5 דברים שלקחתי מרייצ'ל גולדברג-פולין השבוע

יש משהו בחג הזה שיותר קשה לי מבדרך כלל.
עברו כבר הרבה חגים בשנה וחצי מאז שפרצה המלחמה הזו,
וזו הפעם השנייה שאנחנו מציינים את פסח.
אז למה הפעם זה מרגיש יותר קשה מהפסח הקודם או מחגים אחרים?
אני לא בטוח.

אולי זו העייפות המצטברת כבר מעל שנה וחצי.
אולי זה גובה הלהבות וכל מה שקורה במדינה באינטנסיביות מטורפת בחודשים האחרונים.
אולי, בשונה מהפסח הקודם, שבו היינו בחשש כבד ובחוסר וודאות לגורל החטופים,
בחג הזה, יש לנו וודאות גבוהה לתנאים הקשים ולעינויים שהם עוברים.
אולי זה האמון שנשחק במקבלי ההחלטות, בתהיות בנוגע למלחמה במתכונתה הנוכחית,
בשברון הלב ממו"מ שלא הבשילו ומהסכמים קודמים שסוכלו או לא יצאו לפועל.
ואולי, זה שילוב של כל אלו ועוד.

**
השבוע זכיתי להקשיב לשני פודקסטים טריים עם רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הרש ז"ל,
שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשביעי לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח.
ההקשבה לרייצ'ל, עם כל הכאב, האנושיות והעוצמה שבה, נוגעת ללב ומחזקת מאוד.
השיחות הללו איתה כל-כך שונות מהברברת האינסופית, הרדודה ומלאת הרעל ברשתות.
הפודקאסטים הוקלטו באנגלית.
אם יש ביכולתכם להקשיב לשיחות באנגלית, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.
בתחתית הפוסט תמצאו את הקישורים המתאימים. 

**
הנה דוגמא ל-5 נקודות שאני לוקח מההקשבה לרייצ'ל:

א. "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."
אור לוי ואלי שרעבי שחזרו מהשבי, מספרים על משפט שהרש אמר להם, שנחרט בהם וחיזק אותם מאוד.
הרש ציטט משפט מתוך ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות",
שלפיו מי שיש לו "למה" מספיק חזק לחיות עבורו יכול לשאת כל "איך".
עבור רייצ'ל הידיעה שבנה לא היה שבור, חיזק אחרים, והיה שם עבורם מנחמת מאוד.
ובנוסף, היא לוקחת את המשפט הזה כסוג של הנחייה עבורה.
בעקבות בנה היא קראה שוב ושוב את "האדם מחפש משמעות".
בהשראת המסר מהרש ובמבט קדימה, רייצ'ל עסוקה עכשיו בחיפוש ובהגדרת ה"למה" שלה.
החיים לא נגמרים עם הטרגדיה הזו, הם משתנים.
ובינתיים, המטרה המרכזית שמניעה אותה בימים אלו היא לפעול ללא הרף להחזרתם של 59 החטופים.

**

ב. "פיונים במשחק"
רייצ'ל שיתפה בתחושה קשה שעם הזמן היא הבינה שרובנו "פיונים" (כלי משחק) קטנים,
במשחק מורכב המשוחק על ידי מספר מצומצם של שחקנים שמשפיעים על כולנו.
לדבריה חשוב להכיר בכך למרות הכאב והתסכול העצום שבידיעה הזו.
ההכרה החשובה הזו אינה מרפה את ידיה או גורמת לה להתייאש.
שינוי עמוק מתחיל מהכרה במצב.
רייצ'ל ממשיכה לעשות את כל שביכולתה תוך מיקוד במה שהכי חשוב. עבורה זה שחרור החטופים.
אני מוצא באמירה הזו שלה קריאה לפתוח את הראש ולפתח חשיבה-פעולה ערנית, ביקורתית ועצמאית.

**

ג. "דיינו" – תרגול הכרת תודה.
רייצ'ל וג'ון הם אנשים מאמינים ושומרי מצוות.
רייצ'ל מתארת את החלק של "דיינו" בהגדה של פסח כסדנה לתרגול הכרת תודה.
היא מחברת את זה ליום-יום שלה בשיתוף קורע לב,
ומספרת שהיא וג'ון בעלה מוצאים נחמה והכרת תודה בכך שיש להם קבר לבכות עליו,
בכך שג'ון זכה לזהות את הרש לפני קבורתו,
ובכל הסיפורים שהם שמעו על בנם מאור לוי, אלי שרעבי ואחרים.

**

ד. תמיכה חשובה במשפחות – משמרת 101
מייד עם הקימה מהשבעה והשלושים, רייצ'ל וג'ון חזרו לעשייה אינטנסיבית למען החזרת החטופים.
לדבריה, משמרת 101, הישיבה השקטה בלבן, ללא מילים ועם הרבה כוונה ותמיכה,
היא פעולה אדירה בחשיבותה עבור המשפחות, כזו שנותנת להן כוח בל יתואר.
זכיתי לשבת מספר פעמים במשמרת 101 במרחק של מטרים ספורים מרייצ'ל, ג'ון ומשפחות נוספות.
אם הנושא הזה קרוב ללבכם, בבקשה בבקשה הגיעו והצטרפו למשמרות הבאות.

**

ה. "כהרף עין"
זו אולי הנקודה הכי חשובה ומחזקת שאימצתי לעצמי מהקשבה לרייצ'ל.
רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין.

**
אלו הקישורים לשתי השיחות עם רייצ'ל גולדברג פולין:

שיחה עם תמר איש שלום , שיחה מצולמת עם דן סינור

**
למצוא את ה"למה" שלנו,
להכיר תודה על מה שבחלקנו,
לעשות בהתמדה את ה"עבודה" שלנו,
לפעול בנחישות למען מטרה ראויה,
להאמין ששינוי אפשרי,
אולי הוא ממש כאן מעבר לפינה.

בתפילה שנזכה לראות את כל החטופים חוזרים כהרף עין, לחזרתם בשלום של כל החיילים ולהחלמתם המלאה של כל הפצועים. 

שבת של שלום,
חג מיטיב,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבות על השבוע

אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,
הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.
בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,
חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,
או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.
בשונה מאנשים שמגיבים לפוסטים ברשתות ששם היד על המקלדת יכולה להיות קלה ומתלהמת,
כשאנשים הנמצאים ברשימת התפוצה של הבלוג שלי בוחרים להגיב לי,
זה נעשה במייל אישי, שחשוף לעינינו בלבד,
ובתוך הקשר של מערכת יחסים מסוימת (גם אם רק וירטואלית) שנוצרה בינינו.

אני רוצה לשתף אתכם בשתי תגובות ששלחתי לשני אנשים שונים,
שבחרו לכתוב לי מייל אישי בהתייחסות לפוסט שהעליתי בשבוע שעבר.
אני במכוון שומר על פרטיותם של האנשים ולא משתף במה שהם כתבו לי, אלא רק בתגובה שלי אליהם.
(שתי התגובות שלי מנוסחות כאן בלשון זכר, זה לא היה כך בהכרח בתגובה המקורית).

לאדם אחד כתבתי:
"שלום,
תודה רבה רבה שכתבת לי.
כשקראתי את המילים שלך הרגשתי קירבה וחיבור.
התחלת בדרך שרואה אותי ומכבדת את המקום שלי והמשכת בשיתוף במקום שלך ובדרך שבה אתה רואה את הדברים.
אני ממש מעריך את המייל שלך בעיקר משום שניכר שדעותינו שונות.
שיהיה שבוע טוב ומבורך,
בהערכה רבה, רוני"

לאדם השני כתבתי:
"שלום,
תודה שכתבת לי.
מתוך ההתיחסות, תשומת הלב והזמן שהקדשת לכתיבה נראה שאכפת לך ושהמדינה חשובה לך.
ניכר מדבריך גם שאתה מעריך אותי.

ניכר שדעותינו שונות. וזה בסדר כמובן מבחינתי.
לכן אני אפילו מעריך עוד יותר את העובדה שאתה קורא את דבריי ומגיב.

אין לי רצון וכוונה להיכנס איתך לשיח פוליטי אתך או עם קוראים אחרים, לנסות לשכנע אותך או להקשיב לנימוקים שלך על המצב.
אני כותב מתוך רצון להרבות טוב בעולם, בדרך שאני מאמין שהיא מיטיבה ומודע לכך שאולי אני טועה.
יש לי חברים רבים שדעותיהם שונות משלי ושיש בינינו הערכה הדדית ואהבה.
כשאני מעוניין בשיח על פוליטיקה או המצב אני עושה זאת בערוצים אחרים,
בפגישות פנים על פנים המאפשרות הרבה יותר העמקה והקשבה.

חשוב לי שתדע שהיה לי קשה מאוד לקרוא את המילים שלך ואת האופן שבו אתה מתנסח.
גם בגלל מילים מסוימות כמו "___", "____",
שהשתמשת בהן וגם בגלל הפסקנות הנחרצת בנוגע למגוון נושאים, אנשים ועמדות השונות משלך.

לכן, זו הפעם האחרונה שאגיב להתייחסות שלך שתנוסח בסגנון הזה.

שוב תודה על האכפתיות ועל כוונותיך הטובות.
אני מאחל לך, למשפחתך ולכל העם שלנו, שנדע ימים טובים, בריאים ובטוחים,
מלאים בערבות, אהבה ומחויבות הדדית.

שבוע טוב ומבורך,
חיים מלאים,
רוני "

**
בחרתי להקדיש את הפוסט השבוע לתגובות הללו,
כי חשוב לי להדגיש את נושא האחריות האישית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו תמיד,
ועל אחת כמה וכמה בתקופה המתוחה והטעונה הזו.

כל אחד מאיתנו משפיע על סביבתו (במשפחה, בעבודה, במדינה),
גם באמצעות הדרך שבה הוא מתנהל וגם באמצעות ההתנהלות שהוא מוכן לקבל בסביבתו.

לכל אחד מאיתנו יש אחריות גדולה על הדרך שבה אנחנו באופן אישי מתבטאים ופועלים.
האחריות הזו גדלה שבעתיים כשהשיח וההתנהלות סביבנו מושפעים על ידי כוחות חזקים ובעלי עניין
שמטרתם לפלג, להסית, לפגוע באמון ולהגביר שנאה וקיטוב.

הצד המשלים והלא פחות חשוב של זה, הוא מה אנחנו מוכנים לקבל בסביבתנו.
מה אנחנו מאפשרים ומה אנחנו מעודדים.
איפה אנחנו שמים גבול ברור.
איזו התנהגות אנחנו רוצים להחליש ואיזו להעצים.

אנחנו מושפעים מהמנהיגים שלנו ומהסביבה שלנו. חשוב להיות מודעים לכך.
אבל אנחנו גם משפיעים על הסביבה שלנו ועל המנהיגים שלנו.
גם אם איננו בעלי תפקיד הובלה רשמי או ידוענים עם חשיפה גבוהה,
יש לנו אחריות רבה שחשוב להכיר בה.
אנחנו יוצרים את המציאות שבה אנו חיים ומשפיעים עליה.

**
קבלו הצצה לחלק מהלו"ז שלי בשבוע החולף:

ביום ב' לקחתי חצי יום חופש ועליתי לירושלים לשבת מספר שעות במשמרת 101.
זו ישיבה שקטה, ללא מילים קריאות או שלטים, כולם בלבן, שכל מהותה תמיכה במשפחות החטופים.
לכאורה, רק יושבים כמה שעות ולא עושים כלום.
אפשר לתהות האם זה בכלל משפיע על מקבלי ההחלטות.
אני באופן אישי לא מתעסק בזה.
זה בטוח משנה למשפחות שהתמיכה הזו מאוד חשובה להן.
אני את העבודה שלי אעשה ואמשיך לעשות.

ביום ג' הנחיתי מפגש נוסף של קבוצת חילונים, דתיים לאומיים וחרדים.
במפגש הנוכחי בחרנו לגעת בנושאים מורכבים, מתוך רצון להבין יותר לעומק את האחר.
יצאנו מאזור הנוחות ונתנו מקום לכאב, לפחד, לכעס ולייאוש.
אנשים אמיתיים שיתפו בצורה ישירה, לא ערוכה ולא מתווכת את המקום שהם נמצאים בו.
ברמה האישית המפגש הזה חידד לי שוב עד כמה פערי התפיסה שלנו יכולים להיות עמוקים.
באיזו מהירות אנחנו מופעלים ממשפט או ממילה גם כשהכוונות שלנו טובות.
זה כל כך מורכב.

ביום ה' השתתפתי בהפגנת מחאה בכיכר "הבימה", הייתי אחד מתוך עשרות אלפים שהיו שם.
לצד תמיכה במשפחות וחתירה לחיבור ישיר ולדיאלוג מקרב וכן,
חשוב לי מאוד גם להשתתף במחאה נחושה וחוקית.
למרות שמחאה שונה במהותה ובאנרגייה שלה מתמיכה במשפחות או מהנחיית מפגש מקרב,
אני לא רואה סתירה ביניהן.
כולן חשובות ומשלימות זו את זו.
יתרה מזו – אני מאמין שכולן הכרחיות בימים הללו.

**
קריאה לפעולה:

ללא קשר לעמדתכם הפוליטית, עשו צעד קדימה.
אל תשבו כמתבוננים מהצד.
צאו מאזור הנוחות שלכם.
הכירו בכך שגם אתם מושפעים/נשטפים על ידי מכונות התעמולה והרשתות.
צמצמו חשיפה לערוצים מזיקים שמרבים רע ומלבים שנאה,
אך היזהרו מלהתכנס בעצמכם ולטמון את הראש בחול.
בחרו פעילות שבהלימה לערכים שלכם ולמה שחשוב לכם ותמכו בה בצורה אקטיבית.
הוו דוגמא אישית בסביבתכם למה שאתם רוצים לראות בעולם.
שימו גבול ברור למה שאתם לא רוצים לראות.
הטילו ספק,
חישבו עצמאית,
פגשו אנשים אמיתיים,
הרבו טוב.

אנשים שואלים אותי אם אני אופטימי או פסימי.
אופטימיות ופסימיות הן נקודות מבט מוגבלות בעיניי.
אני לא זה ולא זה.
אני מאמין שהמצב מורכב, שהוא יכול להתפתח בדרכים שונות, ושמה שאנחנו עושים משנה.

אני מתמקד באחריות שלי ובלעשות את העבודה שלי במשמרת שלי.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פעם שלישית (ולא בטוח שאחרונה)

זו הפעם השלישית שאני כותב על מורן סמואל בבלוג הזה.

הפעם הראשונה היתה ב2013 לאחר שנחשפתי לסרטון מרגש ומעורר השראה של מורן.
מורן זוכה במקום ראשון באליפות העולם,
ובמקום לנגן את "התקווה" מתחיל להתנגן המנון של מדינה אחרת.
מה הייתם עושים במצב כזה?
בסרטון הזה תוכלו לראות מה מורן עשתה.
אם לא יצא לכם לראות אותו עדיין,
או אם ראיתם אותו לפני מספר שנים,
ממש מומלץ לראות אותו שוב.

**
הפעם השניה היתה לפני כשלוש שנים,
עם זכייתה של מורן במדליית הכסף באולימפיאדה הפראלימפית בטוקיו 2021. 
סיפרתי קצת על הדרך שמורן עשתה בשנים האחרונות,
והמלצתי מאוד להקשיב לפודקאסט שבו מורן מתראיינת ומשתפת בהרחבה על מגוון האתגרים, הבחירות והמחירים בחייה.
אני מוצא את השיתוף הזה עוצמתי, מרגש ומעורר השראה,
מיוחד מעצם כך שהוא תו"כ מסע חיים, תנועה והתמודדות.

**
וכעת הפעם השלישית:
לפני מספר שבועות מורן השתתפה באולימפיאדה הפראלימפית הרביעית שלה (!!!!!)
וזכתה במדליית הזהב הנכספת (וגם שברה במוקדמות שיא פראלימפי חדש).

הפעם ההמנון התנגן כמו שצריך.

תראו את התהליך והתוצאות המדהימים הללו:
מקום חמישי בלונדון 2012,
ארד בריו 2016,
כסף בטוקיו 2021,
זהב בפריז 2024.

וזה לא רק בספורט.
זה גם בחיים האישיים, בזוגיות ובהורות,
בהתמודדות עם דברים קשים ולא מתוכננים,
בלקיחת אחריות מלאה על הבחירות שלה,
במיקוד במה שבשליטתה ובמה שהיא יכולה לעשות,
ובהליכה עד הסוף עם מה שחשוב לה גם כשלפעמים זה נגד הזרם.

**
תעשו לעצמכם טובה:
צפו בסרטון המרגש של מורן עם "התקווה" ופנו לעצמכם 50 דקות כדי להקשיב לראיון איתה.

ואז תהיו נדיבים, ותעבירו את זה הלאה עם המלצה חמה חמה,
כדי שגם חברים ובני משפחה יהנו מזה. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה הילדים שלך לומדים ממך?

לפני כשלוש וחצי שנים בתקופה שמרגישה כמו גלגול חיים אחר,
התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן.
אחת השאלות שהוא שאל אותי לקראת סוף השיחה היתה ממש חזקה עבורי והולכת איתי מאז.
אפשר לשמוע בהקלטה (דקה 1:39:50) שלאחר שערן שואל את השאלה,
אני שותק במשך מספר שניות ארוכות, בזמן שגלגלי המוח שלי עובדים.
שאלה משמעותית היא שאלה שגורמת לך לחשוב,
גורמת לך להסתכל על המציאות באופן קצת שונה,
מוציאה ממך מחשבה חדשה או אחרת.

השאלה שערן שאל אותי היתה "מה אתה חושב שהילדים שלך לומדים ממך?"
זו שאלה שאני לא בטוח שחשבתי עליה עד אותו רגע ובטח שלא בצורה המסוימת הזו.
היא שונה מאוד מהשאלות "מה אתה רוצה ללמד את הילדים שלך?" או "מה היית רוצה שהילדים שלך ילמדו?"
שאלת "מה הילדים שלך לומדים ממך" מדגישה את "לומדים" + "ממך".
זה לא מה הייתי רוצה שילמדו אלא מה לדעתי הם לומדים בפועל. עכשיו.
זו לא שאלה כללית על מה הם לומדים בבית הספר, מהחברים או מהרשתות, אלא מה הם לומדים ממני.
זכרתי שערן שאל אותי את השאלה הזו, אבל לא זכרתי מה היתה התשובה שלי אליו.
חזרתי להקשיב לשיחה הזו בסקרנות לפני כשעה וממש נהניתי לשמוע את התשובה שלי.
באותה נקודת זמן התייחסתי לשלושה דברים שהילדים שלי לומדים ממני:
א. להיות אדם טוב ולהרבות טוב.
ב. נחישות, התמדה והתמודדות עם קושי.
ג. למידה למידה למידה – למדנות יומיומית.

למרות שהשאלה הזו נשאלה לפני שלוש וחצי שנים, היא עדיין מלווה אותי ואני חוזר אליה מדי פעם.
זו שאלה שעוזרת לי להתאפס ויוצרת עבורי בהירות חדה כשאני מבולבל או מטולטל.
השבוע מצאתי את עצמי משתף שלושה אנשים שונים בשלוש פגישות שונות בשאלה הזו.
המשותף לכל השיחות היה קושי שאנשים חווים בהשפעת המצב במדינה, בעבודה, במשפחה או בכמה מהמימדים הללו ביחד. 
עבור כל השלושה שפגשתי, הקושי הוא אמיתי ומוחשי, מאתגר ולא פשוט.
חלקם היו במצב רוח ירוד במיוחד, רגעי או מתמשך.
סיפרתי להם על מה אני חושב שהילדים שלי לומדים ממני עכשיו,
והצעתי להם לחשוב על מה הילדים שלהם לומדים מהם.

כל מה שעניתי לערן לפני שלוש וחצי שנים תקף גם לעכשיו:
גם בתקופה הנוכחית אני מקווה שהם לומדים ממני להרבות טוב, התמדה, התמודדות עם קושי ולמידה מתמשכת.
בנוסף, אני מקווה שהם לומדים ממני גם שמחה, אחריות, מחויבות והחזקת מורכבות.
הייתי רוצה שהם ילמדו ממני גם איך לבקש עזרה ולהישען כשצריך, ואני לא בטוח שאני מורה מספיק טוב לזה.  
יש דברים שאני עוד צריך ללמוד בעצמי.

כדאי לזכור שאנחנו תמיד "על המגרש".
הילדים שלנו תמיד לומדים מאתנו משהו.
לרוב פחות ממה שאנחנו אומרים ויותר מאיך שאנחנו מתנהגים.

שחייה בים גבוה אפשר ללמד רק בים גבוה.
התמודדות עם קושי אפשר ללמד רק כשקשה.
החזקת מורכבות אפשר ללמד רק כשמורכב.
התמדה אפשר ללמד רק לאורך זמן.
תקווה אפשר ללמד כשמייאש.

אז מה הילדים שלך לומדים ממך עכשיו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

האדם שאני הופך להיות

מה המטרה שלכם? לאן אתם רוצים להגיע?
על שתי השאלות הללו נכתבו אינספור ספרים ומאמרים. 
בחיפוש קצר תמצאו שלל פודקאסטים והרצאות מוקלטות בנושא. 
ניתן להגדיר יעדים אישיים, עסקיים, בריאותיים, משפחתיים, חברתיים, כלכליים ועוד ועוד.
מטרה מוגדרת היטב ממקדת אותנו ומגדילה משמעותית את הסיכוי שנגשים אותה.
השפעתה של הגדרת מטרות ויעדים על חיינו עצומה.

אבל לא פחות חשוב מהגדרת המטרה וממיקוד בהגעה אליה,
זה המיקוד בדרך עצמה ובצעד הנוכחי.

אקהרט טולה כותב בספריו "כוחו של הרגע הזה" ו"ארץ חדשה":

באופן אישי אני חווה את עצמי במסע מתמשך שלא נגמר.
אישי.
משפחתי.
ארגוני.
פיננסי.
חברתי.

לא אחת, וגם עכשיו, זה יכול להיות מאתגר ולא פשוט.

עבורי, בכל המימדים הללו זה פחות עניין של להגיע ליעד סופי או למקום מסוים,
ויותר לצעוד בכיוון רצוי, להקפיד על איכות הצעדים שלי ולהצליח להנות מהדרך.
שמחה יומיומית והנאה מהדרך הן לא פריבליגיה עתידית שתגיע כשהכול יסתדר,
אלא אפשרות עכשווית קיימת שיש להקדיש לה תשומת לב וליצור אותה גם עכשיו.

הנה מספר דברים שאני מאחל לעצמי בדרך המתמשכת:

– להתכוונן ולהצליח להרבות טוב לעצמי, לאנשים סביבי ובעולם.
– לשמור על הלימה בין מה שאני אומר למה שאני מתכוון.
– לחיות על פי הערכים המובילים שלי.
– להמשיך ללמוד, לחוות ולהתפתח.
– לשמוח ולהנות מהדרך.

גם כשזה קשה.
גם כשזה מצריך אומץ, מאמץ או כשיש לזה מחיר.

לרוב, השאלות "האם נגיע או לא נגיע?" ו-"מה צריך לעשות כדי להגיע לשם?" מעסיקות אותנו לא מעט.
השאלה "מי האדם שאני הופך להיות להיות בדרך לשם?" מסקרנת, חשובה ומשמעותית הרבה יותר.

מי האדם שאני הופך להיות עכשיו במסע הנוכחי שאני עובר במשפחה, בעבודה ובמדינה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תרופת הפלא

תרופת הפלא א':
איזה חומר ניתן לפזר על אדמה שהוזנחה במשך שנים,
ושכעת היא מלאת עשבים שוטים, קוצים וצמחי בר,
אשר יהפוך אותה לגינה פורחת ומלאת עצי פרי בתוך שעתיים?

תרופת הפלא ב':
איזו שיטה מהפכנית ניתן להפעיל במערכת יחסים שהוזנחה במשך עשור,
ושכעת היא מלאת מטענים, שיפוטים, פצעים מוגלתיים וחוסר אמון,
אשר תהפוך אותה למופלאה, מלאת אהבה וקירבה בתוך יומיים?

תרופת הפלא ג':
איזו נוסחת קסמים מתאימה למצב כלכלי,
המאופיין במינוס גדול, משכנתא שלא נסגרת, חובות תופחים ואפס חסכונות,
ויכולה להביא לרווחה כלכלית, עכשיו ובעתיד, לנו ולילדינו בתוך שבועיים?

תרופת הפלא ד':
באיזה רעיון פורץ דרך ניתן להשתמש עם גוף שהוזנח במשך שנים,
ושכעת הוא מוצף בחולי, ניקוטין, תזונה לקויה ובריאות ירודה,
אשר ינקה את העורקים, יאזן את הערכים ויאפשר לאדם המחובר אליו לרוץ מרתון בתוך חודשיים?

תרופת הפלא ה':
האם יש תכנית פורצת דרך, ראש ממשלה, שר, רמטכ"ל או מפכ"ל המתאימים למצב הקיים, לאלימות, לפערים, לפיגועים ולפילוג,
אשר יפתרו את הבעיות, יחזירו את הביטחון, השלווה והשפיות ויאפשרו לנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם שכנינו? בתוך שעתיים, יומיים, שבועיים או חודשיים?

**
המציאות שאנו חווים עכשיו (תהא אשר תהא),
ברמה האישית, המשפחתית, החברתית, הלאומית והעולמית
היא תוצר של השקעה (תהא אשר תהא) עקבית ומתמדת לאורך שבועות, חודשים ושנים.
לא לכל מצב ולא בכל רגע יש תרופת פלא או פתרון קסם מיידי.
לעתים לא ברור מה אפשרי וכמה זמן זה ייקח.

אבל תמיד תמיד יש כמה דברים שאפשר להתחיל לעשות:
א. לעצור את ההזנחה וההתדרדרות – רק היום לייצר פחות נזק וסבל, להפסיק לחפור את הבור.
ב. לשנות את המגמה – רק היום להשקיע בתשתיות, באהבה, בסובלנות, בחינוך, בריפוי.
ג. "לרדת למגרש" – רק היום להפסיק להתלונן, לרכל ולהתקרבן. לעשות איפה וכמה שאפשר.
ד. להמשיך לנשום – רק היום להחזיק מעמד, להחזיק כוונה, לשמור על תקווה.

**
את הפוסט הזה כתבתי ופירסמתי באוקטובר 2015 לפני קרוב לעשור,
בזמן שנראה כל כך רחוק ובמקום שנראה כל כך שונה מהתקופה הנוכחית.

מדהים (ולא מפתיע) כמה הוא רלוונטי ומדויק גם היום.

מומלץ להישמר מהבטחות או מציפיות לתרופות פלא ולפתרונות קסם.
עניינים מורכבים צריכים את הזמן שלהם.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.

רק היום. 

בהרבה נחישות, אורך רוח, התמדה, אהבה ותקווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מצמד מנצח לטריו חזק במיוחד

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

על יוגה (והרבה מעבר ליוגה…)

להיות מתחיל

לפני כשבועיים השתתפתי בשיעור היוגה הראשון שלי.
מאז, השתתפתי בעוד שלושה או ארבעה שיעורים.
הרמה הנוכחית שלי מאוד ראשונית,
המיומנות והביצועים במקום שונה משל מרבית האנשים סביבי.

יש משהו חזק בחוויה של להיות "מתחיל":
לא לדעת, להיות בעל מיומנות נמוכה,
להתאמץ לנסות לעשות את מה שאחרים עושים,
וגם אז לא להצליח או לעשות משהו שמרגיש ונראה שונה ו"עקום".

לצד "הגמגום" והמאמץ,
אני מוצא בכל התהליך הזה משהו מרענן ומחיה שלא חוויתי מזמן:
הנה "שדה" שהייתי רוצה להתקדם בו,
שרירים (תרתי משמע) שהייתי רוצה לפתח,
ושאני מאמין שהם חשובים ובעלי פוטנציאל לתרום לחיי.

האם אני מוכן להקדיש לכך את הזמן והקשב הנדרש?
האם אני מוכן לאפשר לעצמי להיות במקום הלא-מיומן, המתאמץ והמגמגם,
ולהמשיך לתרגל בסבלנות, בעקביות ובהתמדה, גם כשאין תוצאות מיידיות?

**
בשיעורי יוגה, חלק מהתנועות שהמורה מדגימה,
לא רלוונטיות עבורי, בלתי אפשריות ליישום כרגע,
ומעוררות מחשבה שאין באפשרותי להגיע אליהן גם בעתיד.
(רוב הסיכויים שזה לא נכון, ושזה רק עניין של פיתוח מיומנות).

כשאני מביט במורה או במתרגל מנוסה,
אני רואה אותם כרגע כפי שהם כאן לידי,
ולא רואה את מאות ואלפי השעות,
שהם הקדישו לאורך השנים לפיתוח המיומנויות הללו.

בשונה מיוגה, יש מספר מיומנויות שאני מתרגל מזה מספר שנים,
ושכתוצאה מזה הרמה שלי בהן שונה מאוד מהרמה שלי ביוגה.
ביניהן: אמפטיה, הכרת תודה, הקשבה לעצמי ולאחרים, סקרנות, אי-שיפוטיות והכלת מורכבות.

תרגול מתמשך ועקבי לאורך שנים, תורם להתפתחותם של השרירים והמיומנויות הללו,
והופך אותם ליותר זמינים ונגישים עבורי, בחיי היום יום ובמצבי משבר וקושי.

ההקבלה הזו בין יוגה למיומנויות אחרות מעוררת בי שקט ותקווה:
זה לגמרי אפשרי.
אפשר לבחור מיומנויות או שרירי חיים שחשובים לנו,
לתת לעצמנו את הזמן,
להתמקד בהם, לפתח אותם בהדרגה, בעקביות ובהתמדה,
לאורך שנים אם צריך,
ואז פתאום לגלות שאנחנו במקום אחר מהמקום שהיינו בו,
ושהשרירים הללו נמצאים שם עבורנו, תומכים בנו ומשרתים אותנו.
(וגם שהדרך ממשיכה להיות אינסופית ולא נגמרת).

**
לקינוח אני רוצה לשתף בשלושה ציטוטים, משלושה מורים שונים,
שאני מעריך ושעוזרים לי ללמוד על מיומנויות ושרירי חיים חשובים שניתן לשאוף אליהם.

"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

– אתי הילסום, מתוך "השמים שבתוכי", הוצאת כתר

**
"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.
מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?
כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

~ אקהרט טולה, מתוך "ארץ חדשה"
**
"סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.

פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו."

~ סטפן לוין, מתוך "מי מת"

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מחויבות והתמסרות

ב-25 למאי 1961 ניצב נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי בפני הקונגרס האמריקאי
והציג בפומבי יעד פורץ דרך, שאפתני ומאתגר במיוחד:
"להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום"

ב-21 ביולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח ואמר את המשפט האלמותי:
"זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות".
שלושה ימים לאחר מכן, תא הפיקוד של "אפולו 11" ובו האסטרונאוטים,
חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט.

המשימה הושלמה בהצלחה בתוך כשמונה שנים, פחות מחצי שנה לפני תום העשור !

מאז, הדוגמא מעוררת ההשראה הזו מוזכרת כמעט בכל ספר, הרצאה או קורס,
העוסקים בחזון, אסטרטגיה, מימוש פוטנציאל, פריצת גבולות והצבת יעדים שאפתניים.

**
מה המקבילה האנושית ליעד אישי שאפתני, היוצר השפעה משמעותית בעולם,
שאדם "רגיל" בעל משאבים מוגבלים יכול להגדיר לעצמו לעשור הקרוב?

השבוע פרסמה "הסולידית" פוסט מרתק ובו שיתוף בעשר תובנות אישיות,
המסכמות עשור של כתיבה בנושאי עצמאות כלכלית, חיסכון והשקעות.
אם הנושאים הללו מעסיקים אתכם, סביר להניח שכבר נחשפתם לפוסטים של "הסולידית".
אם טרם נחשפתם, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.

ה"סולידית" היא דוגמא מעוררת השראה עבורי להשפעה אדירה של אדם יחיד.
אישה "מן השורה" הבוחרת להתמקד בתחום מסוים (במקרה שלה זהו תחום כלכלי),
לבטא את מחשבותיה ורעיונותיה באמצעות כתיבה,
ובכך להשפיע על אלפים רבים של אנשים ומשפחות,
אולי אפילו לשנות מסלולי חיים של דורות שלמים.

מעבר להתמדה רבת השנים של "הסולידית" ולהשפעתה על קהל עצום,
היא מהווה דוגמא והוכחה שאפשר ללכת נגד הזרם של שטחיות, תזזיתיות ותרבות האינסטנט.
מרבית הפוסטים של הסולידית הם בני אלפי מילים, מציגים עומק ומורכבות, ומצריכים ריכוז וזמן כדי לקרוא אותם.
למרות זאת, עם השנים הפך בלוג "הסולידית" לפופולרי במיוחד,
כשכל פוסט שהיא מפרסמת זוכה לאלפי צפיות ומאות הערות.
ניכר שאלפי קוראים מעריכים איכות ונמשכים לחשיבת עומק מקורית ואינטילגנטית.

**
"הנחתת אדם על הירח והחזרתו בשלום הביתה",
הוא גם יעד ברור ומוגדר שקל להבינו ולמדוד האם הושג,
וגם מטרה שאפתנית במיוחד שקשה להגשימה.

הכתיבה של "הסולידית" שונה.
אין בקצה שלה יעד המוגדר בחדות ומאתגר בצורה בלתי רגילה.
קשה למדוד אותה.
ועדיין, העשייה המתמדת והמתפתחת בתחום מסוים, היא בעלת השפעה עצומה.

אלו חדשות טובות:
ההגדרה של יעד חד, מרגש, מדיד וארוך טווח,
אינה תנאי הכרחי להתמקדות בתחום מסוים, להתמדה בדרך חשובה וליצירת השפעה משמעותית לאורך זמן.

בעולם כל-כך דינמי, מחויבות מתמדת לכיוון ולתחום, מבלי להיצמד ליעד קונקרטי מדי,
יכולה להוות יתרון המאפשר גמישות, מתן מענה לשינויים בלתי צפויים ולהתפתחות בריאה ולא מקובעת.

**
לפני כחמש-עשרה שנים אבי ז"ל חלה בסרטן.
לאחר התמודדות אינטנסיבית בת קרוב לשנה, גדושה בניתוחים וטיפולים, הוא נפטר.
באופן מפתיע, לצד כל הקושי, הכעס והאבל שבמפגש עם המחלה הזו, למדתי להעריך ולכבד אותה:
לרוב היא היא מגיעה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים,
"עובדת" בצורה יסודית מדי יום, גדלה ומתפתחת בהתמדה מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב,
ואז, כשהיא כבר מתגלה, היא כל-כך מבוססת שגם טובי הרופאים, הטכנולוגיות והטיפולים לא תמיד יכולים לה.

ניתן לרתום את העקרונות הללו לעשיית טוב ולתרומה משמעותית לאנשים ולאנושות, במקום לפגיעה הרסנית.

קנדי, אדם על הירח, "הסולידית" וסרטן, מתחברים אצלי לחשיבות, להשפעה ולעוצמה,
של בחירת כיוון ותחום (עם או בלי יעד ארוך טווח) ולעשייה עקבית, מתמדת וממוקדת לאורך זמן.

"אנשים מפריזים במה שהם מסוגלים לעשות בשנה, ולא מדמיינים מה הם מסוגלים לעשות בעשר שנים".
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה, אבל אני ממש אוהב אותו.

הוא מעודד אותי לחשוב על העשור הקרוב שלי… לאיזה תחום-תנועה-עשייה אני רוצה להתמסר?

ומה אתכם..? מה כל זה מעורר בכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר