תגית: חיים

אימיילים

פעם, כשתיבת האימייל שלנו יכלה להחזיק נפח מוגבל בלבד של מידע
היינו משקיעים הרבה יותר בלסנן, לזרוק ולבחור.
פשוט לא היתה ברירה אחרת.
היום, ללא המגבלה הזו,
תיבות הדואר שלנו מלאות
בהמון המון המון אימיילים, מידע, קבצים, פרסומות ו"זבל" שאיננו צריכים
ושכנראה לעולם לא ננקה או נסדר באופן יזום.

מגבלה על שטח אחסון היא גורם מקדם לסדר, לניקיון ולבריאות.

**
חופש דיבור

בפגישה בת מספר שעות
שבה כל אחד יכול להגיד כל מה שהוא רוצה בכל רגע נתון,
מרוויחים הרבה ביטוי עצמי ואולי גם תחושת מעורבות מוגברת.
לעומת זאת,
בפגישה שבה מוגדר סבב התייחסויות מוגבל בזמן לכל משתתף,
כנראה שהמילים וההתייחסויות תיבחרנה יותר בקפידה.

מגבלת דיבור יכולה להיות גורם מקדם למיקוד ולהתקדמות.

**
סוללה

כשהסוללה שלנו מלאה, המטען בהישג יד ויש חשמל באזור,
נרשה לעצמנו לגלוש, לשוטט, להימרח ולצ'טט בצורה חופשית.
כשנותרו לנו רק 18%, ללא מטען וללא חשמל,
נבחר בקפידה איך לנצל את המשאב היקר הזה
וכל רגע של שימוש יזכה ליראת הכבוד הראויה לו.
לא נבזבז זמן סוללה על "סתם דברים".

מגבלת סוללה יכולה להיות גורם מקדם לאפקטיביות וליצירתיות.

**
חיים

כשאנו חושבים שאנו כאן לנצח ואיננו מבינים שעוד רגע זה ייגמר,
קל לנו לבזבז אנרגיית חיים ותשומת לב על הרבה מאוד דברים ועניינים.
כשאנו מאמינים שהכול מובן מאליו,
קשה לנו לראות, להעריך, לחגוג ולהוקיר את כל מה שמתקיים כרגע.
כשאנו מבינים שאנו כאן לזמן קצר וששום דבר אינו מובן מאליו,
החיים הופכים להיות יותר מלאים, פלאיים, מרגשים ויקרים.

מגבלת חיים (משך או איכות)
יכולה להיות גורם מקדם לנוכחות, לרוגע, לשמחה ולהשקעה בדברים החשובים באמת.

חיים מלאים. יום יום.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה
הוא רק סיפור.
הוא לא באמת מה שקורה.
הסיפור אינו "המציאות".

התחושות והרגשות שאנו חווים
כתוצאה מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו
הם אמיתיים. לגמרי.
הם מה שקורה.
גם אם הקשר בין הסיפור לבין המציאות רופף או לא קיים
המילים והמעשים שלנו הם המציאות.

גם כשהסיפור שלנו מדומיין
הסבל, הכאב, הפחד והכעס שלנו אמיתיים ומורגשים.
כמו גם, האושר, השמחה והאהבה.
כולם קורים במציאות ומשפיעים עליה.

הסיפור שלנו יוצר מציאות ומשנה אותה.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
כל הזמן.
גם עכשיו.

מה שאנו מספרים לעצמנו
על עצמנו על אחרים
משפיע מיידית על חיינו,
על החיים של מי שסביבנו
ועל הסביבה.

הסיפור שלנו
על ילדינו,
על הזוגיות שלנו,
על המנהלת שלנו,
על העמיתים שלנו,
על הלקוחות שלנו,
על החברים שלנו,
על הפגישה האחרונה,
על האימייל ששלחו לנו,
על ההודעה שקיבלנו,
ועל מה שעשו או אמרו לנו
הוא רק סיפור.

זו רק פרשנות.
מאוד אישית,
מאוד סובייקטיבית.
100% שלנו,
הכול מדומיין.

ולמרות כל זאת –
הסיפור שלנו הוא המציאות שלנו.
הסיפור המדומיין שלנו, הוא בעצם,
הדבר הכי מציאותי שיש.

סיפור = מציאות = חיים

כמה שאלות חשובות:
– מה הסיפור שלך כרגע?
– אלו "תפקידים" אתה מעניק לעצמך ולאחרים בסיפור הזה?
– למה חשוב לך להמשיך להחזיק בסיפור הזה?
– איך הסיפור שלך שינה את חייך השבוע?
– איך הוא משנה את חייך ברגע זה?

**
השבוע פורסמו הפוסטים הבאים במסגרת הבלוג היומי:

– אין סיכוי שתגיד את זה – גם אני לא הייתי אומר במקומך
– האחיין של אסתר – מה גיליתי בזמן שהייתי עסוק?
– שותפות בגובה עיניים – אני יכול להבין למה כעסת עלי הבוקר
– חיה ותן לחיות – שיעור בוקר מהזבוב, היתוש, הנמלה והעכביש
– שש שתיקות – איזו שתיקה אתם שותקים עכשיו?
– מחלת זמן – מגיפה שכולנו סובלים ממנה

עד כה פורסמו (החל מראש השנה) בדיוק 291 פוסטים יומיים ברצף.
ניתן לקבל את הפוסט היומי ישירות למייל, טרי-טרי, לאחר הרשמה קצרה באתר.

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.
רוני ויינברגר

אתמול בצהריים גיליתי
שבזמן שהייתי עסוק
בשינוי שהארגון עובר,
בסדנה בקיבוץ גת,
בתכניות לסוף השבוע,
בחופש הגדול
ובמשחק שמינית הגמר,

האחיין של אסתר מהקומה
הלך לישון ולא התעורר.

חיים מלאים. יום יום.

הזבוב שזמזם לי באוזן
וסרב להמשיך הלאה גם לאחר כמה נפנופי ידיים, כבר לא.

היתוש שחגג על גבי
והתעקש להישאר צמוד למרות מספר נסיונות הרחקה, כבר לא.

הנמלים המתהלכות ליד רגלי,
ממשיכות במסלולן המסודר, המאורגן ומלא החיים.

העכביש הטווה את קוריו מעלי,
ממשיך בעבודתו ואינו מופרע, עדיין.

**
החצר "שלי" היא גם החצר "שלו" ו"שלה".
החצר "שלי" לא פחות משהיא "שלהם".
וגם לא יותר.

חיה ותן לחיות.
תן לחיות וחיה.

חיים מלאים. יום יום.

בוקר טוב.
יום חדש.
היום זה היום…
היום הוא היום שבו משתנים חיי…

**
השאלה אינה "האם זה יקרה היום או לא?".
היום זה קורה.
בוודאות.
גם היום זה קורה.
השאלה היא למעשה "איך זה קורה?"
ו"האם אצליח לשים לב לזה …?"

חיים מלאים. יום יום.

בשבוע שבו חטיבות הביניים והתיכונים יצאו לחופשת הקיץ,
בשבוע שבו הגנים ובתי הספר היסודיים יחלו במסיבות הסיום,
בשבוע שבו גולדיין סטייטס או קליבלנד תזכינה באליפות ה – NBA,
בשבוע שבו בריטניה תבחר אם לפרוש מהאיחור האירופי או להישאר,
בשבוע שבו נעבור דרך היום הכי ארוך בשנה והימים יתחילו להתקצר,

בשבוע שבו כל זה יקרה, יקרו בוודאות עוד כמה דברים…
חלקם צפויים וחלקם מפתיעים.
חלקם "מיוחדים" וחלקם "רגילים".
חלקם על פני השטח וחלקם מתחתיו.
חלקם ברורים וחלקם מעורפלים.
במשפחה, בעבודה, במקומות אחרים.

שבוע מלא.
רגעים של חיים.

מה מחכה מעבר לפינה?
מה מתבשל וממתין לפריצה?
האם תצליחי לראות את זה?
האם תהיה מספיק נוכח להבחין בכך?

חיים מלאים. יום יום.

תשע-חמש עד גיל שישים-וחמש

8 שעות לעבודה, 8 שעות לשינה, 8 שעות לכל השאר

זמין ומחובר 24X7

תשע-חמש מהמשרד, חמש-שש מהרכב, שש-חצות מהבית

א' – ה' לעבודה, סוף שבוע למשפחה

א' – ו' לעבודה, שבת לשינה

עבודה = משכורת, לא-עבודה = חיים

**
מה "המודל" שלך?

חיים מלאים. יום יום.

"מספיק הוא מקום נטול פחד.
מקום של אמון.
מקום שמאפשר יושר עצמי והתבוננות פנימה.
מספיק פירושו להעריך וליהנות לגמרי ממה שכסף מביא לחייך,
ועם זאת לא לרכוש דבר שאינו נחוץ ורצוי.

גיבוב הוא כל מה שעודף ומיותר – בשבילך.
זה כל מה שיש לך ואינו משרת אותך,
ועם זאת תופס מקום בעולמך.
ויתור על הגיבוב אם כן, אינו קיפוח או מחסור,
אלא התעוררות ופינוי מקום למשהו חדש שיקרה.

למרות שהרעיונות האלה מובנים מאליהם,
אנשים רבים חווים התנגדות סמויה (או לא כל כך סמויה) לאמץ אותם.
זאת הסיבה שצמצום הוצאות, פשטות מרצון וחסכנות
נשמעים כמו קיפוח, היעדר ומחסור.
אולם ההיפך הוא הנכון !

מספיק הוא מישור רחב ויציב.
זהו מקום של עירנות, יצירתיות וחירות.
המקום האחר – מצב של מחנק תחת הר של גיבוב מיותר
שיש לאגור, לנקות, להעביר, להיפטר ממנו ולשלם בעדו בזמן –
הוא גורל גרוע ממוות."

הציטוט מתוך: "החיים או הכסף" / ויקי רובין וג'ו דומינגז, עמוד 50

חג שבועות שמח ומספיק.
חיים מלאים. יום יום.

"העניין עם העבר הוא שהוא לא בעבר. "
משפט ששמעתי השבוע בראיון כלשהו.

**
כתשעים וחמישה אחוזים
מהמפגש, מהשיחה, מהאינטראקציה בינינו,
הם משא היסטורי.
מטענים שאנו סוחבים.
שאריות קפואות ממה שהיה פעם חיים.

זיכרונות, מחשבות,
פצעים, כאבים,
דפוסים, אמונות,
קביעות,
כוויות.

חמישה אחוזים,
אולי,
הם כאן ועכשיו.
חיים.

כשאני מנסה להקשיב לך
עם 95% על הגב,
יש גבול למה שאצליח לקלוט.

כשאני מסתכל עליך,
מבעד לעדשת ה- 5% שלי,
אין לי סיכוי אמיתי לראות אותך.

חיים מלאים. יום יום.

גם היום.
לעשות את העבודה.
להופיע.
להיות נוכח.
לספק את הסחורה.
לעשות כמיטב יכולתך.
כמה שזה לא יהיה…

זהו הפוסט היומי ה- 194
בסדרה שהחלה להיכתב בראש השנה האחרון.
כשלקחתי על עצמי את הבחירה הזו,
לא היה לי מושג איך זה יהיה ועל מה אכתוב.

המחשבה על שנה שלמה,
על מחויבות ארוכת טווח
או על פרויקט גדול יכולה לשתק.

במקומות החשובים –
רק היום.
רק עוד יום.
רק הצעד הבא.
אחר כך נראה.

חיים מלאים. יום יום.