כ' אלול – אישה עושה שלום

הרבה לפני השיר של הראפר תאמר נאפר
שכלל בין היתר משפטים של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש…

הרבה לפני שהשרה מירי רגב יצאה מהאולם, חזרה אל האולם,
נאמה, נקטעה ושוב נאמה…

הרבה לפני שהמשתתפים בטקס פרסי אופיר לקולנוע ישראלי
מחאו כפיים, צעקו בוז, נטשו או נשארו…

הרבה לפני שהעיתונים ומהדורות החדשות עלו עם הכותרות
והרשתות החברתיות רחשו עם התגובות…

הרבה לפני שכל זה קרה,
אישה אחת עשתה שלום.
יום יום.
במשך תקופה ארוכה.
ואינטנסיבית.
עם בדואים, ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים ויהודים.
יצירה משותפת של אנשי מקצוע, של חברים, של בני אדם.
בהרבה רגישות, אחריות, כבוד ומקצוענות.
בלי לברוח מהמציאות המורכבת, לפשט או לייפות אותה.
עם המון חיבור.
ואהבה.
ואומץ.
ותקווה.

כשעילית זקצר עלתה לבמה לקבל
את פרס הסרט הטוב ביותר ל"סופת חול"
היא שיתפה שלמרות שזה אמור להיות מעמד מאוד שמח עבורה,
כרגע, בעיקר, מתחשק לה לבכות.
ככה..
בפשטות, בכנות,
בקיצור,
בלי המון מילים
ובלי התלהמות.

**
בעולם שבו יש טובים ורעים,
צודקים וטועים, זכאים ואשמים,
קשה לעשות שלום.

הניסיון למפות את האולם,
או את העולם,
לטובים ורעים, לצודקים וטועים, לזכאים ואשמים,
רק מעמיק את הקיטוב ומנציח אותו.

במקום זאת אולי כדאי לשלב עבודה פנימית ועבודה חיצונית.

עבודה פנימית:
להכיר בכאב, בפחד, בכעס, בחוסר האונים, בייאוש, בעייפות.
שבתוכנו. לתת להם מקום.
לנשום.
לעבוד אתם.
בלי לברוח. בלי להדחיק.
בלי להאשים אחרים.

עבודה חיצונית:
עם אנשים. עם הסביבה.
כדאי לקחת אחריות.
להפסיק להאשים את מירי, את תאמר או את התקשורת.
הבחירה במי ובמה להשקיע
את תשומת הלב, את האנרגיה, את העשייה,
היא רק שלנו. רק ב 100% מהמקרים.

המלצה חמה להשקעה בעצמכם ובשלום: עילית זקצר ו"סופת חול".

 

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.
רוני ויינברגר.

י"ד אלול – הצרצר והנמלה, גירסה אלטרנטיבית

על פי הסיפור הידוע
הצרצר קל-דעת, פרזיט, אגואיסט וחסר אחריות.
הנמלה שקולה, חרוצה, מחושבת ואחראית.

על פי הסיפור הידוע
שמחה והנאה = חוסר אחריות וסכנה.
חריצות, שאפתנות ועבודה קשה = הצלחה וביטחון.
יש רק שתי אפשרויות.
עכשיו תבחרו.

נראה לי שהסיפור שונה.
שיש יותר משתי אפשרויות.

**
על פי סיפור אחר, ידוע פחות,
הנמלה החרוצה עבדה קשה כל חייה.
תמיד חיפשה יותר.
כל הזמן שאפה למלא את חצי הכוס הריקה,
שאיכשהו, אף פעם לא התמלאה.
לא הרשתה לעצמה לעצור ולנוח.
חששה להאט, לפרגן ולחגוג,
להנות מהמסע וממה שיש.

ואז, אחרי כמה עשרות שנים,
כשהיא הגיעה לגיל פנסיה,
(או כשחלתה לפתע פתאום במחלה קשה,
או כשפוטרה בעקבות חילופי מלכות,
או כשהנמלונים עזבו את הקן,
או לאחר שעשתה את האקזיט שלה …)
והיה לה המון זמן פנוי,
היא ישבה לה בביתה המרווח, המחומם והמאובזר
ותהתה…
האם זה היה שווה את זה…?

**
יש יותר משתי אפשרויות.
זה לא "או זה, או זה".

חיים עכשיו.
"גם וגם וגם".

חיים מלאים. יום יום.

א' אלול – כשאני כועס, שלושה דברים מתקיימים

משהו שלמדתי מד"ר מרשאל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת):

כשאני כועס שלושה דברים מתקיימים עבורי –
1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מספיק).
3. אני עומד להגיב בצורה שעלולה להקטין את הסיכוי שהצרכים שלי יקבלו מענה כפי שהייתי רוצה.

**
כשאני כועס אני משתדל להזכיר לעצמי:
– לבדוק בזהירות ובסקרנות את הפרשנויות והשיפוטים שלי.
– לנהל את התגובות שלי ולא לתת להן לנהל אותי.
– להתמקד במתן מענה לצרכים החשובים לי ולא בלהילחם באדם שמולי.
– לקחת אחריות על ההחלטות והפעולות שלי.

משתדל.
לפעמים אני אפילו מצליח…

חיים מלאים. יום יום.

י"ז אב – תהיי המילה שלך

אם הבטחת – תקיימי.
אם אמרת שתעשה – תעשה.
גם היום.
גם כשקשה.
עם חשק או בלי.

**
לפעמים,
"זה מרגיש לי לא מדויק… ", או
"אני לוקח את הזמן לבדוק את זה לעומק…"
הם רק בריחה.

**
קח אחריות על מה שיוצא לך מהפה.
תהיי המילה שלך.

חיים מלאים. יום יום.

ט' אב – הלשון והחץ

"נמשל הלשון לחץ, ולמה?
שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו,
הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים,
מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקה.
אבל החץ, כיוון שירה אותו והלך,
אפילו מבקש להחזירו, אינו יכול להחזיר."
(מדרש שוחר טוב, תהילים, פרשת ק"כ).

**
בשונה מקורנפלקס של יוניליוור
ומסלטים של שמיר,
למילה,
מרגע שהשתחררה לאויר העולם,
לא ניתן לעשות recall.

חיים מלאים. יום יום.

י"ב תמוז – ההחלטה היחידה

"איפה אני בוחר/ת למקד את תשומת הלב שלי כרגע?"

מספר דוגמאות (רשימה חלקית ביותר):
– בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה?
– בעבר, בהווה או בעתיד?
– בסלולרי או בילד שלי?
– בוואטסאפ או בכביש?
– במילים, במעשים או בצרכים?
– במה שכבר קורה או במה שלא קורה עדיין?
– באיום או בהזדמנות?
– במבט על או בצלילת עומק?
– בניסיון להקשיב או בניסיון להגיד?
– במחשבות או ברגשות?
– במי שמדבר כרגע או במי ששותק?
– בבעיה או בפתרון?
– בדרך שעברנו או בתקיעות שאנו חווים?
– בתהליך, במבנה או בתוכן?
– בפרויקט הזה או בפרויקט אחר?
– בזוית ראייה רחבה או בזוית ראייה מצומצמת?
– במה לעשות או במה לא לעשות?
– בעצמי או באחרים?
– במה אני רוצה שיקרה או במה שאיני רוצה שיקרה?
– האם להגיד "כן", להגיד "לא" או להמשיך להתלבט?
– בפייסבוק, באח הגדול, בטוקבקים, בספר או בסדרה תיעודית?
– בתשתיות או בייצור?
– בקבלה או בנתינה?
– בחגיגה או באבל?
– בחשוב או בדחוף?
– בלמכור או בלשרת?
– בלהימנע או להתמודד?
– בלחיות או בלמות?

**
מאמן כדורסל מקבל מאות החלטות מקצועיות במשחק.
בן אדם מקבל אלפי החלטות "תשומת לב" בכל יום.
במודע או שלא במודע.

תשומת לב.
ההחלטה היחידה.
שריר שניתן לאמן.
המשאב הכי יקר שיש.
שם הכול מתחיל.
משם הכול נגזר.

חיים מלאים. יום יום.

ט' תמוז – עניי עירך קודמים…?

 

בזכות המייל שקיבלתי ביום ראשון מאסף,
התוודעתי לעמותת "בדרך להחלמה",
המתמקדת בהפעלת מערך מתנדבים
להסעה של חולים פלסטינים, בעיקר ילדים –
מהמחסומים אל בתי החולים בישראל.
את העמותה הקים יובל רוט,
אשר שכל את אחיו שנרצח על ידי מחבלים ב 1993.

כשמורן ואני עברנו בין בניינים אתמול,
מדלגים מפגישה לפגישה,
השיחה התגלגלה לה גם לפרויקט של אדיר בטנזניה,
במסגרת "רופאים ללא גבולות":
פרויקט הפועל לשיפור איכות החיים של קהילה גדולה באחד הכפרים שם,
מאפשר לסטודנטים לצבור ידע וניסיון בתחומים שונים
וגם עושה קצת הסברה ישראלית בעולם.

ביום שני השבוע,
נזכרתי תוך כדי שיחה עם אורטל,
שבזמן השירות הצבאי, גם בימים הכי אינטנסיביים,
היה חשוב לי לעצור לכמה דקות לפני השינה,
כדי לייצר לעצמי כמה דקות של הורדת הילוך,
מעין אי של שקט בתוך ים סוער של לחץ ועומס.

**
שלושת הקטעים הללו מתחברים לי עכשיו
לסיפור על הילד וכוכבי הים.

– האם נגמרו הילדים הישראלים שניתן לעזור להם,
לפני שמשקיעים זמן וכסף בילדים פלסטינים… ?

– האם לא עדיף להשקיע "בבית"
ולסייע לפתור בעיות כואבות בשכונות הקרובות
במקום "לשחק" באיזשהו כפר באפריקה…?

– מה כבר יעזרו כמה דקות שקטות
כששינה היא מצרך כל כך נדיר,
הגוף מותש והעיניים רוצות להיעצם…?

שאלות…
אולי זה באמת לא מספיק…
ייתכן שזו לא השקעה מיטבית של זמן, כסף או תשומת לב.
אין לי מושג.

אבל… אולי דווקא בגלל זה, זה הכי משנה…

בזמן שכולם מדברים על פיגועים, טרור ומחבלים,
נרקמים קשרים אנושיים נדירים ויוצאי דופן בשירות החיים.

בזמן שכולם צועקים על חוסר השוויוניות,
פרויקטים נפלאים מצמצמים פערים ומשנים חיים למאות אנשים.

בזמן שכולם מתלוננים על המערכת המכבידה והחונקת,
כמה דקות של שפיות מזכירות מי "בעל הבית"
מגבירות שמחה ומאפשרות לחגוג עוד יום שעבר.

בחירה בתקווה, בשפיות ובאנושיות. 

הוכחות שזה כן אפשרי… שזה בידיים שלנו… שזה כבר קורה…

כנראה הרבה יותר ממה ש"מספרים" לנו (או ממה שאנו מספרים לעצמנו).

שבת של שלום,
חיים מלאים, יום יום,
רוני ויינברגר

ב' תמוז – להתעורר

(היום פוסט ארוך ושופע במיוחד…)

"כאשר הסרטן נתקע בין הסלעים על חוף הים,
אין לו את האינסטינקט והאנרגיה לצעוד בחזרה לתוך הים.
הוא מחכה שהמים יגיעו אליו וייקחו אותו בחזרה אליהם.
אם המים אינם מגיעים,
הוא נשאר על הסלעים עד שהוא מתייבש ומת,
אף על פי שמאמץ קטן ביותר יאפשר לו להגיע בחזרה למים,
שהם לעיתים במרחק של פחות ממטר ממנו.
העולם שלנו מלא בסרטנים אנושיים:
אנשים שתקועים על "סלעים" של חוסר החלטה ודחיינות.
ובמקום למקד את האנרגיות שלהם ולצעוד קדימה,
הם מחכים למישהו, או משהו,
מחכים למזל טוב שיקרה להם
ויגרום להם לזוז ממקומם"
– דר' אוריסון סווט מארדן – מייסד מגזין Success

**
"ישנם שלושה סוגים של אנשים בעולם שלנו:
הסוג הראשון, הוא אנשים שצופים מהצד במה שקורה.
הם האנשים שמאמינים שמישהו אחר אחראי לחייהם ולעתידם.
הם מושפעים ממה שקורה סביבם –
העלו להם את השכר או שלא?
העלו או הורידו מיסים?
הם מחכים.
הם מתבוננים על מה שקורה ומנסים להפיק מכך את המיטב…

הסוג השני של אנשים, אלו האנשים העסוקים.
הם עסוקים בלהיות עסוקים.
הם כל כך עסוקים
עד שאין להם זמן להתבונן סביבם ולראות מה קורה ולאן הם הולכים.
בשלב כזה או אחר, במוקדם או במאוחר
הם פתאום מתעוררים ושואלים "מה קרה?".

הסוג השלישי הוא האנשים שגורמים לדברים לקרות.
אלו הם האנשים שנוטלים אחריות למצבם.
הם מבינים שהכול נמצא בידיים שלהם,
והם גורמים לדברים לקרות.
הם לא מפחדים לפעול, הם לא מפחדים לטעות
כי הם מבינים שטעויות הן חלק מהדרך להתקדם ולהשפיע על עתידם.

לאיזה סוג אנשים אתם שייכים?"

**
"זה לגמרי בידיים שלנו.

הבעיה היא שהורגלנו לחיות על פי מה שאחרים החליטו בעבורנו.
זה קורה לנו בכל תחומי החיים.
מרבית האנשים צורכים מה שחברות המזון מפרסמות ומוכרות להם –
גם אם זה אוכל לא בריא ואפילו סוג של "זבל".
מרבית האנשים צופים בתכניות הטלוויזיה
שחברות הטלוויזיה והכבלים החליטו שהם צריכים לצפות בהן.
האם שמתם לב שבשנים האחרונות תכניות הראליטי השונות כבשו את שעות השידור?
האם זה בשל האיכות שלהן?
או שאולי זה בגלל שיקולים כלכליים של חברות הטלוויזיה?
מרבית האנשים קוראים בעיתונים את מה שמישהו אחר החליט שחשוב שיקראו.
ומרבית האנשים מרוויחים את מה שמישהו אחר החליט שהם צריכים להרוויח.

הפתרון לכך הוא לא חיצוני.
הוא לא תלוי בגורמים חיצוניים.
הפתרון נמצא אצלנו בפנים.
הוא מתחיל בצורת החשיבה שלנו.
הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להתנקות מהווירוס המחשבתי
וליטול אחריות לחיים שלנו ולמצב הכלכלי שלנו."

**
כל הציטוטים הם מתוך "להתעורר",
ספרו החדש והמעורר של ערן שטרן,
פרי תהליך שהתהווה והתפתח אצל ערן בשנים האחרונות.

ערן ואני חברים כבר מעל 17 שנה.
נפגשנו לראשונה באינטל בפברואר 1999
ומאז אנו מלווים זה את זה בגלגולינו השונים, החיצוניים והפנימיים.
ב"להתעורר", ערן מתאר בין היתר את "נקודת האל – חזור" שלו,
אי שם ב 2004 שבה "נפל לו אסימון" משמעותי
שהשפיע מאוד על מהלך חייו ועל הקריירה שלו.

פחות או יותר באותו זמן, אולי אפילו באותו שבוע,
נפל גם אצלי אסימון משמעותי.
אני זוכר היטב את אותה שיחה שלנו באחד הערבים (ערן מארה"ב ואני מישראל)
שבה שיתפנו בהתרגשות זה את זה בחוויה ו"באסימונים" שלנו.
על "האסימונים" של ערן אפשר לקרוא ב"להתעורר".

הנה זיכרון משמעותי אחד על "אסימון" שלי,
משהו שמעולם עד כה לא כתבתי עליו:

הייתי אז מנהל פרויקטים והוזמנתי לישיבת הנהלה לצורך דיון חשוב.
הגעתי במיוחד לפתח תקווה לצורך כך,
אחרי שעות של הכנה, בהתרגשות רבה ועם דפיקות לב מואצות.
(להשתתף בישיבת הנהלה היה משהו חדש ומאתגר עבורי).
המתנתי מחוץ לחדר וחיכיתי שיקראו לי,
שיגיע זמן הדיון "שלי" (באותה ישיבה היו נושאים רבים נוספים).
הדקות חלפו, השעה המתוכננת עברה והעיכוב הקל הפך לאיחור משמעותי.
לאחר כשעה נפתחה הדלת ו… כולם יצאו.
הישיבה הסתיימה.

מעבר לכך שהדיון שהתכוננתי והגעתי אליו במיוחד לא התקיים,
אף אחד לא חשב לעדכן אותי תוך כדי הישיבה, או להתייחס אלי כשהיא הסתיימה.
המתח וההתרגשות שחוויתי התחלפו בהפתעה, בתסכול ובכעס.
משהו בי הרגיש "שקוף".
כשפניתי למנהלת משאבי האנוש שהיתה שם (היא זו שהזמינה אותי)
קיוויתי לקבל יחס כלשהו וקצת אמפטיה,
אך התגובה היתה משפט קצר שאני עדיין זוכר:

"כן… לא הגענו לנושא הזה. נמצא זמן אחר."
והמשיכה הלאה.

ככה…
קר וקצר.
בלי התנצלות.
בלי אמפטיה.
בלי לעצור.
בלי להסתכל בעיניים.
בלי שום יחס מעבר.

אני זוכר היטב את התחושה.
שוב הפתעה.
שוב כעס. שוב תסכול.
בעוצמות הולכות וגדלות.
איני חושב שאותה מנהלת משאבי אנוש היתה "רעה" או "אנוכית".
כנראה שהיא פשוט היתה עסוקה, לחוצה, או עמוסה בהרבה עניינים אחרים.
אולי סדרי העדיפויות שלה היו מסוימים, ואני לא הייתי שם ביניהם.

כשערן ואני דיברנו בהמשך אותו שבוע,
הגענו מחוויות שונות ועם "אסימונים" שונים,
אך עם הרבה "זרעים מחשבתיים" דומים.

זרעים של שינוי תודעתי משמעותי:
– ההבנה שאנו צריכים לדאוג לעצמנו ולא לסמוך בעיניים עצומות על "המערכת".
– החשיבות שבלקיחת אחריות על הבחירות שלנו ועל חיינו.
– הכמיהה לא להיות תלויים במישהו מסוים כזה או אחר שיקבע עבורנו.

אצל ערן, הדברים התפתחו בצורה מסוימת ואצלי בצורה אחרת לגמרי.

חלק מהשיעורים שנחקקו אצלי באותה תקופה,
ממשיכים ללוות אותי גם היום, כמנהל שכיר בחברה גדולה וכבעל עסק עצמאי:
– האחריות המלאה שלי לעצמי, למשפחתי, לקריירה שלי ולחיי.
– האחריות והאכפתיות לאנשים שעובדים עמי (לא משנה מה דרגתם).
– החשיבות ב"לראות אנשים" ולהתייחס לצרכים שלהם (בלי קשר לתואר ולתפקיד שלהם)
– הקריטיות של כבוד אנושי, של דיבור בגובה-עיניים ושל שוויון ערך (לבני אדם באשר הם).

יש הרבה דרכים להגשים.
יש הרבה דרכים להתעורר.
יש הרבה דרכים לביטוי עצמי ולמשמעות.
יש הרבה דרכים לחיים מלאים.

"להתעורר" של ערן שטרן.
מומלץ מאוד.

**
הזמנה לכנס :

ביום ד' 27/7 אעביר בקולנוע גלובוס מקס בקריון
הרצאת תקשורת מקרבת המיועדת לקהל של יזמים ואנשי עסקים.
את ההרצאה אני מכין במיוחד לכנס
וזו תהיה הפעם הראשונה שאעביר אותה.
בהרצאה אציג ואדגים ארבעה שלבים
לבניית מערכות יחסים עם לקוחות חדשים וקיימים
עם שלל דוגמאות, המחשות וכלים מעשיים.

ההרצאה תתקיים במסגרת כנס "לנצח על הבמה"
שמופק ע"י מט"י (המרכז לטיפוח יזמות) וסלבה מרגוליס האחת והיחידה.
לצד ההרצאה שלי תועברנה בכנס 4 הרצאות נוספות + נטוורקינג + בראנץ'
והכול במחיר של 160 ש"ח ליחיד ו 300 ש"ח לזוג.

פירוט ההרצאות, פרטים נוספים ורישום בקישור הבא
(הרישום הוא ישירות מול מט"י וסלבה, לא דרכי…)

אם תהיו שם, בואו להגיד שלום …

שבת של שלום. חיים מלאים. יום יום.

א' תמוז – מגבלות מקדמות

אימיילים

פעם, כשתיבת האימייל שלנו יכלה להחזיק נפח מוגבל בלבד של מידע
היינו משקיעים הרבה יותר בלסנן, לזרוק ולבחור.
פשוט לא היתה ברירה אחרת.
היום, ללא המגבלה הזו,
תיבות הדואר שלנו מלאות
בהמון המון המון אימיילים, מידע, קבצים, פרסומות ו"זבל" שאיננו צריכים
ושכנראה לעולם לא ננקה או נסדר באופן יזום.

מגבלה על שטח אחסון היא גורם מקדם לסדר, לניקיון ולבריאות.

**
חופש דיבור

בפגישה בת מספר שעות
שבה כל אחד יכול להגיד כל מה שהוא רוצה בכל רגע נתון,
מרוויחים הרבה ביטוי עצמי ואולי גם תחושת מעורבות מוגברת.
לעומת זאת,
בפגישה שבה מוגדר סבב התייחסויות מוגבל בזמן לכל משתתף,
כנראה שהמילים וההתייחסויות תיבחרנה יותר בקפידה.

מגבלת דיבור יכולה להיות גורם מקדם למיקוד ולהתקדמות.

**
סוללה

כשהסוללה שלנו מלאה, המטען בהישג יד ויש חשמל באזור,
נרשה לעצמנו לגלוש, לשוטט, להימרח ולצ'טט בצורה חופשית.
כשנותרו לנו רק 18%, ללא מטען וללא חשמל,
נבחר בקפידה איך לנצל את המשאב היקר הזה
וכל רגע של שימוש יזכה ליראת הכבוד הראויה לו.
לא נבזבז זמן סוללה על "סתם דברים".

מגבלת סוללה יכולה להיות גורם מקדם לאפקטיביות וליצירתיות.

**
חיים

כשאנו חושבים שאנו כאן לנצח ואיננו מבינים שעוד רגע זה ייגמר,
קל לנו לבזבז אנרגיית חיים ותשומת לב על הרבה מאוד דברים ועניינים.
כשאנו מאמינים שהכול מובן מאליו,
קשה לנו לראות, להעריך, לחגוג ולהוקיר את כל מה שמתקיים כרגע.
כשאנו מבינים שאנו כאן לזמן קצר וששום דבר אינו מובן מאליו,
החיים הופכים להיות יותר מלאים, פלאיים, מרגשים ויקרים.

מגבלת חיים (משך או איכות)
יכולה להיות גורם מקדם לנוכחות, לרוגע, לשמחה ולהשקעה בדברים החשובים באמת.

חיים מלאים. יום יום.

כ"ו סיון – מנגנון 3 שניות

כשמדובר ברימון יד,
שחרור הנצרה היא נקודת אל – חזור.
ניתן להמשיך להחזיק את הרימון ככל שרוצים
אך לא ניתן להחזיר את הנצרה למקומה.

נקודת האל – חזור הבאה תהיה זריקת הרימון.
מרגע שזה קורה, שעון שלוש השניות מתחיל לתקתק.
סופרים 21, 22, 23 ומחכים לפיצוץ.

כשהרימון תקין, הפיצוץ מגיע.
תמיד כשלוש שניות מרגע עזיבת היד.
לא שתיים וגם לא שבע.

**
במערכות יחסים זה קצת שונה:

א. "פיצוץ" יכול לקרות באופן מיידי, תוך עשירית שניה,
אם מישהו אומר משפט שמהווה טריגר או "שחרור נצרה" עבורך.

ב. "פיצוץ" יכול לקרות גם אחרי דקות, ימים, שבועות או חודשים.
הזמן מדריכה להתפוצצות אינו קבוע.

ג. כבני אדם, איננו תלויים בטכנולוגיה או בשעון שלוש שניות כלשהו.
ברמה מסוימת, אף נקודה איננה נקודת – אל חזור.
בכל רגע נתון יש לנו את היכולת לבחור את המילים ואת המעשים שלנו,
אשר תורמים ישירות להתפתחות או להתדרדרות האירוע.

**
שתי מיומנויות שכדאי לפתח :

1. להפסיק להאשים אחרים ב"רימונים" שהם משליכים לעברנו
ובכך שהם הגורמים למה שאנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים.

2. לצאת ממצב "אוטומט" כשטריגר שלנו מופעל או כפתור שלנו נלחץ.
ליצור מרווח בטחון המאפשר הגברת שליטה, לקיחת אחריות ובחירה מודעת בתגובה.

חיים מלאים. יום יום.