תגית: בחירה

השבוע, תוך כדי פגישה עם חבר, נזכרתי במכתב שכתבתי לעצמי במהלך שירותי הצבאי,
רגע לפני פעילות מבצעית מורכבת כלשהי.
לאחר הפגישה שלחתי לאותו חבר פוסט שכתבתי לפני יותר משנתיים –
שבו אני מזכיר את המכתב הזה במבט רפלקטיבי של שלושים שנה אחרי.
תו"כ שחזרתי לקרוא את הפוסט שוב בעצמי,
התגלגלתי לפוסט נוסף שכתבתי באותה תקופה בהפרש של שבועיים ביניהם,
שנקרא "מבחן השבוע האחרון".

מתחשק לי לשתף אתכם בכמה תחושות ומחשבות שעלו בי כשחזרתי לשני הפוסטים הללו השבוע:

למרות השוני ביניהם והעובדה שכל פוסט נוגע בנושא אחר,
שניהם עוררו בי תחושת התרגשות והיו חזקים מאוד עבורי.
הנושאים המרכזיים שלהם ממשיכים להעסיק אותי ולגעת בי.
הם ממש רלוונטיים עבורי גם בימים הללו, שנתיים ורבע לאחר שנכתבו.

**
הפוסטים נכתבו באוגוסט-ספטמבר 2022, במציאות שונה מאוד מהמציאות הנוכחית:
חודשים ספורים לפני ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה המשפטית,
שנה וקצת לפני השביעי לאוקטובר, המלחמה וכל שרשרת האירועים שתתרחש בעקבותיהם.
באותה נקודת זמן שבה נכתבו הפוסטים,
לא היה לי מושג מה צפוי לנו, אילו שינויים עצומים עומדים להתרחש,
וכמה אינטיסביים ומורכבים יהיו חיינו בעוד רגע.

המחשבה שלמרות שהעולם ושמציאות חיינו השתנו מאוד בשנתיים הללו,
הנושאים המרכזיים בפוסטים הללו נשארים רלוונטיים (אולי אפילו יותר מתמיד),
מעוררת בי תחושה של יציבות, סוג של עוגן בחיים מטולטלים ומלאי חוסר וודאות.
הרעיונות של הכרת תודה ו-"מבחן השבוע האחרון" (או הנוכחי),
משמשים כמצפן פנימי מקרקע שמתווה כיוון ועוזר לשמור על שפיות ועל תפקוד יומיומי.

**
זה לא רק עניין של איפה הייתי/היינו לפני שנתיים ורבע ואיפה אני/אנחנו עכשיו.
זה גם מה קרה במהלך השנתיים הללו, איך חיינו, מה עשינו, מה חשבנו ואיך הרגשנו.
עולה בי הכרת תודה, התרגשות ושמחה,
כשאני חושב על כך שהתפיסות והכלים הללו (הכרת תודה ו"מבחן השבוע")
היו איתי לכל אורך הדרך בתקופה הזו, גם בימים הכי נמוכים ובשבועות הכי מאתגרים.

מסע החיים שלנו מתהווה יום אחר יום ושבוע אחר שבוע.
לא הכול תלוי בנו ואין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו.
למזל ולגורמים רבים נוספים יש השפעה גדולה על חיינו.
עם זאת, חשוב לזכור שיש לנו בחירה והשפעה על ההתנהלות שלנו.
מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.

**
כשם שבספטמבר 2022 לא היה לנו מושג מה אנו צפויים לחוות ולעבור בשנתיים הקרובות,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, אנחנו לא באמת יודעים מה צופן העתיד,
ואיך תיראה מציאות חיינו האישית, המשפחתית, החברתית, הארצית והעולמית.
לכל מי שמדבר בסימני קריאה או בנחרצות בנוגע לתסריט כזה או אחר,
אני ממליץ לטפח מעט ענווה ולגדל קצת יותר ספק.

הרפלקציה וההתבוננות לאחור, מחזקת אותי גם בהסתכלות קדימה ובמחשבות על העתיד:
כשם שאז לא היה לנו מושג, כך גם עכשיו אין לנו מושג.
בסבירות גבוהה, הכרת תודה ו"מבחן השבוע",
ימשיכו להיות רלוונטיים, חשובים, מייצבים ומחזקים גם בעתיד הלא ידוע ומלא אי-הוודאות.

בתוך המורכבות, חוסר הוודאות והקושי, אנחנו יכולים להגדיר לעצמנו את תפקידנו ואת העבודה שלנו:
רק השבוע –
לחוות (גם) שמחה והכרת תודה,
לחיות מתוך בחירה ולקיחת אחריות,
ולוודא שהמחשבות, המילים והפעולות שלנו הן בהלימה לערכים שלנו ולמה שבאמת חשוב.

אם נקפיד על כך רק השבוע,
ואז רק בשבוע הבא, וכך הלאה שנה שלמה,
אולי נזכה להתבונן אחורה בסוף השנה הבאה,
בסיפוק, בהתרגשות, בהכרת תודה ובענווה עמוקה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בפוסט הנוכחי בחרתי ללקט אוסף של ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה.
תזכורות למה שקל לשכוח וחשוב לחזור אליהם שוב ושוב.

הרגישו חופשיים להעביר אותם הלאה, ולהפיץ אותם בעולם.

ד"ר מרשאל רוזנברג – יוצר גישת התקשורת המקרבת

"אנחנו מסוכנים כאשר איננו מודעים לאחריות שלנו בנוגע לדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים."

"כל אלימות היא תוצאה של אנשים המטעים את עצמם להאמין שהכאב שלהם נובע מאנשים אחרים, ולכן אותם אנשים ראויים לעונש."

"שלום דורש משהו קשה בהרבה מנקמה או מהפניית הלחי השנייה;
הוא דורש אמפתיה לפחדים ולצרכים שלא זכו למענה, שהם המניע לכך שאנשים תוקפים זה את זה.
מתוך מודעות לרגשות ולצרכים הללו, אנשים מאבדים את הרצון לתקוף בחזרה,
כיוון שהם מסוגלים לראות את הבורות האנושית שמובילה לתקיפות הללו.
במקום זאת, מטרתם הופכת להיות יצירת קשר אמפתי וחינוך
שיאפשרו להם להתעלות מעל האלימות וליצור מערכות יחסים של שיתוף פעולה."

**
טיך נהאת האן – נזיר זן, סופר ומורה

"כשמישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.
זה המקום שבו הקרב מתחיל.
הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.
כאשר אתה פוסע בנתיב עצבי שוב ושוב, הוא הופך להרגל.
לעתים קרובות, נתיב זה מוביל לכעס, פחד או השתוקקות.
אלפית שנייה מספיקה כדי להגיע לאותו היעד: כעס והרצון להעניש את מי שהעז לגרום לך לסבול.
התודעה והמוח ניתנים לעיצוב מעצם טבעם.
אתה יכול לשנות את תודעתך, את מוחך ואת הדרך שבה אתה חושב ומרגיש.
בעזרת תרגול, אתה יכול ליצור נתיבים עצביים חדשים המובילים להבנה, חמלה, אהבה וסליחה."

**
קטע מתרגום של קרן ארבל ואסף סטי אל-בר לדרשה של הבודהה 

"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מסוכן יותר, המסב יותר הרס וחורבן, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת."
אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מיטיב יותר, מתודעה מאומנת ומטופחת."
"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לסבל רב, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת."
"אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לרווחה ואושר מתודעה מאומנת ומטופחת."

**
סטיבן ג'נקינסון – סופר, מורה ומלווה תהליכי אבל, שכול וריפוי

"עצם הניסיון לשמור על הלב שלכם פתוח הוא פתיחות הלב.
כשאתם מנסים לשמור על הלב שלכם פתוח, ייתכן שתמצאו שהוא אינו פתוח,
אבל אנשים עם לב סגור לא מנסים לפתוח את ליבם."

"הדרך שבה רוב האנשים פותרים את בעיית שברון הלב שלהם היא על ידי סגירת הלב.
פחות לב פירושו פחות שבר."

"הנכונות להיות בנוכחות עם לב שבור אינה חולשה חסרת אונים למרות שייתכן שזה ירגיש כך.
במצבים קיצוניים, להסכים להיות עם לב שבור זו פעולה אקטיבית ורבת עוצמה,
המהווה מענה ישיר להתמודדות עם לב סגור."

"בתקופה כזו אין תגמול על לב פתוח.
לעת עתה, עצם המאמץ לשמור על לב פתוח צריך להיות התגמול של עצמו."

"בתקופת משבר מרחב התגובות האפשריות מצטמצם.
בין האפשרויות קיים גם המאמץ לנסות לשמור על לבכם פתוח,
הנובע מההכרה שאם לא תעשו זאת, זה עלול להזיק מאוד לכם, לאנשים סביבכם ולחיים."

"אתם בעמדת מיעוט כשאתם מוכנים לאפשר ללב השבור את המרחב שלו,
מבלי לתרגם אותו באופן מיידי ולא בשל, לתגובה כוחנית בניסיון לפתור דברים."

"חוכמה ואבל, בעיני, הם בלתי נפרדים. הם תאומים לא זהים.
חוכמה ואבל לוחשים זה לזה ללא הרף.
הם בדרך כלל לא צועקים או צורחים, ולכן קשה לשמוע אותם.
אבל אולי אחד התפקידים של אדם מלא צער היום יכול לכלול טיפוח זיכרון של הזמן בו הדברים לא היו כך,
ולדמיין את האפשרות שדברים יכולים להיות אחרת."

**
פרנסיס וולר – סופר, מורה, תהליכי אבל וריפוי

"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

**
ד"ר אדית אווה איגר – סופרת, מורה, מטפלת, שורדת שואה

"כל התנהגות מספקת צורך.
רבים מאיתנו בוחרים להישאר קורבנות מפני שזה מעניק לנו רישיון לא לעשות דבר למען עצמנו.
לחופש יש מחיר.
אנחנו נדרשים להיות אחראים להתנהגות שלנו –
לקבל אחריות גם במצבים שלא גרמנו להם או בחרנו בהם."

"חופש הוא מנהג לכל החיים – בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום.
בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים:
המודעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני, וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך.
התקווה מאפשרת לנו להיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו."

**
ג'ואנה מייסי – סופרת, מורה ואקטיביסטית

"אם העולם יירפא באמצעות מאמצים אנושיים,
אני משוכנעת שזה יקרה בזכות אנשים פשוטים,
אנשים שאהבתם לחיים גדולה אף יותר מפחדם."

"היו נדיבים עם הכוחות והכישורים שלכם.
הם אינם הרכוש הפרטי שלכם, והם צומחים כאשר משתפים אותם."

**
משנה, מסכת אבות, פרק ב, משנה טז

"הוּא [רַבִּי טַרְפוֹן] הָיָה אוֹמֵר:
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה
וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה …"

**
רק היום –
להאמין,
לקחת אחריות,
לעשות את העבודה שלנו,
להמשיך ללמוד ולהתאמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.
המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".
מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,
ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.
זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.

כמה דקות לאחר שצפיתי בסרטון, נפל לי האסימון ונזכרתי מאיפה אני מכיר אותו.
אבידע בכר מבארי הופיע בסדרת "היום שלא נגמר" בכאן11 ועם המילים שלו בחרו לסיים את הסדרה.
קטע הסיום איתו היה מרגש ועוצמתי,
במיוחד לאור הסיפור האישי שלו וההכרות עם מה שהוא ומשפחתו עברו באותן שעות טרגיות בממ"ד.

המסר החשוב של אבידע הוא לעשות היום את מה שחשוב ולא לדחות למחר, כי מחר אולי יהיה מאוחר מדי.
אני בטוח שהרעיון הזה לא מפיל אתכם מהכסא ושזו לא הפעם הראשונה ששמעתם אותו.
כל מי שחי פה אי-אילו שנים כבר חשב אותו לעצמו.
כן, זה חשוב וברור, ועדיין קשה ליישם את זה.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שהרעיון הזה מתאים לא רק לעשייה אלא גם להרגשה.
כשם שחשוב לעשות עוד היום את מה חשוב ולצבור חוויות,
כך חשוב לחוות עוד היום שמחה, הנאה והכרת תודה.
חשוב להרגיש ולחוות את זה עוד היום, במקום לחכות לעתיד מדומיין כלשהו או ליום שבו "דברים יסתדרו".

זה לא פשוט וזה לא קל.
קשה ליישם את הרעיון של לעשות מה שחשוב עכשיו כי החיים לוחצים ומסלילים.
קשה עוד יותר ליישם את הרעיון של להרגיש היום שמחה, נחת והכרת תודה במציאות הנוכחית באשר היא. 
אנשים רבים לא בטוחים שזה אפשרי בכלל, אולי זה נשמע להם כמו קשקוש ניו-אייג'י בשקל.
היכולת לחוות רגש מסוים ללא תלות בנסיבות חיינו עלולה להישמע בלתי אפשרית ודמיונית.
אבל היא לגמרי אפשרית.
זו מיומנות שאפשר ללמוד אותה, לתרגל ולטפח אותה.
אני מאמין שהיא חלק ממהות החיים, ממה שבאנו ללמוד ולהטמיע כאן.
להצליח להנות מהדרך, בכל מקום ושלב אנו נמצאים בו.

**
איך עושים את זה?
איך "מפעילים את הכפתור" ומרגישים שמחה והכרת תודה?
הדרך הבסיסית היא לשאול את עצמנו על מה אנו שמחים או מכירי תודה עכשיו,
להפנות לשם קשב ותשומת לב ולתת לזה מקום.
הדבר שאנו מקדישים לו תשומת לב הולך וגדל בחיינו.
לשאלות יש כוח והן משפיעות על המחשבות והתחושות שמגיעות בעקבותיהן.
כשנפנה את זרקור תשומת לבנו למה מעורר בנו שמחה והכרת תודה עכשיו נמצא עוד ועוד דברים כאלו.
בשנים האחרונות אני נוהג לפתוח רבים מהבקרים שלי בתרגול שכזה.
אני שואל את השאלות וכותב לעצמי את מה שעולה.
ההשפעה היא גם רגעית וגם ארוכת טווח.
החיבור לשמחה ולהכרת התודה משנה את מצב הרוח הנוכחי באותו רגע.
עם הזמן זה הופך להיות הרגל מחשבתי-רגשי, שריר מפותח שקל יותר להפעיל אותו.

אין פה שיקוי פלא או קיצור דרך לשינוי חיים ברגע.
כמו מים שחוצבים סלע בהתמדה ובעקביות,
שמחה והכרת תודה הן איכויות שיש לחשוב, להרגיש ולטפח בכל יום.

**
אבידע מנסה "לנער" אותנו כדי שלא נגיע למצב שבו נצטער על משהו חשוב שלא עשינו אמרנו.
יום שבו לא עשינו משהו חשוב מספיק ולא היינו עם אנשים שחשובים לנו הוא יום מבוזבז.
אני רוצה להצטרף אליו ולהוסיף – יום שבו לא חווינו שמחה והכרת תודה הוא יום מפוספס שלא יחזור.

החיים שלנו מלאים גם בשמחה וגם בעצב, ותמיד ימשיך להיות בהם מימד של סבל וכאב.
לעולם לא יגיע השלב שבו הכול יהיה מושלם ומותאם בדיוק לציפיות ולרצונות שלנו.
ההכרה בזה יכולה לשרת אותנו ולסייע לנו להפסיק לחכות ליום דמיוני שכזה,
או לחשוב שמשהו לא בסדר אם היום הזה עדיין לא הגיע.
אפשר להרגיש גם היום שמחה, אהבה, נחת והכרת תודה,
לצד (ולא במקום) עצב וכאב.

גם המימד הפעולתי-עשייתי וגם המימד הרגשי-חוויתי מגיעים עם הבטחה ועם אחריות.
ההבטחה היא ש"זה אפשרי".
האחריות היא ש"זה עלינו ואנחנו אלו שצריכים לעשות את זה" – למקד תשומת לב, לחוות ולתרגל.
אם אנחנו ברי-מזל למדנו את זה בילדותינו מהורינו או ממורה כלשהו,
ואם לא זכינו ללמוד ממישהו שמבין וחי את זה לעומק, עדיין נוכל לטפח את זה לעצמנו,
ואז "להוריש" את זה לילדינו.

הלוואי שבקרוב נזכה לבשורות טובות ולחזרת כל החטופים.
כל חטוף וחטופה שחוזרים, וכל חטוף או חטופה שנשארים בשבי הם עולם ומלואו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.
מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,
ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו.

אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:
(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top Five Regrets of the Dying")

1. "הלוואי שהייתי חי חיים נאמנים לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני"
אנשים רבים מבינים לקראת סוף חייהם שהם חיו לפי ציפיות של אחרים,
ולא נתנו מספיק מקום ומשקל לחלומות, לערכים, לתשוקות ולרצונות שלהם.
הפחד משיפוטיות, מדחייה, מפגיעה או מכישלון גרם להם לוותר על דברים שחשובים להם.

2. "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה"
חרטה זו נוגעת במיוחד לאנשים שהקדישו את רוב זמנם לקריירה, על חשבון משפחה, חברים, תחביבים ועוד.
הם מצטערים על כך שהפסידו רגעים יקרים עם יקיריהם ונשארו עם תחושת פספוס, החמצה וריקנות,
גם אם חוו הצלחות מקצועיות והגשמה אישית בעבודה.

3. "הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותיי"
פחד מדחייה או רצון לשמור על הרמוניה גורמים לאנשים רבים להסתיר את רגשותיהם ומחשבותיהם האותנטיים,
או לא לבטא את עצמם במלואם.
התוצאה עלולה להיות מערכות יחסים לא מספקות ותחושות ניכור, ריחוק ובדידות.

4. "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חבריי"
החיים המודרניים, העמוסים והאינטנסיביים גורמים לעיתים להזנחה של קשרים חברתיים ולנתק מחברים קרובים.
עם הזמן, לעיתים מאוחר מדי, אנשים מבינים שקשרים אלו חסרים להם, ושהם מקור לשמחה, ביטחון ומשמעות.

5. "הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר"
אחת החרטות העמוקות ביותר היא על ויתור על שמחה, הכרת תודה וחגיגה.
זה יכול לנבוע מתוך פחד, הרגלים מחשבתיים-רגשיים, תחושת חוסר לגיטימיות או ציפיות חברתיות.
אנשים מתחרטים שלא עצרו ליהנות מהרגעים הפשוטים או שלא איפשרו לעצמם להיות מאושרים בנסיבות שונות.

**
קריאת החרטות ומחשבה עליהן מעוררות שאלות חשובות, כמו למשל:
האם ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו?
האם אנחנו מקדישים זמן למה שחשוב לנו באמת?
האם אנו מרשים לעצמנו ומצליחים להנות מהחיים?

הן מזמינות אותנו לעצור, להתבונן ולבצע שינויים לחיים מיטיבים ומדויקים יותר.

**
באופן אישי, בנקודת הזמן הזו, שתיים מהחרטות נוגעות בי במיוחד:

החרטה הראשונה מתחברת לי בצורה הדוקה לנושא של משמעות בחיים.
היא מצביעה על החיים כבחירה של נאמנות לערכים ולחלומות שאינם מוכתבים על ידי אחרים או הסביבה.
משמעות אינה מתבטאת רק במה שהשגנו או בתוצאות שהגענו אליהם,
אלא גם בדרך שבה אנחנו הולכים.
עד כמה חיינו משקפים את ערכינו ואת מה שחשוב לנו באמת?
כשאנחנו מצליחים להרים את הראש מהשגרה האינטנסיבית,
ולפעול מתוך בחירה, לקיחת אחריות ומחויבות למה שבאמת חשוב לנו,
אנחנו יוצרים לעצמנו עכשיו חיים עשירים, מלאים ומשמעותיים ומקטינים משמעותית את הסיכוי לחרטה בעתיד.

**
החרטה החמישית ("הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר") היא ייחודית.
ארבע החרטות הראשונות מתמקדות בבחירות חיצוניות ובאינטראקציה עם אנשים והעולם:
פעולות שעשינו או שלא עשינו, דברים שאמרנו או שנמנענו מלומר, הזדמנויות שהחמצנו.

החרטה החמישית לעומת זאת מתמקדת בעמדה הפנימית שלנו:
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות שמחה והכרת תודה?
האם אנו בוחרים ומצליחים לראות בכל יום את היופי והטוב שבחיים, גם כשלא הכול מושלם?

יש כאן תזכורת חשובה:
שמחה, אושר והכרת תודה אינם תוצר של משהו שקורה או לא קורה במציאות החיצונית.
החרטה החמישית קוראת לשינוי פנימי עמוק ולפיתוח מיומנות קריטית – ללמוד לשמוח ולהיות מאושרים.

**
עדיף לפגוש את חמש החרטות הללו עכשיו ולא על ערש דווי.
לא משנה מה גילכם, מצבכם ואיפה אתם כרגע – זה לא מאוחר מדי לדייק ולכוונן.

היום אפשר לבחור להעז יותר, לתת מקום למה שחשוב,
לבטא את עצמנו ואת רגשותינו, לחזק קשרים ולפתח מערכות יחסים,
להרשות לעצמנו וללמד את עצמנו להיות יותר מאושרים ושמחים.

יותר מהכול חמש החרטות הן קריאה לבחירה אוהבת, חומלת ואמיצה בחיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני זוכר בבהירות והתרגשות את היום ההוא באוקטובר 2007, היום שבו פגשתי לראשונה את הרייקי.
באותו יום יצאתי לחופשה מיוחדת בת כחודשיים מהעבודה,
וממש התחשק לי ללמוד משהו חדש, מעצים ומשמעותי.
לא היה לי מושג מה.
ואז קיבלתי המלצה חמה ממספר כיוונים שונים ללמוד רייקי.
האמת, לא היה לי מושג מה זה, אבל משהו בי נמשך והסתקרן.
כשביררתי לגבי מורה מומלץ גיליתי להפתעתי שיש אחד כזה בכפר סבא (שם אני גר).
כשהרמתי טלפון כמה דקות לאחר מכן, גיליתי (שוב להפתעתי), שהיום אחה"צ מתקיים ערב מבוא לקורס.
כמה סימנים וצירופי מקרים היקום צריך לשלוח כדי שנבין את המסר ??

כבר בשיעור הראשון ברייקי קיבלתי מתנה שהשפיעה עמוקות על חיי.
קיבלתי את חמשת עקרונות הרייקי.
מערכת העקרונות הללו היא סוג של תפיסת עולם העומדת בבסיס כל מה שלומדים ועושים לאחר מכן ברייקי.
מאז, שנים רבות, הם עדיין מהדהדים בי ואני משתדל לחיות לאורם.

לחמשת עקרונות הרייקי יש גרסאות שונות.
הנה הגרסה שקיבלתי באותו יום באוקטובר 2007:
1. רק היום לא אכעס.
2. רק היום לא אדאג.
3. רק היום אהיה בהכרת תודה.
4. רק היום אהיה בעשייה.
5. רק היום אכבד כל אדם.

**

חמישה עקרונות פשוטים ועמוקים.
מה יש לנו פה?

כל עיקרון מתחיל ב"רק היום" כדי להדגיש העובדה שחיים מרגע לרגע, מיום ליום.
בנוסף, יש בזה משהו מאוד מעשי ולא מאיים:
קשה מאוד להתחייב למשהו לכל החיים אבל להתחייב למשהו רק להיום זה בהחלט אפשרי ובר השגה.

הסדר של חמשת העקרונות חשוב מאוד.
הוא אינו מקרי ונבנה בחוכמה רבה:

1. רק היום לא אכעס – מתייחס לאירועי העבר.
יש פה בחירה לשים את העבר שלי מאחוריי ולא למקד בו את תשומת הלב.
זו קריאה לקחת אחריות על הרגשות-מחשבות בהווה ולא לתת להם להיות מוגדרים על ידי משהו שקרה אתמול.

2. רק היום לא אדאג – מתייחס לאירועי העתיד.
בחירה לא למקד את תשומת הלב במשהו שאולי יקרה ואולי לא.
שוב, לקיחת אחריות על הרגשות והמחשבות בהווה מבלי ללכת לאיבוד בדאגות על מה שעלול לקרות מחר.

3. רק היום אהיה בהכרת תודה – לאחר שהנחתי לעבר ולעתיד ופיניתי מקום להווה,
אני ממקד את תשומת לבי באנשים ובדברים שאני מוקיר בחיי כרגע. קטנים כגדולים.
בכל יום ובכל מצב ניתן למצוא דברים להודות עליהם.
כשתשומת הלב שלי שם אני מתחיל לראות יותר ויותר דברים כאלו, ותחושת הכרת התודה הולכת ומעמיקה.

4. רק היום אהיה בעשייה – חשוב מאוד גם לעשות, לא רק להיות ולחוות.
עשייה המגיעה מנוכחות של כאן ועכשיו ומאנרגיה של הכרת תודה היא עוצמתית ואפקטיבית,
ושונה מהותית מעשייה הנובעת מכעס, פחד, רגשות אשם או דחף נקמה.

5. רק היום אכבד כל אדם – כל אדם באשר הוא אינו נישא ממני ואינו נחות ממני.
אנו שווים בערך שלנו כבני אנוש.
אכבד כל אדם מתוך הבנה שמכל אחד אני מקבל משהו (ערך, למידה, אהבה, שיעור, מתנה, ..),
גם אם למראית עין הוא "האויב שלי" או מישהו שאיני מתחבר אליו.

**
עם השנים התחדדו לי מספר תובנות בנוגע לחמשת העקרונות הללו:

– "לא אכעס" ו"לא אדאג" עלולים להישמע נוקשים מדי.
כעס ודאגה הם רגשות לגיטימיים והכוונה כאן אינה להתכחש אליהם או להדחיק אותם.
הרעיון הוא לפתח מיומנות המאפשרת לנו להפחית במודע ובבחירה רגשות ומחשבות שלא משרתים אותנו.
גם אם רק הפחתנו כעס ודאגה (ולא העלמנו אותם לגמרי), זה עדיין חשוב ומשפיע.

– הכרת תודה היא משהו שאפשר לחוש ולהתחבר אליו בכל רגע ובכל מצב.
גם במצבים הכי קשים ובמקומות הכי נמוכים ניתן למצוא אנשים ודברים להודות עליהם. 
זהו שריר מחשבתי-רגשי שניתן לפתח ולהפעיל מתוך בחירה.
חיבור להכרת תודה אינו קריאה לראות הכול במשקפיים ורודים או להתנתק מהכאב והעצב שלנו.
הכרת תודה ושמחה חיות לצד עצב וכאב ומשלימות אותם.

– לעתים, אנשים לא רוצים לוותר על הכעס והדאגה שלהם כי הם חוששים שזה יפגע בדחף שלהם לפעול.
באופן דומה, הם חושבים שאם הם יתחברו להכרת תודה, זה יוריד מהמוטיבציה שלהם לשינוי ולעשייה.
כעס ופחד הם אכן מנועים חזקים שדוחפים לפעולה.
הכרת תודה ואהבה הן מנועים חזקים לא פחות.
ניתן להיות בהכרת תודה להיבטים מסוימים בחיינו ובו בזמן לפעול בנחישות ובעוצמה לשינוי מימדים אחרים.
התדר האנרגטי (ניתן למדוד את זה) של הכרת תודה, תקווה ואהבה גבוה יותר מתדר של כעס, פחד ונקמה.

– כשמתעוררות בתוכי תחושות של כעס, שנאה ודחייה כלפי אנשים מסוימים,
"לכבד כל אדם" מזכיר לי שגם התפיסה שלי מוגבלת ומוטה,
ובעיקר הוא מזמין אותי לבזבז פחות אנרגיה על שיפוטיות כלפי אחרים,
ובמקום זאת, למקד אותה ולהפנות אותה למה שחשוב לי ליצור, לשנות ולעשות.

**
חמישה עקרונות בסה"כ.
דקה וחצי להבין, חיים שלמים ליישם.
תרגול אינסופי שלא מסתיים לעולם.

האם אני מצליח ליישם את כל חמשת העקרונות בכל רגע ורגע?
כמובן שלא… אבל,
בכל פעם שאני נזכר בהם אני יכול להשתדל לחיות לאורם ולהמשיך לתרגל אותם ולהתאמן בהם.
רק היום.
רק הרגע.

התחברתם לפוסט הזה?
אל תשאירו את זה ברמת המחשבה החולפת.
נסו ליישם כבר היום:
הפחיתו כעס ודאגה. התחברו להכרת תודה.
צאו לפעולה אקטיבית המקדמת משהו או מישהו שחשוב לכם ויקר ללבכם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,
אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:
"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.
אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.
לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

בסוף כל יום בימי השבעה, לאחר שהבית התרוקן מאורחים,
היא היתה אוספת את שלוש בנותיה, מסתכלת להן זו אחר זו בעיניים ובודקת לשלומן.
לאחר מכן היתה מזכירה להן כסוג של הכנה להמשך:
"בעוד כמה ימים כשהשבעה תיגמר יתחיל הפרק החדש של החיים שלנו.
אני לא יודעת איך בדיוק זה יהיה, אבל תזכרו שאנחנו תמיד ביחד.
נתמודד עם כל מה שיגיע ונעבור את זה ביחד.
לצד העצב והכאב עצומים שתמיד יהיו אתנו הבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

תחשבו על הסיטואציה הזו,
על אותה אמא שמצליחה להוציא את המילים הללו מפיה ומליבה,
שעות וימים לאחר שהיא מקבלת בשורה כל כך איומה.

בפעם הראשונה שאותה חברה סיפרה לי על הרגע הזה התרגשתי עד כדי דמעות.
התמונה הזו נחרטה בליבי למרות שלא הייתי שם.
מאז, בכל פעם שאני מספר על האירוע הזה למישהו, הקול שלי רוטט והגרון נחנק מהתרגשות.

נזכרתי באירוע הזה שוב השבוע,
כשצפיתי באירוע המוקלט "לפתוח דלת לתקווה" של עמותת אקרופוליס החדשה בישראל.
עידית אוהל, אמו של אלון אהל החטוף בעזה,
שיתפה במה שהיא עוברת ועושה מאז קבלת הבשורה הקשה על חטיפת בנה לפני יותר מארבע מאות ימים.
הדרך שבה עידית מגיבה ופועלת מזכירה לי את אמה של חברתי.

עידית מספרת איך באותו רגע קריטי עם קבלת הבשורה המרה על חטיפת אלון היא בחרה להגיב.
היא עמדה מול משפחתה, מול עיניהם המבוהלות של ילדיה, ואמרה:
"אלון נחטף, אבל אלון נחטף חי. אנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו".
היא ידעה שהדרך שבה היא תגיב תקבע את הטון לא רק לרגעים הקרובים אלא לתהליך ארוך ומורכב.
היא לא אפשרה לעצמה לשקוע בתחושת קורבנות,
ובמקום זאת בחרה להתרכז בעשייה מתוך מטרה להחזיר את אלון לבית ולמדינה שאליו ירצה לחזור,
בית מלא תקווה, חיבור, משמעות ואהבה.

בדומה לאמה של חברתי, עידית נוקטת עמדה מנהיגותית ברורה.
היא בוחרת את התגובה שלה מתוך תחושת אחריות גם לבנה החטוף וגם לשאר ילדיה ובני משפחתה.
במקום להאשים את הנסיבות או להתמקד בכאב בלבד, היא בוחרת להביט קדימה ולפעול.
לפני חטיפתו אלון תכנן לשכור דירה עם חברים וחלם ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון".
כהכנה לחזרתו של אלון, עידית והמשפחה ממשיכים להגשים את חלומותיו ואת מטרותיו:
הם שכרו לו דירה בת"א עם חברים, רשמו אותו ל"רימון" ואפילו השיגו לו מלגת לימודים. רק שיחזור.
ברחבי הארץ והעולם פזורים עכשיו פסנתרים צהובים (אלון הוא מוזיקאי),
שמטרתם לחבר אנשים, לעורר מודעות לחטופים, לשלוח להם אנרגיה ולהרבות טוב.
הפסנתרים, ההתגייסות ליוזמת "משמרת 101" ופעולות ציבוריות נוספות,
נובעות ממקום עמוק של חיבור, אהבה ואחריות קולקטיבית – לתקן, ליצור ולבנות,
מתוך אמונה שחוט של משמעות מחבר בין כל פעולה קטנה לבין עתיד טוב יותר.

לא כל אחד יכול להגיב כמו עידית או אמה של חברתי במצבים כאלה,
אבל הידיעה שזו אפשרות אנושית אמיתית היא השראה אדירה ומחזקת עבורי.
אם הן יכולות, גם אחרים יכולים, ואולי גם אני.
אפשר להתרומם מעבר לתחושות הקורבנות, הייאוש, חוסר האונים או הדחף לנקום.

אם אפילו במצבים של חטיפה או אובדן ישנה דרך לבחור באור,
גם אנחנו, בחיי היומיום שלנו, יכולים לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים.
בידינו הכוח לבחור – בין ייאוש לתקווה, חוסר אונים לעשייה, קורבנות לאחריות, טיפוח החושך לטיפוח האור.
הבחירות הללו יוצרות לא רק את מי שנהיה, אלא גם את העולם שסביבנו –
משפיעות על הקרובים לנו ומניעות אדוות של כוח, השראה, ותקווה גם לאחרים.
בסופו של דבר, העתיד שלנו, האישי והקולקטיבי, נולד מהפעולות שאנו עושים עכשיו.

אם אתם מתחברים לפוסט הזה, אני ממש ממליץ לכם להקשיב למילים של עידית אהל (מדקה 43:25),
ולקבל את זה ישירות ממנה ללא התיווך שלי.
לצידה נמצאים בפאנל עוד מספר אנשים מרגשים ומעוררי השראה ותקווה שמומלץ מאוד להקשיב גם להם.

בקשה חשובה – עשו צעד והצטרפו לתמיכה במשפחות החטופים – מוצ"ש במוקדים שונים ברחבי הארץ, משמרות 101, מעגלי שיח ביום ג' בכיכר החטופים, או בכל דרך אחרת.  

**
לסיום, שני שירים שפגשתי בתחילת השבוע ושמלווים אותי מאז:

על אהבה וחושך / עינת רויכמן

גַּם אוֹר צָרִיךְ לָנוּחַ לִפְעָמִים
לֶאֱגֹר כּוֹחַ לַבֹּקֶר שֶׁיָּבוֹא
הוּא אַף פַּעַם לֹא יוֹדֵעַ
בְּאֵיזֶה חֹשֶׁךְ יִצְטָרֵךְ לְטַפֵּל
כְּשֶׁיָּקוּם

**
גם אם / רחלי ראובן

גַּם אִם כֻּלָּם
אוֹמְרִים:
חָשׁוּךְ כָּאן!
גַּם אִם הָעוֹלָם
נוֹפֵל לַעֲלָטָה
גַּם אִם בְּנֵי אָדָם
מִתְלַבְּשִׁים בַּחֲרָבוֹת
אַתְּ, בִּתִּי
תָּמִיד חַפְּשִׂי אַחַר הַשֶּׁמֶשׁ
יָצַקְתִּי בְּלִבֵּךְ
אֶת הַכּוֹחוֹת
וְאֶת הָאֹמֶץ לְזֶה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

״אני מרגישה כאילו פיסת חיים יקרה מפז ניתנה לי למשמרת על כל האחריות הנובעת מכך.
אני מרגישה שמחובתי לשמור על אהבת החיים שבי
ולהשתדל שתעבור בשלום את הזמנים האלה ותגיע בשלמותה לזמנים הטובים יותר.
זה עיקר העיקרים.
ויש רגעים שנדמה שאני עומדת להיכנע ולוותר,
אבל תחושת האחריות שבי מזכירה לי שוב ושוב שתפקידי הוא לשמור על החיים שבי"

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בערב יצאתי עם משפחתי לטיול לאור ירח מלא בנחל חוורים שליד מדרשת בן גוריון.
בנסיעה דרומה לכיוון מצפה רמון כשהירח העגול התחיל לטפס בשמיים,
התחילו דיווחים ברדיו על החיסול לכאורה של סינוואר, בשלב שזה לא היה ודאי עדיין.
בתוך הנחל, כשמשני צידנו נקיק תלול והירח המלא מאיר את סלעי החוואר,
אמר אחד החברים "החייל שחיסל את סינוואר בטח גאה מאוד" וכולנו הסכמנו איתו.
שניה לאחר מכן עלתה לי תפילה שהלוואי שבקרוב יהיו גם חיילים שיתגאו בהחזרת עוד ועוד חטופים.
בדרכנו חזרה צפונה, על כביש 40 החשוך, שמענו את הידיעות העצובות על מותם של 5 לוחמי סיירת גולני.
דקות לאחר מכן, כחצי שעה לאחר חצות, עצרנו בצומת בית קמה לארוחת לילה מפנקת,
והתענגנו על בורקס טרי וחם עם אריסה חריפה, רסק עגבניות וביצה קשה שבדיוק יצא מהתנור.

השעות הללו הן תזכורת והמחשה למעברים החדים ולחיים המלאים והמורכבים שאנו חווים עכשיו.
תזכורת שמגיעה עם הכרת תודה ושמחה על הזכות והיכולת לטייל עם משפחתי ולהנות מבורקס טעים,
בזמן שכל כך הרבה אנשים ומשפחות נמצאים עכשיו במקום אחר ולא יכולים לעשות זאת.

**
אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בשיתוף של שלושה ציטוטים שאספתי בימים האחרונים.
כל אחד מהם נוגע בי בדרכו.
שניים מהם מדברים על תקווה,
השלישי הוא תזכורת חשובה ליכולת הבחירה שלנו ולתרגול אינסופי של חיים.

דוד גרוסמן כותב על תקווה (חלק מתוך נאום שנשא בעבר):

"ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר.
לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון.
העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו.
זה מעשה אופטימי:
היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות והשרירותיות מעידה על כך
שבנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי.
מקום שאיש לא הצליח לדכא אותו, ולא לזהם."

**
יונתן שמריז ממארגני טקס המשפחות אמר במהלך נאומו בערב הזיכרון לאירועי ה7.10:

"אני מאמין שמתוך ההריסות והחורבן, מתוך התופת, קם כאן דור חדש.
דור שמאמין בנו, בחברה ישראלית מתוקנת ומאוחדת, דור שמאמין ברוח הישראלית.
דור שישקם את ההריסות ויבנה כאן מדינה טובה יותר, ערכית יותר,
מדינה שבה רודפים את האמת, מקדשים אותה ולא מרפים ממנה.
מדינה שנשענת על ערבות הדדית, שעושים בה הכול בשביל החברים שלנו,
עושים הכול בשביל להחזיר 101 חטופים וחטופות, שנמצאים במנהרות חמאס.
מדינה שנהיה גאים לגדל בה את הילדים שלנו,
מדינה משגשגת לעם היהודי ולכל מי שקשר את גורלו אלינו".

**
קרול וילסון, מורה לבודהיזם כותבת ומזכירה:

"ועל אף שראיתי את זה אלפי פעמים,
עדיין לא קל לי לקבל את העובדה שהסבל איננו אודות השינוי כשלעצמו.
הסבל, אם יורדים ישירות ללב העניין, הוא אודות התגובה שלי לשינוי;
הוא טמון בהכחשה שלי, בחוסר הקבלה שלי, בסרוב שלי לחוש כאב או אובדן."

**
התקווה ויכולת הדימיון של גרוסמן,
האמונה, העוצמה והנחישות של שמריז,
הבהירות הצלולה, המשמעת והבחירה של וילסון,
הן כולן אבני בניין מרכזיות בחיים שהולכים ומתהווים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

זו הפעם השלישית שאני כותב על מורן סמואל בבלוג הזה.

הפעם הראשונה היתה ב2013 לאחר שנחשפתי לסרטון מרגש ומעורר השראה של מורן.
מורן זוכה במקום ראשון באליפות העולם,
ובמקום לנגן את "התקווה" מתחיל להתנגן המנון של מדינה אחרת.
מה הייתם עושים במצב כזה?
בסרטון הזה תוכלו לראות מה מורן עשתה.
אם לא יצא לכם לראות אותו עדיין,
או אם ראיתם אותו לפני מספר שנים,
ממש מומלץ לראות אותו שוב.

**
הפעם השניה היתה לפני כשלוש שנים,
עם זכייתה של מורן במדליית הכסף באולימפיאדה הפראלימפית בטוקיו 2021. 
סיפרתי קצת על הדרך שמורן עשתה בשנים האחרונות,
והמלצתי מאוד להקשיב לפודקאסט שבו מורן מתראיינת ומשתפת בהרחבה על מגוון האתגרים, הבחירות והמחירים בחייה.
אני מוצא את השיתוף הזה עוצמתי, מרגש ומעורר השראה,
מיוחד מעצם כך שהוא תו"כ מסע חיים, תנועה והתמודדות.

**
וכעת הפעם השלישית:
לפני מספר שבועות מורן השתתפה באולימפיאדה הפראלימפית הרביעית שלה (!!!!!)
וזכתה במדליית הזהב הנכספת (וגם שברה במוקדמות שיא פראלימפי חדש).

הפעם ההמנון התנגן כמו שצריך.

תראו את התהליך והתוצאות המדהימים הללו:
מקום חמישי בלונדון 2012,
ארד בריו 2016,
כסף בטוקיו 2021,
זהב בפריז 2024.

וזה לא רק בספורט.
זה גם בחיים האישיים, בזוגיות ובהורות,
בהתמודדות עם דברים קשים ולא מתוכננים,
בלקיחת אחריות מלאה על הבחירות שלה,
במיקוד במה שבשליטתה ובמה שהיא יכולה לעשות,
ובהליכה עד הסוף עם מה שחשוב לה גם כשלפעמים זה נגד הזרם.

**
תעשו לעצמכם טובה:
צפו בסרטון המרגש של מורן עם "התקווה" ופנו לעצמכם 50 דקות כדי להקשיב לראיון איתה.

ואז תהיו נדיבים, ותעבירו את זה הלאה עם המלצה חמה חמה,
כדי שגם חברים ובני משפחה יהנו מזה. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.
זה היה ערב קורע לב.
הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,
כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.
לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.
בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,
וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו תמונותיהם של כרמל, הרש, עדן, אלכסנדר, אלמוג ואורי זכרונם לברכה.

בתוך פחות מ-24 שעות חזרנו להשתתף בהפגנת הענק בבגין,
כשהפעם אנחנו חלק ממאות אלפים ולא מאלפים בודדים.
להפתעתי, דווקא באותו לילה ובבוקר שלמחרת חוויתי נפילה במצב רוחי:
הרגשתי חשש, עייפות גדולה וייאוש מחלחל שההפגנה הגדולה הזו היתה רק אירוע נקודתי,
שמהר מאוד תשומת הלב תעבור למשהו אחר, שגם העניין הזה יחלוף ויישכח,
ושכל המאמצים להחזרת החטופים ולשיפור המצב לא ישנו דבר.

ואז, מתוך המקום השפוף הזה נזכרתי בג'וליה קמרון ובחוזה שלה עם אלוהים.
ג'וליה קמרון (שכתבה עשרות ספרים ומחזות) מתארת בספרה "דרך האמן" את שגרת העבודה שלה:
שגרה יומיומית של עשייה-כתיבה שהיא דבקה בה גם כשאין לה חשק או השראה,
וגם כשהיא לא בטוחה אם מה שהיא כותבת מעניין, איכותי או מקדם אותה.
היא קוראת לזה "חוזה עם אלוהים", חוזה שלפיו "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."
במקרה של ג'וליה זו יכולה להיות כתיבה יומית של 1000 מילים לספר חדש שהיא עובדת עליו.
החוכמה היא "להופיע" בכל בוקר ולעשות את העבודה שלנו, באשר היא.
ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו,
גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים או אם זה משנה משהו.
אנו מתמקדים במה שבשליטתנו ולוקחים עליו אחריות,
תוך תקווה ואמונה שכוחות נוספים (אלוהים, העולם, אנשים אחרים) ידאגו לשאר.

**
אני מוצא משהו משחרר ומרים ב"חוזה עם אלוהים" של ג'וליה.
התפקיד שלה הוא להופיע ולעשות את העבודה שלה.
היא לא יודעת לאן זה מוביל והיא לא מתעסקת בזה.
באופן דומה, גם אני רוצה לעשות חוזה עם אלוהים או עם היקום.
ואולי בעצם זה חוזה עם עצמי.
אני אדאג למה שבאחריותי ו"הוא" ידאג לשאר.
בתחילת המלחמה עם כל הלחץ של הימים הראשונים והקירבה של כפר סבא לשטחים, 
רצתי לעשות רישיון לנשק ורכשתי לעצמי אקדח חדש.
חשבתי לעצמי שאני, את החלק שלי אעשה.
אינני יודע אם זה יספיק או לא, אבל את החלק שלי אעשה.
אני מתעסק במה שבשליטתי ובאחריותי,
ולא בוחר את פעולותיי על בסיס חישובים עתידיים או תוצאות מובטחות.

בחודשים האחרונים, כשאני מגיע עם משפחתי במוצ"ש לכיכר החטופים אני עושה זאת כי אני רוצה,
וכי זו דרכי להביע תמיכה במשפחות היקרות, ולא כי אני בטוח שזה ישנה או יעזור.
אני יוצא להפגנה כי חשוב לי לתרום את חלקי ולהפגין נוכחות ברחובות.
אני שמח על הבחירה שלי וגאה בפעולה שלי,
גם כשאיני בטוח אם ועד כמה זה ישנה.
אני אדאג לחלק שלי.

**
יש משהו לא טריויאלי בלהסכים להיות אחד מתוך רבים,
לעשות את העבודה שוב ושוב, מכל הלב ובנפש חפצה,
מבלי לדעת אם ועד כמה זה משנה.

במורכבות שבה ההבנה שלי מוגבלת,
אני גם רוצה להישאר פתוח גם לאפשרות של הפתעה לטובה,
שיום אחד דברים ישתנו ופתאום דברים ייראו אחרת.

אני כבר מספיק מנוסה בכדי לדעת שאני לא יודע הכול,
ושמה שנראה דמיוני או בלתי אפשרי יכול במהירות להפוך למציאותי ויומיומי.
זה נכון לשני הכיוונים – גם לכיוון הרצוי והמשמח וגם לכיוון הלא רצוי והמלחיץ.
ולפיכך, אין זה מתפקידי לחשוב יותר מדי קדימה ולנסות לחזות ולנחש.
עלי להופיע, לתרום את חלקי ולעשות את העבודה שלי.

**
במקרה של ג'וליה קמרון העבודה היא כתיבה יומית, אבל מהי בעצם העבודה שלנו בתקופה הזו?
זו שאלה חשובה שכל אחד צריך להשיב עליה לעצמו.

אני רוצה לעשות את העבודה שלי במשפחתי, בארגון שלי באינטל ובמדינה שלי.
במשפחה שלי אני רוצה להמשיך להיות שם עבור בני משפחתי,
לתמוך בהם ולהוות דוגמא אישית חשובה ומיטיבה.

באינטל אני רוצה למלא את תפקידי,
לפעול לטובתם של העובדים והמנהלים בארגון, לסייע כמיטב יכולתי בתקופה מורכבת שהארגון עובר כרגע.

במדינה אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, להשמיע את קולי,
לתמוך אקטיבית בדברים שאני מאמין בהם ושאני רוצה לקדם.

בעזרת הכתיבה שלי (שהפוסט הזה הוא חלק ממנה) אני רוצה להרבות טוב,
לעודד תקווה וקירבה, להוות דוגמא אישית להחזקת מורכבות ולאי-התלהמות.

זה המקום שאני נמצא בו כרגע,
זה המקום שאני רוצה להיות בו,
והיום זה יום מעולה להופיע ולעשות את העבודה שלי.

תצטרפו אלי..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר