תגית: התפתחות

בשבועיים האחרונים, בהמשך לפוסט "פיתוח מומחיות", "שיחקתי" קצת עם הרצון שלי.
("שיחקתי" = בדקתי בסקרנות מה קורה איתו ואיתי בכל מיני מצבים.)

הנה 11 למידות אישיות על הרצון שלי:

1. לפעמים אני יודע מה אני רוצה ולפעמים איני יודע.
כששואלים אותי "מה אתה רוצה עכשיו?", לא תמיד אני יודע.
לא תמיד יש לי העדפה או רצון.

**
2. לפעמים אי-הידיעה היא ביטוי של חוסר אמון או חוסר לגיטימציה.
אני לא יודע מה אני רוצה כי אני לא בטוח אם זה משנה או אם מותר לי לרצות.
("מה זה משנה מה אני רוצה, אם ממילא נעשה את זה ככה…").

**
3. לפעמים אני יודע מה איני רוצה ועדיין איני יודע מה אני כן רוצה.
ידיעת ה-"מה-לא", אינה מגיעה בהכרח עם ידיעת ה- "מה-כן".
אני יודע שלא מתחשק לי לאכול פיצה, ואני לא בטוח מה כן מתחשק לי לאכול.

**
4. ידיעת המה-לא יכולה להיות שלב בדרך למה-כן. 
כמו במשחק "חם-קר", אחרי כמה "קר", הכיוון של "חם" יכול להתבהר. 
בשונה מהמשחק "חם-קר", ידיעת מה-לא אינה מצביעה בהכרח על מה-כן.

**
5. לפעמים אני רוצה להתרחק ממשהו ולפעמים אני רוצה להתקרב למשהו. 
במצבים מסוימים זה יכול להישמע אותו דבר, וזה לא.
לרצות פחות קונפליקטים ולרצות יותר הרמוניה זה לא אותו דבר.
לרצות לא להיות חולה ולרצות להיות בריא זה לא אותו דבר.
לרצות לא לסבול ולרצות להנות זה לא אותו דבר.

**
6. לפעמים אני יודע מה אני רוצה או מה איני רוצה, ואני מעדיף לא לבטא את זה בקול רם.
יכול להיות שאגיד "לא משנה לי" למרות שכן משנה לי.
או שאגיד "אני לא יודע", למרות שאני כן יודע.
כשזה קורה, מעניין להתבונן בסיבה שזה קורה.

**
7. אחת הסיבות לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי מישהו ייפגע.
ואז, גם כשאני יודע מה אני רוצה, החשש שמישהו ייפגע גדול יותר מהרצון לדבר המסוים.
כששאלו אתמול בסדנה "מי רוצה לתרגל עכשיו?", רציתי לומר "אני" אבל היססתי, כי לא רציתי "להידחף" ושזה יבוא על חשבון מישהו אחר.

**
8. סיבה נוספת לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי אני אפגע.
יכול להיות שכשאגיד מה אני רוצה, יתעלמו מזה, או יסרבו לזה, או יתנגדו לזה, או ידחו את זה.
ואז… אולי יתנגדו אלי, או ידחו אותי.
ואז.. אני אתאכזב, אתבאס, או אפגע.

**
9. סיבה שלישית לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שהרצון אינו לגיטימי מאיזושהי סיבה. 
שאני לא "אמור" לרצות את זה.
ושגם אם אני רוצה את זה, זה לא לגיטימי לבקש את זה במצב הזה או מהאדם הזה.

**
10. נתינת מקום לרצון שלי עוזרת לו להתממש.
המשפט "מתחשק לי להמשיך את הטיול ולא ולחזור הביתה עדיין, מתאים לך?",
שונה מהמשפט "האם מתאים לך להמשיך את הטיול או לחזור הביתה?".

**
11. הרצון שלי משתנה.
רצון הוא משהו חי ודינמי.
הבדיקה "מה אני רוצה?", היא למעשה תמיד בדיקה "של מה אני רוצה עכשיו?".
מה שאני רוצה עכשיו יכול להיות שונה ממה שארצה אחר כך.
לא באמת ניתן לדעת מה ארצה אחר-כך.

**
בדיקה ב Live: מה אני רוצה עכשיו…?

לסיים את הפוסט הזה ולשלוח אותו. להתפנות לדברים אחרים.

עד כאן 11 למידות על רצון. אני מקווה שהפוסט בעל ערך עבורכם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אולי גם למידות ותובנות על הרצון שלכם, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אין עדיין פרטים נוספים על קבוצת התרגול והלמידה ברוח "ארבע ההסכמות" שהוזכרה בפוסט הקודם. אולי בקרוב…

ביקורת היא אחת מצורות התקשורת הנפוצות.
באופן קבוע אנחנו נותנים ומקבלים ביקורת. 
ביקורת יכולה להגיע בצורות שונות ובעוצמות שונות.

**
ביקורת היא טריגר.
ביקורת יכולה להיות כלפינו או כלפי משהו שעשינו. 
בעת קבלת ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלנו (הנובע מ"מוח הזוחלים" הקדום) הוא לתקוף, להתגונן או לקפוא.

**
ביקורת יכולה להיות מאיץ לקונפליקט או מנוף להתפתחות.
כשביקורת (מאדם מסוים או בנושא מסוים) מפעילה אותנו בעוצמה, סביר להניח שיש שם משהו חשוב עבורנו.
לא תמיד יש לנו את הרצון לעבוד עם ביקורת שאנו מקבלים.
לא תמיד יש לנו את היכולת (לדוגמא: פניות נפשית או משאבים רגשיים) לעבוד עם ביקורת. 
כשיש לנו גם רצון וגם יכולת, עבודה עם ביקורת יכולה לתרום בצורה משמעותית להתפתחות שלנו.

**
להלן 6 דרכים לעבודה עם ביקורת:
(מתאים למצבים שבהם יש לנו רצון + יכולת לעבודה)

א. כשמישהו מבקר אותנו:

1. לחפש את האמת שבבסיס הביקורת – 
"בהיעדר ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק משוב".
כשמישהו אומר לי "אתה אנוכי", הנטייה הראשונית שלי הינה לבטל את דבריו ולתקוף אותו.
דרך מומלצת אחת לעבודה עם ביקורת היא לבדוק בסקרנות איפה בחיי או בהתנהלותי אני נוהג באנוכיות.
ניתן להניח שיש משהו עבורי, גרעין או גרעינון של אמת, בדרך שבה אנשים רואים או חווים אותי.
בדיקה סקרנית יכולה להגביר את הפתיחות והמודעות שלי ולהקטין את ההתנגדות שיש בי כלפי המסר או המבקר.

**
2. להקשיב לצורך החשוב שהאדם מבטא –
על פי תקשורת מקרבת, בכל פעם שאנו אומרים או עושים משהו, אנו מנסים למלא צורך חשוב שלנו.
מרשל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת טוען ש"אלימות הינה ביטוי טראגי לצרכים חשובים שאינם נענים". 
כשמישהו מעביר ביקורת עלינו או על משהו שעשינו, הוא מבטא צרכים חשובים שלו שהוא אינם נענים.
כשאנו מסתקרנים לגבי הצורך החשוב שהאדם מנסה להביע (לפעמים בדרך שקשה להקשיב לה),
אנו מפנים את תשומת הלב מהתמקדות בנו להתמקדות בו, מרצון להוכיח ולנצח, לרצון להבין ולעזור.
דוגמא: הביקורת "את ביקורתית מדי", יכולה להיות ביטוי לצורך בקבלה, הכרה, פרגון והערכה.

**
3. לנפנף את הביקורת – 
את המילים הבאות שמעתי מאלכס קורנהאוזר, מנכ"ל אינטל ישראל לשעבר, במסגרת כנס ניהולי מתקדם:
"במהלך עבודתכם תקבלו הרבה ביקורת מאנשים שונים.
יש לכם אחריות להקשיב לביקורת, לבדוק אותה ולעשות איתה עבודה.
אבל… אם לאחר שבדקתם לעומק, הגעתם למסקנה שהביקורת אינה רלוונטית,
הרשו לעצמכם לנפנף אותה ולהמשיך הלאה."

מאלכס קיבלתי את "הלגיטימיציה" לשחרר ביקורת שאינה רלוונטית עבורי.
עם השנים למדתי שביקורת לא רלוונטית, היא ביקורת ש"עוברת לידי" ואינה מפעילה אותי.
אם הביקורת מקפיצה אותי ומעוררת בי התנגדות גדולה, סביר להניח שיש בה משהו עבורי.

**
ב. כשאנחנו מבקרים מישהו אחר:

4. לחפש את הצורך החשוב שלי – 
בדומה לדרך #2 המזמינה להקשיב לצורך של האחר החבוי תחת הביקורת המבוטאת כלפינו,
כשלנו יש ביקורת כלפי אחרים (בין אם אנו מבטאים אותה או רק חושבים עליה), 
אנו יכולים להסב את תשומת ליבנו מהאדם שעליו אנו מצביעים,
ולבדוק בסקרנות מה הצורך החשוב שלנו שהיינו רוצים שיקבל מענה כרגע.

האם יכול להיות שכשאני מאשים את זוגתי בכך שהיא "רגישה מדי", אני בעצם כמה לביטחון ולזרימה בקשר שלנו, 
שיאפשרו לי להתבטא בחופשיות מבלי לחשוב מספר פעמים לפני שאני אומר משהו?

**
5. לחפש משהו דומה אצלי או בתוכי – 
מערכות היחסים שלנו הן שיקופים. 
לא ניתן לראות באחר משהו שלא קיים בעצמנו.
אם אני מבקר את השותף שלי על כך שהוא "מניפולטיבי",
סביר מאוד להניח גם אני "מניפולטיבי" בהיבטים מסוימים של ההתנהלות שלי איתו או עם אחרים.
ייתכן שהמניפולטיביות שלי תבוא לידי ביטוי בצורה אחרת מזו שאני רואה אצלו, ועדיין היא שם. 
כשאני רואה את היבטי המניפולטיביות בתוכי אני מקבל הזדמנות לשינוי התפתחותי. 
בנוסף, משהו בי מתרכך ונהיה פחות צדקני או מוסרני כלפי שותפי.

**
6. לחפש את הכמיהה הסמויה שבבסיס הביקורת שלנו – 
משהו שאולי היינו רוצים ואיננו מאפשרים לעצמנו. 
בשונה מצורך חשוב שלנו שאינו מקבל ושקל לנו יחסית לזהות אותו ולהתחבר אליו,
הכמיהה הסמויה היא צורך או צורת התנהגות הרחוקים מאיתנו.
דוגמא: אם "חוסר אחריות" מקפיץ אותי, ייתכן שאני תופס את עצמי כאדם אחראי מאוד.
יכול להיות שאחריות היא אחד מסימני ההיכר שלי, חוזקה משמעותית, איכות שאנשים רואים בי ומעריכים אצלי.
חוסר אחריות מעורר בי התנגדות עזה, משהו שאיני מרשה לעצמי. 
במצב כזה, האם יכול להיות שהכמיהה הסמויה שלי היא כמיהה לחופש, 
לעזוב הכול ולעשות לעשות משהו שמתחשק לי, מבלי להתייחס להשלכות עתידיות או להתחייבויות קיימות?

**
עד כאן 6 דרכים לעבוד עם ביקורת.

הקלות שבה ניתן להבין רעיון כלשהו, אינה מעידה על פשטות היישום שלו.
ביקורת, במצבים ובמערכות יחסים מסוימים, יכולה להיות טריגר עוצמתי המשאיר את "ניהול הסיטואציה" למוח הזוחלים שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם.

חדשות מעודדות:
לא נורא אם לא הצלחנו להגיב כפי שרצינו עד כה. 
בעתיד נקבל אינספור הזדמנויות נוספות לתרגול…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מספר מיוחד 48.
מתחלק ב-2, 3, 4, 6, 8, 12, 16, 24.
מתחלק בהרבה מספרים ואינו מתחלק ב-5 וב-10.
מספר "אמיתי" באמצע החיים, לא מספר עגול ש"מצטלם יפה".
אינטגרטיבי.
מלא ומחובר.
לא מהוקצע.

השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-48.
יום הולדת 48 הוא יום שבו אני מסיים ארבעה תריסרי שנים על הכדור הזה.
ומתחיל את התריסר החמישי.

**
רפלקציה על המקום שהייתי בו לפני 12 שנים, בדיוק בתחילת התריסר הרביעי שלי, 17.2.08:

משפחה:
– מאיה ואני נשואים כעשר שנים. שחר ותמר בנות שמונה ושש, לומדות בכיתה ב' ובגן חובה.
– רועי עדיין לא אתנו, צפוי להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
– אנו גרים בדירה שלנו ברחוב מענית בכפר-סבא. בעוד מספר שנים נעבור לבית שאנו גרים בו כיום. 
– אבי בחיים. בעוד כשנה וחצי יתגלה אצלו סרטן והוא ילך לעולמו בפברואר 2010 לאחר התמודדות בת מספר חודשים.
– אבירם ואיתי, בני דודי, עדיין כאן. בעוד מספר חודשים נחגוג ביחד אצל הורי את ראש השנה. כשבועיים לאחר מכן תתרחש תאונת המטוס הקטלנית שבה ימצאו את מותם.
– בעוד כעשר שנים (פברואר 2018) יתגלה סרטן אצל אמי. ניכנס לתקופה אינטנסיבית ומאתגרת בת כשנה וחצי של טיפולים וניתוחים. לשמחתי אמי עדיין כאן אתנו כיום (פברואר 2020), במקום יציב יותר, מטופלת, מתמודדת.

**
לימודים והתפתחות אישית:
– בפברואר 2008 אני מכיר את מודל Human Dynamics מזה כארבע שנים. לתקשורת מקרבת נחשפתי לפני כשנתיים-שלוש בזכות מירי שפירא היקרה. גם תקשורת מקרבת וגם Human Dynamics משמעותיים מאוד בחיי. כבר אז וגם היום.
– לפני מספר חודשים חזרתי מסמינר תקשורת מקרבת בן 4 ימים באוהיו, שם פגשתי לראשונה את סילביה הסקביץ' (צפוי להתפתח בינינו קשר חברי ויהיו לנו מספר מפגשים נוספים בהמשך). לפני כשנה חזרתי מסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים בניו-מקסיקו שבו זכיתי לפגוש את מרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת), מנחים נוספים ועשרות משתתפים מכל העולם. שנת 2007 שזה עתה הסתיימה מהווה שנה טרנספורמטיבית עבורי בכל מה שקשור לתקשורת מקרבת ולאינטגרציה שלה לחיי.
– בנקודת הזמן הזו אני באמצע לימודי הרייקי שלי. צפוי לסיים בעוד כשלושה חודשים בסמוך ללידתו של רועי. הרייקי ישפיע עלי ועל חיי משפחתי וישמש אותי הרבה בשנים הקרובות, בין היתר במצב חירום אינטנסיבי ומאתגר במיוחד. 
– טרם נחשפתי לגישת ה-"התמקדות" ולדנה גניהר (מורתי הראשונה להתמקדות). טרם פגשתי את יהודית פירסט שתהיה שותפתי להתמקדויות שבועיות במשך שנים. עולם חדש ומופלא שישפיע רבות על חיי צפוי להיפתח בפני באוקטובר 2008, בעוד כחצי שנה.
– גם את לימודי הקונסטלציה (ישי גסטר), התקשור (דורית יעקובי) והפסיכולוגיה ביהדות (יאיר כספי) טרם פגשתי. 
– טרם נחשפתי לבודהיזם, שצפוי להיכנס לחיי בהדרגה ובעקביות בעוד מספר שנים, ולהשפיע עלי באופן עמוק ומשמעותי.
– מזה מספר שנים אני חשוף לעבודתם ולספריהם של סטיבן קובי וטוני רובינס המשפיעים על חיי. 
– טרם נחשפתי לסת' גודין וטיך נהאת האן, מורים וסופרים שיהפכו להיות משמעותיים מאוד בחיי.
– כל עולם הפודקאסטים וספרי השמע של audible עדיין לא כאן עבורי. מדי פעם אני צורב לעצמי דיסקים ממקורות שונים ומאזין להם במהלך נסיעות.

**
עבודה:
– בפברואר 2008 אני עובד באינטל במשרה מלאה. מנהל קבוצות מערכות מידע מקומיות וגלובליות מזה מספר שנים.
– אני אחראי על תחום רוחבי של "פרויקטי אנשים" במחלקת IT ישראל ומוביל מספר פעילויות המשפיעות על כמה מאות עובדים.
– אני כבר מדריך מוכר באינטל ישראל ומעביר מספר קורסים בנושאי תקשורת בינאישית, פיתוח קריירה והתפתחות אישית.
– אני בקשרים חבריים עם איתי, מוטי, מרב ומספר אנשים נוספים העובדים בארגון מקביל לשלי. עוזר להם פה ושם "בהתנדבות". טרם הצטרפתי לארגון שלהם שלימים ייקרא Advanced Analytics ויהפוך להיות ארגון בינה-מלאכותית מוביל באינטל העולמית.
– בשלב זה טרם ביצעתי את שינוי הקריירה ואת המעבר מניהול קבוצות טכנולוגיות למיקוד בתחומי אנשים, מערכות יחסים, פיתוח מנהלים ותרבות ארגונית. 
– טרם פגשתי חלק גדול מהאנשים שאני עובד איתם בצורה הדוקה בשנים האחרונות, אנשים שחלקם יהפכו להיות שותפים מדהימים לדרך, חברים קרובים (הרבה מעבר לעבודה…) ואנשים שכיום אני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיהם.
– בפברואר 2008 הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" עדיין לא קיים (יעלה לאוויר לראשונה רק ב-2012). בשנים שלאחר עלייתו, אכתוב אלפי פוסטים, בתדירות יומית או שבועית שייקראו על ידי אנשים רבים.
– הפעילות העסקית הנוספת שלי (לצד עבודתי באינטל) עדיין לא קיימת. טרם העברתי הרצאות או הנחיתי סדנאות מחוץ לאינטל.

**
חברים וקהילה:
– חברים קרובים מסוימים שאני בקשר איתם גם היום (פברואר 2020) כבר בחיי. 
– יחסים הדוקים עם מספר חברים בפברואר 2008 עתידים להתרופף, חלקם להינתק. 
– חברים מסוימים, חלקם מהקרובים ביותר כיום (2020) טרם נכנסו לחיי בנקודת הזמן הזו. אין לי מושג שהם בעולם…אני צפוי לפגוש אותם בשנים הקרובות…
– ויש את אלו שבמהלך תריסר השנים הקרובות יספיקו להיכנס לתקופה משמעותית ולצאת…
– ההצטרפות לרשת מעוז תתרחש בעוד כשנה וחצי עם הקמת הארגון שאזכה להיות בן המחזור הראשון שלו. בזכות ארגון זה אפגוש אנשים רבים (חלקם יהפכו להיות ממעגל חבריי הקרובים ביותר) ואיחשף לתכנים ותהליכים מעוררי השראה ומשמעותיים. 
– במילואים אני עדיין מפקד צוות של כמה עשרות לוחמים. לפני כשנה וחצי (קיץ 2006) צוותי ואני לקחנו חלק פעיל במלחמת "לבנון השנייה".
– פרויקט התנדבותי משמעותי בן מספר שנים של תקשורת מקרבת בבית הספר היסודי סורקיס בכפר סבא טרם החל.

**
אז והיום…
איזו דרך וכמה התפתחויות.
כל כך הרבה קרה, התהווה והשתנה במהלך תריסר השנים הללו.

סקרנות וענווה.
אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח. 
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…

כבוד וחמלה.
לאנשים הצועדים אתי ולצדי.
לאתגרים שאנשים (…אני ביניהם…) חווים ומתמודדים איתם. 
למורכבות החיים ולמלאות שלהם. 
לגם וגם שמגיע בעסקת החבילה שלנו כאן.
לארעיות שלנו במקום הזה.
לדרך המופלאה שבה החיים מתהווים, מתפתחים ומשתנים בכל רגע ורגע.

Inter-Being
את המושג הזה למדתי מטיך נהאת האן.
אין לנו קיום עצמאי.
אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים, משתנים ומתהווים ביחד.
מוגדרים על ידי מערכות היחסים ההדדיות ויחסי הגומלין שלנו עם הסובבים אותנו.
אנשי שבט הזולו נוהגים לומר: "Umuntu Ngumuntu Nagabantu".
בתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל/בזכות אנשים אחרים".

הכרת תודה.
על דרך. 
על התפתחות. 
על מורים. 
על חברים.
על מתנות שקיבלתי ושהתברכתי בהן.
על מסע מרתק.
על חיים מלאים.
על חגיגות ואבל.
על דברים שאינם מובנים מאליהם.

מעניין איך זה ממשיך מכאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
'האם הוא יכול לסבול ?'
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.

סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמיליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "

~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).

**
השבוע התחדד לי משהו שקשור לעבודה שאני עושה.
"העבודה שאני עושה" (פעולה דינמית), ולא "העבודה שלי" (תואר סטטי).

הבחירה הנוכחית שלי היא לעבוד במסגרות עסקיות וארגוניות, עם צוותים ומנהלים.
זה הדבר העיקרי שאני עושה ברוב שעות הערות שלי, ושממנו אני מתפרנס.

מהות העבודה שאני עושה היא להפחית סבל בקרב אנשים העובדים במסגרות הללו:
לסייע לאנשים שעובדים במסגרות הללו לסבול פחות בהווה, ולהגדיל את הסיכוי שהם יצליחו וייהנו יותר ביחד בעתיד.

"להפחית סבל" נשמע קצת מיושן.

הרבה יותר אופנתי לדבר על הגשמה עצמית, על ייעוד, על התפתחות או על מימוש פוטנציאל.

ובכלל, איך אפשר להגיד "סבל" ו-"הייטק" באותו משפט?
זה לא קצת יציאה מפרופורציות? "צרות של עשירים"?

אני מאמין שמפתח תוכנה בחברה עסקית אינו עושה בהכרח עבודה פחות חשובה או ערכית מזו של מחנכת כיתה, עובד סוציאלי או אח בבית החולים.

תרומתה של מנכ"לית חברת סטארטאפ לחברה ולקהילה, אינה בהכרח פחותה מזו של מנכ"לית עמותה המסייעת לנזקקים.

סבל לא חייב להיות משהו נוראי.
כעס זה סבל.
דאגה זה סבל.
לחץ זה סבל.
אשמה זה סבל.
פחד זה סבל.
תסכול זה סבל.
בלבול זה סבל.
חוסר שקט זה סבל.
אי-נוחות זה סבל.

**
אנשים סובלים כתוצאה מסיפור שהם מספרים לעצמם ושהם מאמינים בו.
לפעמים הסיפור הזה מחובר למציאות ולפעמים לא.

"המנהל שלי לא מעריך אותי", "העובדים שלי מפונקים",
"מגיע לי יותר", "מזלזלים בי", "עושים עלי סיבוב", "אין לי אופק התפתחות", 
"אני חייב לעזוב את העבודה", "אני חייב להישאר בעבודה",
"אין עם מי לעבוד כאן", "אני לא יכול להאמין לו", "אני לא מממש את עצמי",
הן מספר דוגמאות לסיפורים כאלה.

סיפור אחד שאנו מאמינים בו (על עצמנו או על מישהו אחר), יכול לעורר בנו סבל רב.
כשאנו סובלים, איכות חיינו נפגעת.
כשאיכות חיינו נפגעת, אנו עלולים להתבטא או לנהוג בצורה שתעורר סבל אצל אחרים.

באופן ישיר, 
אם אני מאמין ש"המנהל שלי חסר התחשבות ושלא אכפת לו ממני",
כנראה שבאינטראקציה בינינו אומר או אעשה משהו שיעצים את הסבל בתוכי ואולי יעורר אותו גם אצל המנהל שלי.

באופן עקיף,
יכול להיות שהסיפור הזה על המנהל שלי, ישפיע על מעגלים נוספים שלי כגון ילדיי, בן או בת זוגי, 
הוריי, מחנכת הכיתה של בתי, הקופאית בסופר והנהגים ברכבים שלידי.

האינטראקציה שלנו אף פעם אינה עם אדם אחד בלבד.
היא תמיד חסרת גבולות, גולשת ומפעפעת לאנשים נוספים.

**
טיך נהאת האן מתייחס ליכולתנו להפחית סבל או להעצים שמחה כמיומנות.
מיומנות שניתן וחשוב לפתח.
לדבריו, "אפילו עם הרבה רצון טוב, אנו עדיין יכולים לאמלל את האדם שאתנו.
רצון טוב אינו מספיק. אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

בהמשך לקו הזה, 
ניתן להתייחס לאדם המתבטא בצורה מסוימת הפוגעת בנו כאדם פחות מיומן.
באופן דומה, אם התבטאנו בצורה מסוימת שפגעה באנשים חשובים לנו, ייתכן שזה נובע מחוסר מיומנות שלנו.

אני מניח שהמשפטים האחרונים מקפיצים חלק מהקוראים,
שרואים בהם "התייפייפות" או מתן לגיטימציה לאנשים מסוימים להתנהל בצורה שאינה מקובלת.

"הוא התבטא כך בגלל חוסר מיומנות" זה סיפור.
"הוא לא אמור להתנהג ככה" זה סיפור.
"אני צריך להכיל ולהבין אותו" זה סיפור.
"אני צריך לשים לו גבול" זה סיפור.

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם לראות את הסיפורים שלהם.
כשאנשים מבינים שיש (או יכול להיות) הבדל בין הסיפור שהם מספרים לעצמם לבין המציאות,
הם יכולים להמשיך לאחוז בסיפור, לבדוק אותו בסקרנות, או לשחרר אותו.

הדגש הוא על יכולים.
בשונה מצריכים, אמורים, חייבים או מוכרחים.
הבחירה היא תמיד שלהם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם,
ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה.
זה כבר מורסה.
לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה.
אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם.
אני לא נגד מקל.
אני לא פציפיסט.
בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – 
אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – 
בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שאלימות היא הרוע האולטימטיבי בעולם.
תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות.
ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם.
צריך מקל גדול כדי להכניע ולרסן תוקפנות.
התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם.
ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השניה, אול יו ניד איז לאב.

שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים.
מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים,
אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת-מקלעים.
את זה אני לא אשכח לעולם.
לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום.
לכן אני לא נגד מקל גדול.
לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק,
אף אחד מאיתנו לא היה כאן.
או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע.
אנחנו כאן מפני שיש לנו מקל גדול.

אבל פצע לא מרפאים במקל.
מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר.
לא. 
פצע צריך לרפא.
לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע.
אבל מתחילים באיזה מקום.
מחפשים התחלה לריפוי פצע.
קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים.
לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח 
ולא שפה של פעם-אחת-ולתמיד ולא שפה של הם-יחטפו-ככה-שהם-לא-ידעו-מאיפה-זה-בא-להם.
שפה של ריפוי פצעים.

שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות:
'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.'
לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.'
לא את המילים: 'קח לך הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.'
לא את המילים: 'אני מתבייש בכל.'
אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'

אלה מילים פשוטות. קלות.
לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות.
צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.

זה דבר אחד. 
לא מרפאים פצע במקל."

~ עמוס עוז מתוך "ההרצאה האחרונה"

**
המילה הרביעית בציטוט שלמעלה היא "פלסטינים", מילה המהווה טריגר ומעוררת רגשות ומחשבות שונות.

שפה של ריפוי פצעים רלוונטית לכל מערכות היחסים.

עמוס עוז מדבר עלינו ועל הפלסטינים.
אפשר לדבר עלינו ועל בני/בנות הזוג שלנו, עלינו ועל בני משפחתנו.
אפשר לדבר עלינו ועל השותפים העסקיים שלנו או המקבילים שלנו בארגון שאנו עובדים בו.

"כואב לך. 
אני יודע. 
גם לי כואב. 
בוא נחפש משהו."

**
בדומה לעמוס עוז, טיך נהאת האן מציע 2 מנטרות משלו לריפוי פצעים במערכת היחסים בינינו לבין יקירנו.
הניסוח שונה, המהות דומה:

כשהאדם שלצידנו סובל או חווה קושי: 
"יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך."
(החליפו את המילים "יקירתי" , "סובלת" בכל מילה אחרת שיותר מדויקת עבורכם…)

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו לצד מישהו שסובל.
מאפשר לנו להיות איתו ולהכיר בכאב שלו.
גם כשאין לנו מושג אם ומה ניתן לעשות.
גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מעורבים בצורה כלשהי, אולי אפילו תורמים לכאב ולסבל שלו.

כשאנחנו סובלים או חווים קושי:
"יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי."

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו עם עצמנו.
יש בו הכרה למקום שאנו נמצאים בו.
מאתגר לומר אותו, בנוכחות אנשים אחרים.
מאתגר במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו (או האדם שלצידנו) הם הגורמים לסבל שאנו חווים.

את הפוסט המלא על "4 המנטרות" של טיך נהאת האן ניתן לקרוא כאן.
תמצאו בו גם סרטון וידאו קצר ומעורר השראה שבו טיך נהאת האן מסביר לאופרה וינפרי על 4 המנטרות.

**
שני דברים שאני לוקח איתי מאירוע מנהלים בן יומיים שהסתיים אתמול:

א. מייסד ומנכ"ל ישראלי של חברה עסקית בינלאומית מצליחה שיתף בתובנות ניהוליות שלו.
בין היתר הוא סיפר על כך שבין אלפי העובדים שהחברה מעסיקה ישנם כמה עשרות בגדה המערבית ובעזה.
היה בשיתוף הזה משהו חזק עבורי:
1 . זאת אפשרות קיימת. ניתן לעשות את זה.
2. שלום וריפוי פצעים עושים בין אנשים. גם בסביבות עסקיות תחרותיות שנמדדות על מחיר המניה.

ב. סיימנו את האירוע במעגל הכרת תודה שבו ניתנה הזדמנות למנהלים לומר משהו אישי מהלב לעמיתיהם, בנוכחות כל שאר המשתתפים.
נראה לי שעבור רבים מהמשתתפים זה היה חלק קשה ומאתגר במיוחד.
בעיקר החלק של לקבל הכרת תודה אישית בנוכחות כולם… ולתת לה לחלחל פנימה…

**
ריפוי פצעים היא שפה.
הכרת תודה היא שפה.
והן גם כוונה, מודעות ופעולות שניתן ללמוד ולתרגל.
שרירים שניתן לגדל ולפתח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

באפריל 2013 כתבתי את הפוסט "5 ספרים ששינו את חיי". 
כל אחד מהספרים הללו היה משמעותי מאוד עבורי, 
הניע והאיץ תהליכים שעברתי,
השפיע רבות עלי ועל חיי.

**
בחרתי לקרוא לפוסט "5 ספרים… " ולא "5 הספרים…",
כיון שהיו הרבה יותר מ-5 ספרים. 
איני בטוח שאצליח לבחור את 5 הספרים גם אם אנסה.

ועם זאת, לצד הקושי לבחור את חמשת הספרים,
יש ספר אחד, שבפרספקטיבה של 25 שנים, 
השפיע עלי יותר מספרים אחרים.

**
הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
היתה בסמוך לשחרורי מהצבא, עם תחילת לימודיי בטכניון.
איני זוכר מי "הפגיש" בינינו ואני די בטוח שלא קיבלתי עליו המלצה ממישהו.
"בלעתי" אותו בשלוק אחד.

מאז חזרתי אליו שוב ושוב ושוב לאורך השנים בקריאה ובהאזנה.
נחשפתי לספרים נוספים של סטיבן קובי, למאמרים שלו ולראיונות אתו.

**
בכל סדנת משתחררים שאני מנחה, "שבעת ההרגלים" הוא ההמלצה הראשונה והראשית שלי.
את הספר הזה נתתי כמתנה לאנשים שונים, כנראה יותר מכל מתנה אחרת.
את הספר הזה קניתי לעצמי יותר מכל ספר אחר, כיון שכל עותק שהיה לי ניתן או הושאל מתישהו.

בתקופה מסוימת נתתי עותק של הספר לעובדים חדשים שגייסתי, 
עם בקשה לקרוא את הפרק הראשון בשבוע הראשון שלהם בעבודה,
כך שנוכל לשוחח עליו כבר בשיחתנו הראשונה או השניה.

**
בדומה למפגש משמעותי עם אדם, גם מפגש משמעותי עם ספר,
מושפע במידה רבה לא רק מהאדם (או הספר),
אלא גם מהמצב המסוים שאותו אנו חווים,
ומהשלב בחיים שבו אנו נמצאים.

די מדהים איך ספר אחד ממשיך להיות כל-כך חי ודינמי,
רלוונטי, משמעותי ומדויק במשך שניים וחצי עשורים.

"שבעת ההרגלים" מהווה עבורי מפת דרכים לחיים.
מפה המשלבת תפיסת עולם וכלים מעשיים יומיומיים.

במהלך ריצת ערב השבוע עלה בי חשק לפתוח קבוצת לימוד ועשייה ברוח שבעת ההרגלים.
מספר מצומצם של אנשים, שייפגשו בתדירות קבועה למשך מספר חודשים,
מתוך כוונה להעמיק למידה, לפתח מודעות, לתרגל וליישם.
אין לי פרטים נוספים כרגע.
אם משהו בקבוצה כזו מושך אתכם, אתם מוזמנים לשלוח לי כמה מילים במייל חוזר. 

**
משהו לקינוח:

באחד הראיונות עם סטיבן קובי הוא אמר משהו בסגנון 
(אני זוכר את הרעיון המרכזי וכנראה שאיני מדייק במילים):

"יש בעולם שני סוגים של ספרים.
ספרים הנכתבים בכדי לשרת את הסופרים שכותבים אותם,
וספרים הנכתבים בכדי לשרת את הקוראים שקוראים אותם.
כשאתה קורא ספר מסוים, אתה מרגיש בתוכך מאיזה סוג הוא."

וואוו !

אני מרשה לעצמי להוסיף:
לא רק ספרים.
גם סרטים.
ופוסטים.
ושירים.
ועבודות.
ועסקים.

וגם, משהו לבדיקה פנימית:
כשאת/ה עושה את מה שאת/ה עושה עכשיו,
(כתיבת פוסט או ספר, הקמת עסק, שירות ללקוח וכו'),
האם זה נעשה מתוך כוונה מרכזית לשרת אותך או לשרת אותו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הגל והאוקיינוס

גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע.
הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – 
עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף.

"אלוהים," אומר הגל."תראו מה עומד לקרות לי !"

ואז מגיע גל נוסף.
הוא רואה את הגל הראשון ושואל אותו: "למה אתה כל כך עצוב?"

"אתה לא מבין!", אומר הגל הראשון. "כולנו עומדים להתרסק!
כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"

"לא, אתה לא מבין." אומר הגל השני.
"אתה לא גל. אתה חלק מהאוקיינוס… "

~ הסיפור מתוך "ימי שלישי עם מורי" / מיץ' אלבוים

**
יש משהו מרגיע במחשבה שאנו אוקיינוס, או חלק מאוקיינוס.
שמה שאנו קוראים לו "סוף", "חדשות רעות" ואפילו "מוות" אינו בהכרח כזה.
המחשבה והתחושה שאנו לא רק "אינדיבידואלים מקומיים" אלא חלק מהטבע ומהאנושות,
יכולות לעורר בנו שלווה, הכרת תודה ופליאה.

**
אבל לא רק…
הן יכולות לעורר בנו גם תסכול, שיפוטיות, דאגה ואפילו ייאוש.
שכן, אם אנחנו אוקיינוס, משהו שהוא מעבר לגל מקומי כזה או אחר, 
למה אנחנו לא מרגישים ככה? ומתי כן נרגיש ככה?
למה אנו ממשיכים להיות מוטרדים מדברים מסוימים שלא היינו רוצים שיטרידו אותנו בעוצמה כזו?
למה משפט אחד מאנשים מסוימים "מפעיל" אותנו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים? 
ואם איננו מרגישים כפי שאנו חושבים שאנו צריכים, ו"מבזבזים" חלק ניכר מזמננו ומהאנרגיה שלנו,
האם זה לא אומר שאנו מבזבזים את חיינו? או מפספסים אותם? 
או עושים משהו "לא בסדר" שאנחנו לא אמורים לעשות כבר בשלב הזה?

המחשבה שאנחנו אמורים להיות במקום אחר ממה שאנו נמצאים בהם כרגע, 
עלולה לעורר חוסר שקט ולהוביל לציפייה בלתי נגמרת להגיע למקום מסוים (שאינו המציאות הנוכחית) שאולי לעולם לא נגיע אליו.

**
דברים מסוימים אתגרו אותי השבוע והשפיעו עלי יותר ממה שרציתי שהם ישפיעו. 
משפטים מסוימים שנאמרו ושלא נאמרו. 
מעשים מסוימים שנעשו ושלא נעשו.
טריגרים שהיו חזקים עבורי ושעוררו בי חוסר שקט, כעס, דאגה, סבל…

אני מודע לכך שחלק מההשפעה נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי ומהפרשנות שלי.
אז למה אני לא מצליח לנטרל את זה, או לפחות להקטין את ההשפעה של זה בצורה משמעותית??
אני שם לב שמשהו בי היה רוצה להיות מושפע פחות.
להיות ביותר קבלה וביותר שלווה.
להיות מסוגל להתרומם מעבר לזה.
להיות יותר אוקיינוס ופחות גל.

**
אז מה אנחנו – אוקיינוס או גל?
ואולי אנחנו גם וגם?
אולי לפעמים אנחנו "גל" (בני אדם אנושיים על כל המשתמע מכך…),
ולפעמים אנחנו "אוקיינוס" (תודעות מפותחות המחוברות זו לזו ולעולם…)?

ואולי זה בסדר להיות גם וגם (מבלי לבחור או לתעדף…)?
כמו שאנחנו עכשיו?
כמו שזה עכשיו?

מאקהרט טולה אני לומד שבן-אדם, human-being, הוא השילוב שבין אנושיות לבין הוויה. 
בין לחשוב, להרגיש ולעשות לבין להיות.

אולי חלק מהעניין הוא להבין שלהיות "אוקיינוס" זה לא יותר טוב או יותר מתקדם מלהיות "גל" ("בני אדם רוחניים בעלי דרגת התפתחות גבוהה…"),
וגם לא פחות טוב או פחות מתקדם ("אנשים שלא מחוברים למציאות ובורחים ממנה באמצעות קשקושים "רוחניים-אלק"…)?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בהשראת רובין שארמה ניסחתי לעצמי בשבועות האחרונים את ששת ערכי החיים המובילים שלי, 
ערכים שאני רוצה לחיות לאורם.

בחירת ערכי חיים מובילים היא דרך מעשית להרים בצורה מודעת את הסטנדרטים שלנו.

בדומה לניסוח חזון ולהגדרת ערכים מובילים לחברה או לארגון, 
זה חסר השפעה (לפעמים בעל השפעה שלילית) כשזה נשאר כפוסטר נחמד על הקיר או כמסמך נטוש שאף אחד לא חוזר אליו,
ויש לכך השפעה עצומה כשזה הופך להיות מגדלור הבא לידי ביטוי ביום-יום.

בתחילת יום אנו יכולים לשאול את עצמנו כיצד נוכל להביא לידי ביטוי את הערכים המובילים הללו.
במהלך היום ניתן לחזור אליהם, כתזכורת וכאסטרטגיה יעילה להתכווננות במצבים שונים.
בסוף יום אפשר להביט אחורה ולבדוק עם עצמנו איפה ועד כמה חיינו את הערכים שחשובים לי.

**
לעתים אני נשאל האם הכוונה היא ל"ערכים האישיים" שלנו כבני אדם וכאנשי משפחה,
או ל"ערכים המקצועיים" הרלוונטיים בעיקר לסביבת העבודה והעיסוק שלנו?

אני מאמין שהערכים המובילים שלנו, אלו שאנו חיים ו/או רוצים לחיות לאורם,
אינם משתנים כשאנו משנים סביבה או הקשר.
הם רלוונטיים לכל מקום ולכל מצב שאנו נמצאים בו.
הסיבה לכך פשוטה: המכנה המשותף לכל המקומות והמצבים שאנו נמצאים בהם או חווים הוא אנחנו.
סביר להניח שהביטוי של הערכים בסביבות שונות יהיה שונה, אך המהות שלהם תהיה זהה.

המלצה: כדאי לבחור סט ערכים אחד.

**
הנה ששת הערכים המובילים שלי:

1. למידה
למידה, צמיחה והתפתחות מתמדת.
בדרך שבה אני רואה את העולם, במה שאני עושה ובמי שאני.
כאדם, כאיש משפחה, כאיש מקצוע.
כשהלך-הרוח המוביל הוא למידה והתפתחות (growth mindset), גם אירועים ומצבים פחות נעימים נחווים כהזדמנויות.

2. שירות
שירות, נתינה, תרומה ומתן ערך משמעותי לאנשים סביבי.
הן במעגלים המשפחתיים-חבריים והן במעגלי עבודה, קהילה ועולם. 
שירות יכול להתבטא בעזרה, בפתרון בעיות, בייעוץ, בהקשבה ובכל צורה אחרת של מתן מענה לצרכים חשובים של אנשים סביבי שאותם חשוב לי לשרת.

3. אחריותיות
המילה המדויקת עבורי באנגלית היא Accountability. התרגום לעברית נשמע קצת מוזר.
המשמעות עבורי היא הכרה באחריות שלי ולקיחת אחריות. תפישה + פעולה.
אחריות למחשבות, לרגשות, לצרכים, למילים, למעשים, לתוצאות. לקיחת אחריות וטיפול בסדרי העדיפויות הגבוהים שלי.
תפישת אחריות בשונה מתפישת קורבנות, האשמת אחרים או אי התמודדות.

4. חמלה
חמלה לעצמנו וחמלה לאחרים.
עפ"י קריסטין נף, חמלה עצמית מורכבת משלושה מימדים:
1. טוב לב עדין ואוהב.
2. הכרה בכך שכולנו אנושיים, מחוברים ולא מושלמים.
3. מיינדפולנס ותשומת לב סקרנית למה שקורה.
ההגדרה של קריסטין מדויקת עבורי ומתחברת לי גם לחמלה כלפי אחרים.

5. הכרת תודה
הכרת תודה לאנשים אחרים, לאלוהים, לטבע, לעולם ולעצמנו על מתנות שאנו מקבלים בכל יום.
הוקרה של דברים שאנו זוכים להם או נהנים מהם, שלעיתים אינם מובנים מאליהם.
ראיית וחוויית חצי הכוס המלאה, במצבים שגרתיים או מאתגרים.
השילוב של לחוש הכרת התודה לצד היכולת לבטא אותה ולקבל אותה.

6. שמחה
פיתוח היכולת לחוש שמחה לחגוג במצבים שונים.
שמחה כפועל (verb), כרגש (feeling), וכבחירה: 
כשם שאני יכול לבחור את מחשבותיי ומעשיי, כך יש לי אפשרות לבחור ולעצב את הלך-הרוח שלי.
שמחה כביטוי של הוקרה והכרת תודה ("איזהו עשיר? השמח בחלקו.")

**
להגדרות הסובייקטיביות של הערכים, ולשילובים ביניהם יש חשיבות והשפעה:

אחריותיות ללא חמלה והכרת תודה יכולים להוביל לחיים אומללים של מרדף אינסופי אחרי עוד ועוד הישגים ולתחושה מתמדת של חוסר סיפוק וביקורת עצמית.

חמלה והכרת תודה ללא התפתחות ואחריותיות יכולה להוביל לקבלה לא בריאה של מצבים ומערכות יחסים שחשוב לשנות.

שירות, חמלה ואחריותיות המתמקדים באחרים או בעולם מבלי להעניק את אותה תשומת לב ואיכות אוהבת, עדינה ומקבלת לעצמנו, יכולים להוביל לריקון מצבר ולקריסה.

הרצון לחוות יותר ויותר שמחה והכרת תודה ללא החמלה וההכרה במוגבלות שלנו יכולים להוביל לשיפוטיות עצמית ורגשות אשם הרסניים.

**
רשימת הערכים המובילים אינה קבועה.
היא יכולה להשתנות לאורך השנים, ביחד עם השינוי שאנחנו עוברים כבני אדם.
רשימת הערכים המובילים שלי השתנתה עם הזמן.
לפחות 3-4 מששת הערכים המובילים התווספו בשנים האחרונות, וערכים אחרים שבעבר היו בראש הרשימה מקבלים היום סדר עדיפות נמוך יותר.

לפני מספר ימים פגשתי יזמת חברתית צעירה ומעוררת השראה.
אחד הערכים המובילים שלה הוא "השפעה".
אני מאמין שאם הייתי עושה את תרגיל בחירת הערכים שלי לפני מספר שנים "השפעה" היה שם.
גם היום השפעה חשובה לי, אך ערך ה"השפעה" אינו בשישייה המובילה שלי.
"שירות" (לפעמים כזה שנעשה ב 1:1) מרגיש לי הרבה יותר מדויק.

**
חברי משה ריין הציע לי את התרגיל הבא לפני כ-15 שנים:
"נסה להימנע מהמילה 'לא' במשך מספר ימים ותראה מה זה יעשה לך."

התרגיל היה מאתגר מאוד ובתחילה "נפלתי בו" כל מספר דקות.
בשלב מסוים, הבטחתי לסובבים אותי (בבית ובעבודה) שכל מי ש"יתפוס" אותי אומר את המילה "לא", יקבל ממני 10 אגורות (הסתובבתי עם הרבה כסף קטן בכיסים באותם ימים).
זה הפך להיות משחק משעשע ומגביר מודעות בצורה יוצאת דופן.
עם הזמן הפסדתי פחות ופחות כסף : ).

נזכרתי בתרגיל הזה השבוע.
אני רוצה לנסות משהו כזה עם ששת הערכים המובילים שלי.

הזמנה ראשונה:
עם חלק מהאנשים הקוראים את הבלוג הזה אני עובד, חי ומתחכך ביום-יום.
אם אתם "תופסים אותי" מתנהל שלא לפי אחד מהערכים הללו, אנא הביאו את זה לתשומת ליבי.
כשאתם עושים זאת, אנא הגיעו ממקום אוהב ועניו, המחפש את טובתי ורוצה בהצלחתי ולא ממקום של ביקורת, שיפוט, האשמה או התנשאות.

**
הזמנה שניה: מעוניינים לנסח לעצמכם את רשימת הערכים המובילים שלכם?

3 המלצות כיצד לעשות זאת:
א. לצד בחירת מילה המייצגת את הערך, כתבו לעצמכם בכמה משפטים מה משמעות הערך עבורכם.
ב. השתדלו לבחור במשהו שאתם ממש מתחברים אליו ומרגיש לכם מדויק, ולא בכזה שנשמע טוב או שאתם חושבים שאתם צריכים לבחור.
ג. בחרו 3-6 ערכים בלבד והמנעו מהפיתוי לבחור יותר מכך.

אם אתם בוחרים לעשות זאת ורוצים לשתף אותי ברשימת הערכים המובילים שלכם, אשמח לקרוא.

כתמיד, אם הפוסט הנוכחי מעורר בכם משהו ומתחשק לכם להגיב, מעניין אותי לשמוע מכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"זהו לדעתי הספר הטוב ביותר בעולם היום לאלה הרוצים לשפר את הקשר הזוגי שלהם.
זה לא מובן מאליו, כי הוא שייך לסוגה ספרותית פופולרית שאני לא מחבב במיוחד – ספרי העזרה העצמית.
אבל בניגוד לספרים רבים בקטגוריה זאת, כמעט כל הכתוב ב –'7 העקרונות לנישואים מאושרים' מתבסס על מחקרים מדעיים ברמה גבוהה, מחקרים שאני סומך עליהם.
המחקרים האלה, שנעשו לאורך עשרות שנים, מצאו תשובות כמותיות ובלתי צפויות לשתי שאלות ישנות, נפוצות מאוד וכואבות מאוד, שזוגות רבים שואלים את עצמם, בכל הגילים ובכל העולם:
מדוע כל כך קשה לנו לחיות יחד? ומה אפשר לעשות כדי שיהיה לנו טוב יחד?"

את המילים הללו כתב פרופסור יורם יובל בפתיחת המבוא למהדורה העברית של הספר.
אחרי פתיחה מסקרנת כזו, קשה שלא להקדיש לפחות עוד כמה דקות לספר הזה…

**
על ד"ר ג'ון גוטמן קראתי לראשונה לפני 14 שנה בדיוק בספרו הנהדר של מלקולם גולדוול "ממבט ראשון".
על סמך נתונים שהוא אוסף על זוגות במשך 15 דקות במעבדה שלו ("מעבדת האהבה"),
במהלך ריב רגיל בין שני בני הזוג ובתוספת תשובות למספר שאלונים,
גוטמן מצליח לנבא בדייקנות של 91% אם הקשר שלהם יסתיים בגירושים בעוד שנים אחדות, או שיחזיק מעמד.
הוא עושה זאת בעזרת ניתוח דפוסי התקשורת, הטון, התוכן, שפת הגוף ומעקב אחרי מספר מדדים פיזיולוגיים במהלך רבע שעה.

91% דיוק בניתוח של רבע שעה..??? מפחיד…. !!!

הפעם האחרונה ששמעתי על ג'ון גוטמן היתה בתחילת השבוע,
כשהאזנתי לספרה החדש, המרגש ומעורר ההשראה של ברנה בראון, "Dare to Lead".

בין מלקולם גולדוול לברנה בראון, פגשתי את גוטמן פעמים רבות לאורך השנים, 
בעשרות ספרים, פודקאסטים, מאמרים ואזכורים, הוכחה חברתית המחזקת את התוקף והקרדיט של החוקר הזה.

**
מתוך המחקר פורץ הדרך שהוא הוביל במשך עשרות שנים,
חילץ ד"ר ג'ון גוטמן שבעה עקרונות מפתח ששימוש בהם משפר משמעותית את איכות הקשר הזוגי.
עבורי יש בספר קריאת תיגר על חלק מהתפישות המקובלות וכמה עקרונות מרעננים ומפתיעים.

לדוגמא:
גוטמן מבחין בין בעיות פתירות לבעיות שאינן פתירות:
"בעיות פתירות" הן כאלו שניתן להגיע בהן לפשרה או להסכמה ולמצוא פתרון המקובל על שני בני הזוג.
"בעיות בלתי פתירות" הינן חילוקי דעות חשובים ומהותיים, הנובעים מהבדלים בערכים מרכזיים, באמונות יסוד ובהשקפות עולם.

על-פי גוטמן, בכל מערכת זוגית, ישנן גם בעיות פתירות וגם בעיות שאינן פתירות.
העיקרון החמישי מציע כלים לפתרון הבעיות הפתירות.
העיקרון השישי מציע דרכים לחיים עם הבעיות הלא פתירות (שתהיינה לכל אורך הקשר).

**
עפ"י הסינים, הזמן הכי טוב לנטוע עץ הוא לפני 20 שנים.
הזמן השני הכי טוב הוא עכשיו.

חבל שלא פגשתי בספר הזה לפני 20 שנים.
איזה יופי שפגשתי בו השבוע.

בדומה לתחומים אחרים, מניעת הבעיה או תחזוקת מצב בריא קיים, חשובות לא פחות מטיפול בבעיה לאחר היווצרותה.
שבעת העקרונות של גוטמן רלוונטיים לא רק לזוגות במשבר, 
אלא גם לזוגות בתחילת דרכם ולכאלו ששבעי רצון מהקשר שלהם ורוצים להמשיך לטפח אותו.

**
אנחנו חיים בעידן מיוחד.
בכל פעם מחדש אני נפעם מידע ייחודי, עמוק ומעשי שיכול להיות זמין עבורנו אם רק נבחר לגשת אליו ולקבל אותו.

בעשרות שקלים בודדים, ולפעמים גם בחינם,
אנחנו יכולים להנות מפירות (ספרים, סרטים,הרצאות וכו') שפותחו ע"י מומחים מובילים בעולם,
לפעמים במשך עשרות שנים או חיים שלמים.

49.90 ₪ בכפר השעשועים.
שניים ב-99 ₪ בצומת ספרים.

**
חמש צפרדעים ישבו על שפת אגם.
שלוש מתוכן החליטו לקפוץ למים.
כמה צפרדעים נשארו על הגדה?

אם עניתם "שתיים", טעיתם.
התשובה היא חמש.

שאלה מעניינת אחת היא עד כמה זה רלוונטי עבורנו ומה אנו יכולים לקחת מזה.
שאלה מעניינת וחשובה יותר, היא מה ניקח מזה ומה נעשה עם זה בפועל.

יש הבדל גדול בין להחליט לקפוץ לבין לקפוץ.
יש הבדל גדול בין לקרוא פוסט או לקנות ספר, לבין לעשות עבודה ולייצר שינוי. 

**
הפגישה שלי עם "שבעת העקרונות לנישואים מאושרים" של גוטמן היתה חצי אקראית.
לא שמעתי על הספר לפני כן, והוא פשוט "קפץ" עלי כשנכנסתי עם בני לאחד מסניפי "כפר השעשועים".

זה היה גילוי נחמד ומפתיע עבורי, ביום שפתח את חופשת השבתון שלקחתי לעצמי.
בדיוק מסוג המפגשים (עם אנשים, נושאים, רעיונות…) שקיוויתי שיקרו בתקופה הזו.

ומיד אחרי הספר "קפץ" עלי גם לוח שש-בש.
חלק מהעניין זה להנות מלזרוק קוביות ו"לתת בראש" בלי לחשוב יותר מדי.

המפתח לחיים מאושרים: 
שבעת העקרונות לזוגיות ב 49.90 ושש-בש ב 19.90.

**
במהלך השבוע האחרון נשאלתי ע"י מספר אנשים שונים האם אני יכול ללוות אותם באתגר זוגיות שהם חווים.
התשובה היא "לא".
למרות שהנושא מעניין אותי וחשוב לי, עבודתי מתמקדת בחברות וארגונים:

אני עוזר למנכ"לים והנהלות לפתור בעיות ולהתמודד עם אתגרים בתחומים של תקשורת, מערכות יחסים, עבודת צוות ואמון.

רלוונטי עבורכם…? מוזמנים ליצור איתי קשר דרך האתר.

חג שבועות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביום שני בשעה 5:20 התעוררנו בהפתעה לקולה של אזעקה עולה ויורדת ורצנו לממ"ד.
כדקה וחצי מאוחר יותר פגעה רקטה ששוגרה מעזה בבית במושב משמרת ופצעה 6 אנשים.

ביום שלישי ורביעי, כחלק מצעדי התייעלות ושינויים עסקיים שהחברה עוברת,
קיבלו עובדים מכתבי פיטורים "השולחים" אותם לחפש את תפקידם הבא.

ביום חמישי היא ניגשה שוב לביקורת התקופתית, בכדי לבדוק איך הטיפול מתקדם.
כשתתקבלנה התוצאות, יתברר מה מצב המחלה והאם יש אישור להמשיך עם הטיפול הנוכחי.

מדינת ישראל חווה כרגע מערכת בחירות אינטנסיבית, רוויית אלימות, מלאת הכפשות והפחדות.
לא ברור מי ייבחר ב- 9/4 ומה יקרה לאחר מכן.

**
המציאות מתפתחת ומשפיעה על חיינו בצורות שונות, מפתיעות, לא תמיד רצויות.
אירועים רבים המשפיעים עלינו מאופיינים בחוסר וודאות ומעוררים פחד ולחץ.
אזעקות, רקטות, פיטורים, מחלות ובחירות הן דוגמאות לאירועים כאלו שרבים מאיתנו חוו או חווים:
אירועים שאין לנו שליטה עליהם ושניתן להיפגע מהם באופן ישיר (פגיעת הרקטה, קבלת מכתב פיטורים או מחלה), או להיות מושפעים מהם באופן עקיף.
בתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו טמונים זרעים של טוב לב, אהבה, נתינה, נדיבות, שלווה וחמלה, לצד זרעים של רוע, שנאה, כעס, פחד, לחץ, חוסר ביטחון ואלימות.

האנרגיה שאנו חשים מושפעת במידה רבה מהאנרגיה שאנו מוקפים בה. 
בתקופות ובאירועים כגון אלו, האנרגיה הסביבתית חזקה מאוד ובדרך כלל כזו שמטפחת יותר את זרעי הכעס-פחד-שנאה-לחץ.
אין לנו שליטה על אירועים מסוימים ועל היבטים שאינם תלויים בנו.
יש לנו השפעה עצומה על הדברים שאנו בוחרים להתמקד בהם.

**
להלן חמישה דברים שיש לנו עליהם שליטה, שאפשר וכדאי לעשות במצבים כאלו המאופיינים בחוסר וודאות, לחץ ופחד:

1. לשלוח אנרגיה –
אפשר לשלוח אנרגיה לאנשים שזקוקים לה, להתפלל לשלומם, להצלחתם ולבריאותם.
גם אם אנו עושים את זה "רק" בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הבורא (או כוח אחר שאנו מאמינים בו) יש לכך חשיבות והשפעה.

2. להגביר נוכחות – 
אפשר להתקשר או לשלוח הודעה למישהו שנפגע או מושפע מהאירועים.
לומר לו שאנו חושבים עליו. להיפגש איתו ולהיות לצדו.
המהות כאן היא נוכחות קרובה ("רק להיות עם…") , מבלי להלביש עליו את הדאגות, הלחצים והפחדים שלנו.

3. לעזור לאחרים – 
אפשר לעשות פעולות מסוימות שיסייעו לאנשים:
לעזור במנהלות, בארגון הבית, בבישול, בקביעת תור למרפאה, בשמירה על הילדים, בכתיבת קורות חיים ובהכנה לראיון.
המהות כאן היא לעשות משהו שהוא מעבר לנוכחות, גדול כקטן.

4. לטפל בעניינים החשובים שלנו – 
אפשר להתמקד בעניינים החשובים שלנו ולטפל בהם: במערכות היחסים שלנו, בבריאות שלנו, בקריירה שלנו ועוד.
גם בזמן אירועי טילים, פיטורים, מחלות ובחירות, חשוב מאוד להתמקד בדברים החשובים שבמימדי חיינו השונים.

5. להכיר תודה ולהוקיר את מה שיש – 
אפשר להכיר תודה על אנשים ודברים חשובים בחיינו ולהוקיר את מה שיש.
במיוחד באירועים כאלו, קל לראות שלהתעורר בבית שלא נפגע, לצד משפחה בריאה, עם עבודה מהנה ומתגמלת אינם מובנים מאליהם.

**
כשאנו מתמקדים במעגלי השליטה וההשפעה במקום במעגל הדאגה שלנו, ובחצי הכוס המלאה במקום בחצי הכוס הריקה, אנו מחזקים את עצמנו ותורמים לאחרים.

דבר אחד שחשוב להימנע ממנו בתקופות כאלו:
להישאב למסכי הטלוויזיה, למהדורות החדשות האינסופיות, לדיוני הפרשנים ולכתבות העיתונים.
אנרגיית הפחד, הלחץ , הכעס וחוסר הוודאות חזקה, הרסנית ומדבקת.
כשאנו מרשים לעצמנו להיסחף על ידה אנו פוגעים בעצמנו ואיננו עוזרים לאחרים.
הדרך לעשות זאת היא בחירה אקטיבית במה אנו צופים, למה אנו מקשיבים, במה אנו מתמקדים ומה אנו עושים.
לצורך הדוגמא, כנראה ש 5-20 דקות של חדשות ביום יספקו את החיבור הנחוץ לנו למה שקורה במדינה,
ושכל שאר הזמן שאנו משקיעים בכך (הקשבה לפרשנים, קריאת עיתונים, גלישה בטוקבקים וכו') אינו תורם ורק מזיק.

**
אחד הדברים שאני עשיתי השבוע היה להיפגש עם עומר ורום.

עומר גלס ורום טנא הם שני חבר'ה צעירים שהרימו לפני מספר חודשים את הפודקאסט המרתק "סטודנט חופשי", המתמקד בהיבטי למידה, קריירה, הגשמה והתפתחות אישית.
בכל שבוע רום ועומר מראיינים אנשים מעניינים מעולמות שונים שייצרו לעצמם את הלמידה שלהם והגיעו לאן שרצו להגיע.

השבוע עלה לאוויר הפרק "איך תקשורת מקרבת יכולה לשנות לכם את החיים?",
שבו עומר, רום ואני שוחחנו על פיתוח קריירה, המפגש שלי עם תקשורת מקרבת, העבודה שלי, תשוקה, הכרת תודה ועוד.

לקראת סוף הריאיון, שיתפתי את רום ועומר בטכניקת "להגיד שלום" – אחד הכלים האפקטיביים שאני מכיר להגברת נוכחות עם עצמנו. 
זהו גם אחד מתוך "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" שניתן לקבל ישירות למייל אחת לשבוע במשך שנה.

ניתן להאזין לפרק שבו רום ועומר מראיינים אותי בקישור הבא. (ממנו מומלץ להמשיך גם לפרקים נוספים !!!).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר