג לפתוח רבים מהבקרים שלי בתרגול שכזה.
אני שואל את השאלות וכותב לעצמי את מה שעולה.
ההשפעה היא גם רגעית וגם ארוכת טווח.
החיבור לשמחה ולהכרת התודה משנה את מצב הרוח הנוכחי באותו רגע.
עם הזמן זה הופך להיות הרגל מחשבתי-רגשי, שריר מפותח שקל יותר להפעיל אותו.

אין פה שיקוי פלא או קיצור דרך לשינוי חיים ברגע.
כמו מים שחוצבים סלע בהתמדה ובעקביות,
שמחה והכרת תודה הן איכויות שיש לחשוב, להרגיש ולטפח בכל יום.

**
אבידע מנסה "לנער" אותנו כדי שלא נגיע למצב שבו נצטער על משהו חשוב שלא עשינו אמרנו.
יום שבו לא עשינו משהו חשוב מספיק ולא היינו עם אנשים שחשובים לנו הוא יום מבוזבז.
אני רוצה להצטרף אליו ולהוסיף – יום שבו לא חווינו שמחה והכרת תודה הוא יום מפוספס שלא יחזור.

החיים שלנו מלאים גם בשמחה וגם בעצב, ותמיד ימשיך להיות בהם מימד של סבל וכאב.
לעולם לא יגיע השלב שבו הכול יהיה מושלם ומותאם בדיוק לציפיות ולרצונות שלנו.
ההכרה בזה יכולה לשרת אותנו ולסייע לנו להפסיק לחכות ליום דמיוני שכזה,
או לחשוב שמשהו לא בסדר אם היום הזה עדיין לא הגיע.
אפשר להרגיש גם היום שמחה, אהבה, נחת והכרת תודה,
לצד (ולא במקום) עצב וכאב.

גם המימד הפעולתי-עשייתי וגם המימד הרגשי-חוויתי מגיעים עם הבטחה ועם אחריות.
ההבטחה היא ש"זה אפשרי".
האחריות היא ש"זה עלינו ואנחנו אלו שצריכים לעשות את זה" – למקד תשומת לב, לחוות ולתרגל.
אם אנחנו ברי-מזל למדנו את זה בילדותינו מהורינו או ממורה כלשהו,
ואם לא זכינו ללמוד ממישהו שמבין וחי את זה לעומק, עדיין נוכל לטפח את זה לעצמנו,
ואז "להוריש" את זה לילדינו.

הלוואי שבקרוב נזכה לבשורות טובות ולחזרת כל החטופים.
כל חטוף וחטופה שחוזרים, וכל חטוף או חטופה שנשארים בשבי הם עולם ומלואו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.
מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,
ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו.

אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:
(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top Five Regrets of the Dying")

1. "הלוואי שהייתי חי חיים נאמנים לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני"
אנשים רבים מבינים לקראת סוף חייהם שהם חיו לפי ציפיות של אחרים,
ולא נתנו מספיק מקום ומשקל לחלומות, לערכים, לתשוקות ולרצונות שלהם.
הפחד משיפוטיות, מדחייה, מפגיעה או מכישלון גרם להם לוותר על דברים שחשובים להם.

2. "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה"
חרטה זו נוגעת במיוחד לאנשים שהקדישו את רוב זמנם לקריירה, על חשבון משפחה, חברים, תחביבים ועוד.
הם מצטערים על כך שהפסידו רגעים יקרים עם יקיריהם ונשארו עם תחושת פספוס, החמצה וריקנות,
גם אם חוו הצלחות מקצועיות והגשמה אישית בעבודה.

3. "הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותיי"
פחד מדחייה או רצון לשמור על הרמוניה גורמים לאנשים רבים להסתיר את רגשותיהם ומחשבותיהם האותנטיים,
או לא לבטא את עצמם במלואם.
התוצאה עלולה להיות מערכות יחסים לא מספקות ותחושות ניכור, ריחוק ובדידות.

4. "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חבריי"
החיים המודרניים, העמוסים והאינטנסיביים גורמים לעיתים להזנחה של קשרים חברתיים ולנתק מחברים קרובים.
עם הזמן, לעיתים מאוחר מדי, אנשים מבינים שקשרים אלו חסרים להם, ושהם מקור לשמחה, ביטחון ומשמעות.

5. "הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר"
אחת החרטות העמוקות ביותר היא על ויתור על שמחה, הכרת תודה וחגיגה.
זה יכול לנבוע מתוך פחד, הרגלים מחשבתיים-רגשיים, תחושת חוסר לגיטימיות או ציפיות חברתיות.
אנשים מתחרטים שלא עצרו ליהנות מהרגעים הפשוטים או שלא איפשרו לעצמם להיות מאושרים בנסיבות שונות.

**
קריאת החרטות ומחשבה עליהן מעוררות שאלות חשובות, כמו למשל:
האם ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו?
האם אנחנו מקדישים זמן למה שחשוב לנו באמת?
האם אנו מרשים לעצמנו ומצליחים להנות מהחיים?

הן מזמינות אותנו לעצור, להתבונן ולבצע שינויים לחיים מיטיבים ומדויקים יותר.

**
באופן אישי, בנקודת הזמן הזו, שתיים מהחרטות נוגעות בי במיוחד:

החרטה הראשונה מתחברת לי בצורה הדוקה לנושא של משמעות בחיים.
היא מצביעה על החיים כבחירה של נאמנות לערכים ולחלומות שאינם מוכתבים על ידי אחרים או הסביבה.
משמעות אינה מתבטאת רק במה שהשגנו או בתוצאות שהגענו אליהם,
אלא גם בדרך שבה אנחנו הולכים.
עד כמה חיינו משקפים את ערכינו ואת מה שחשוב לנו באמת?
כשאנחנו מצליחים להרים את הראש מהשגרה האינטנסיבית,
ולפעול מתוך בחירה, לקיחת אחריות ומחויבות למה שבאמת חשוב לנו,
אנחנו יוצרים לעצמנו עכשיו חיים עשירים, מלאים ומשמעותיים ומקטינים משמעותית את הסיכוי לחרטה בעתיד.

**
החרטה החמישית ("הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר") היא ייחודית.
ארבע החרטות הראשונות מתמקדות בבחירות חיצוניות ובאינטראקציה עם אנשים והעולם:
פעולות שעשינו או שלא עשינו, דברים שאמרנו או שנמנענו מלומר, הזדמנויות שהחמצנו.

החרטה החמישית לעומת זאת מתמקדת בעמדה הפנימית שלנו:
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות שמחה והכרת תודה?
האם אנו בוחרים ומצליחים לראות בכל יום את היופי והטוב שבחיים, גם כשלא הכול מושלם?

יש כאן תזכורת חשובה:
שמחה, אושר והכרת תודה אינם תוצר של משהו שקורה או לא קורה במציאות החיצונית.
החרטה החמישית קוראת לשינוי פנימי עמוק ולפיתוח מיומנות קריטית – ללמוד לשמוח ולהיות מאושרים.

**
עדיף לפגוש את חמש החרטות הללו עכשיו ולא על ערש דווי.
לא משנה מה גילכם, מצבכם ואיפה אתם כרגע – זה לא מאוחר מדי לדייק ולכוונן.

היום אפשר לבחור להעז יותר, לתת מקום למה שחשוב,
לבטא את עצמנו ואת רגשותינו, לחזק קשרים ולפתח מערכות יחסים,
להרשות לעצמנו וללמד את עצמנו להיות יותר מאושרים ושמחים.

יותר מהכול חמש החרטות הן קריאה לבחירה אוהבת, חומלת ואמיצה בחיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני זוכר בבהירות והתרגשות את היום ההוא באוקטובר 2007, היום שבו פגשתי לראשונה את הרייקי.
באותו יום יצאתי לחופשה מיוחדת בת כחודשיים מהעבודה,
וממש התחשק לי ללמוד משהו חדש, מעצים ומשמעותי.
לא היה לי מושג מה.
ואז קיבלתי המלצה חמה ממספר כיוונים שונים ללמוד רייקי.
האמת, לא היה לי מושג מה זה, אבל משהו בי נמשך והסתקרן.
כשביררתי לגבי מורה מומלץ גיליתי להפתעתי שיש אחד כזה בכפר סבא (שם אני גר).
כשהרמתי טלפון כמה דקות לאחר מכן, גיליתי (שוב להפתעתי), שהיום אחה"צ מתקיים ערב מבוא לקורס.
כמה סימנים וצירופי מקרים היקום צריך לשלוח כדי שנבין את המסר ??

כבר בשיעור הראשון ברייקי קיבלתי מתנה שהשפיעה עמוקות על חיי.
קיבלתי את חמשת עקרונות הרייקי.
מערכת העקרונות הללו היא סוג של תפיסת עולם העומדת בבסיס כל מה שלומדים ועושים לאחר מכן ברייקי.
מאז, שנים רבות, הם עדיין מהדהדים בי ואני משתדל לחיות לאורם.

לחמשת עקרונות הרייקי יש גרסאות שונות.
הנה הגרסה שקיבלתי באותו יום באוקטובר 2007:
1. רק היום לא אכעס.
2. רק היום לא אדאג.
3. רק היום אהיה בהכרת תודה.
4. רק היום אהיה בעשייה.
5. רק היום אכבד כל אדם.

**

חמישה עקרונות פשוטים ועמוקים.
מה יש לנו פה?

כל עיקרון מתחיל ב"רק היום" כדי להדגיש העובדה שחיים מרגע לרגע, מיום ליום.
בנוסף, יש בזה משהו מאוד מעשי ולא מאיים:
קשה מאוד להתחייב למשהו לכל החיים אבל להתחייב למשהו רק להיום זה בהחלט אפשרי ובר השגה.

הסדר של חמשת העקרונות חשוב מאוד.
הוא אינו מקרי ונבנה בחוכמה רבה:

1. רק היום לא אכעס – מתייחס לאירועי העבר.
יש פה בחירה לשים את העבר שלי מאחוריי ולא למקד בו את תשומת הלב.
זו קריאה לקחת אחריות על הרגשות-מחשבות בהווה ולא לתת להם להיות מוגדרים על ידי משהו שקרה אתמול.

2. רק היום לא אדאג – מתייחס לאירועי העתיד.
בחירה לא למקד את תשומת הלב במשהו שאולי יקרה ואולי לא.
שוב, לקיחת אחריות על הרגשות והמחשבות בהווה מבלי ללכת לאיבוד בדאגות על מה שעלול לקרות מחר.

3. רק היום אהיה בהכרת תודה – לאחר שהנחתי לעבר ולעתיד ופיניתי מקום להווה,
אני ממקד את תשומת לבי באנשים ובדברים שאני מוקיר בחיי כרגע. קטנים כגדולים.
בכל יום ובכל מצב ניתן למצוא דברים להודות עליהם.
כשתשומת הלב שלי שם אני מתחיל לראות יותר ויותר דברים כאלו, ותחושת הכרת התודה הולכת ומעמיקה.

4. רק היום אהיה בעשייה – חשוב מאוד גם לעשות, לא רק להיות ולחוות.
עשייה המגיעה מנוכחות של כאן ועכשיו ומאנרגיה של הכרת תודה היא עוצמתית ואפקטיבית,
ושונה מהותית מעשייה הנובעת מכעס, פחד, רגשות אשם או דחף נקמה.

5. רק היום אכבד כל אדם – כל אדם באשר הוא אינו נישא ממני ואינו נחות ממני.
אנו שווים בערך שלנו כבני אנוש.
אכבד כל אדם מתוך הבנה שמכל אחד אני מקבל משהו (ערך, למידה, אהבה, שיעור, מתנה, ..),
גם אם למראית עין הוא "האויב שלי" או מישהו שאיני מתחבר אליו.

**
עם השנים התחדדו לי מספר תובנות בנוגע לחמשת העקרונות הללו:

– "לא אכעס" ו"לא אדאג" עלולים להישמע נוקשים מדי.
כעס ודאגה הם רגשות לגיטימיים והכוונה כאן אינה להתכחש אליהם או להדחיק אותם.
הרעיון הוא לפתח מיומנות המאפשרת לנו להפחית במודע ובבחירה רגשות ומחשבות שלא משרתים אותנו.
גם אם רק הפחתנו כעס ודאגה (ולא העלמנו אותם לגמרי), זה עדיין חשוב ומשפיע.

– הכרת תודה היא משהו שאפשר לחוש ולהתחבר אליו בכל רגע ובכל מצב.
גם במצבים הכי קשים ובמקומות הכי נמוכים ניתן למצוא אנשים ודברים להודות עליהם. 
זהו שריר מחשבתי-רגשי שניתן לפתח ולהפעיל מתוך בחירה.
חיבור להכרת תודה אינו קריאה לראות הכול במשקפיים ורודים או להתנתק מהכאב והעצב שלנו.
הכרת תודה ושמחה חיות לצד עצב וכאב ומשלימות אותם.

– לעתים, אנשים לא רוצים לוותר על הכעס והדאגה שלהם כי הם חוששים שזה יפגע בדחף שלהם לפעול.
באופן דומה, הם חושבים שאם הם יתחברו להכרת תודה, זה יוריד מהמוטיבציה שלהם לשינוי ולעשייה.
כעס ופחד הם אכן מנועים חזקים שדוחפים לפעולה.
הכרת תודה ואהבה הן מנועים חזקים לא פחות.
ניתן להיות בהכרת תודה להיבטים מסוימים בחיינו ובו בזמן לפעול בנחישות ובעוצמה לשינוי מימדים אחרים.
התדר האנרגטי (ניתן למדוד את זה) של הכרת תודה, תקווה ואהבה גבוה יותר מתדר של כעס, פחד ונקמה.

– כשמתעוררות בתוכי תחושות של כעס, שנאה ודחייה כלפי אנשים מסוימים,
"לכבד כל אדם" מזכיר לי שגם התפיסה שלי מוגבלת ומוטה,
ובעיקר הוא מזמין אותי לבזבז פחות אנרגיה על שיפוטיות כלפי אחרים,
ובמקום זאת, למקד אותה ולהפנות אותה למה שחשוב לי ליצור, לשנות ולעשות.

**
חמישה עקרונות בסה"כ.
דקה וחצי להבין, חיים שלמים ליישם.
תרגול אינסופי שלא מסתיים לעולם.

האם אני מצליח ליישם את כל חמשת העקרונות בכל רגע ורגע?
כמובן שלא… אבל,
בכל פעם שאני נזכר בהם אני יכול להשתדל לחיות לאורם ולהמשיך לתרגל אותם ולהתאמן בהם.
רק היום.
רק הרגע.

התחברתם לפוסט הזה?
אל תשאירו את זה ברמת המחשבה החולפת.
נסו ליישם כבר היום:
הפחיתו כעס ודאגה. התחברו להכרת תודה.
צאו לפעולה אקטיבית המקדמת משהו או מישהו שחשוב לכם ויקר ללבכם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,
אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:
"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.
אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.
לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

בסוף כל יום בימי השבעה, לאחר שהבית התרוקן מאורחים,
היא היתה אוספת את שלוש בנותיה, מסתכלת להן זו אחר זו בעיניים ובודקת לשלומן.
לאחר מכן היתה מזכירה להן כסוג של הכנה להמשך:
"בעוד כמה ימים כשהשבעה תיגמר יתחיל הפרק החדש של החיים שלנו.
אני לא יודעת איך בדיוק זה יהיה, אבל תזכרו שאנחנו תמיד ביחד.
נתמודד עם כל מה שיגיע ונעבור את זה ביחד.
לצד העצב והכאב עצומים שתמיד יהיו אתנו הבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

תחשבו על הסיטואציה הזו,
על אותה אמא שמצליחה להוציא את המילים הללו מפיה ומליבה,
שעות וימים לאחר שהיא מקבלת בשורה כל כך איומה.

בפעם הראשונה שאותה חברה סיפרה לי על הרגע הזה התרגשתי עד כדי דמעות.
התמונה הזו נחרטה בליבי למרות שלא הייתי שם.
מאז, בכל פעם שאני מספר על האירוע הזה למישהו, הקול שלי רוטט והגרון נחנק מהתרגשות.

נזכרתי באירוע הזה שוב השבוע,
כשצפיתי באירוע המוקלט "לפתוח דלת לתקווה" של עמותת אקרופוליס החדשה בישראל.
עידית אוהל, אמו של אלון אהל החטוף בעזה,
שיתפה במה שהיא עוברת ועושה מאז קבלת הבשורה הקשה על חטיפת בנה לפני יותר מארבע מאות ימים.
הדרך שבה עידית מגיבה ופועלת מזכירה לי את אמה של חברתי.

עידית מספרת איך באותו רגע קריטי עם קבלת הבשורה המרה על חטיפת אלון היא בחרה להגיב.
היא עמדה מול משפחתה, מול עיניהם המבוהלות של ילדיה, ואמרה:
"אלון נחטף, אבל אלון נחטף חי. אנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו".
היא ידעה שהדרך שבה היא תגיב תקבע את הטון לא רק לרגעים הקרובים אלא לתהליך ארוך ומורכב.
היא לא אפשרה לעצמה לשקוע בתחושת קורבנות,
ובמקום זאת בחרה להתרכז בעשייה מתוך מטרה להחזיר את אלון לבית ולמדינה שאליו ירצה לחזור,
בית מלא תקווה, חיבור, משמעות ואהבה.

בדומה לאמה של חברתי, עידית נוקטת עמדה מנהיגותית ברורה.
היא בוחרת את התגובה שלה מתוך תחושת אחריות גם לבנה החטוף וגם לשאר ילדיה ובני משפחתה.
במקום להאשים את הנסיבות או להתמקד בכאב בלבד, היא בוחרת להביט קדימה ולפעול.
לפני חטיפתו אלון תכנן לשכור דירה עם חברים וחלם ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון".
כהכנה לחזרתו של אלון, עידית והמשפחה ממשיכים להגשים את חלומותיו ואת מטרותיו:
הם שכרו לו דירה בת"א עם חברים, רשמו אותו ל"רימון" ואפילו השיגו לו מלגת לימודים. רק שיחזור.
ברחבי הארץ והעולם פזורים עכשיו פסנתרים צהובים (אלון הוא מוזיקאי),
שמטרתם לחבר אנשים, לעורר מודעות לחטופים, לשלוח להם אנרגיה ולהרבות טוב.
הפסנתרים, ההתגייסות ליוזמת "משמרת 101" ופעולות ציבוריות נוספות,
נובעות ממקום עמוק של חיבור, אהבה ואחריות קולקטיבית – לתקן, ליצור ולבנות,
מתוך אמונה שחוט של משמעות מחבר בין כל פעולה קטנה לבין עתיד טוב יותר.

לא כל אחד יכול להגיב כמו עידית או אמה של חברתי במצבים כאלה,
אבל הידיעה שזו אפשרות אנושית אמיתית היא השראה אדירה ומחזקת עבורי.
אם הן יכולות, גם אחרים יכולים, ואולי גם אני.
אפשר להתרומם מעבר לתחושות הקורבנות, הייאוש, חוסר האונים או הדחף לנקום.

אם אפילו במצבים של חטיפה או אובדן ישנה דרך לבחור באור,
גם אנחנו, בחיי היומיום שלנו, יכולים לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים.
בידינו הכוח לבחור – בין ייאוש לתקווה, חוסר אונים לעשייה, קורבנות לאחריות, טיפוח החושך לטיפוח האור.
הבחירות הללו יוצרות לא רק את מי שנהיה, אלא גם את העולם שסביבנו –
משפיעות על הקרובים לנו ומניעות אדוות של כוח, השראה, ותקווה גם לאחרים.
בסופו של דבר, העתיד שלנו, האישי והקולקטיבי, נולד מהפעולות שאנו עושים עכשיו.

אם אתם מתחברים לפוסט הזה, אני ממש ממליץ לכם להקשיב למילים של עידית אהל (מדקה 43:25),
ולקבל את זה ישירות ממנה ללא התיווך שלי.
לצידה נמצאים בפאנל עוד מספר אנשים מרגשים ומעוררי השראה ותקווה שמומלץ מאוד להקשיב גם להם.

בקשה חשובה – עשו צעד והצטרפו לתמיכה במשפחות החטופים – מוצ"ש במוקדים שונים ברחבי הארץ, משמרות 101, מעגלי שיח ביום ג' בכיכר החטופים, או בכל דרך אחרת.  

**
לסיום, שני שירים שפגשתי בתחילת השבוע ושמלווים אותי מאז:

על אהבה וחושך / עינת רויכמן

גַּם אוֹר צָרִיךְ לָנוּחַ לִפְעָמִים
לֶאֱגֹר כּוֹחַ לַבֹּקֶר שֶׁיָּבוֹא
הוּא אַף פַּעַם לֹא יוֹדֵעַ
בְּאֵיזֶה חֹשֶׁךְ יִצְטָרֵךְ לְטַפֵּל
כְּשֶׁיָּקוּם

**
גם אם / רחלי ראובן

גַּם אִם כֻּלָּם
אוֹמְרִים:
חָשׁוּךְ כָּאן!
גַּם אִם הָעוֹלָם
נוֹפֵל לַעֲלָטָה
גַּם אִם בְּנֵי אָדָם
מִתְלַבְּשִׁים בַּחֲרָבוֹת
אַתְּ, בִּתִּי
תָּמִיד חַפְּשִׂי אַחַר הַשֶּׁמֶשׁ
יָצַקְתִּי בְּלִבֵּךְ
אֶת הַכּוֹחוֹת
וְאֶת הָאֹמֶץ לְזֶה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.
תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.
היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.
אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן בשיחות ובמפגשים עם אנשים סביבי.
יכול להיות לזה גוון של ייאוש זוחל שהולך ומשתלט בהדרגה ובהתמדה,
של פחד, חשדנות וחוסר אמון שמחלחלים ומתגברים,
או של תסכול מתמשך, חוסר אונים ומחשבות שמה שנעשה, לא באמת ישנה את המצב.

בשבוע שעבר נתקלתי בפוסט של אסף סטי אל-בר שמתייחס לתחושות הללו ונותן להן שם – "חוסר אונים נרכש".
מאז, כבר עשרה ימים שאני מסתובב עם המושג הזה, מרגיש שהוא מעורר בי תנועה חדשה ומזרים בי עוד ועוד חיים.

אז מה זה בעצם "חוסר אונים נרכש"?
המונח "חוסר אונים נרכש" נטבע לראשונה על ידי הפסיכולוגים מרטין זליגמן וסטיבן מאייר בשנות ה-60.
הם גילו בתהליך מחקרי מדעי כי בעלי חיים ובני אדם יכולים ללמוד להיות חסרי אונים.
חוסר אונים נרכש הוא מצב שבו אנחנו לומדים להאמין שאין לנו שליטה על מה שקורה, גם אם יש לנו.
זה מין מנגנון פנימי שהמוח שלנו מייצר אחרי שחווינו שוב ושוב כישלונות, תסכולים ואכזבות.
במילים פשוטות זו האמונה שמה שאנחנו עושים לא משנה, שאין קשר בין הפעולות שלנו לתוצאות שאנו משיגים.
הדגש פה הוא על כך שזו מיומנות נלמדת (לכן קוראים לזה "נרכש") ולא גזרת גורל.

זה בדיוק מה שקורה לנו היום, בכל כך הרבה תחומים:
– במצב הפוליטי: "מה הטעם לצאת להפגנה? גם ככה כלום לא משתנה."
– ביוקר המחיה: "למה לנסות להתמקח? המחירים תמיד יעלו."
– בתחושת הביטחון: "כבר אי אפשר להאמין שמישהו דואג לנו באמת."

אחד הדברים המרתקים בהקשר של חוסר אונים נרכש הוא שאנחנו יכולים להיות בעלי תחושת מסוגלות גבוהה במימדים מסוימים בחיינו (לדוגמא – בעבודה או במשפחה),
ועם תחושת חוסר אונים נרכש במימדים אחרים (לדוגמא – בלימוד מתמטיקה או בהשפעה על המצב במדינה).

הסכנה הגדולה ביותר של חוסר אונים נרכש היא שיתוק פנימי.
כשאנחנו מאמינים שאין ביכולתנו לשנות דבר, אנחנו מוותרים מראש.
זה לא רק מונע מאיתנו להתקדם – זה גם משפיע על מערכות היחסים שלנו, הקריירה שלנו ועל חיינו.
במקרים חמורים יותר, חוסר האונים הנרכש יכול להוביל לחרדה, לדיכאון ואפילו למחלות פיזיות.

חשוב להבין שלמרבה הצער יש מי שמרוויח מהתחושה-אמונה הזו שאנחנו לא יכולים לשנות דבר.
כשאנחנו שקועים בחוסר אונים, קל יותר להסיח את דעתנו,
לשמר את הכוח של מי שנמצא בעמדות השפעה, לקדם אג'נדות ולמנוע מאיתנו להתאחד ולפעול.
הפחד והייאוש משמשים לעיתים ככלים – כי חברה מפורדת ומיואשת היא חברה שקל יותר לשלוט בה.

הבשורה הטובה היא שחוסר אונים נרכש אינו גזרת גורל.
זוהי מיומנות נלמדת, ולכן אפשר גם להחליש ולשחרר אותה.
הנה שלושה צעדים שעשויים לעזור:

1. להכיר בכך שזו מיומנות מחשבתית-רגשית נלמדת.
חשוב להבין שמה שאנו חווים הוא לא עובדה אלא דפוס מחשבתי-רגשי שנרכש.
את הדפוס הזה ניתן לאתגר, להחליש ולסדוק.
כשעולה מחשבה כמו "אני לא יכול" או "זה בטוח לא ישנה",
אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שזו רק מחשבה (לא עובדה) ולבדוק:
"האם אני בטוח שזה נכון?", "מה יקרה אם אנסה?", "מה עשיתי לאחרונה שכן השפיע ושינה?"

2. להתגבר על חוסר האונים באמצעות פעולה:
עשייה היא תרופת נגד יעילה לחוסר אונים.
כדאי להתחיל בצעדים קטנים.
הצעדים הקטנים הללו ייצרו תנועה חדשה.
במצבים כאלו עצם ביצוע הצעד חשוב יותר מגודל הצעד,
כיון שהוא מוציא אותנו מפסיביות לאקטיביות.

הנה כמה דוגמאות לפעולות שקוראים של הבלוג הזה כתבו לי שהם עושים בתקופה האחרונה:
אפיית עוגות לחיילים, אמירת תהילים יומית תוך מיקוד בנזקקים השונים,
תמיכה נפשית ולוגיסטית במשפחות שזקוקות לזה, עזרה לנשות מילואימניקים,
השתתפות בהפגנות ובעצרות תמיכה.
אחת הפעולות שלי השבוע היתה לנסוע שוב למעגל שיח בכיכר החטופים.
ישבתי במעגל של ענבל צח, בת דודתו של טל שוהם החטוף.
טל נחטף בשביעי לאוקטובר מקיבוץ בארי עם אשתו, שני ילדיו ועוד שלושה בני משפחה.
כולם מלבדו חזרו בעסקה לפי כשנה. ממנו אין אף אות חיים מאז.
כמה זה כבר משנה שאני יושב במעגל הזה? זה באמת מה שיחזיר אותו?
זה משנה.
זה מחזק את המשפחות. את ענבל שמקדישה את חייה בשנה האחרונה לזה.
זה עוזר כשעוד אנשים זוכרים את טל, חושבים עליו ושומרים עליו בתודעה.
וזה משפיע מאוד עלי כמובן. עשייה היא ההיפך מחוסר אונים.
אני את החלק שלי אעשה, בלי קשר לתוצאה הסופית שתקרה או לא תקרה.

3. לייצר סביבה מרימה ותומכת:
חפשו אנשים ומקורות מידע שיכולים לחזק אתכם ולהזרים לכם אנרגיה מיטיבה.
מפגש עם חברים, שיחה תומכת והשתתפות בפעילויות שונות הן כמה דוגמאות.
כשמצטרפים לפעילות עם אנשים אחרים, התחושה היא שאנחנו לא לבד.
חיבור כזה יוצר תנועה חדשה, שמתחילה להשפיע לא רק עלינו, אלא גם על סביבתנו.

**

ניתן לצאת מתחושת חוסר אונים נרכש בהחלטה אחת ובצעד אחד.
לבחור לעשות, ואז לקום ולעשות.
פחות משנה מה, העיקר לעשות.

את הצעד הקרוב שלי אני בוחר לעשות מחר, יום ו' 22.11 בירושלים, בעוד משמרת של 101.
יושבים בשקט בחולצה לבנה, ללא התלהמות וצעקות, ללא שלטים, ללא קריאה פוליטית כזו או אחרת.
תמיכה אנושית קרובה באמהות החטופים, נוכחות והקשבה לתחינת הלב שלהן להחזרת ילדיהם.
יש עוצמה אדירה בישיבה שקטה ונחושה כזו של מאות אנשים, והלוואי הלוואי שכבר מחר נהיה אלפים.
יום שישי הקרוב – 10:15 תדריך בשער הכניסה לקמפוס גבעת רם, 11:00-14:00 משמרת.
אפשר להירשם בטופס הבא שבו תמצאו גם קישור להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ.
מעוניינים בהסעה? פנו לעידית ב- 0524398991, אולי יש מהאזור שלכם.

מה אתם אומרים? תצטרפו אלי ואליהן?
אם תהיו שם, בואו להגיד שלום ולתת חיבוק.
יהיה נחמד להיפגש "בעולם האמיתי" שמעבר למיילים ולרשתות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

״אני מרגישה כאילו פיסת חיים יקרה מפז ניתנה לי למשמרת על כל האחריות הנובעת מכך.
אני מרגישה שמחובתי לשמור על אהבת החיים שבי
ולהשתדל שתעבור בשלום את הזמנים האלה ותגיע בשלמותה לזמנים הטובים יותר.
זה עיקר העיקרים.
ויש רגעים שנדמה שאני עומדת להיכנע ולוותר,
אבל תחושת האחריות שבי מזכירה לי שוב ושוב שתפקידי הוא לשמור על החיים שבי"

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסיס עתלית לפני כשלושים שנה. קור של פברואר, גשם שוטף, ים סוער.

בעוד מספר ימים אני צפוי לקבל מחזור חדש של חניכים במסגרת מסלול הכשרת הלוחמים של שייטת 13.
ששת החודשים הקרובים שבהם אפקד על המחזור מהווים את השלב הראשון והקשה ביותר במסלול מפרך
שבמהלכו יהפכו חבורת נערים בני 18 לצוות לוחמים מגובש ומיומן באחת מיחידות העילית הטובות בעולם.

זיו, מפקדי, קורא לי למשרדו לשיחת הכנה ותיאום ציפיות לקראת הגעת המחזור החדש.
כשאני נכנס, הוא מחייך את חצי-החיוך המוכר שלו, מסמן לי לשבת ומתחיל:

"אני מפקיד בידך ארבעים נערים. ארבעים בני אדם.
אחריותך וחובתך להכיר כל אחד ואחד מהם באופן אישי ולעומק, לדעת כל מה שאפשר עליהם ועל משפחותיהם.
לשם כך אני נותן לך כשלושה שבועות ואז אעשה לך מבחן:
אצטרף לאחד האימונים שלכם ואבדוק עד כמה אתה מכיר אותם.
בזמן הזה גם אני אעשה מאמץ להכירם, ולהבדיל ממך, ללא הפריבילגיה של לבלות איתם יום יום.
חסר לך שיהיה מישהו שלא תכיר או שאני אכיר טוב ממך."

אני זוכר את השיחה הזו היטב. המסר עבר בצורה ברורה וחדה.
נלחצתי מהציפייה וידעתי שהמבחן אכן יגיע.
אבל יותר מכך, בעיקר חשתי באחריות הגדולה שזיו הפקיד בידי.
השיחה הזו שינתה את נקודת המבט שלי.
הבנתי בעוצמה שמעבר לפיקוד על מחזור חדש של חניכים במסלול,
אני מקבל לידיי ארבעים בני אדם שכל אחד מהם עולם ומלואו.

כפי שזיו הבטיח, המבחן אכן הגיע.

שלושה שבועות מאוחר יותר יצאתי עם ארבעה מדריכים וארבעים החניכים למסע לילי.
פעילות שסוגרת יום ארוך ואינטנסיבי. לילה חשוך ללא ירח.
ביקשתי מאחד המדריכים שיוביל את המסע והתמקמתי בסוף הגוש, ממקום שאפשר להבחין בכולם,
לנוע ביניהם הלוך וחזור, לראות את האינטראקציות החשובות שבד"כ נסתרות.
כשעה לאחר תחילת המסע, אני מרגיש יד על כתפי ושומע קול מוכר: "אהלן רוני, איך הולך? מוכן למבחן?"
זיו (אין לי מושג מהיכן הוא צץ) צועד לידי, נינוח ומחייך.
פעימות הלב שלי עלו מידית ולא בגלל המאמץ הפיסי.
למרות שבטחתי בתהליך שעברתי בשבועות האחרונים, הייתי לחוץ.
היה חשוב לי לא לאכזב את זיו. להראות לו עד כמה אני מכיר כל אחד ואחד מהם.
נענו ביחד לצד גוש האנשים כשבכל פעם זיו מצביע מרחוק על דמות חשוכה אחרת ושואל:
"מה שמו?", "מהיכן הוא בארץ?", "כמה אחים ואחיות יש לו?", "מה הוא למד בתיכון?", "יש לו תחביב מיוחד?"
על רוב השאלות ידעתי לענות. לא על כולן.
כשנתקעתי זיו סיפק את התשובה. הוא ידע.
לאחר זמן מה זיו טפח בחמימות על כתפי, קרץ בחיוך רחב והמשיך לדרכו.

זה היה אחד המבחנים שהכי שמחתי לעבור.
השיעור שקיבלתי מזיו מלווה אותי גם היום בעבודתי ובחיי.
האנשים שאנחנו עובדים איתם הם בני אדם.
הם לא משאבים, מספרים אישיים או תאים באקסל.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
לכל אחד מהם יש משפחה, היסטוריה, חלומות, תחביבים וקשיים.
כמחנכים, מנהלים או מפקדים, יש לנו אחריות רבה לראות אותם כבני אדם, להכיר אותם ולדאוג להם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

זו הפעם השלישית שאני כותב על מורן סמואל בבלוג הזה.

הפעם הראשונה היתה ב2013 לאחר שנחשפתי לסרטון מרגש ומעורר השראה של מורן.
מורן זוכה במקום ראשון באליפות העולם,
ובמקום לנגן את "התקווה" מתחיל להתנגן המנון של מדינה אחרת.
מה הייתם עושים במצב כזה?
בסרטון הזה תוכלו לראות מה מורן עשתה.
אם לא יצא לכם לראות אותו עדיין,
או אם ראיתם אותו לפני מספר שנים,
ממש מומלץ לראות אותו שוב.

**
הפעם השניה היתה לפני כשלוש שנים,
עם זכייתה של מורן במדליית הכסף באולימפיאדה הפראלימפית בטוקיו 2021. 
סיפרתי קצת על הדרך שמורן עשתה בשנים האחרונות,
והמלצתי מאוד להקשיב לפודקאסט שבו מורן מתראיינת ומשתפת בהרחבה על מגוון האתגרים, הבחירות והמחירים בחייה.
אני מוצא את השיתוף הזה עוצמתי, מרגש ומעורר השראה,
מיוחד מעצם כך שהוא תו"כ מסע חיים, תנועה והתמודדות.

**
וכעת הפעם השלישית:
לפני מספר שבועות מורן השתתפה באולימפיאדה הפראלימפית הרביעית שלה (!!!!!)
וזכתה במדליית הזהב הנכספת (וגם שברה במוקדמות שיא פראלימפי חדש).

הפעם ההמנון התנגן כמו שצריך.

תראו את התהליך והתוצאות המדהימים הללו:
מקום חמישי בלונדון 2012,
ארד בריו 2016,
כסף בטוקיו 2021,
זהב בפריז 2024.

וזה לא רק בספורט.
זה גם בחיים האישיים, בזוגיות ובהורות,
בהתמודדות עם דברים קשים ולא מתוכננים,
בלקיחת אחריות מלאה על הבחירות שלה,
במיקוד במה שבשליטתה ובמה שהיא יכולה לעשות,
ובהליכה עד הסוף עם מה שחשוב לה גם כשלפעמים זה נגד הזרם.

**
תעשו לעצמכם טובה:
צפו בסרטון המרגש של מורן עם "התקווה" ופנו לעצמכם 50 דקות כדי להקשיב לראיון איתה.

ואז תהיו נדיבים, ותעבירו את זה הלאה עם המלצה חמה חמה,
כדי שגם חברים ובני משפחה יהנו מזה. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כשלוש וחצי שנים בתקופה שמרגישה כמו גלגול חיים אחר,
התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן.
אחת השאלות שהוא שאל אותי לקראת סוף השיחה היתה ממש חזקה עבורי והולכת איתי מאז.
אפשר לשמוע בהקלטה (דקה 1:39:50) שלאחר שערן שואל את השאלה,
אני שותק במשך מספר שניות ארוכות, בזמן שגלגלי המוח שלי עובדים.
שאלה משמעותית היא שאלה שגורמת לך לחשוב,
גורמת לך להסתכל על המציאות באופן קצת שונה,
מוציאה ממך מחשבה חדשה או אחרת.

השאלה שערן שאל אותי היתה "מה אתה חושב שהילדים שלך לומדים ממך?"
זו שאלה שאני לא בטוח שחשבתי עליה עד אותו רגע ובטח שלא בצורה המסוימת הזו.
היא שונה מאוד מהשאלות "מה אתה רוצה ללמד את הילדים שלך?" או "מה היית רוצה שהילדים שלך ילמדו?"
שאלת "מה הילדים שלך לומדים ממך" מדגישה את "לומדים" + "ממך".
זה לא מה הייתי רוצה שילמדו אלא מה לדעתי הם לומדים בפועל. עכשיו.
זו לא שאלה כללית על מה הם לומדים בבית הספר, מהחברים או מהרשתות, אלא מה הם לומדים ממני.
זכרתי שערן שאל אותי את השאלה הזו, אבל לא זכרתי מה היתה התשובה שלי אליו.
חזרתי להקשיב לשיחה הזו בסקרנות לפני כשעה וממש נהניתי לשמוע את התשובה שלי.
באותה נקודת זמן התייחסתי לשלושה דברים שהילדים שלי לומדים ממני:
א. להיות אדם טוב ולהרבות טוב.
ב. נחישות, התמדה והתמודדות עם קושי.
ג. למידה למידה למידה – למדנות יומיומית.

למרות שהשאלה הזו נשאלה לפני שלוש וחצי שנים, היא עדיין מלווה אותי ואני חוזר אליה מדי פעם.
זו שאלה שעוזרת לי להתאפס ויוצרת עבורי בהירות חדה כשאני מבולבל או מטולטל.
השבוע מצאתי את עצמי משתף שלושה אנשים שונים בשלוש פגישות שונות בשאלה הזו.
המשותף לכל השיחות היה קושי שאנשים חווים בהשפעת המצב במדינה, בעבודה, במשפחה או בכמה מהמימדים הללו ביחד. 
עבור כל השלושה שפגשתי, הקושי הוא אמיתי ומוחשי, מאתגר ולא פשוט.
חלקם היו במצב רוח ירוד במיוחד, רגעי או מתמשך.
סיפרתי להם על מה אני חושב שהילדים שלי לומדים ממני עכשיו,
והצעתי להם לחשוב על מה הילדים שלהם לומדים מהם.

כל מה שעניתי לערן לפני שלוש וחצי שנים תקף גם לעכשיו:
גם בתקופה הנוכחית אני מקווה שהם לומדים ממני להרבות טוב, התמדה, התמודדות עם קושי ולמידה מתמשכת.
בנוסף, אני מקווה שהם לומדים ממני גם שמחה, אחריות, מחויבות והחזקת מורכבות.
הייתי רוצה שהם ילמדו ממני גם איך לבקש עזרה ולהישען כשצריך, ואני לא בטוח שאני מורה מספיק טוב לזה.  
יש דברים שאני עוד צריך ללמוד בעצמי.

כדאי לזכור שאנחנו תמיד "על המגרש".
הילדים שלנו תמיד לומדים מאתנו משהו.
לרוב פחות ממה שאנחנו אומרים ויותר מאיך שאנחנו מתנהגים.

שחייה בים גבוה אפשר ללמד רק בים גבוה.
התמודדות עם קושי אפשר ללמד רק כשקשה.
החזקת מורכבות אפשר ללמד רק כשמורכב.
התמדה אפשר ללמד רק לאורך זמן.
תקווה אפשר ללמד כשמייאש.

אז מה הילדים שלך לומדים ממך עכשיו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר